תגית: משפחה

"הטירה היא שלי", שראה אור בעברית בעבר באותו תרגום תחת השם "רשימות קסנדרה", נכתב כיומנה של קסנדרה בת השש-עשרה. קסנדרה מתגוררת בטירה בריטית מתפוררת יחד עם אחותה הבכורה רוז, עם אחיה הצעיר תומס, ועם אביה ג'יימס ואשתו השניה טופז. יש מן ההפרזה בהתיחסות לאביה כאל מי שמתגורר עם משפחתו. למעלה מעשור קודם לכן הוא ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים בעקבות מעשה אלימות, ונדמה כי המאסר שינה אותו כליל. קודם לכן היה סופר מוערך בזכות ספרו פורץ הדרך "יעקב נאבק", וכעת הוא סובל ממחסום כתיבה. לפני המאסר הוא היה איש רעים להתרועע, וכעת הוא מעדיף להתרחק מן הבריות, ולכן בחר להתקשר בחוזה שכירות למשך ארבעים שנה בטירה המבודדת. מאב מעורב יחסית הוא הפך לאדם שקוע לגמרי בעצמו, ובעוד המשפחה חולקת חדרים בטירה הוא מבלה את רוב שעותיו לבדו בבית השער. כשמונה שנים קודם לכן נפטרה אשתו, אם ילדיו, מי שלדברי בתה "גידלה אותנו באמונה שהוא גאון, ובגאונים אסור להאיץ". טופז, אשתו השניה, נכנסה לאותה משבצת מעריצה.

המשפחה חיה בעוני על סף רעב. בזה אחר זה מכרו את מרבית נכסיהם, ולא נותר דבר שיכול להכניס להם כסף. אף אחד מבני המשפחה אינו מסוגל להשתכר למחיתו, למעט סטיבן, בנה של עובדת לשעבר בטירה, שנותר לגור בה אחרי מות אמו. סטיבן, נשמה טובה, אינו מושך משכורת, ומרגיש מחויב לתמוך במשפחה בתמורה למגוריו במקום. הוא למעשה היחיד שמתחזק את הטירה, והוא מוכן ליטול על עצמו עבודות נוספות לרווחת תושביה. במהלך השנה המתוארת בספר, אי-אז בשנות השלושים של המאה הקודמת, קסנדרה תבין שהוא מאוהב בה.

חיי המשפחה מתהפכים כששני אחים אמריקאים צעירים מקבלים לידיהם את האחוזה שבה נכללת הטירה. נוכח הסיכון שהבעלים החדשים יתחילו לגבות את שכר הדירה, שהבעלים הקודם כבר מזמן ויתר עליו, המשפחה מתכננת להשיא את רוז לסיימון, העשיר מבין האחים. דוֹדי סמית רוקמת עלילה, הקורצת שוב ושוב אל עלילות ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, בעטיפה מודרנית (לזמנה), מפוכחת, מבדרת ורבת תהפוכות. מובלעות בעלילה גם התיחסויות ל"נשים קטנות" – תאוות הכתיבה של קסנדרה, הריקוד עם ניל במסדרון צדדי, הספר המזכיר את "ספר הצליינים" של הבנות – ונהניתי לגלות אותן.

קסנדרה היא דמות כובשת לב. היא צעירה חושבת, מתלבטת, קשובה לרחשי לבה ולצרכיהם של אחרים, בעלת תושיה, ויחד עם זאת עדיין נערה בלתי מגובשת, רומנטית ואינה בוחלת בתעלולים. סיימון ואחיו ניל מתארים אותה כמי שהיא "קצת מודעת מדי לתמימותה". הכומר אומר לה כי "את מים שקטים חודרים עמוק – ג'יין אייר עם קורט בקי שארפ. נערה מסוכנת לפני ולפנים".

קסנדרה מנסה לעזור לרוז להגיע להחלטה הנכונה באשר לנישואים, גם כשהיא נתקלת בתגובתה הנחרצת לפיה "הייתי מתחתנת אתו גם אילו שנאתי אותו", כי בהתייחס לעוני "אני לא מוכנה לחיות ככה. לא מוכנה, לא מוכנה!". היא מנסה לפתור את תסבוכת ההתאהבות של סטיבן, ולאפשר לאחיה לממש את מלגת הלימודים שקיבל. חידת התנהלותו של אביה מטרידה אותה, והיא מנסה למצוא דרך להחזיר אותו אל הכתיבה היוצרת. היא מנסה לגבש תשובות לשאלות שמטרידות אותה, ומאמינה כי "אולי אם אכריח את עצמי לכתוב, אגלה מה מציק לי". היא תוהה על עתידה ועל האפשרות שהיא עצמה תינשא בשלב כלשהו, וחוששת כי "מה שבאמת יפריע לי זו התחושה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהאושר יהיה מצב קבוע ולא יהיה לי למה לצפות". היא מגלה את חולשתה של הפשרה כשהיא מבינה כי "משחק הפשרות שכולנו שיחקנו […] זה משחק מאוד לא מוצלח, וחלק מהמשתתפים עלולים להפגע". בכתיבתה שלה קסנדרה מנסה להיות מאוד מדויקת, לא לרמות את עצמה, להתבונן בסביבתה במבט נקי מהטיות, והתוצאה היא שנה של צמיחה.

כוחו של הספר נובע מאישיותה של קסנדרה, מההומור המיוחד של הסופרת, ומן הניווט החינני והחכם של העלילה בתוך תפניות שיכלו ליפול בקלות אל הרומן-רומנטיות המתקתקה. עידית שורר עשתה עבודה טובה בהמרת הבריטיוּת אל העברית.

להדגמת רוחו של הספר ואישיותה של קסנדרה, הנה הפיסקה הפותחת:

"אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על קרש שמניחים עליו כלים ליבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קרבולי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים".

מהנה, מקורי ומומלץ.

I Capture the Castle – Dodie Smith

כתר

2018 (1948)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

ג'ובנה היתה כבת שתים-עשרה כששמעה את אביה משווה אותה לאחותו ויטוריה. ויטוריה סימלה את כל מה שרע במשפחה. היא היתה רעה, סכסכנית, מכוערת מבחוץ ומבפנים, או כך לפחות סיפרו עליה. ג'ובנה, בשל גילה, הבינה מן הדברים שהיא עצמה מכוערת פיזית. ההסבר של אמה שמדובר בהתיחסות רגעית לאי-נחמדות באופן כללי לא שיפר את תפיסתה את עצמה. "חיי השקר של המבוגרים" מתלווה אל ארבע השנים הבאות בחייה, שנים מבולבלות ומעצבות, שבהן השתנה עולמה מאי של שלווה ובטחון אל יקום מבולבל שבו היא תוהה על זהותה.

רבים מהנושאים המעסיקים את ג'ובנה העסיקו גם את אלנה, אחד משתי הדמויות הראשיות ברביעיית "החברה הגאונה". ג'ובנה, כמו אלנה ולילה, מתגוררת עם משפחתה בנפולי, וככל שהיא מתבגרת היא חשה מוגבלת וחנוקה. מחוז החפץ מצוי צפונה משם, כשכאן מסמל אותו רוברטו המשכיל והכריזמטי. זהו המוצא שג'ובנה מוצאת לשברים של חייה, "להתארגן סביב מטרה: להפוך לאדם שיכול לזכות בהערכתו". "כל אחד מהמפגשים האלה שיפר אותי", היא מעידה. "מילותיו של רוברטו עוררו אצלי מיד צורך בקריאה ובאינפורמציה". השכלה, כמו אצל אלנה, היא הדרך החוצה מן השכונה, היא הפתרון לפקפוק שלה באופיה, היא הריחוק מן הקרובים שהכזיבו. רוברטו עצמו, מעניין לציין, למרות הצלחתו האקדמית, בוחר לקשור את חייו עם נערה פשוטה (אלנה היתה מכנה אותה "פלבאית"), כמין תשלום חוב לשכונה שבה צמח.

המשפט המערער ההוא, שנאמר על ידי האב שעד אז האמינה שהוא אוהב אותה ללא תנאי ולא סייג, שלח את ג'ובנה היישר אל זרועותיה של ויטוריה, הדודה הבלתי מוכרת. שתי גרסאות סותרות של הסיפור המשפחתי נפרשות כעת באוזני ג'ובנה, והיא נקרעת ביניהן, חולקת את נאמנותה בין ההורים הסולידיים שהכזיבו והדודה הססגונית המסכסכת. סביר להניח שהיתה חושפת את חיי השקר של המבוגרים סביבה גם בלי הדחיפה של ויטוריה, אבל הקשר ביניהן מאיץ תהליכים, וכמו אבני דומינו האמיתות מתמוטטות בזו אחר זו. לפעמים דברים נאמרים לג'ובנה ולחברותיה ישירות, לפעמים הן מנחשות, וטועות או מתקרבות לאמת, לפעמים המציאות הבוטה פשוט מתייצבת מולן כשמשפחותיהן מתפרקות, ולפעמים הן נרמזות על ידי סיפור גלגוליו של צמיד, שעובר בשורה של צעדי מרמה ובגידה מיד ליד.

אלנה פרנטה מיטיבה לתאר את המציאות המבלבלת מעיניהן של הדמויות הצעירות – ג'ובנה, שתי חברותיה, ושלושת ילדיה של אשתו של המאהב של ויטוריה. היא מספרת על התבגרות פיזית, מינית ונפשית בסביבה משפחתית נזילה, בשכונה שבה הנערות הן טרף לגברים, ובעולם הנשלט על ידי מבוגרים שאינם בהכרח רגישים לנפשות הצעירות שבאחריותם. מהי המציאות, תוהה ג'ובנה. "האם המצב האמיתי הוא כשאנחנו רואים את הכל בבהירות, או כשהרגשות היותר חזקים ועמוקים – שנאה, אהבה – מעוותים אותנו?"

"חיי השקר של המבוגרים" הוא ספר חד אבחנה, המציף שאלות של זהות שרלוונטיות לכל אדם בכל מקום, גם אם העלילה היא מאוד נפוליטנית. אלון אלטרס תרגם היטב תוך התמודדות עם דיאלקטים, והספר מומלץ.

La Vita Bugiarda delgi Adulti – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

"אני אעשה את עצמי מקשיב ומתחרט ואבטיח כל שיש להבטיח, כדי שאוכל להמשיך ולהימלט ממחנק הכיתה והחברה, לשוב אל אחד מבתי הקברות. אולי להר הרצל הפעם, שחי ופועם ומושך אליו את מֵתי המלחמות הנערמות ואת הנדירות שבציפורים, המוזרים שבצפרים", כך כותב פיקי איש שלום על ילדותו. את מקומה של כיתת בית הספר המעיקה תפס הטבע, תפסו הציפורים. כשהוא נאלץ לחזות באמו, ההולכת ונעלמת בתוך עצמה, מזהה-לא-מזהה את קרוביה, הופכת להיות הזקנה במסדרון בית החולים, הוא שוב מוצא מפלט בצפרות הממלאת את עולמו, במה שהחל כתחביב בגיל העשרה והפך לאהבה וליעוד.

הספר גדוש תיאורי טבע מפורטים, ציור במלים הממחיש את יפי המראות והצלילים. אבל למרות הפריחה והציוצים, עוגמה שרויה עליו, בשל דעיכתה של "אותה אישה חזקה שבצילה גדלתי ומצילה השתחררתי באמצעות הצפרות ואל מרחבי המדבר. גם עכשיו אני לא מתווכח, בורח לצפרות ומותיר לה את נחמת האשליה". אי אפשר לשקוע ביופי ולמחוק את הכאב. "גלידי העלים מפשירים בשפעתה של החמה החורפית. צבעם מעמיק לירוק חם וחי. הם שבים לסגל לעצמם גמישות של רקמה חיה, כזו שאמי לא תסגל עוד לעולם".

כואב הפער שבין הילדה והאשה הנמרצת של פעם לזו שהולכת ומתנתקת בעל כורחה. מתסכל חוסר הישע. מאיימת תמונת העתיד שאולי מצפה גם לנו.

"מילים כמעט שאין, רק אי אילו בודדות שנמלטות ממנה, תלושות כמותה, חסרות פשר והקשר. חוץ מהמשפט החרישי ההוא בפעם ההיא, בפה נפער ובעיניים מעורפלות, שלא רואות את מראות העולם הזה: 'די כבר, אני לא יכולה'".

עצוב.

פטל

2024

ארבעה חברים ביקרו אצל מגדת עתידות, שנודעה ביכולת לנבא את תאריך המוות המדויק. נל, שהיתה אז כבת תשע-עשרה, התבשרה שנותרו לה רק תשע-עשרה שנים נוספות. גרג, בן זוגה באותה עת, עתיד היה לחצות את גיל מאה. תאריך התפוגה של השלישית בחבורה נקבע לגיל ארבעים. לרביעית, כך על פי מגדת העתידות, נותרו ימים ספורים בלבד. מותה של האחרונה ביום המיועד קבע את מהלך חייה של נל. בשנים הבאות נעה ונדה בעולם, לא מתקשרת לאיש, לא מתחייבת לדבר, מסתפקת ברכוש מועט ובתרמיל על הגב, מנסה למצות את החיים עד תום. עם משפחתה באנגליה שמרה על קשר רופף בלבד, לפעמים מסבירה זאת בצורך להגן עליהם מפני הצער על מותה המתקרב, לפעמים בצורך שלה לא להקשר כדי לא לחוש לעולם תחושת אובדן. לקראת יום מותה חזרה לאנגליה, ארגנה לעצמה מוות מסוגנן במלון מפואר, לבושה בשמלת נשף שכורה. היא מכרה את רכושה המועט, חילקה את כספה, מחקה את נוכחותה האינטרנטית, וכתבה חמישה מכתבי פרידה שהכילו וידויים בלתי נחוצים. בערב נכנסה למיטה וקיוותה למות מיתת נשיקה.

בבוקר התעוררה חיה.

נל היא מצד אחד אשה מקסימה, מתחברת בקלות, נפש חופשיה. מצד שני היא אנוכית, מרוכזת בעצמה, לא חושבת עד הסוף על תוצאות מעשיה. כשהיא מנסה להסתגל לחיים החדשים שניתנו לה, היא נאלצת להודות בשלב כלשהו כי היתה עד כה "אשה רשלנית ואנוכית בגיל העמידה שמתנהגת כמו בת שש-עשרה מפונקת". שרלוט בטרפילד, בתבונה, אינה מחוללת מהפך דרמטי בדמות שיצרה, אלא גורמת לה לראות את העולם מזוית רחבה יותר, לשקול את צעדיה, לטפח קשרים, לפעול במקום לברוח.

בניגוד לנל, שחיתה עם קו סיום קרוב, גרג ארגן את חייו באופן שונה לחלוטין, אולי בשל הידיעה שזמנו בידו. נל וגרג היו חברים מילדות ושותפים להרפתקאות, אבל כשנפרדו דרכיהם התעצבו חייהם באופנים הפוכים. נל, כאמור, נותרה אותה צעירה נוודת. גרג הפך איטי, מרובע, שמרן הולך בתלם. אחד ממכתבי הפרידה שכתבה נל לפני המוות שלא ארע יועד לגרג, ובו התוודתה שהוא היה אהבת חייה. המפגש המחודש ביניהם ישפיע על שניהם, ואולי יעורר את הרגשות הישנים.

וישנו טום, גרוש צעיר ואב לילד, שבא לקנות מנל מיטה במסגרת חיסול רכושה, והקשר שנוצר ביניהם שינה במידה רבה את חייו. "את בסך הכל הבעיטה בתחת שאנשים צריכים", הוא מסביר לנל את סוד השפעתה על חיי מכריה. נל תמצא עצמה מתלבטת בינו ובין גרג כבני זוג המתאימים לה, אם היא בכלל מעונינת לקשור את חייה בחייו של אחר.

נל תתוודע מחדש גם אל משפחתה, תספוג את הביקורת המגיעה לה על ההזנחה רבת השנים, ותבין היכן נמצאת רשת הבטחון האיתנה שלה. שלושה מן המכתבים שהותירה נועדו להוריה ולאחותה, וכאמור הכילו וידויים שאולי לא היו צריכים להכתב, או אולי כן, אבל משעה שנכתבו ונקראו הציבו את היחסים בינה ובינם על מישור כן יותר. עוד דמות מעניינת שתזדמן על דרכה היא של ג'ונו הזקנה האקסצנטרית, מעין גרסה מבוגרת ומוקצנת של נל עצמה.

"הזדמנות שניה" אולי אינו עמוק במיוחד, ופה ושם לוקה באי-סבירויות קלות, אבל הוא מעלה בחינניות ובהומור נושאים השווים עיון באשר ליחסים בין הבריות. דמויותיו חיוביות למרות פגמיהן, וחיבה ואופטימיות שורות עליו. בהחלט נעים לקריאה.

את הכריכה החביבה עיצב אמרי זרטל.

The Second Chance – Charlotte Butterfield

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024

באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים, השתתף שלומי פרטוש, חייל בגדוד 51 של חטיבת גולני, במבצע קינוח, שהביא לכיבושו מחדש של מוצב החרמון (בעקבותיו טבע בני מסס, אחד מחיילי הגדוד, את המונח "העיניים של המדינה"). המבצע גבה את חייהם של חמישים וחמישה חיילים, ורבים אחרים נפצעו. שלומי חזר ללא פגע. לכאורה. גופו לא נפגע, אך נפשו צולקה לתמיד. הוא סבל מסיוטים, מהתקפי כעס ומחילופי מצב רוח, ונאבק כל חייו להסתיר את קשייו לבל יפגעו בילדיו.

ארבעים שנה אחר כך התגלה בגופו סרטן, בפעם השניה. בתו הבכורה ענבל, רופאה ואם שלושת נכדיו, מספרת על חודשי ההתמודדות עם המחלה, על התקווה ועל היאוש. ההתמסרות שלה אל אביה החולה, לצד אמה ואחיה, גובה מחיר מבן זוגה ומילדיה, ומציבה אותה לראשונה מן הצד השני של יחסי רופא-חולה. רק אחרי מותו היא תלמד על הלם הקרב שהתלווה אליו כצל, שכן בזכות הקשר המיוחד ביניהם הדחיקה כל זכרון על רגעים שבהם לא היה האדם השקט והשקול שהיווה עוגן יציב בחייה מאז ילדותה.

הספר מסופר לסרוגין מפי האב ומפי הבת. הפרקים שבהם שלומי הוא המספר עוסקים רובם ככולם במלחמה, משלב ההתארגנות ועד הקרב עצמו, ומעט גם על הנסיון לבנות חיים נורמליים תוך הדחקת הטראומה. פרקים אלה מבוססים על תחקיר ועל ראיונות, וגם על יומן שנכתב בתוך אותם ימים על קרעי נייר בידי משה פרנקל, חייל בגדוד שנפל בקרב. הפרקים שבהם ענבל היא המספרת מתארים את התפתחותה של המחלה ואת הקשיים שהיא ומשפחתה חווים.

יחסים בין הורים לילדים שזורים בספר. מצד אחד הקשר המיוחד בין שלומי ובתו. מצד שני האופן בו ילדיה של הבת חווים את הדרמה שפלשה אל חייהם. בעיצומה של ההתמודדות עם מחלת האב, ענבל צריכה להכיר בנטל המוטל על ילדיה מעצם נוכחותה המופחתת בחייהם וממודעותם הרגישה לקשייה. מה קודם למה? אחריותה לרווחת האב ולבריאותו או אחריותה ליציבות הרגשית של הילדים?

גם היחסים בין רופאים לחולים נוכחים בסיפור. ענבל, שמסוגלת מתוקף עבודתה להבחין היטב בין סיכויים לתקוות שווא, מאבדת את היכולת הזו כשהיא בצד של משפחת החולה. היא מוצאת עצמה מערערת על קביעותיהם הנכונות של הרופאים, נאחזת בכוח בכל שביב תקווה מטעה, ומטפחת ציפיות בלתי מציאותיות. שוב ושוב הבת שבה גוברת על הרופאה שבה. היא, שיודעת איך לבשר בשורות קשות במלים ברורות, מגלה שהדברים נראים אחרת כשהיא זו שמקבלת את הבשורה. "עכשו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המלים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר", היא כותבת.

ומעל הכל, זהו הסיפור של חיים עם הלם קרב. לא רק חייו של שלומי, שנאחז בכל כוחו בשגרה ובשפיות, אלא גם חייהם של בני משפחתו, אשתו שחוותה את מצבי הרוח המתהפכים שלו, את הכעס, את הכמעט-אלימות שריסן בכוח רצונו, וילדיו שידעו שלפעמים אבא מתכנס בתוך עצמו, מנותק מהמתרחש סביבו. במהלך חודשי המחלה שלומי תוהה אם קיבל את העונש המגיע לו, עונש על שניצל בעוד אחרים נהרגו, עונש על ההדחקה של מה שעבר עליו, על ששמר הכל בפנים עד שהכאב פרץ בדמות הסרטן.

איילת פרטוש עבו, שבחרה לעשות שימוש בשמות בדויים בפרקים שמסופרים מפי הבת (פרקי האב נצמדים למציאות, כולל שמות), מספרת ברגישות, בכאב ובאהבה, את סיפור שתי המלחמות, זו שהתרחשה על החרמון וזו שהתרחשה בשדה הקרב הרפואי. הספר מהווה מצבת זכרון לאביה, חכם, מרגש עד דמעות, רלוונטי עד כאב ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2024

יהודה ושלומי הם אחים. פער הגילים ביניהם הוא שתים-עשרה שנים, אבל פער זה אינו היחיד המבדיל ביניהם. למרות שהם חולקים את אותם ההורים, נדמה שגדלו במשפחות שונות לגמרי. יהודה היה בן רצוי להוריו ניצולי השואה; שלומי היה "פנצ'ר" בלתי מתוכנן. יהודה היה עתיר הישגים וזכה לחיזוקים ולמחמאות, גאוות אביו; שלומי היה ילד דחוי, מוכה, לוקה בדיסלקציה ומתקשה בכל. כשהיו צעירים יהודה נטל על עצמו, לעתים ברצון לעתים מתוך כורח, את האחריות על אחיו הצעיר, הגן עליו מהתנכלויות, ואף עמד בינו ובין אביו. בהמשך חייהם שמרו על קשר רופף בלבד, ובכך התקבעו זה בעיני זה בתדמיתם הצעירה – שלומי נראה ליהודה כילד בעייתי, ויהודה נראה לשלומי כמי שזכה בכל – מבלי להכיר את מי שהפכו להיות בבגרותם. אשתו של יהודה, זיוה, שלה הוא נשוי כבר עשרים וחמש שנים, הפכה אשת סודו של שלומי, קצת למורת רוחו של יהודה, שאולי ביקש להתנער מן האחריות שנכפתה עליו, ואולי חש מעט מחוץ למעגל.

איך מתאוששים מילדות רצופת התעללות והשפלות? שלומי מצא את יעודו כמדריך במוסד לילדים שהורחקו ממשפחותיהם. את כל החום והתמיכה שלא זכה לקבל, הוא מעניק לילדים שבחסותו, לא מוותר על אף ילד. אבל נדמה שעל עצמו הוא כן ויתר. הוא מאוהב, או נדמה לו שהוא מאוהב, באשה שלעולם לא תהיה שלו, וסוגר בפני עצמו את האפשרות לקיים קשר אוהב ולהקים משפחה משלו. מבחוץ הוא נראה יציב ומהימן, אבל בפנים הוא עדיין הילד שאביו הטיח בו שהוא אפס ואידיוט.

היציבות ששלומי מפגין כלפי חוץ מתערערת כשאחד מחניכיו, מגובה באמו, מאשים אותו במעשה נורא. הילד הפנימי שבו מבקש להרים ידים. הגבר שהוא רוצה להיות חייב להתעשת ולהאבק על שמו. המשבר הזה יטלטל לא רק אותו, אלא גם את המוסד, ויותר מזה את יהודה. המשבר של שלומי, והחולשה הגופנית הקשה שמערערת בו זמנית את יהודה, גורמים לשניהם לחרוג מן התגובות האוטומטיות, לבדוק את גבולות האמון ההדדי ולכונן קשר אחאי חדש ובוגר.

קראתי שניים מספריה הקודמים של רינה גרינולד. היו לי הסתיגויות מאחד, הערכתי את השני. הספר הזה, לטעמי, משתווה לשני. הוא סוחף ממש מתחילתו, מציף במינימליזם מספק נושאים כבדי משקל כמו הורות מרעילה ויחסי מדריך-חניך, משלב מתח קל, ומספק התרה שהיא אמנם מעט חפוזה אך בהחלט מחממת לב ומתקבלת על הדעת. חווית קריאה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה.

את הציור הנאה שעל הכריכה ציירה אורלי מיברג.

שתים בית הוצאה לאור

2024

בבנין תל-אביבי ישן מתים דיירים בזה אחר זה. אחת טובעת, אחת נדרסת, אחד מתאבד או מורעל, אחת מתה לכאורה באופן טבעי אבל לאחר שזכתה לביקורים בלתי צפויים של אחד השכנים. האם יש קשר בין המקרים? שכן אחד, שזמנו בידו, ממנה את עצמו לבלש, ומגיע למסקנה שהמוות הסדרתי אינו טבעי, והוא נובע מן המחלוקת המפלגת את הבניין על שתי כניסותיו – האם להכנס לתהליך של תמ"א או לשמור על הבנין כפי שהוא. הוא בטוח שהאשם בתומכי התהליך, אבל מכריו פוטרים אותו כאובססיבי בלתי מזיק. ואנשים ממשיכים למות.

באותו בנין מתגורר פלג דדון, מתרגם ששואף להיות סופר, אבל היצירה המשובחת שלו, בעיניו, "הרוצח האחרון בפתח תקווה", נתקלת בכתף קרה מצד המו"לים. אין לו ספק שהוא סופר גדול, ובכלל ההערכה העצמית שלו מנופחת ללא קשר למציאות, ולכן כשצצה בחייו ההזדמנות לזכות בתהילה, זו שלדעתו הוא ראוי לה, הוא אינו מחמיץ אותה, ולא משנה המחיר.

באותו בנין, בדירת אמה, מנחה הסופרת נויה בליזובסקי סדנאות כתיבה. נויה היא סופרת מצליחה של ספרי מתח, הפונים אל הקהל הרחב. לפעמים היא חשה צורך לכתוב משהו "רוחני" יותר, אישי יותר, ויש לה הכשרון לכך, אבל אחרי ספר אחד מסוג זה, שזכה להצלחה אך שיבש את חייה, היא חוזרת אל הסוגה שפרסמה אותה.

לימור נחמיאס רקחה סיפור מקאברי מהנה, שמעורבים בו פרשת מתח, עולם הספרות, הרחש-בחש של בנין משותף, יחסים בתוך המשפחה ויחסי זוגיות. היא נוגעת בתפקידו של המתרגם, בשיקוליהם של המו"לים, בביקורת, בטעם או בחוסר הטעם שבסדנאות כתיבה, בהוצאות שתמורת תשלום מוכנות לפרסם ספרות גרועה, וביחסים בין סופרים לבין עצמם – נסיון לזוגיות של סופרים מגלה שקנאת סופרים אינה מרבה חוכמה אלא רק מעצימה את עצמה לשלילה. לקינוח היא חובטת מעט גם בקוראים, כשנוֹיה, בהתקף של דכדוך, מציעה לתלמידיה "תהיו נלוזים, הקוראים מתים על זה". היא מציגה כמה דמויות מעניינות, כמו מנהלת בכירה לשעבר בביטוח לאומי שקרסה בגלל התקפי חרדה, צעיר שנתפס לטבעונות לוחמת, אחיות ניצולות מנגלה, ועוד. סיפור המתח, שעוקב אחרי מקרי המוות וחושף חלקית את מבצעם עד לגילוי שבסוף, קושר את מרכיבי העלילה.

מכל הפרטים המרובים המרכיבים את העלילה, אהבתי במיוחד את האופן בו היא מקושרת אל הסדנאות של נויה. הסדנאות שנויה מעבירה לדיירי הבנין מתיחסות לנקודות המבט השונות שדרכן אפשר לכתוב ספר מתח – לכתוב כמו בלש, או כמו פושע, או כמו קורבן – וכולן נוכחות גם בעלילה. היא מדברת עם תלמידיה על אישיות פסיכופתית, ולפחות אחת כזו מככבת בספר. רעיונות לוגיים שהיא מעלה, צצים בוריאציות מוגזמות גם בראשי גיבורי הספר. לימור נחמיאס עושה שימוש בציניות, בהומור שחור ובהרבה הפרזה מכוונת שתורמת למקאבריות ולהנאה מן היצירה.

את העטיפה המושכת עיצב אמרי זרטל.

בלתי שגרתי ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: זכרונות וישועה

שבע-עשרה שנים אחרי שכתב את "מחבואים עם אלוהים", שלום אוסלנדר שב לתאר את גיהינום חייו כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית בלתי מתפקדת, והיה לאדם חרדתי. הספר הקודם היה זועם, על משפחתו, על המסגרת הכפייתית, על אלוהים. בספר הנוכחי אוסלנדר מרחיב את היריעה, מנסה להבין את תחושת חוסר הערך – ה"פוּי"  – שליוותה אותו לאורך חמשת העשורים הראשונים של חייו, ויוצא מן הסיפור הפרטי אל הסיפור של בני האדם בכלל.

בראיון מן השנה האחרונה, כשנשאל אם הוא מאמין בקיומו של אלוהים, ענה שאינו יודע, ושהוא מרגיש בסדר עם אי הידיעה. לעומת זאת, בתקופות שהוא מתאר בספריו, תשובתו שונה: "אני לא אתאיסט – הרעיון שאין אלוהים קצת אופטימי מבחינתי. אני מיזותאיסט; יש אלוהים, והוא שמוק". הטיעון המרכזי בספר הוא שאנחנו, בני האדם, מספרים לעצמנו סיפור קשה על עצמנו ולפיו כולנו "פוי", והתנ"ך, הברית הישנה והברית החדשה, מגדיל לעשות זאת ומתווה את הדרך לסיפורים שנוצרו אחריו. "אתה על הפנים", זהו המסר, "מרגע היותך, אתה אשם". ובני האדם הפנימו את המסר, ולא חדלו להפיץ אותו. "סיפור אחד המסופר על ידי בני אנוש, לבני אנוש, שנוטל מכולנו צלם אנוש".

מה מייחד את בני האדם לעומת שאר היצורים החיים? על פי אוסלנדר, "האדם הוא היצור היחיד ששונא את עצמו", וגם "המין האנושי הוא היצור היחיד שמספר לעצמו סיפורים […] אנחנו החיה היחידה שלומדת מהסיפורים שאנחנו מספרים, שההשקפות שלה על עצמה מתעצבות על ידי הסיפורים האלה, ושהפעולות הנובעות שלה נקבעות על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים […] ועם כל זה, הסיפור שאנחנו מספרים יותר מכל, סיפור כל הסיפורים, המונומיתוס שלנו, הוא זה: פוי".

הפוי הזה נמצא בכל מקום. בפילוסופיה שרואה את הצדדים השליליים של האדם, בחדשות שמדגישות את הרע, בהתמכרות של בני אדם לאפליקציות שמתריעות על כל ארוע מעורר חשד בסביבתם (כדוגמת Citizen שממנה לא הצליח להתנתק), בשטף הדיווחים הזורמים בכל ערוץ. "הם היו בסביבה במשך שנים, אבל עכשו הם הופיעו בטלפון שלי, במחשב הנייד שלי, על שולחן העבודה שלי, כטקסטים, כסרטונים, בכל דקה בכל שעה של כל יום ולילה, קיא של סיפורים שנפלטו על העולם על ידי הזיווג הנבאש של מחזור החדשות בן עשרים וארבע השעות והאינטרנט". כשאשתו מנסה לשכנע אותו פשוט להפסיק להקשיב ולקרוא, והוא טוען כנגדה שהיא טומנת את הראש בחול, היא מגיבה ב"אז במקום לטמון את הראש בחול ולהגיד שהחיים טובים, אתה טומן אותו במדמנה ואומר שהחיים חרא". לוקח לו שנים, חמישים שנה ליתר דיוק, והרבה משברים, לפני שהוא מצליח להחליט לנסות לאמץ את אורח החיים השמח, המתלהב, האופטימי, של אשתו השונה ממנו.

הגישה הזו לחיים לא צמחה יש מאין, אלא על רקע משפחה בלתי מתפקדת – אב אלים, אם שקולה אינו נשמע, אח שאימץ התרסה ואלימות כתגובה, אחות שנמלטה אל אכילת יתר. התוצאה, ילד אכול חרדות, שתכונותיו העיקריות, כפי שהוא מתאר אותן, הן תיעוב עצמי עיקש ולהיטות נואשת לרַצות. הוא אינו מסוגל להאמין שמישהו רוצה בו. ילדיו, פקס (=שלום) ולוקס (=אור) אוהבים אותו, והוא חושב לעצמו שאינו יכול להבין למה, ולכן הוא יכול רק להניח שהם אידיוטים ולחשוש מן הרגע שיתפקחו. אשתו אורלי מחבקת אותו באהבה, והוא יכול רק לדאוג שמא היא חושבת שהוא שמן. הוא סופר מצליח, אבל משכנע את עצמו שלא. אלוהים מתייחס אליו כפי שהתייחס לאיוב, או כמו אל סיטקום קומי, בזה הוא בטוח, ובסגנונו השנון והקפצני הוא מסכם כל ארוע קשה בחייו במשפט "נחזור עם עוד אוסלנדר קורע מצחוק מיד אחרי הפרסומות".

למרות האופן שבו גדל, למרות שהוא זקוק לתמיכה מתמשכת של פסיכיאטר, ולמרות אפס האמון שלו בעצמו, הוא אב טוב. הוא יודע למתן את חרדותיהם של ילדיו, כשאלה מתעוררות, במשפטים נבונים שאותם אינו מסוגל לומר לעצמו. הוא ואשתו, גם היא יוצאת משפחה אורתודוקסית, מקיימים זוגיות איתנה, שמצליחה, בעיקר בזכות אופיה של אורלי, לצלוח את המשברים הקיומיים שאוסלנדר חווה.

תקופת הקורונה, הסגר והבידוד, היתה קשה לו במיוחד, דרדרה אותו במסלול מסוכן, וכמעט הביאה אפילו את אשתו להרים ידים ולוותר עליו. הוא התחיל להכיר בכך שהוא מסתובב בעולם כנביא זועם ושיפוטי, שהוא עלול להפוך את בניו להיות כמוהו, ושהוא בעצם עיוור לאפשרויות אחרות. "התחלתי לתהות אם גם אותי הסיפורים שיגעו – סיפורים מהתנ"ך, סיפורים מההיסטוריה, סיפורים ברשתות החברתיות, סיפורים באתרי חדשות, כל כך הרבה סיפורים, כולם נקראים פוי". מכאן החלה הדרך אל מה שמכונה בכותרת המשנה של הספר "הישועה".

אולי כל זה מצטייר ככבד מאוד, ובעצם הסיפור, כשמקלפים אותו מסממנים ספרותיים, הוא באמת כזה. אבל סגנונו של אוסלנדר מאזן, אם כי לא מאיין, את הכובד. במשפטים קצרים, קפיציים, עמוסי שורות מחץ, מדכאות אך מצחיקות, הוא מספר סיפור שהקפיציות ממנו והלאה. הספר נעים ומהנה לקריאה, שופע אזכורים תרבותיים, ונדרש (לי) להגיע לסופו כדי לחוש את מלוא משקלו. התרגום של ארז אשרוב מצוין, והספר, כמו ספריו האחרים, מומלץ בשל סגנונו ובשל תכניו מעוררי המחשבה.

Feh: A Memoir – Shalom Auslander

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב