לפני למעלה מעשרים שנה הופקדו בידיה של הסופרת יהודית קציר זכרונות שכתבה סבתא-רבתא, צילה רמברג-מרגולין. חלקו הראשון של הספר, המספר אודות חייה של צילה בנערותה ובשנותיה בארץ לפני קום המדינה, מבוסס על זכרונות אלה, וכן על ראיונות עם בני שבט מרגולין. חלקו השני של הספר עוסק ברומן שבין בתה הבכורה של צילה, יהודית, סבתה של הסופרת, ובין הסב עמינדב, והוא מבוסס על ההתכתבות בין השניים. החלק השלישי והאחרון מספר על קורות המשפחה עד שנת 1967, שנת מותה של צילה, והוא כולל גם את יומנו של חנן, בעלה השני של צילה.
צילה ואליעזר (לזר) מרגולין, שני צעירים יהודים ליטאים, ניצולי פוגרום 1905 באודסה – היא איבדה עין, הוא נותר משותק במחצית פניו – נישאו בחתונה עצובה, ללא הורים, כשכל המוזמנים ממרים בבכי. צילה, שהיתה הדומיננטית בין השניים, הצליחה לשכנע את בעלה לעזוב הכל, כולל בית-חרושת שלזר עמד לרשת, ולעלות לארץ ישראל. חייהם לא היו קלים כלל, ובשל קשיי פרנסה נדדו ממקום למקום. חלקו הראשון של הספר, המתאר את אותה תקופה, מרתק. יהודית קציר מצליחה להחיות את אותם ימים על כל נפתוליהם, כשהיא משלבת בין סגנונה הרגיש שלה ובין סגנונה הלקוני למדי של צילה, שמצטיירת כאשה מעשית ופעלתנית, המתמרנת את משפחתה בין המשברים. היחסים בין צילה ולזר, שמלכתחילה ככל הנראה לא שררה ביניהם התאמה, הלכו והצטננו. נולדו להם חמישה ילדים, אך יותר ויותר מצאו עצמם חיים בנפרד, כשלזר נעדר מן הבית לשם הפרנסה. בשלב כלשהו התאהבה צילה בחנן רמברג, שעלה לארץ מורשה. חנן היה צעיר מצילה בתשע שנים, אדם רוחני, פילוסופי, צמחוני. הוא הצטרף לחוג המשפחה, גר איתם, השתתף בפרנסתם, ובפועל תפקד כאב שני לילדים. פרקי זמן ארוכים התגוררו כולם יחדיו, האב, האם, הילדים ו"דוד חנן". רק בחלקו השלישי של הספר אנו נחשפים למחיר הנפשי שגבתה מצילה ומחנן הבחירה להצמד לאהבה.
חלקו השני של הספר בנוי ברובו ממכתבים שכתבו יהודית, בתה הבכורה של צילה, ועמינדב במהלך שתי שנות היכרותם לפני שנישאו. לטעמי אפשר היה לוותר על חלק מן המכתבים, ולתת יותר מקום להתרשמויותיה של הסופרת. יהודית קציר כתבה על הפרק הזה: "המכתבים, שהופעת הבכורה שלהם בכתיבתי היתה בנובלה 'מכתבים לעמינדב' (בתוך הקובץ 'מגדלורים של יבשה'), היו אתגר מבחינת כתיבה ועריכה. עיקר העבודה היה לזקק את הדרמה של יחסי יהודית ועמינדב ואת הפרטים היותר מעניינים, מתוך ים אינסופי של תכתובת יומיומית שהתפרשה על-פני שנתיים כמעט". למרות האריכות היתרה, לטעמי, של התכתובת שנבחרה להכלל בספר, זה אינו פרק משעמם. גם כאן נחשפים חיי הישוב הארץ-ישראלי: התלבטויות פרנסה, חיי חברה, תפיסות עולם.
חלקו השלישי של הספר מעלה תמונות מחיי המשפחה עד מותה של צילה. הוא לא מתיימר לכסות את כל השבט, וסיפורן של סבתה ואמה של הסופרת תופס מטבע הדברים מקום נרחב יחסית. מצמררת החזרתיות בתולדותיהן: יהודית הסבתא נפטרה בגיל צעיר ממחלת הסרטן. בתה, עמליה, נישאה בתוך שנת האבל כשהיא בחודש השני להריונה, ודודתה תקווה, צעירת ילדיה של צילה, ליוותה אותה לחופה. עשרים ותשע שנים אחר-כך, בעיצומה של שנת האבל על מותה של עמליה, נישאה בתה, יהודית קציר, כשהיא הרה, ואותה דודה ליוותה גם אותה לחופתה. יהודית קציר קרויה על שם סבתה, ובתה עמליה נקראת על שם אמה.
חנן נפטר במחצית השניה של 1967. בחודשי חייו האחרונים סבל מדמנציה, והמשפחה אשפזה אותו במחלקה לתשושי נפש בבית אבות. צילה הצטרפה אליו. בימים שהתה במחלקה נפרדת, ובלילות היתה מתגנבת אל מיטתו. כשנפטר איבדה צילה את הרצון לחיות. בימיה האחרונים ביקשה שיתרגמו לה את יומנו, שבו כלל מחשבות ששמר כל השנים לעצמו. הוא היה אדם ששאף לשקט ואהב את ההתבודדות, אך בחר לחלוק את חייו עם צילה בסביבה הומת ילדים (גם ילדי המשפחה וגם ילדי בית הילדים שצילה ניהלה). הוא שאף לטוהר, והמצב המשפחתי המוזר שנקלע אליו ייסר אותו. גם צילה, שבחרה לחיות עם חנן מבלי לנטוש את לזר, ולכאורה חיתה בשלום עם הבחירה, סבלה מרגשות אשמה. לטעמי, גם את המובאות מיומנו של חנן אפשר היה לקצר. הוא סובל מחזרות שדי שעממו אותי.
הספר נגע ללבי וריתק אותי. מצאתי בו נקודות השקה עם ארועים ומקומות שהכרתי בילדותי. כך, לדוגמא, יכולתי ממש לראות את הבית מוקף הגן שבנתה המשפחה ברמת-גן של פעם, כי גם לקרובי משפחתי היה בית קסום שכזה (ומן הסתם גם הוא נמחק לטובת בתי מגורים עירוניים). יהודית קציר השכילה לשרטט באהבה וברגישות דמויות בשר ודם, בעיקר של נשים מרשימות, ובראשן צילה הדומיננטית ותקווה שכולה לב.
אם גם אתם, כמוני, תרצו להעשיר את חווית ההיכרות עם המשפחה באמצעות תמונות, ראו כמה מהן בטור האישי של יהודית קציר באתר הספריה החדשה.
הספריה החדשה
2013
סקירות ספרים 