תגית: נאצים

בשנת 1933, בעת ששהה בארצות-הברית במסגרת מסע הרצאות, נודע לסופר ליון פויכטוונגר כי היטלר מונה לקנצלר. פויכטוונגר, סופר ועיתונאי מוערך ובעל מוניטין עולמי, החליט לא לשוב לגרמניה. בהמשך אותה שנה ראה אור ספרו "בני אופרמן", השני במה שכונתה "טרילוגית אולם ההמתנה", שבה תיאר את העוול והאבסורד שבנאציזם (ספרי הטרילוגיה – "נצחון", "בני אופרמן" ו"גלות" – אינם קשורים זה לזה עלילתית). "בני אופרמן" מורכב משלושה חלקים: "אתמול" מתרחש בשלהי 1932 ומסתיים ביום מינויו של היטלר. "היום" מתאר חודש אחד, בין 30 בינואר 1933, יום עלייתם של הנאצים, ו-27 בפברואר, שבו נשרף הרייכסטאג. "מחר", כשמו, צופה אל העתיד. פויכטוונגר כורך יחד ב"מחר" את מה שכבר ידוע לו על הרדיפות ועל מחנות הריכוז דוגמת דכאו, ומספר על התעללות, על הרעבה ועל עבודת פרך חסרת תכלית. את ההשמדה לא יכול היה להעלות בדמיונו.

זהו סיפורה של משפחת אופרמן, שלושה אחים ואחות. מרטין מנהל את עסק הרהיטים המשפחתי, אדגר רופא פורץ דרך נשוי לאשה נוצריה, גוסטב איש רוח, וקלרה עקרת בית ונשואה לז'אק לוונדל, יהודי מן המזרח. המשפחה צופה בהפתעה ובחלחלה בשינויים החלים בחברה הגרמנית, שהם חשים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מפרשים אותם כל אחד בדרכו, ובהתאם בוחרים את תגובתם.

רות, בתו של אדגר, היא ציונית נלהבת, הסבורה שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה, ומבקשת לעלות לארץ-ישראל. ברתולד, בנו של מרטין, רואה עצמו גרמני, ומבקש לתקן את החברה שאיבדה את דרכה. בין אלה משתרעת קשת של עמדות. לרובן משותפת אמונה אחת, שבדיעבד נוגעת ללב בתמימותה, ולפיה הנאצים ותומכיהם הם מיעוט קולני, והגרמנים רובם ככולם יעמידו אותם במקומם וישיבו את הסדר הטוב על כנו.

פויכטוונגר, שחווה בעצמו את תוצאות הנאציזם הגואה (בין השאר נשלל ממנו תואר הדוקטור לספרות), מיטיב לתאר את שעובר על גיבוריו, את ההיאחזות הנואשת בקיים, את ההסכמה להוריד את הראש ולספוג השפלות עד יעבור זעם. מרטין נאלץ להסכים למחוק את שם אופרמן היהודי מן העסק כדי להמשיך לקיים אותו, ובהמשך ייאלץ להכנע לדרישותיו של מתחרה. שיטה שהמציא אדגר, ושהקנתה לו שם בעולם, הופכת מטרה להשמצות אנטישמיות. גוסטב, שמבקש לכתוב ביוגרפיה של לסינג, מבין שאיש לא ישלם לו עבורה. ברתולד נתון תחת לחץ כבד להשמיע בפומבי בבית הספר התנצלות על דעות שלא נשאו חן בעיני מורה לאומני. וולפסון, מוכר בבית העסק של אופרמן, מנסה להקל ראש במקרה של השלכת יהודי מרכבת נוסעת, ודוחה את טענת גיסו שהמצב בגרמניה שחור משחור. פרנסוא, מנהל בית הספר של ברתולד, נאבק עם מצפונו, כשהוא מתמרן בין אמונותיו ובין הפחד להשמיע אותן.

לא הארועים הגדולים שוברים את בני אופרמן. הרוע הקטנוני, הכתף הקרה שמפנים חברים מאתמול, העלבונות שסופגים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, אלה מבהירים להם עד כמה נגס הנאציזם בכל חלקה טובה. הם חייבים למצוא דרכים להציל את עצמם ואת יקיריהם.

פויכטוונגר שהה, כאמור, בארצות-הברית באותה שנה. נדמה שהוא מביע את תחושותיו שלו כשהוא משמיע מפי גיבוריו, החוגגים סדר אחרון יחד, את הדחף לגייס את דעת הקהל העולמית ואת המודעות לאדישותן של האומות: "ראוי לספר לעולם שוב ושוב כיצד משבחים בגרמניה זו את כל הדחפים הפרימיטיביים אויבי התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת מדינה את מוסר שבט הפראים שוכני יערות קדומים […] פושר הוא העולם. יש לעמים זכויות יתר בגרמניה, ואין רצון להפסידן. יש להם ענין בהספקה לחימוש הגרמני, הם מפחדים מהבולשביזם ששלטון הלאומנים יכול לבלום אותו. הומניות ותרבות, נימוקים חלשים הם. להבאת העולם להתערבות דרושים טעמים חזקים יותר". אחת הסקירות, שנכתבו באותה שנה על הספר, קבעה כי הוא נלהב ומסעיר ואמור לעורר את מי שעדיין נשאר אדיש למה שקורה בגרמניה. למרבה דאבון הלב זה לא מה שקרה.

הספר רב העוצמה תורגם לפני כארבעים שנה לעברית על ידי צבי ארד. למרות חיבתי לשפתו הארכאית, אני שמחה על התרגום החדש של ניצה בן ארי הרואה אור בימים אלה. הספר, כמו כלל יצירתו של ליון פויכטוונגר, ראוי בהחלט לקוראים חדשים.

Die Geschwister Oppermann – Lion Feuchtwanger

זמורה ביתן

1983 (1933)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

כותרת משנה: משהו שקשור לספרים

הסופר היינריך בל היה תלמיד שנה ראשונה בגימנסיה בקלן כשהיטלר עלה לשלטון ב-1933. בספר האוטוביוגרפי הקצר הזה הוא מתאר את ארבע השנים עד סיום לימודיו. בית-הספר, שתפס מקום שולי למדי בסדר יומו, היה בכל זאת רב חשיבות, משום שסיפק, כדבריו, מקום מסתור מושלם, מקום בו יכול היה לחמוק מפעילויות שנפשו בחלה בהן. "האפשר שאיננו לומדים לקראת החיים בבית-הספר, אלא בדרך לבית-הספר?", הוא קובע יותר משהוא שואל, והספר אכן עוסק בעיקר במה שארע בחיים שמחוץ לכתליו.

בל היה הילד השישי של הוריו. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב כנגר, וגם מעבודתם של הילדים הבוגרים, ויחד עם גרמנים רבים סבלה קשות מן המשבר הכלכלי. האב סיפק מוצרים לרשויות, וההזמנות הלכו והצטמצמו, בין השאר משום שאיש מהמשפחה לא הצטרף לארגון נאצי, כפי שנרמז להם די במפורש. המצוקה עשתה את שלה, ומועצת המשפחה בחרה באח אלואיס כזה שיהפוך חבר באס.אה. עד סוף חייו נטר אלואיס טינה על ההחלטה הזו. הלחץ הסביבתי גם גרם להם להצטייד, ב"עצתו" הבלתי משתמעת לשתי פנים של פקח השכונה, בדגל צלב קרס. משום שהחיים בגרמניה היו בלתי נסבלים עבורם, כמי שסלדו מן המתרחש סביבם, נשאלו שנים אחר-כך מדוע לא קמו ועזבו. "הדבר היה פשוט מחוץ לתחום השגתנו. היה זה כאילו נשאלתי למה לא הזמנתי מונית לירח", כך מסביר בל חצי יובל אחר-כך. הם ראו יהודים עוזבים, נרדפי משטר אחרים מהגרים אף הם. אבל מבחינתם, קלן היתה ביתם, ואם כי היה ברור שהמדינה צועדת אל מלחמה, נטישה לא עלתה כלל על הדעת.

בל עצמו סירב להצטרף לתנועת הנוער ההיטלראית, גם משום כוחניותה והאידיאולוגיה שלה, וגם משום שמטבעו לא נטה לפעילות מאורגנת. יחד עם שני נערים כמוהו היה נקרא מדי פעם אל משרד המנהל, שם היה האחרון מפציר בהם להסיר את התנגדותם, אך לשווא. מכיוון שלא פעם נשמעות טענות של חוסר ברירה, כאילו שתי האפשרויות החליפיות היו הצטרפות לתנועה או ענישה חמורה, מעניין לראות שבכל זאת אפשר היה אחרת. בל עצמו אינו מתיימר להכתיר את בחירתו כאומץ. הוא מודה בכנות כי "הייתי מוג לב מכדי להסתכן בסרבנות גיוס", וההתנגדות שלו לנאציזם התבטאה באותה תקופה במה שהוא מכנה עריקה פנימה, הביתה.

השאלה "מה יצא מהילד הזה?" נשאלת על ידי הורים רבים בתקופות רבות. השאלה הכמעט שגרתית הזו הפכה מודאגת יותר, ובצדק, לקראת סיום לימודיו של בל. צריך היה למצוא עיסוק ומקום שיצליחו להוות מעין בועה, מוגנת יחסית, כמו בית-הספר. מכיוון שכבר תכנן להיות סופר – תכנית שעוררה חרדה אצל הוריו נוכח משטרת המחשבות הנאצית – מישהו העלה את הרעיון שמה שייצא ממנו צריך להיות קשור לכך. הבחירה נפלה על חניכות בחנות ספרים.  

היינריך בל הוא מספר מוכשר, בעל סגנון שנוטה למורכבות, שמזכיר לעתים מונולוג יותר מפרוזה. כך גם בספר הזה, שלמרות מימדיו הצנועים הוא מכיל עובדות מעניינות ורעיונות שראויים לעיון. אחד מהם, שפגשתי בספרים מאוחרים יותר כמו הביוגרפיה של שפאר ו"שואה שלנו", מתייחס לתפקידם של האנשים הנורמטיבים במדינה שאיבדה את בלמיה. בל מתאר את טקסי הזכרון בבית-הספר, שעוררו בו את ההכרה כי שנתון אחר שנתון של בוגרי תיכון גרמניים למדו למען המוות, ובשלהם קובע כי "התנהגותם של אותם מורים גרמנים משכילים שבמשכילים, ישרי לב לפני ולפנים עד אחד, היא שאפשרה בסופו של דבר את סטלינגרד ואת אושוויץ".  

מעניין ומומלץ.

Was Soll aus dem Jungen Bloss Werden? – Heinrich Böll

כנרת

1987 (1981)

תרגום מגרמנית: יעקב גוטשאלק

"נעורים ללא אל" נכתב ב-1937 על ידי אדן פון הורבאט, שזכה להצלחה להצלחה כסופר וכמחזאי בגרמניה בראשית שנות השלושים, אך חינו סר ב-1933 כשביקש לכבות את הרדיו בעת נאומו של היטלר. הוא הוכנס לרשימת הסופרים המנוונים, ונמלט לאוסטריה. שנה אחר-כך שב לגרמניה, ובמשך כשנתים כתב תסריטים בכפוף להנחיות הצנזורה. כשקץ באוירה ששררה בארצו, ובעבודה תחת מגבלות שלא היה שלם אתן, עזב שוב (על כך ועוד באחרית דבר מעניינת מאת טלי קונס).

הספר מסופר מפיו של מורה צעיר, המלמד היסטוריה וגיאוגרפיה בגימנסיה. בפרק הפותח את הספר הוא מתאר בעקיפין את אוירת התקופה. העבודות שהוא בודק עוסקות בנושא "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?", ותוכנן הוא, כהגדרתו, "חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות". בימים כתקנם היה המורה מעיר לתלמידיו הערות הנוגעות הן לתוכן והם לדרך הכתיבה, אבל כעת על פי הכללים המורה אינו רשאי להעיר על תוכן החיבורים. כשהוא אינו מתאפק ואומר לאחד התלמידים שגם הכושים הם בני אדם, הוא מעורר עליו את חמת הוריו של התלמיד, ומקומם את תלמידיו החותמים כולם על מכתב ובו הם מביעים את רצונם לא ללמוד אצלו יותר.

רובו של הספר מתרחש לאחר מכן במחנה אליו יוצאים התלמידים והמורה, מחנה בן ארבעה שבועות שנועד לחזק את הלאומיות של הנערים, ולהעניק להם חינוך קדם-צבאי. במהלך השהות במחנה פורץ סכסוך בין שני נערים, ואחד מהם נרצח. המשפט שנערך לנער החשוד ברצח, והנסיון ללכוד את הרוצח האמיתי מתוארים בחלקו השני של הספר.

סגנונו של הספר קטוע, אולי כסממן של מחנק ושל קוצר נשימה, אולי משום שבאוירת אותה תקופה מוטב היה למעט במילים. עם זאת, לרבים מהמשפטים בספר, קצרים ותמציתיים כשל שיהיו, יש משמעות פשוטה ורובד מחתרתי כלשהו המתלווה אליה, והכפילות הזו משקפת את חייהם של מי שאינם מתיישרים בעומק לבם עם המתחולל סביבם. המורה אינו מציג עצמו כמתנגד משטר אמיץ. להפך, רוב הזמן כלפי חוץ, וגם קצת בתוך עצמו, הוא הולך בתלם, שומר על עורו. כך, למרות שהוא מתנגד לכל מה שהמחנה מייצג, הוא מודה כי "התלמידים כמובן התלהבו מכל זה, וגם אנחנו המורים שמחנו, כי גם אנחנו אוהבים לשחק באינדיאנים". וכמו כולם הוא תולה דגל לכבוד יום הולדתו של המנהיג, ומצדיק זאת באומרו כי " מי שמתעסק עם פושעים וטפשים מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטפשית, וָלא הוא דן את עצמו לכליה".

מכיוון שקראתי כמה ספרי עיון על עלית הנאצים, השיטות החינוכיות ורוח התקופה לא היו חדשים לי. יחד עם זאת יש בספר דרך סיפור יחודית וזוית ראיה אותנטית בזמן אמת, ולמרות שאינו רחב היקף הוא מציע שפע של תובנות ושל אבחנות מפוכחות על כוחה ההרסני של אמונה עיוורת ועל כוחו סוחף-הכל של חינוך עדרי.

ספר יוצא דופן ומומלץ

Jugend ohne Gott – Ödon von Horváth

עם עובד

2017 (1937)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא