תגית: משפחה

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

כששירה ומיכה היו סטודנטים צעירים, חברם אמיר הציע להם להשתתף בניסוי לטובת התזה שלו. הוא ביקש מכל אחד מהם להכין רשימה של שלושה דברים שירצה לא לראות בעתיד, מבלי לשתף זה את זה. אחרי שהסתגר איתם, כל אחד בנפרד, בחדרו, ועשה מה שעשה לטובת הניסוי, הרשימות נמחקו מזכרונם. עשרים שנה אחר-כך, כשהעיר נתניה הופכת בלתי נראית עבור שירה, ועבורה בלבד, היא נזכרת בניסוי, ואוחזת בה חרדה גדולה שמא, בגלל מה שנראה לה כשעשוע בלתי מזיק בזמנו, יאבדו לה דברים נוספים שבלעדיהם חייה אינם חיים. אמיר כבר מת, אחרי ששהה שנים במוסד לחולי רוח, והיחיד שיכול לעזור לה במירוץ הנואש לביטול הניסוי, או לפחות בנסיון לגלות מה הם הדברים הנוספים ברשימה, הוא מיכה. אלא שמיכה הוא האקס המיתולוגי, שהיא כנראה עדיין מאוהבת בו קלות, בעלה ארנון ביקש מפורשות שתבטיח לא להיות בקשר אתו, נעמה אשתו של מיכה מתעבת אותה, וכל קשר אתו עלול לסכן את המשפחה שבנתה, את הזוגיות עם ארנון ואת יחסיה עם שתי בנותיהם.

טלי כהן-צדק רקחה עלילה מקורית, קדחתנית, שמצליחה להפתיע, שומרת על מתח לכל אורכה, ומגיעה לסופה בסיום מושלם של בחירה מושכלת. סגנונו החד והמהיר של הספר משקף היטב את קוצר הנשימה שחווה שירה במרדף הבלתי נלאה אחר הרשימות האבודות, ואחר רמזים שאולי יצליחו אם לא להפוך את הניסוי אז לפחות להתוות דרך למנוע את המשכו. על הרקע ההזוי משהו הזה היא עוסקת בעיקר בשאלות של בחירות ושל אפשרויות, וגם של האופן השגוי בו אנו מפרשים אנשים, מתבוננים בהם דרך פריזמה צרה ומחמיצים היבטים נוספים באישיותם. מה אם מיכה היה בוחר בשירה ולא בנעמה? מה אם ארנון לא היה אוהב את שירה למרות מיכה? מה אם במקום להתמסטל קלות ולהיענות לבקשה של אמיר, שירה ומיכה היו פשוט אומרים לא? מה, לכל הרוחות, נראה להם ראוי להעלמה לפני שני עשורים והאם הם עדיין רוצים להעלים אותו כיום? מי באמת היה אמיר, מדען נעבעך, או גאון מרושע? ומיכה, האם הוא גבר מרוכז בעצמו או שהוא נותן דעתו על אחרים?

על כל אלה ועוד בספר. התחלתי לקרוא אותו לפני מספר חודשים, חשבתי שעיר נעלמת מבשרת עלילה שלא תהיה לטעמי, ונטשתי. אני שמחה שהחלטתי לנסות שוב, והפעם קראתי ברצף, בתשוקה לגלות מה הכינה הסופרת לדמויותיה, ובהנאה.

שמו מעורר הסקרנות של הספר הוא – ואין כאן קלקלן – הגדרה בתשבץ הגיון, שפיצוחה הוא "נתניה".

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2022

כשנעמי היתה בראשית שנות העשרים לחייה, היא שבה מהטיול הגדול להודו אדם אחר משהיתה קודם לכן. היא אימצה את השם גיטאמה, חברה אל אנשים כמוה החדשה, התנחלה תחילה עם חבורתה בזולות סמוך לבניאס, אחר-כך באזור ים המלח, ובסופו של דבר בבית שהועמד לרשותם בפרדס חנה על ידי יואב, אחד מן החבורה שקיבל אותו בירושה. די בטבעיות החליקה אל תפקיד המנהיגה, והובילה את החבורה להקמת קואופרטיב מצליח. אלא שאז חוותה בגידה, החליפה את שמה חזרה לנעמי, נישאה ליואב, והקימה אתו משפחה בחדרה. אבל אותה בגידה הלכה איתה לאורך כל הדרך.

עלילת הספר מתרחשת לסירוגין באותם ימים של החבורה, ובהווה של נעמי, עד ששני העולמות נפגשים שוב. כעת היא אם לשני בני-עשרה דעתניים ועצמאיים, אשת רופא, בעלת בלוג אישי שמניב הכנסות, ובעיקר, אולי להפתעתה, עקרת בית חסרת מנוח. הנתיב שבחרה בו – אימהות ובית – התאים עד שכבר לא. "היא נטמעה באימהות שנולדה מתוכה באחת ושקעה בה עד מעל הראש, ללא מחשבות על החמצה ובלי שיעניין אותה העולם שבחוץ. שוב בועה, והפעם משלה. אבל אז הם גדלו ולאט לאט היא החלה להידרדר במדרון סדרי העדיפויות שלהם, עד ההדחה". כשהיא במצב מתוסכל שכזה, מגיע מכתב המודיע שבעלת הבית מכרה את הדירה ועליהם להתפנות. יואב מקבל את הבשורה בשלווה, ומיד מתחיל לבחון את האפשרויות העומדות בפניהם. עבור נעמי הבשורה הזו היא נקודת שבר.

"טריקה שקטה" מציע, בתוך מסגרת צנומה יחסית, שפע נושאים למחשבה. ביניהם התמודדות עם תדמית הגוף – נעמי גבוהה מאוד ובעלת מבנה גוף מלא – יחסים בין אחיות, גידול ילדים, יחס הרפואה אל מחלות נשיות (אחת הדמויות חולה באנדומטריוזיס), התמודדות עם הדרדרות פיזית ומנטלית של הורים מתבגרים, קהילתיות מול אינדיבידואליות, ועוד. לצדם, ובעיני אלו הנושאים המרכזיים והמעניינים במיוחד, הסרטים שאנו מריצים בראש עד שנדמה כי הם המציאות היחידה, נטילת אחריות על האופן בו העבר שלנו מכתיב את ההווה, והיכולת לסלוח.

אספתי שלושה ציטוטים בנושאים אלה שראויים לתשומת לב (ויש עוד מסוג זה לאורך הספר כולו).

דבורקי, אחותה החוזרת בתשובה של נעמי, היא, בניגוד לה, סלחנית, לא נוטרת טינה, לפעמים מניחה לעצמה להרמס. הנה אחת מהתבטאויותיה בעניין זה: "אני סולחת בשביל עצמי. כי מי שלא סולחת, הכעס שלה מציף את הלב וגומר אותו. מי שלא סולחת נשארת זועפת ונרגנת באופן בלתי נסבל. מסתובבת ממורמרת כל החיים שלה. זאת ששומרת על הכבוד," עכשו תורה להציג גרשיים באויר, "מכלה את הכוחות שלה על תסכול וכיליון".

כשנעמי נאבקת עם עברה, ולראשונה שומעת את הצד השני, מתחוור לה פתאם "שאף אחד מהם לא יקח אחריות והיא – לעולם לא תקבל הכרה. מה שנותר הוא פשוט להשלים עם מה שיש, זוהי התורה כולה".

נעמי ויתרה, כאמור, על החיים בחבורה, אבל משהו בה תוהה ברגע של כאב: "אי אפשר לרצות רק חלק אחד מהעסקה. כדי להיות יחד צריך קצת להתעלם, מעט לספוג, הרבה לזייף, ואז את זוכה להיות שייכת וליהנות מהגנה בצערך. אז חיים שלמים של ויתור עצום בשביל רגע אחד של חסד?"

בכתיבה יפה מיה הוד רן מציגה דמויות מגוונות, לעתים מעוררות הזדהות, לעתים גורמות לי להתווכח אתן, ובכל מקרה מגרות למחשבה ומאוד אמינות ומלאות חיים. כעת אני סקרנית לקרוא את ספריה הקודמים.

ספר מומלץ בהחלט.

נ.ב. 1 – זו הפעם השניה בתוך מספר ימים שאני קוראת אודות זולה ליד הבניאס (הספר הקודם היה "שמרי נפשך"), ואני לא ידעתי כלל על קיום התופעה

נ.ב. 2 – בדרך כלל איני נותנת דעתי על שמות הספרים. הפעם השם מושלם בעיני

שתים בית הוצאה לאור

2025

תמר בת החמש-עשרה, בת לאב פגוע הלם קרב שהתאבד, שקעה בחודשים של אפתיה אחרי מותו. בסיומם קמה והסתלקה מן הבית, מותירה אחריה את אמה ואת אחיה הצעיר ממנה. אולי היתה חוזרת בתוך זמן קצר, אך מפגש עם הולי, צעירה אנגליה בת גילה, קבע את מסלול חייה לשנה הקרובה. הולי, שנושאת שק טראומות משל עצמה, שאותן תחשוף בהדרגה, כמעט בעל כורחה, היא צעירה כריזמטית, שבכוח אישיותה הדומיננטית, משפיעה על סובביה ומטביעה חותם משמעותי בחייהם. תחת המעטה הבוטח הזה מסתתרת נערה שבורה ומצולקת, לעתים כמעט ילדה בתגובותיה, אבל הקשר שנוצר בין שתי הנערות יגבר על הכאב שתמיט הולי על תמר.

המסע המשותף של השתים מתחיל סמוך לבניאס, שם הן מקימות לעצמן מאחז קטן, וחוברות אל נפשות אבודות אחרות שהתרחקו מן ההמון, ביניהן אשה מתבודדת, גבר מזדקן מקבץ נדבות, צעיר שבולש אחרי האחרים מבעד לשיחים. "בדרכה, אם מתעלמים ממושגים הפכפכים כטוב ורע, הולי באמת האצילה ברכה על ראשינו", אומרת תמר על חברתה. אבל הולי היא גם זו שיוצרת משברים, ומעמידה את תמר, ואת האחרים, בפני טלטלות שמערערות את היציבות שביקשו לעצמם.

המסע יימשך בדורסט שבאנגליה, וככל שיתמשך תלמד תמר, וילמדו הקוראים, על הקווים המשותפים המקשרים בין הבנות, בעיקר על הקושי להתמודד עם קשרי משפחה סבוכים. תמר נושאת רגשי אשמה על מותו של אביה, מרגישה חסרת ערך בשל התאבדותו – "הוא לא אהב אותך כי אי אפשר לאהוב אותך, אף אחד אף פעם לא הצליח ואף אחד אף פעם לא יצליח. כי את דפוקה מהיסוד, תמיד היית ותמיד תהיי" – ומתקשה לתקשר עם אמה. הולי מחפשת כל חייה את אביה הבלתי ידוע, ואינה מסוגלת לעכל את נטישתה על ידי אמה.

הולי הדומיננטית מחליטה שתמר צריכה להתרכז בכתיבה. במהלך השנה תמר מצליחה לכתוב סיפורים ללא סיום, כי "התחלות זה קל", אבל לאן הולכים משם, בסיפורים ובחיים, לא ברור. הולי, הזועמת, הנסערת, חסרת המנוח, היא זו שבסופו של דבר מנסחת את משפט הסיום המיוחל: "כולם סלחו לכולם והכל נפתר, והם חיו את החיים שלהם בלי שקרה להם משהו ששווה לכתוב עליו הספר, וכולם היו מאושרים מאוד".

לא אספר כאן, כמובן, כיצד הסתיימה השנה יוצאת הדופן הזו עבור הבנות. אומר רק שקמה ורדי טהרלב הוליכה את הסיפור אולי לא אל קתרזיס, אבל בהחלט אל מעין אנחת רווחה.

אם פה ושם במהלך הקריאה חוויתי אי אמון בגלגוליהן של הצעירות, עיון בקורותיה של הסופרת העלה שהעלילה שאבה מארועים שארעו לה עצמה, וספקותי התפוגגו. ואם בפרטים ביוגרפיים עסקינן, הסופרת משתייכת לשושלת של כותבים, ביניהם סבה יורם טהרלב, סבתה נורית זרחי, ואחיה יונתן ורדי.

"שמרי נפשך" הוא ספר ביכורים שאינו נחווה ככזה. קמה ורדי טהרלב מפגינה כתיבה מעודנת ויכולת ביטוי מרשימה, והספר הנוגע ללב מומלץ.

עם עובד

2025

בשנת 1943 נוסדה מעבדת לוס אלמוס, כחלק מפרויקט מנהטן ששקד על פיתוח נשק גרעיני. המקום העסיק אלפי עובדים בשנות פעילותו, וסודיות מוחלטת אפפה את פעילותו. גלינה פרומן מבקשת לספר את סיפורה של לוס אלמוס מנקודת הראות של בני משפחותיהם של העובדים במקום. לא זו בלבד שבני המשפחה נאלצו להתנתק ממקומותיהם, הם גם מצאו עצמם מנותקים למעשה מעולמם של האנשים שאיתם חלקו את חייהם, בשל אילוצים מחמירים של חשאיות.

הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים. כריסטין, אשתו של תומס, כבר ויתרה בעבר על השלמת דוקטורט בכימיה בשל הזדמנות עסקית של בעלה, וכעת נאלצה לוותר על שותפות בגלריה, שאותה לא יכלה לתחזק ממרחק. גרטי, בתו של קורט, היא בת-עשרה סקרנית ונמרצת, שנמלטה עם הוריה היהודים מגרמניה, בעוד כל משפחתם נותרה שם והקשר עמה נותק. למרות הפרש הגילים נקשרת בין השתים ידידות.

נדמה שיש פה פוטנציאל להתבוננות מעניינת בהיבט פחות מדובר של המאמץ המלחמתי. בפועל מדובר ברומן פלקטי, ששתילתו ברקע יוצא דופן אינה מצילה אותו מלבוסס בקלישאות. יש פה בעל בלתי מבין ובלתי תומך לעומת מאהב שכמובן נוהג לגמרי להפך, ויש אשה דכאונית ולעומתה מאהבת ססגונית, ויש התאהבות נעורים, וגם חשש מהומוסקסואליות בתקופה שהיא כתם מביש, ומגיחה קצת התיחסות לאינדיאנים שאיש אינו סופר אותם עד שהם נדרשים כחיילים, ושוב ושוב סודות שאסור לספר. הנוכחות של אוֹפּי (רוברט אופנהיימר בשביל מי שאינם חבריו) וההבלחה החד-פעמית של פיינמן אינן מרוממות את העלילה מעבר לרמה השגרתית והשבלונית שבה היא מתנהלת. רגע לפני הסיום עולה שאלה לגבי הצידוק להטלת הפצצה השניה על נגסאקי, ובזה פחות או יותר מסתכם הענין שלשמו התכנסו גיבורי הספר. בערך באמצע שקלתי פרישה, בעיקר משום שהסיפור נמתח עוד ועוד שלא לצורך, אבל הייתי סקרנית לדעת אם צדקתי בתחזית שלי לגבי התפנית הבאה שבה אשה תהרה בסופו של דבר ולא תדע אם האב הוא בעלה או המאהב. אז התחלתי לקרוא בדילוגים, ו-טדם! צדקתי. מכסת השבלונות הושלמה.

לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

Hill of Secrets – Galina Vromen

פן וידיעות ספרים

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי

"הטירה היא שלי", שראה אור בעברית בעבר באותו תרגום תחת השם "רשימות קסנדרה", נכתב כיומנה של קסנדרה בת השש-עשרה. קסנדרה מתגוררת בטירה בריטית מתפוררת יחד עם אחותה הבכורה רוז, עם אחיה הצעיר תומס, ועם אביה ג'יימס ואשתו השניה טופז. יש מן ההפרזה בהתיחסות לאביה כאל מי שמתגורר עם משפחתו. למעלה מעשור קודם לכן הוא ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים בעקבות מעשה אלימות, ונדמה כי המאסר שינה אותו כליל. קודם לכן היה סופר מוערך בזכות ספרו פורץ הדרך "יעקב נאבק", וכעת הוא סובל ממחסום כתיבה. לפני המאסר הוא היה איש רעים להתרועע, וכעת הוא מעדיף להתרחק מן הבריות, ולכן בחר להתקשר בחוזה שכירות למשך ארבעים שנה בטירה המבודדת. מאב מעורב יחסית הוא הפך לאדם שקוע לגמרי בעצמו, ובעוד המשפחה חולקת חדרים בטירה הוא מבלה את רוב שעותיו לבדו בבית השער. כשמונה שנים קודם לכן נפטרה אשתו, אם ילדיו, מי שלדברי בתה "גידלה אותנו באמונה שהוא גאון, ובגאונים אסור להאיץ". טופז, אשתו השניה, נכנסה לאותה משבצת מעריצה.

המשפחה חיה בעוני על סף רעב. בזה אחר זה מכרו את מרבית נכסיהם, ולא נותר דבר שיכול להכניס להם כסף. אף אחד מבני המשפחה אינו מסוגל להשתכר למחיתו, למעט סטיבן, בנה של עובדת לשעבר בטירה, שנותר לגור בה אחרי מות אמו. סטיבן, נשמה טובה, אינו מושך משכורת, ומרגיש מחויב לתמוך במשפחה בתמורה למגוריו במקום. הוא למעשה היחיד שמתחזק את הטירה, והוא מוכן ליטול על עצמו עבודות נוספות לרווחת תושביה. במהלך השנה המתוארת בספר, אי-אז בשנות השלושים של המאה הקודמת, קסנדרה תבין שהוא מאוהב בה.

חיי המשפחה מתהפכים כששני אחים אמריקאים צעירים מקבלים לידיהם את האחוזה שבה נכללת הטירה. נוכח הסיכון שהבעלים החדשים יתחילו לגבות את שכר הדירה, שהבעלים הקודם כבר מזמן ויתר עליו, המשפחה מתכננת להשיא את רוז לסיימון, העשיר מבין האחים. דוֹדי סמית רוקמת עלילה, הקורצת שוב ושוב אל עלילות ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, בעטיפה מודרנית (לזמנה), מפוכחת, מבדרת ורבת תהפוכות. מובלעות בעלילה גם התיחסויות ל"נשים קטנות" – תאוות הכתיבה של קסנדרה, הריקוד עם ניל במסדרון צדדי, הספר המזכיר את "ספר הצליינים" של הבנות – ונהניתי לגלות אותן.

קסנדרה היא דמות כובשת לב. היא צעירה חושבת, מתלבטת, קשובה לרחשי לבה ולצרכיהם של אחרים, בעלת תושיה, ויחד עם זאת עדיין נערה בלתי מגובשת, רומנטית ואינה בוחלת בתעלולים. סיימון ואחיו ניל מתארים אותה כמי שהיא "קצת מודעת מדי לתמימותה". הכומר אומר לה כי "את מים שקטים חודרים עמוק – ג'יין אייר עם קורט בקי שארפ. נערה מסוכנת לפני ולפנים".

קסנדרה מנסה לעזור לרוז להגיע להחלטה הנכונה באשר לנישואים, גם כשהיא נתקלת בתגובתה הנחרצת לפיה "הייתי מתחתנת אתו גם אילו שנאתי אותו", כי בהתייחס לעוני "אני לא מוכנה לחיות ככה. לא מוכנה, לא מוכנה!". היא מנסה לפתור את תסבוכת ההתאהבות של סטיבן, ולאפשר לאחיה לממש את מלגת הלימודים שקיבל. חידת התנהלותו של אביה מטרידה אותה, והיא מנסה למצוא דרך להחזיר אותו אל הכתיבה היוצרת. היא מנסה לגבש תשובות לשאלות שמטרידות אותה, ומאמינה כי "אולי אם אכריח את עצמי לכתוב, אגלה מה מציק לי". היא תוהה על עתידה ועל האפשרות שהיא עצמה תינשא בשלב כלשהו, וחוששת כי "מה שבאמת יפריע לי זו התחושה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהאושר יהיה מצב קבוע ולא יהיה לי למה לצפות". היא מגלה את חולשתה של הפשרה כשהיא מבינה כי "משחק הפשרות שכולנו שיחקנו […] זה משחק מאוד לא מוצלח, וחלק מהמשתתפים עלולים להפגע". בכתיבתה שלה קסנדרה מנסה להיות מאוד מדויקת, לא לרמות את עצמה, להתבונן בסביבתה במבט נקי מהטיות, והתוצאה היא שנה של צמיחה.

כוחו של הספר נובע מאישיותה של קסנדרה, מההומור המיוחד של הסופרת, ומן הניווט החינני והחכם של העלילה בתוך תפניות שיכלו ליפול בקלות אל הרומן-רומנטיות המתקתקה. עידית שורר עשתה עבודה טובה בהמרת הבריטיוּת אל העברית.

להדגמת רוחו של הספר ואישיותה של קסנדרה, הנה הפיסקה הפותחת:

"אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על קרש שמניחים עליו כלים ליבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קרבולי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים".

מהנה, מקורי ומומלץ.

I Capture the Castle – Dodie Smith

כתר

2018 (1948)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

ג'ובנה היתה כבת שתים-עשרה כששמעה את אביה משווה אותה לאחותו ויטוריה. ויטוריה סימלה את כל מה שרע במשפחה. היא היתה רעה, סכסכנית, מכוערת מבחוץ ומבפנים, או כך לפחות סיפרו עליה. ג'ובנה, בשל גילה, הבינה מן הדברים שהיא עצמה מכוערת פיזית. ההסבר של אמה שמדובר בהתיחסות רגעית לאי-נחמדות באופן כללי לא שיפר את תפיסתה את עצמה. "חיי השקר של המבוגרים" מתלווה אל ארבע השנים הבאות בחייה, שנים מבולבלות ומעצבות, שבהן השתנה עולמה מאי של שלווה ובטחון אל יקום מבולבל שבו היא תוהה על זהותה.

רבים מהנושאים המעסיקים את ג'ובנה העסיקו גם את אלנה, אחד משתי הדמויות הראשיות ברביעיית "החברה הגאונה". ג'ובנה, כמו אלנה ולילה, מתגוררת עם משפחתה בנפולי, וככל שהיא מתבגרת היא חשה מוגבלת וחנוקה. מחוז החפץ מצוי צפונה משם, כשכאן מסמל אותו רוברטו המשכיל והכריזמטי. זהו המוצא שג'ובנה מוצאת לשברים של חייה, "להתארגן סביב מטרה: להפוך לאדם שיכול לזכות בהערכתו". "כל אחד מהמפגשים האלה שיפר אותי", היא מעידה. "מילותיו של רוברטו עוררו אצלי מיד צורך בקריאה ובאינפורמציה". השכלה, כמו אצל אלנה, היא הדרך החוצה מן השכונה, היא הפתרון לפקפוק שלה באופיה, היא הריחוק מן הקרובים שהכזיבו. רוברטו עצמו, מעניין לציין, למרות הצלחתו האקדמית, בוחר לקשור את חייו עם נערה פשוטה (אלנה היתה מכנה אותה "פלבאית"), כמין תשלום חוב לשכונה שבה צמח.

המשפט המערער ההוא, שנאמר על ידי האב שעד אז האמינה שהוא אוהב אותה ללא תנאי ולא סייג, שלח את ג'ובנה היישר אל זרועותיה של ויטוריה, הדודה הבלתי מוכרת. שתי גרסאות סותרות של הסיפור המשפחתי נפרשות כעת באוזני ג'ובנה, והיא נקרעת ביניהן, חולקת את נאמנותה בין ההורים הסולידיים שהכזיבו והדודה הססגונית המסכסכת. סביר להניח שהיתה חושפת את חיי השקר של המבוגרים סביבה גם בלי הדחיפה של ויטוריה, אבל הקשר ביניהן מאיץ תהליכים, וכמו אבני דומינו האמיתות מתמוטטות בזו אחר זו. לפעמים דברים נאמרים לג'ובנה ולחברותיה ישירות, לפעמים הן מנחשות, וטועות או מתקרבות לאמת, לפעמים המציאות הבוטה פשוט מתייצבת מולן כשמשפחותיהן מתפרקות, ולפעמים הן נרמזות על ידי סיפור גלגוליו של צמיד, שעובר בשורה של צעדי מרמה ובגידה מיד ליד.

אלנה פרנטה מיטיבה לתאר את המציאות המבלבלת מעיניהן של הדמויות הצעירות – ג'ובנה, שתי חברותיה, ושלושת ילדיה של אשתו של המאהב של ויטוריה. היא מספרת על התבגרות פיזית, מינית ונפשית בסביבה משפחתית נזילה, בשכונה שבה הנערות הן טרף לגברים, ובעולם הנשלט על ידי מבוגרים שאינם בהכרח רגישים לנפשות הצעירות שבאחריותם. מהי המציאות, תוהה ג'ובנה. "האם המצב האמיתי הוא כשאנחנו רואים את הכל בבהירות, או כשהרגשות היותר חזקים ועמוקים – שנאה, אהבה – מעוותים אותנו?"

"חיי השקר של המבוגרים" הוא ספר חד אבחנה, המציף שאלות של זהות שרלוונטיות לכל אדם בכל מקום, גם אם העלילה היא מאוד נפוליטנית. אלון אלטרס תרגם היטב תוך התמודדות עם דיאלקטים, והספר מומלץ.

La Vita Bugiarda delgi Adulti – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

"אני אעשה את עצמי מקשיב ומתחרט ואבטיח כל שיש להבטיח, כדי שאוכל להמשיך ולהימלט ממחנק הכיתה והחברה, לשוב אל אחד מבתי הקברות. אולי להר הרצל הפעם, שחי ופועם ומושך אליו את מֵתי המלחמות הנערמות ואת הנדירות שבציפורים, המוזרים שבצפרים", כך כותב פיקי איש שלום על ילדותו. את מקומה של כיתת בית הספר המעיקה תפס הטבע, תפסו הציפורים. כשהוא נאלץ לחזות באמו, ההולכת ונעלמת בתוך עצמה, מזהה-לא-מזהה את קרוביה, הופכת להיות הזקנה במסדרון בית החולים, הוא שוב מוצא מפלט בצפרות הממלאת את עולמו, במה שהחל כתחביב בגיל העשרה והפך לאהבה וליעוד.

הספר גדוש תיאורי טבע מפורטים, ציור במלים הממחיש את יפי המראות והצלילים. אבל למרות הפריחה והציוצים, עוגמה שרויה עליו, בשל דעיכתה של "אותה אישה חזקה שבצילה גדלתי ומצילה השתחררתי באמצעות הצפרות ואל מרחבי המדבר. גם עכשיו אני לא מתווכח, בורח לצפרות ומותיר לה את נחמת האשליה". אי אפשר לשקוע ביופי ולמחוק את הכאב. "גלידי העלים מפשירים בשפעתה של החמה החורפית. צבעם מעמיק לירוק חם וחי. הם שבים לסגל לעצמם גמישות של רקמה חיה, כזו שאמי לא תסגל עוד לעולם".

כואב הפער שבין הילדה והאשה הנמרצת של פעם לזו שהולכת ומתנתקת בעל כורחה. מתסכל חוסר הישע. מאיימת תמונת העתיד שאולי מצפה גם לנו.

"מילים כמעט שאין, רק אי אילו בודדות שנמלטות ממנה, תלושות כמותה, חסרות פשר והקשר. חוץ מהמשפט החרישי ההוא בפעם ההיא, בפה נפער ובעיניים מעורפלות, שלא רואות את מראות העולם הזה: 'די כבר, אני לא יכולה'".

עצוב.

פטל

2024

ארבעה חברים ביקרו אצל מגדת עתידות, שנודעה ביכולת לנבא את תאריך המוות המדויק. נל, שהיתה אז כבת תשע-עשרה, התבשרה שנותרו לה רק תשע-עשרה שנים נוספות. גרג, בן זוגה באותה עת, עתיד היה לחצות את גיל מאה. תאריך התפוגה של השלישית בחבורה נקבע לגיל ארבעים. לרביעית, כך על פי מגדת העתידות, נותרו ימים ספורים בלבד. מותה של האחרונה ביום המיועד קבע את מהלך חייה של נל. בשנים הבאות נעה ונדה בעולם, לא מתקשרת לאיש, לא מתחייבת לדבר, מסתפקת ברכוש מועט ובתרמיל על הגב, מנסה למצות את החיים עד תום. עם משפחתה באנגליה שמרה על קשר רופף בלבד, לפעמים מסבירה זאת בצורך להגן עליהם מפני הצער על מותה המתקרב, לפעמים בצורך שלה לא להקשר כדי לא לחוש לעולם תחושת אובדן. לקראת יום מותה חזרה לאנגליה, ארגנה לעצמה מוות מסוגנן במלון מפואר, לבושה בשמלת נשף שכורה. היא מכרה את רכושה המועט, חילקה את כספה, מחקה את נוכחותה האינטרנטית, וכתבה חמישה מכתבי פרידה שהכילו וידויים בלתי נחוצים. בערב נכנסה למיטה וקיוותה למות מיתת נשיקה.

בבוקר התעוררה חיה.

נל היא מצד אחד אשה מקסימה, מתחברת בקלות, נפש חופשיה. מצד שני היא אנוכית, מרוכזת בעצמה, לא חושבת עד הסוף על תוצאות מעשיה. כשהיא מנסה להסתגל לחיים החדשים שניתנו לה, היא נאלצת להודות בשלב כלשהו כי היתה עד כה "אשה רשלנית ואנוכית בגיל העמידה שמתנהגת כמו בת שש-עשרה מפונקת". שרלוט בטרפילד, בתבונה, אינה מחוללת מהפך דרמטי בדמות שיצרה, אלא גורמת לה לראות את העולם מזוית רחבה יותר, לשקול את צעדיה, לטפח קשרים, לפעול במקום לברוח.

בניגוד לנל, שחיתה עם קו סיום קרוב, גרג ארגן את חייו באופן שונה לחלוטין, אולי בשל הידיעה שזמנו בידו. נל וגרג היו חברים מילדות ושותפים להרפתקאות, אבל כשנפרדו דרכיהם התעצבו חייהם באופנים הפוכים. נל, כאמור, נותרה אותה צעירה נוודת. גרג הפך איטי, מרובע, שמרן הולך בתלם. אחד ממכתבי הפרידה שכתבה נל לפני המוות שלא ארע יועד לגרג, ובו התוודתה שהוא היה אהבת חייה. המפגש המחודש ביניהם ישפיע על שניהם, ואולי יעורר את הרגשות הישנים.

וישנו טום, גרוש צעיר ואב לילד, שבא לקנות מנל מיטה במסגרת חיסול רכושה, והקשר שנוצר ביניהם שינה במידה רבה את חייו. "את בסך הכל הבעיטה בתחת שאנשים צריכים", הוא מסביר לנל את סוד השפעתה על חיי מכריה. נל תמצא עצמה מתלבטת בינו ובין גרג כבני זוג המתאימים לה, אם היא בכלל מעונינת לקשור את חייה בחייו של אחר.

נל תתוודע מחדש גם אל משפחתה, תספוג את הביקורת המגיעה לה על ההזנחה רבת השנים, ותבין היכן נמצאת רשת הבטחון האיתנה שלה. שלושה מן המכתבים שהותירה נועדו להוריה ולאחותה, וכאמור הכילו וידויים שאולי לא היו צריכים להכתב, או אולי כן, אבל משעה שנכתבו ונקראו הציבו את היחסים בינה ובינם על מישור כן יותר. עוד דמות מעניינת שתזדמן על דרכה היא של ג'ונו הזקנה האקסצנטרית, מעין גרסה מבוגרת ומוקצנת של נל עצמה.

"הזדמנות שניה" אולי אינו עמוק במיוחד, ופה ושם לוקה באי-סבירויות קלות, אבל הוא מעלה בחינניות ובהומור נושאים השווים עיון באשר ליחסים בין הבריות. דמויותיו חיוביות למרות פגמיהן, וחיבה ואופטימיות שורות עליו. בהחלט נעים לקריאה.

את הכריכה החביבה עיצב אמרי זרטל.

The Second Chance – Charlotte Butterfield

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין