תגית: משפחה

"'טאטה ישו הוא באנגאלה!' מכריז הכומר בכל יום ראשון בסוף הדרשה שלו. הוא חושד יותר ויותר במתרגמים שלו ומשתדל לדבר בקיקונגו. הוא מטלטל את ראשו לאחור וצועק את המלים האלה לשמים, בעת שצאן מרעיתו יושבים ומתגרדים בפליאה. באנגאלה פירושו משהו יקר ורב-ערך. אבל כמו שהוא מבטא את זה, משמעותו עץ הרעל. הללו את ה', הללויה, ידידי! וָלא ישו יגרום לכם להתגרד כמו שבחיים שלכם לא התגרדתם".

נתן פרייס נטל על עצמו את המשימה להטביל את עובדי האלילים בקונגו ולקרב אותם אל ישו. הוא לא קיבל את ברכת המסיון, שכנראה הסתייג מהתנהלותו ומקנאותו, אבל אין בכך כדי להרתיע אותו. הוא משיג איכשהו מימון סמלי, משכנע את עצמו שהוא שליח המסיון ושליח אלוהים, ועוקר את אשתו ואת ארבע בנותיו ממקומן לטובת המשימה. אטום בתוך בועת הקנאות הוא אינו מודע למצוקתן, אינו מודע לאישיותם של אנשי קונגו ולרצונותיהם – "אתה מאמין שאנחנו מואנה, הילדים שלך, ולא ידענו כלום עד שבאת הנה", אומר לו ראש הכפר – מסרב להקשיב לעצות, טועה בכל היבט, ורואה בכל מכשול מבחן אלוהי שמקשיח אותו לקראת המבחנים הבאים. אין מקום בחייו לדבר מלבד האמונה והשליחות, ואוי למי שיעמוד בדרכו, שכן, כפי שאומרת אשתו אורליאנה, "גם בגיהנום אין חמת זעם עזה כל כך כמו של מטיף בפטיסטי".

קולו של נתן הוא אפוא קול חדגוני, בלתי מתפתח, בלתי משתנה. הסיפור מופקד לפיכך בידי אשתו וארבע בנותיו. אורליאנה מספרת על חייהם בקונגו ממרחק של שלושה עשורים, כשהיא חיה לבדה בארצות הברית. הבנות מספרות, כל אחת מנקודת הראות שלה, בזמן אמת, מן הרגע בו חוו את המעבר מן החיים המוכרים והשפע האמריקאי אל הדלות והזרות בכפר בקונגו, ועד ההווה.

רייצ'ל הבכורה, בת שש-עשרה, היא התגלמות הנערה האמריקאית הריקנית. היא גנדרנית – בעת אסון החפץ היחיד שהיא מנסה להציל הוא המַראָה שלה – מחכה ששנת השליחות תסתיים, בטוחה ביופייה ובעתיד הנאה הממתין לה, ומפצה על נחיתותה האינטלקטואלית בדיבור יומרני, גבוה לכאורה, רצוף שגיאות. יש בה משהו מן הטפלון, שמאפשר לה לשרוד את האלימות של אביה, את העוני והמחסור שנכפים עליה, את האסונות שנוחתים על המשפחה, ולצאת מכל אלה כפי שהיתה לפניהם, מרוכזת בעצמה ומביטה קדימה.

לאה בת החמש-עשרה מעריצה את אביה, עד שכבר לא. נקודת השבר הגדולה מגיעה כשנתן מחליט, על אף עצות ואזהרות, להשאר עם משפחתו בקונגו, למרות שעם הכרזת העצמאות הצפויה ביוני 1960 היא תהפוך למקום מסוכן ללבנים. "כל חיי ניסיתי להציב את נעלי בדיוק בעקבות נעליו, מאמינה שאם רק אשאר מספיק קרובה אליו, ישלטו אותם חוקים פשוטים וברורים גם בחיי […] אבל עם כל יום שחולף אני מוצאת את עצמי רחוקה יותר […] אם ההחלטה שלו להשאיר אותנו כאן בקונגו לא היתה נכונה, אז במה עוד הוא עשוי לשגות? השאלה הזאת פערה בלבי עולם שלם של ספקות ואפשרויות". ללאה יש ידידים מקומיים, והיא יודעת להקשיב. מכיוון שכך, היא מודעת לכל הטעויות שאביה עושה כשהוא מסרב ללמוד את התרבות המקומית ומעדיף לכפות את שלו, והיא מעזה למרוד בו.

עדה, אחותה התאומה של לאה, נולדה משותקת בחצי גוף. היא שותקת מבחירה, ומתנהלת בינה לבין עצמה בעולם פנימי עשיר. כבר בגיל חמש איבדה את האמונה אחרי שהבינה שכניסה לגן-עדן היא ענין של מזל, תלוי למי נולדים, למטיף או לעובד אלילים, ונענשה כשהעזה לשאול בקול, "האם אדוננו הוא עד כדי כך פזיז ולא אכפתי?". עדה ולאה אובחנו כמחוננות, אך תקוותיהן להשכלה גבוהה נדחו על ידי אביהן, שנהנה לחזור ולטעון כי "לשלוח נערה לקולג' זה כמו לשפוך מים לתוך הנעליים. קשה לומר מה גרוע יותר, לראות אותם נוטפים ומתבזבזים, או לראות אותם נקווים והורסים את הנעליים". כמו לאה, אך באופן אחר, עדה מקשיבה, לומדת, מחזיקה בדעות עצמאיות, ומודעת היטב לפערים הבין-תרבותיים שאביה מתעלם מהם, ומאוחר יותר גם לעוולות המעורבוּת הלבנה בקונגו. כך, לדוגמא, היא כותבת, בציניות אופיינית, כשנחשפת המזימה האמריקאית לחיסולו של לומומבה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ולהחלפתו במובוטו: "מותר לאפריקה להשיב? האם התינוקות עובדי האלילים האלה יכולים לשלוח אותנו לגיהנום כי אנחנו גרים רחוק מדי מהג'ונגל? מפני שלא טעמנו את אגוזי הדקל המקודשים? או, האם האיש הרזה, הגבוה יכול לקום ולהכריז: אנחנו לא אוהבים את אייק. מצטערים מאוד, אבל אולי צריך עכשו להרוג את אייק בחץ מורעל. הו, למגזינים יהיה מה להגיד על זה, זה בטוח. איזה מין בן-אדם ירצה לרצוח נשיא של ארץ אחרת? אף אחד מלבד הברברי. איש עם עצם בשערו".

רות מיי בת החמש, התינוקת של המשפחה, היא ילדה תמימה, כמתבקש מגילה, אך עצמאית ומכונסת בעולמה הפנימי. היא הראשונה שמצליחה ליצור קשר עם הקונגואים, כפי שמספרת לאה, שמוסיפה, "זה לא צריך להפתיע, כי רות מיי מסוגלת לעוף מעל בנינים גבוהים בכוח הרצון שלה בלבד". הלב נכמר כשנוכח התקף זעם צפוי של נתן, אורליאנה ובנותיה מסתגרות באחד החדרים, ורות מיי הקטנה מניחה סיר אלומיניום על ראשה וחוברות קומיקס בכיסים האחוריים כדי להגן על עצמה ממכות. כמו אחיותיה גם היא רואה באביהן כוח טבע, ולומדת לחיות לידו, להתכונן אליו ולהתעלם ממנו בו זמנית.

קולה של אורליאנה נשמע, כאמור, שלושה עשורים אחרי אותה תקופה בקונגו. יש לאורליאנה הרבה שאלות אל עצמה, חרטות, תהיות. כשהכירה את נתן, הוא כבר היה קנאי דתי, אבל ידע להראות חיבה וכבש את לבה. אחרי תקופת ניתוק בשל המלחמה, שב אליה כשהוא מחלים מפציעה גופנית ומיוסר נפשית, קנאי משהיה וקודר. היא נישאה לו בכל זאת, נישאת על המומנטום של הקשר הזוגי. בתוך שנה נולדה רייצ'ל, שנה אחר כך נולדו התאומות, והיא שקעה בחיים של טיפול אינטנסיבי במשפחתה, עייפה מכדי לחשוב. "ואת תוהה למה לא התקוממתי ולא מרדתי בנתן? כי הרגשתי בת מזל גם כשמצאתי את נעלי על הרגליים הנכונות, זו הסיבה". מותשת החלה להאמין שאלוהים אכן עומד לצדו של נתן, ולה אין ברירה אלא לציית וללכת בתלם. ובכל זאת היא נושאת באשמה כלפי בנותיה: "ובא היום, לבסוף, שבת יכולה להתרחק מגבר שכזה – אם יש לה מזל. זעמו שלו מתהפך בקרבה והיא מפנה לו עורף, ולעולם לא תוסיף לדבר אתו. במקום זה היא תתחיל לדבר אליך, אל אמה, ותתבע מלאת חימה: איך הרשית לו? למה?"

"תורת עץ הרעל" הוא סיפור של קנאות ושל השלכותיה, של פערים בין-תרבותיים ושל תוצאות הסירוב להכיר בהם ולגשר עליהם, של קולוניאליזם ושל הרסנותו ארוכת הטווח, של הורות לקויה ושל השפעותיה. ברברה קינגסולבר, סופרת מחוננת, מפליאה להביע את כל אלה ועוד בחמישה קולות מובחנים ויחודיים, כשהיא נותנת לבה לאינספור הפרטים המרכיבים את סיפורה של המשפחה ואת סיפורה של קונגו, ומצרפת אותם לתמונה מורכבת גדולה, שאינה מסתפקת בשחור-לבן אלא מתייחסת למציאות על כל גווניה. אני מניחה שתרגום הקולות השונים היווה אתגר, ועדית פז היטיבה להתמודד אתו.

עוד על גורלה של קונגו כדאי לקרוא ב"נהר הדם" של טים בוצ'ר. ובהזדמנות זו אשוב ואמליץ על מכלול יצירתה של ברברה קינגסולבר.

מומלץ עד מאוד.

The Poisonwood Bible – Barbara Kingsolver

ספרית מעריב

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: עדית פז

"שמיים כחולים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר אפוקליפטי, המתרחש בעתיד הקרוב על רקע ההתחממות הגלובלית. בעולם שיצא משליטה, כשהאשמה מוטלת לחלוטין על ההתערבות האנושית המזיקה בטבע, החיים הופכים בלתי נסבלים. האנושות סובלת מקשת של תופעות, החל מצחיחות וכלה בהצפות. החום עולה, המים והיבולים מתמעטים, התשתיות מתערערות, החיים הופכים למאבק השרדות, ופתרון יעיל אינו נראה באופק.

הדמויות המרכזיות בעלילה הן בני משפחה אחת. אוטילי ופרנק, תושבי קליפורניה, וילדיהם קופר, חוקר חרקים ופעיל להגנת הסביבה, אף הוא תושב קליפורניה, וקאט, שעברה לפלורידה ומשתוקקת להיות משפיענית. אם לא די בצרות הסביבתיות הצוברות עוצמה סביבם – שריפות ענק בחוף המערבי, הצפות בחוף המזרחי – הסופר ממיט על ראשם אסונות טרגיים, חלקם באשמתם וחלקם אקראיים.

לפני שהספר הופך אפוקליפטי, וגם אחר כך, הוא מצטייר גם כביזארי. אשה, שבן זוגה מסרב להכניס הביתה חיית מחמד, מאמצת נחש; אשה אחרת נכנעת ללחץ שמפעיל עליה בנה וכוללת בתפריט המשפחתי חרקים; גבר שומר בצנצנת איבר שנקטע ממנו; יולדת בשלב הצירים המתקדמים נאלצת לפלס את דרכה בסירה רעועה ברחובות מוצפים; כל החרקים, מכל סוג שהוא, מתים או נעלמים בבת אחת; ועוד כיוצא באלה ארועים, שיחד עם הסביבה המתערערת משרים על הספר אוירה של אימה ושל אובדן מתמשך.

אבל בני האדם, כאילו כלום לא קורה, ממשיכים כרגיל. כלומר, הרגיל החדש שהופך חיש קל לרגיל הקבוע, עד השינוי לרעה הבא. הדבר בא לידי ביטוי הן ביחס אל הטבע והן ביחסים בין בני האדם ובמה שממשיך להעסיק אותם בעולם מתפורר. המירוץ אחר הפרסום וחמש-עשרה דקות התהילה, או במונחי זמננו – משפיענות, שיפוט על ידי ההמון, עיתונאות הלהוטה אחר הצהוב והשערוריתי, סכסוכי אגו, התיחסות לטבע ולבעלי החיים כאל מקור שעשוע למרות ההשלכות ההרסניות, ועוד.

אולי משום שהספר אפוקליפטי וביזארי, הסופר מרשה לעצמו להשאיר קצוות בלתי מובנים. כך, לדוגמא, למרות שיש בספר מספר דמויות שלא מפסיקות לדבר על תופעות מדעיות, לא ניתן הסבר מניח את הדעת למה שמכונה כאן "אפוקליפסת החרקים". הקצוות הפרומים האלה היו כנראה מפריעים לי יותר בספרים אחרים, אבל כשהכל קורס, קצת אי הגיון פה ושם משתלב לא רע.

שני דברים בעיקר מעניקים לספר את כוחו. הכתיבה הטובה של ת.ק. בויל היא, כמובן, גורם ראשון במעלה. הוא מיטיב לתאר דמויות, רקע סביבתי וארועים, ומשרה אוירה כאוטית וקודרת, שאיכשהו מצליחה גם לשעשע, בעיקר בשל הומור ציני חבוי מעט היוצר הלך רוח אבסורדי, וגם משום שבתוך ההתפוררות החיים, על כל קטנוניותם, נמשכים והניגוד אירוני. הגורם השני הוא שילוב של תופעות וארועים מן המציאות. הזכרתי קודם את השריפות ואת ההצפות, שבקנה מידה קטן יותר הן תופעות קיימות ומאיימות. לצד אלה הסופר מזכיר מחקרים, כגון זה של וילסון וסימברלוף, שחיטאו כליל שישה איי מנגרובה זעירים בפלורידה קיז ותיעדו את המינים הראשונים שחזרו למקום. הוא כותב על דבורים מלאכותיות שפותחו כתחליף לאוכלוסית הדבורים המתמעטת, ומתייחס לפיתונים הבורמזיים שיובאו לפלורידה כחיות מחמד והפכו למין פולש שעשה שמות באוכלוסיות של יונקים באוורגליידס. במבט מעט עתידני הוא כותב על ישומו של המחקר בתחום הנדסת האקלים שבודק שימוש באירוסולים של גופרית כדי להפוך את תהליך ההתחממות. ההשלכות, גם במחקר וגם בעלילה, עדיין אינן ברורות.

במפתיע, למרות שההדרדרות רק הולכת ומואצת, הסופר מעניק לסיום תקווה קטנה. לא ברור אם היא מבשרת שינוי, אבל יש בה יופי, ולרגע יש תחושה שהכל אפשרי.

ביזאריות, ציניות, אפוקליפסה, אנושיות, אימה, מדע – התערובת עובדת והספר מעניין ומומלץ.

Blue Skies – T.C. Boyle

חרגול ומודן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

"אי-סדר מוסרי" הוא שרשרת של אחד-עשר סיפורים, השואבים מן הביוגרפיה הפרטית של מרגרט אטווד. הסופרת אמנם העניקה לגיבוריה שמות בדויים – נל וטיג במקום שמה שלה ושל בן זוגה הסופר גרהם גיבסון – וחלק מן הסיפורים מסופרים בגוף שלישי, אבל אי אפשר לטעות בזיהוי. יתכן שהיו לאטווד מניעים שאינם ידועים לי לבחור בהרחקת הדמויות מן האוטוביוגרפיה, אבל בכל מקרה, לדעתי, זו בחירה נכונה. אטווד אף פעם אינה מספרת סיפור פרטי, שלה או של דמות בדויה. היא מספרת על תופעה חברתית, על התקופה בה מתרחשים הארועים. הניתוק הספרותי מן האוטוביוגרפי מרחיב את הסיפורים מן הפרטי אל הכללי. זה אינו תיאור של "אלה הם חיי שלי, של מרגרט", אלא הפנית זרקור אל החברה שבתוכה התנהלו חייה.

כל אחד מהסיפורים מסופר בדרכה המיוחדת של הסופרת, שמספרת ברובם סיפור צדדי, אנקדוטי לכאורה, המוליך את הקוראים אל מה שהיא מבקשת לספר באמת. כך, לדוגמא, "הפרש הערוף", שלכאורה סובב סביב תחפושת שהכינה לעצמה לליל כל הקדושים, הוא בעצם סיפור יחסיה עם אחותה הצעירה כילדות וכנשים מבוגרות, "הדוכסית האחרונה שלי", שחוזר אל ניתוח יצירתו של רוברט בראונינג בימי בית הספר, הוא סיפור על יחסי חברוּת והרהור במעמד האשה, ו"פיאסקו בלברדור", שמתאר מסע גילוי כושל בצפון קנדה, הוא תיאור דעיכתו של אביה.

הסיפור הפותח מתרחש בשגרה של זוג ותיק, נל וטיג. שני הסיפורים החותמים את הספר עוסקים בזקנתם של הוריה. ביניהם היא מספרת על ילדה שנאלצה לתפקד לעתים כמחליפה של אמה, ושנדחקה תמיד לתפקידים "נשיים"; על יחסי אחיות; על היותה אשה שניה בחייו של בן זוגה, שאמנם היה פרוד מאשתו, אך עדיין קשור אליה בשל שני בניהם; על יחסיה עם האשה הראשונה בתחילת הקשר ושנים אחר-כך; על הנסיונות המשותפים של בני הזוג להקים משק חקלאי ולהתמודד עם השאלות המוסריות הנובעות מאחזקת משק חי; ועוד. בכל אלה שזורה כחוט השני שאלת מקומה של האשה בעולם שערכיו השתנו דרמתית בימי חייה, בעיקר בשנות הששים של המאה העשרים. הנה שני ציטוטים בנושא זה:

"כשיצאתי לדרך, כל הנשים היו מצופות להתחתן, ורבות מחברותי כבר עשו זאת. אך עד סופה של אותה תקופה – היא נמשכה שמונה שנים בלבד, לא זמן רב כל כך בסופו של דבר – עבר גל גדול ושינה את תוואי הנוף לחלוטין"

"באשר לאינטראקציות חברתיות, היא למדה בשעתו רק את הכללים הישנים, אלה שהיו תקפים עד רגע המפץ – זה נראה כמו רגע – שכל המשחקים השתנו בו באחת ומבנים קודמים קרסו וכולם החלו להעמיד פנים שעצם המושג כללים עבר זמנו"

בסיפור האחרון, "הבנים במעבדה", מתייחסת המספרת לתפקידה כמשמרת זכרון. בעוד אמה דועכת אל השיכחה, בתה מנסה לעורר בה זכרונות כפי שהם משתקפים בתמונות ישנות. שני בנים, שהצטרפו לתקופה מסוימת לעבודה במעבדה בחיק הטבע של אביה, מצולמים באחת מהן. "גורל הבנים תלוי בי כעת", היא כותבת, בעוד אמה מסבה את ראשה ומסרבת לדבר. סביב הבנים הללו, שהלכו מאז לדרכיהם הנפרדות, היא רוקמת סיפור מלא חיים המקים את העבר לתחיה, כפי שעשתה בכל סיפורי הקובץ, ובעצם במרבית יצירתה. מציאות תוססת שהפכה לבדיון משובח. כמו בת ארצה, אליס מונרו, היא מציגה את קנדה שמעבר לכותרות ולמאבקים הלאומיים, קנדה של האנשים, של הנופים, של המאמצים היומיומיים, וכרגיל אצלה, המקומי אינו נשאר כזה אלא חוצה גבולות וזמנים.

מומלץ בהחלט.

Moral Disorder – Margaret Atwood

כנרת

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"בסופו של דבר, הקשר המשותף הבסיסי ביותר הוא שכולנו חיים על כוכב הלכת הקטן הזה. כולנו נושמים את אותו האוויר. עתיד ילדינו יקר לכולנו. וכולנו בני תמותה", ג'ון קנדי, 1963

הציטוט שלמעלה מופיע בסיפור האחרון מבין שנים-עשר הסיפורים שבספר, תלוי על קיר השרותים בדירה לונדונית. במידה רבה הוא מסכם את המוטיב העובר בספר כחוט שני. כל אחד מן הסיפורים מספר על אפיזודה בחיי הדמות המרכזית שבו, ויכול לעמוד בפני עצמו. אבל דייוויד סלאי יצר שרשרת סובבת עולם המחברת בין הסיפורים הנפרדים, ומצביעה על שני היבטים עיקריים: האחד הוא זה שבא לידי ביטוי בציטוט הנ"ל. השני ממחיש שוב ושוב עד כמה כל אדם הוא עולם מלא, ועד כמה אנו טועים כשאנחנו מאפיינים אותו לעצמנו מתוך זוית ראיה צרה.

מכיוון שמדובר בספר קצר, לא אספר פה על כל הדמויות וכיצד הן מתקשרות זו לזו. אזכיר רק שהוא נפתח בטיסה של אשה ספרדיה מלונדון, שם סייעה לבנה החולה בסרטן בתקופת הטיפולים, חזרה לביתה. כיס אוויר גורם לה לאבד את ההכרה, ומי ששם לב לכך הוא הגבר שיושב לידה, זה שמבחינתה היה בו משהו מוזר משום שנשאר לשבת לשמאלה למרות שהמושב שלשמאלו נותר פנוי. האשה מפונה לבית חולים, והאיש – בסיפור העוקב – טס לביתו בטיסת המשך, ומצטייר באור אחר לגמרי. בהמשך נפגוש, בין השאר, עיתונאית שטסה לראיין סופרת קנדית מפורסמת, וגם מעריצה של הסופרת, תושבת הונג קונג שנראית שקטה ואנמית אך עומדת מרצונה בפני בחירה משמעותית, וגבר הודי שעובד כגנן בקטאר בשירותה של אשה לבנה, מכה את אשתו בביתו ומנהל חיים כפולים במקום עבודתו, וצעירה שחיה בבודפשט ומתעתדת להנשא לפליט סורי, ועוד. כולם מתחבטים בנושאים הנוגעים בקשרים בינאישיים בכלל ובקשרים בתוך המשפחה בפרט. בין אם מדובר בגבר הודי שמטפל באב חולה ובו זמנית מנצל אותו, או בצעירה הונגריה שמקיימת קשר רופף עם אביה בלונדון – רב המשותף על המפריד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

בסיפורים מינימלסטיים, מעט המחזיק את המרובה, דייוויד סאלאי בורא אפיזודות מציאותיות, אמינות ומלאות חיים, וכולם – ביחד ולחוד – נעימים מאוד לקריאה.

מומלץ.

Turbulence – David Szalay

פן וידיעות ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אילן פן

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

כששירה ומיכה היו סטודנטים צעירים, חברם אמיר הציע להם להשתתף בניסוי לטובת התזה שלו. הוא ביקש מכל אחד מהם להכין רשימה של שלושה דברים שירצה לא לראות בעתיד, מבלי לשתף זה את זה. אחרי שהסתגר איתם, כל אחד בנפרד, בחדרו, ועשה מה שעשה לטובת הניסוי, הרשימות נמחקו מזכרונם. עשרים שנה אחר-כך, כשהעיר נתניה הופכת בלתי נראית עבור שירה, ועבורה בלבד, היא נזכרת בניסוי, ואוחזת בה חרדה גדולה שמא, בגלל מה שנראה לה כשעשוע בלתי מזיק בזמנו, יאבדו לה דברים נוספים שבלעדיהם חייה אינם חיים. אמיר כבר מת, אחרי ששהה שנים במוסד לחולי רוח, והיחיד שיכול לעזור לה במירוץ הנואש לביטול הניסוי, או לפחות בנסיון לגלות מה הם הדברים הנוספים ברשימה, הוא מיכה. אלא שמיכה הוא האקס המיתולוגי, שהיא כנראה עדיין מאוהבת בו קלות, בעלה ארנון ביקש מפורשות שתבטיח לא להיות בקשר אתו, נעמה אשתו של מיכה מתעבת אותה, וכל קשר אתו עלול לסכן את המשפחה שבנתה, את הזוגיות עם ארנון ואת יחסיה עם שתי בנותיהם.

טלי כהן-צדק רקחה עלילה מקורית, קדחתנית, שמצליחה להפתיע, שומרת על מתח לכל אורכה, ומגיעה לסופה בסיום מושלם של בחירה מושכלת. סגנונו החד והמהיר של הספר משקף היטב את קוצר הנשימה שחווה שירה במרדף הבלתי נלאה אחר הרשימות האבודות, ואחר רמזים שאולי יצליחו אם לא להפוך את הניסוי אז לפחות להתוות דרך למנוע את המשכו. על הרקע ההזוי משהו הזה היא עוסקת בעיקר בשאלות של בחירות ושל אפשרויות, וגם של האופן השגוי בו אנו מפרשים אנשים, מתבוננים בהם דרך פריזמה צרה ומחמיצים היבטים נוספים באישיותם. מה אם מיכה היה בוחר בשירה ולא בנעמה? מה אם ארנון לא היה אוהב את שירה למרות מיכה? מה אם במקום להתמסטל קלות ולהיענות לבקשה של אמיר, שירה ומיכה היו פשוט אומרים לא? מה, לכל הרוחות, נראה להם ראוי להעלמה לפני שני עשורים והאם הם עדיין רוצים להעלים אותו כיום? מי באמת היה אמיר, מדען נעבעך, או גאון מרושע? ומיכה, האם הוא גבר מרוכז בעצמו או שהוא נותן דעתו על אחרים?

על כל אלה ועוד בספר. התחלתי לקרוא אותו לפני מספר חודשים, חשבתי שעיר נעלמת מבשרת עלילה שלא תהיה לטעמי, ונטשתי. אני שמחה שהחלטתי לנסות שוב, והפעם קראתי ברצף, בתשוקה לגלות מה הכינה הסופרת לדמויותיה, ובהנאה.

שמו מעורר הסקרנות של הספר הוא – ואין כאן קלקלן – הגדרה בתשבץ הגיון, שפיצוחה הוא "נתניה".

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2022

כשנעמי היתה בראשית שנות העשרים לחייה, היא שבה מהטיול הגדול להודו אדם אחר משהיתה קודם לכן. היא אימצה את השם גיטאמה, חברה אל אנשים כמוה החדשה, התנחלה תחילה עם חבורתה בזולות סמוך לבניאס, אחר-כך באזור ים המלח, ובסופו של דבר בבית שהועמד לרשותם בפרדס חנה על ידי יואב, אחד מן החבורה שקיבל אותו בירושה. די בטבעיות החליקה אל תפקיד המנהיגה, והובילה את החבורה להקמת קואופרטיב מצליח. אלא שאז חוותה בגידה, החליפה את שמה חזרה לנעמי, נישאה ליואב, והקימה אתו משפחה בחדרה. אבל אותה בגידה הלכה איתה לאורך כל הדרך.

עלילת הספר מתרחשת לסירוגין באותם ימים של החבורה, ובהווה של נעמי, עד ששני העולמות נפגשים שוב. כעת היא אם לשני בני-עשרה דעתניים ועצמאיים, אשת רופא, בעלת בלוג אישי שמניב הכנסות, ובעיקר, אולי להפתעתה, עקרת בית חסרת מנוח. הנתיב שבחרה בו – אימהות ובית – התאים עד שכבר לא. "היא נטמעה באימהות שנולדה מתוכה באחת ושקעה בה עד מעל הראש, ללא מחשבות על החמצה ובלי שיעניין אותה העולם שבחוץ. שוב בועה, והפעם משלה. אבל אז הם גדלו ולאט לאט היא החלה להידרדר במדרון סדרי העדיפויות שלהם, עד ההדחה". כשהיא במצב מתוסכל שכזה, מגיע מכתב המודיע שבעלת הבית מכרה את הדירה ועליהם להתפנות. יואב מקבל את הבשורה בשלווה, ומיד מתחיל לבחון את האפשרויות העומדות בפניהם. עבור נעמי הבשורה הזו היא נקודת שבר.

"טריקה שקטה" מציע, בתוך מסגרת צנומה יחסית, שפע נושאים למחשבה. ביניהם התמודדות עם תדמית הגוף – נעמי גבוהה מאוד ובעלת מבנה גוף מלא – יחסים בין אחיות, גידול ילדים, יחס הרפואה אל מחלות נשיות (אחת הדמויות חולה באנדומטריוזיס), התמודדות עם הדרדרות פיזית ומנטלית של הורים מתבגרים, קהילתיות מול אינדיבידואליות, ועוד. לצדם, ובעיני אלו הנושאים המרכזיים והמעניינים במיוחד, הסרטים שאנו מריצים בראש עד שנדמה כי הם המציאות היחידה, נטילת אחריות על האופן בו העבר שלנו מכתיב את ההווה, והיכולת לסלוח.

אספתי שלושה ציטוטים בנושאים אלה שראויים לתשומת לב (ויש עוד מסוג זה לאורך הספר כולו).

דבורקי, אחותה החוזרת בתשובה של נעמי, היא, בניגוד לה, סלחנית, לא נוטרת טינה, לפעמים מניחה לעצמה להרמס. הנה אחת מהתבטאויותיה בעניין זה: "אני סולחת בשביל עצמי. כי מי שלא סולחת, הכעס שלה מציף את הלב וגומר אותו. מי שלא סולחת נשארת זועפת ונרגנת באופן בלתי נסבל. מסתובבת ממורמרת כל החיים שלה. זאת ששומרת על הכבוד," עכשו תורה להציג גרשיים באויר, "מכלה את הכוחות שלה על תסכול וכיליון".

כשנעמי נאבקת עם עברה, ולראשונה שומעת את הצד השני, מתחוור לה פתאם "שאף אחד מהם לא יקח אחריות והיא – לעולם לא תקבל הכרה. מה שנותר הוא פשוט להשלים עם מה שיש, זוהי התורה כולה".

נעמי ויתרה, כאמור, על החיים בחבורה, אבל משהו בה תוהה ברגע של כאב: "אי אפשר לרצות רק חלק אחד מהעסקה. כדי להיות יחד צריך קצת להתעלם, מעט לספוג, הרבה לזייף, ואז את זוכה להיות שייכת וליהנות מהגנה בצערך. אז חיים שלמים של ויתור עצום בשביל רגע אחד של חסד?"

בכתיבה יפה מיה הוד רן מציגה דמויות מגוונות, לעתים מעוררות הזדהות, לעתים גורמות לי להתווכח אתן, ובכל מקרה מגרות למחשבה ומאוד אמינות ומלאות חיים. כעת אני סקרנית לקרוא את ספריה הקודמים.

ספר מומלץ בהחלט.

נ.ב. 1 – זו הפעם השניה בתוך מספר ימים שאני קוראת אודות זולה ליד הבניאס (הספר הקודם היה "שמרי נפשך"), ואני לא ידעתי כלל על קיום התופעה

נ.ב. 2 – בדרך כלל איני נותנת דעתי על שמות הספרים. הפעם השם מושלם בעיני

שתים בית הוצאה לאור

2025

תמר בת החמש-עשרה, בת לאב פגוע הלם קרב שהתאבד, שקעה בחודשים של אפתיה אחרי מותו. בסיומם קמה והסתלקה מן הבית, מותירה אחריה את אמה ואת אחיה הצעיר ממנה. אולי היתה חוזרת בתוך זמן קצר, אך מפגש עם הולי, צעירה אנגליה בת גילה, קבע את מסלול חייה לשנה הקרובה. הולי, שנושאת שק טראומות משל עצמה, שאותן תחשוף בהדרגה, כמעט בעל כורחה, היא צעירה כריזמטית, שבכוח אישיותה הדומיננטית, משפיעה על סובביה ומטביעה חותם משמעותי בחייהם. תחת המעטה הבוטח הזה מסתתרת נערה שבורה ומצולקת, לעתים כמעט ילדה בתגובותיה, אבל הקשר שנוצר בין שתי הנערות יגבר על הכאב שתמיט הולי על תמר.

המסע המשותף של השתים מתחיל סמוך לבניאס, שם הן מקימות לעצמן מאחז קטן, וחוברות אל נפשות אבודות אחרות שהתרחקו מן ההמון, ביניהן אשה מתבודדת, גבר מזדקן מקבץ נדבות, צעיר שבולש אחרי האחרים מבעד לשיחים. "בדרכה, אם מתעלמים ממושגים הפכפכים כטוב ורע, הולי באמת האצילה ברכה על ראשינו", אומרת תמר על חברתה. אבל הולי היא גם זו שיוצרת משברים, ומעמידה את תמר, ואת האחרים, בפני טלטלות שמערערות את היציבות שביקשו לעצמם.

המסע יימשך בדורסט שבאנגליה, וככל שיתמשך תלמד תמר, וילמדו הקוראים, על הקווים המשותפים המקשרים בין הבנות, בעיקר על הקושי להתמודד עם קשרי משפחה סבוכים. תמר נושאת רגשי אשמה על מותו של אביה, מרגישה חסרת ערך בשל התאבדותו – "הוא לא אהב אותך כי אי אפשר לאהוב אותך, אף אחד אף פעם לא הצליח ואף אחד אף פעם לא יצליח. כי את דפוקה מהיסוד, תמיד היית ותמיד תהיי" – ומתקשה לתקשר עם אמה. הולי מחפשת כל חייה את אביה הבלתי ידוע, ואינה מסוגלת לעכל את נטישתה על ידי אמה.

הולי הדומיננטית מחליטה שתמר צריכה להתרכז בכתיבה. במהלך השנה תמר מצליחה לכתוב סיפורים ללא סיום, כי "התחלות זה קל", אבל לאן הולכים משם, בסיפורים ובחיים, לא ברור. הולי, הזועמת, הנסערת, חסרת המנוח, היא זו שבסופו של דבר מנסחת את משפט הסיום המיוחל: "כולם סלחו לכולם והכל נפתר, והם חיו את החיים שלהם בלי שקרה להם משהו ששווה לכתוב עליו הספר, וכולם היו מאושרים מאוד".

לא אספר כאן, כמובן, כיצד הסתיימה השנה יוצאת הדופן הזו עבור הבנות. אומר רק שקמה ורדי טהרלב הוליכה את הסיפור אולי לא אל קתרזיס, אבל בהחלט אל מעין אנחת רווחה.

אם פה ושם במהלך הקריאה חוויתי אי אמון בגלגוליהן של הצעירות, עיון בקורותיה של הסופרת העלה שהעלילה שאבה מארועים שארעו לה עצמה, וספקותי התפוגגו. ואם בפרטים ביוגרפיים עסקינן, הסופרת משתייכת לשושלת של כותבים, ביניהם סבה יורם טהרלב, סבתה נורית זרחי, ואחיה יונתן ורדי.

"שמרי נפשך" הוא ספר ביכורים שאינו נחווה ככזה. קמה ורדי טהרלב מפגינה כתיבה מעודנת ויכולת ביטוי מרשימה, והספר הנוגע ללב מומלץ.

עם עובד

2025

בשנת 1943 נוסדה מעבדת לוס אלמוס, כחלק מפרויקט מנהטן ששקד על פיתוח נשק גרעיני. המקום העסיק אלפי עובדים בשנות פעילותו, וסודיות מוחלטת אפפה את פעילותו. גלינה פרומן מבקשת לספר את סיפורה של לוס אלמוס מנקודת הראות של בני משפחותיהם של העובדים במקום. לא זו בלבד שבני המשפחה נאלצו להתנתק ממקומותיהם, הם גם מצאו עצמם מנותקים למעשה מעולמם של האנשים שאיתם חלקו את חייהם, בשל אילוצים מחמירים של חשאיות.

הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים. כריסטין, אשתו של תומס, כבר ויתרה בעבר על השלמת דוקטורט בכימיה בשל הזדמנות עסקית של בעלה, וכעת נאלצה לוותר על שותפות בגלריה, שאותה לא יכלה לתחזק ממרחק. גרטי, בתו של קורט, היא בת-עשרה סקרנית ונמרצת, שנמלטה עם הוריה היהודים מגרמניה, בעוד כל משפחתם נותרה שם והקשר עמה נותק. למרות הפרש הגילים נקשרת בין השתים ידידות.

נדמה שיש פה פוטנציאל להתבוננות מעניינת בהיבט פחות מדובר של המאמץ המלחמתי. בפועל מדובר ברומן פלקטי, ששתילתו ברקע יוצא דופן אינה מצילה אותו מלבוסס בקלישאות. יש פה בעל בלתי מבין ובלתי תומך לעומת מאהב שכמובן נוהג לגמרי להפך, ויש אשה דכאונית ולעומתה מאהבת ססגונית, ויש התאהבות נעורים, וגם חשש מהומוסקסואליות בתקופה שהיא כתם מביש, ומגיחה קצת התיחסות לאינדיאנים שאיש אינו סופר אותם עד שהם נדרשים כחיילים, ושוב ושוב סודות שאסור לספר. הנוכחות של אוֹפּי (רוברט אופנהיימר בשביל מי שאינם חבריו) וההבלחה החד-פעמית של פיינמן אינן מרוממות את העלילה מעבר לרמה השגרתית והשבלונית שבה היא מתנהלת. רגע לפני הסיום עולה שאלה לגבי הצידוק להטלת הפצצה השניה על נגסאקי, ובזה פחות או יותר מסתכם הענין שלשמו התכנסו גיבורי הספר. בערך באמצע שקלתי פרישה, בעיקר משום שהסיפור נמתח עוד ועוד שלא לצורך, אבל הייתי סקרנית לדעת אם צדקתי בתחזית שלי לגבי התפנית הבאה שבה אשה תהרה בסופו של דבר ולא תדע אם האב הוא בעלה או המאהב. אז התחלתי לקרוא בדילוגים, ו-טדם! צדקתי. מכסת השבלונות הושלמה.

לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

Hill of Secrets – Galina Vromen

פן וידיעות ספרים

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי