מנהג המקום / אדית וורטון

"אפילו עכשיו לא תמיד הייתה מאושרת. היא קיבלה כל דבר שרצתה, ובכל זאת לעיתים הרגישה שיש דברים אחרים שהייתה עשויה לרצות אילו ידעה על קיומם"

משפט זה, המופיע לקראת סיומו של הספר מתמצת את אישיותה של אנדין, הדמות הראשית, שסביב סיפורה הפרטי מתארת אדית וורטון את החברה הגבוהה של ניו יורק בתקופתה. בעיר הולדתה של אנדין, במערב התיכון של ארצות הברית, היא נישאה נישואי בזק ואולצה לבטל אותם באותו החפזון. בשאיפתה לעושר ולמעמד גררה איתה את הוריה, שאינם מסוגלים לעמוד בפני תשוקותיה ומצבי הרוח שלה, לניו יורק. כאן נישאה לגבר שהעריץ אותה, וכמו הוריה נכנע לכל גחמותיה, אך התברר שהוא מעדיף את הבדידות בשניים על פני התענוגות שבהם חשקה. הבעל הבא, בעל תואר של רוזן, התגלה כצרפתי מדי בהשוואה לאמריקאיות המועדפת עליה. הבעל האחרון בסדרה, זה שאתו מסתיים הספר, הוא מספיק עשיר ומספיק חובב חברה, אבל משמתברר לאנדין שהוא לא יוכל להתמנות לשגריר, המדרגה הבאה שעליה היא מבקשת לטפס, היא שוב מתוסכלת. "מאחורי כל הסנוורים הללו נותרה עננה שחורה זעירה. נודע לה שיש דבר שלעולם לא תוכל להשיגו, דבר שלא יופי ולא השפעה ולא הון עתק לא יוכלו לקנות לה. היא לעולם לא תהיה אשת שגריר; וכשפסעה לקראת אורחיה הראשונים אמרה בליבה שזה התפקיד היחיד שאותו נועדה למלא באמת".

אנדין היא זיקית, מתאימה את עצמה לבני שיחה, כלומר אלה שיוכלו להועיל לה בהשגת מטרותיה המשתנות. "אנדין הייתה עצמאית בכל נפשה ובכל מאודה ועם זאת חקיינית נלהבת. היא רצתה להפתיע את כולם ולגלות מעוף ומקוריות, אך בעל כורחה התאימה את עצמה תמיד לאדם האחרון שנקרה על דרכה, והתנגשות האידיאלים שנבעה מכך הקשתה עליה מאוד כל אימת שנדרשה לבחור בין שני אופני פעולה". אין לה שום רגש של כבוד לערכים, למסורת, למשפחה, ונאמנותה למכריה משתנה על פי צרכיה. עולם המושגים שלה לקוח מרומנים זולים, והיא בוחרת בדרכי התנהלות השאולות מהם. נושאי השיחה שלה מצומצמים בהתאם, אם כי יש לה יכולת לרכוש אוצר מלים "במידה הדרושה לאישה יפה כדי ליצור רושם של בקיאות". אפילו מקור שמה מעיד עליה: באחד הקטעים המשעשעים הבודדים בספר, בעלה של אנדין מתפעם כשהוא חושב על משמעותו – גל – ועל מקורו במאמר של מונטן, אבל חוטף קיתון של צוננים כשאמה מספרת לו שהיא נקראה על שם מוצר לסלסול שיער שאביה הוציא לשוק בשבוע שבו היא נולדה.

אפשר לייחס חלק מאופייה ומהתנהלותה של אנדין לסביבה, למגבלות שהוטלו על נשים בזמנה, ל"מנהג המקום" שכופה עצמו על הבריות, והסופרת אכן מתייחסת לכך. כמו ב"עידן התמימות" גם כאן היא שמה בפיו של גבר דברי תוכחה על התיחסותם של גברים לנשים, ביניהם "האמריקאי הממוצע מזלזל באשתו […]מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת […] מדוע האישה האירופית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה! שם היא לא הערת אגב כמו פה — היא במרכז התמונה […] כל אהדתי נתונה להן, למסכנות המרומות, כשאני רואה את ניסיונותיהן הקלושים, המוטעים, להתהדר בשיירים שמשליך להן גבר שדעתו אינה נתונה להן – הכסף והמכוניות והבגדים – ולהעמיד פנים, בפני עצמן וזו בפני זו, שאה הדברים האמיתיים בחיים!". אבל גם בהתחשב רקע התקופה, אנדין היא טיפוס בלתי נסבל. אנוכית, קפריזית, דורכת על גופות, בת זוג ואם נוראה, וקשה עד מאוד לחבב אותה.

נסיונותיה של אנדין לפלס את דרכה אל שאיפותיה, שכאמור אינן ברורות גם לה, מאירים את החברה שבתוכה היא חיה. כמו בנובלות שב"ניו יורק הישנה", גם כאן הסופרת מתבוננת בחברה הגבוהה הניו יורקית, מצביעה על פגמיה, על צביעותה, על הנהנתנות השולטת בה. בספר זה היא מעבירה חלק מן העלילה אל החברה הצרפתית, ומתבוננת בחברה האמריקאית גם על דרך ההשוואה. בפיו של אחד הצרפתים היא שמה את המלים הללו: "אתם באים אלינו ומדברים בשפתנו ואין לכם מושג למה אנחנו מתכוונים; רוצים את אותם דברים שאנחנו רוצים, ואין לכם מושג מדוע; מחקים את חולשותינו, מפריזים במשוגותינו, מתעלמים מכל מה שחשוב לנו או שמים אותו ללעג — אתם באים ממלונות גדולים כמו ערים ומערים קלושות כנייר, שבהן עדיין לא הספיקו לתת לרחובות שמות והבניינים נהרסים עוד בטרם יבשו והאנשים מתגאים בשינוי כמו שאנחנו גאים לשמור על מה שיש לנו — ואנחנו בטיפשותנו מאמינים שמפני שאתם מעתיקים את מנהגינו וקולטים את העגה שלנו, אתם מבינים דבר וחצי דבר מכל מה שמעניק לחיינו הגינות וכבוד".

אדית וורטון היא סופרת בעלת כושר אבחנה מעמיק ויכולת מרשימה לרקום מפרטי חיים יומיומיים עלילה מעניינת ומושכת. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז ראה אור, "מנהג המקום" חי ותוסס ובמידה רבה עדיין רלוונטי. הספר זכה לתרגום נאה של מיכל אלפון, והוא מומלץ בהחלט.

The Custom of the Country – Edith Wharton

עם עובד

2022 (1913)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רחוקה מהבית / איילת הלפרין קייטס

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

לוחמות / אילה דקל

כותרת משנה: סיפוריהן של גיבורות מלחמת שבעה באוקטובר

אילה דקל קיבצה יחדיו עשרים ראיונות עם נשים שהשתבצו במערך הלוחם, ולקחו חלק בפעילויות צה"ל, כולל מעבר לגבול, מן השבעה באוקטובר ואילך. כבר החלו להכתב ספרים על המלחמה האחרונה (דוגמת "עכשיו תורנו" של לוחם הנדסה קרבית שחר תורג'מן), והספר הזה יתפוס מקום של כבוד ביניהם. יחודו גם בפן המבצעי, המרתק בפני עצמו, ובאופן בו הגיבו המרואיינות בזמן אמת לטראומת הטבח בעוטף, אבל גם בחוויה השונה של היות אשה במערך שנתפס גברי, שאותה הן מביעות ברהיטות ובכנות.

כפי שניתן לראות ברשימת המרואיינות למטה, הן מייצגות תחומים צבאיים מגוונים ונושאות דרגות שונות. כמובן, כל אחת היא עולם בפני עצמו, ויחד עם זאת, כמה קוים משותפים לראיונות. מוטיב בולט הוא השפעת הדוגמא המשפחתית או החינוך מבית. רבות מן המרואיינות בחרו כדמות לחיקוי אב או סב, וגם אם, ששירתו שירות משמעותי והיו גאים בו, והחליטו לבחור באותה הדרך. חלקן הגדול מדברות על החובה לקחת חלק בהגנה על המולדת, שברוב המקרים הונחלה להן בבית. כולן מכירות במכשולים שעומדים בפני נשים המבקשות קריירה צבאית בקבע או במילואים, ורובן מודעות לעובדה שהן מייצגות לא רק את עצמן, אלא את כלל הנשים. "אם אני אעשה טעות, אפילו טעות קטנה, אז אולי לא ייתנו לנשים יותר לפקד על ספינות. אולי יגידו שזה רק בגלל שאני אישה", אומרת אחת מהן. הן מדברות בגילוי לב על נושאים כמו העדר פרטיות בתנאי שדה, הגיינה ירודה, תפקוד בתקופת מחזור, שינויים בגוף כתוצאה מפעילות מאומצת. אחת מתארת פוסט טראומה, שניה מספרת על פציעה קשה, שלישית על הקושי במציאת בן זוג שירגיש נוח עם חילוף תפקידים. וכולם מדברות גם על הצורך לתת מאה אחוז ולהתעקש ולא לוותר, כי כנשים הן נדרשות שוב ושוב להוכיח את עצמן.

בסופו של דבר, עם כל ההיבטים הנשיים של הראיונות, מה שמתבלט יותר מכל זו המקצועיות, הדבקות הבלתי מתפשרת במשימה, הרמה הביצועית הגבוהה ותחושת השליחות. כפי שאומרת בצדק אחת המרואיינות, "בעיניי השאלה היא לא אם נשים וגברים הם אותו הדבר, כי אנחנו לא. השאלה היא אם אנחנו מצליחות לעמוד במשימה". והן מצליחות.

באחרית דבר עומדת אילה דקל על השינוי שהביאה המלחמה בתפיסת מקומן של הנשים הלוחמות: "המהפכה בתפיסת התפקידים של נשים בצה"ל בכלל ובלוחמה בפרט — ומה שקרה במלחמה הזאת הוא בוודאי בגדר מהפכהלא התרחשה מתוך תפיסה עמוקה של שוויון שחלחלה בבת אחת בדרגים השונים בצבא, אלא מתוך צורך, מתוך כורח". מה יקרה עם תום מצב הלחימה, עם החזרה לשגרה? כשנשים מהוות כעשרים אחוז מן הכוחות הלוחמים, נראה שאין דרך חזרה.

כך או כך, הראיונות מעוררי השתאות והשראה, ראויים מאוד לקריאה.

להלן שמותיהן ותפקידיהן של המרואיינות, ברגשי כבוד:

סרן קרני גז, מ"פ פלוגת "פרא" (פלוגת הטנקיסטיות — לוחמות שריון) וקצינת אג"ם בגדוד 52

סגן שחר אלטרס, מפלגת טנ"א בסיירת גבעתי

סגן תקוה קלמנטס, מפקדת צוות באיסוף קרבי 

רס"ן נורית רוקח מאירי, מ"פ באיסוף קרבי

סא"ל אור בן יהודה, מג"ד קרקל

סמ"ר שי זלמון, סמלת באיסוף קרבי

סרן ד"ר מ', מומחית ברפואת חירום

סרן רוני רפלד־בלוט, קמב"צית

סרן ראשית פרקש, סמ"פ בפלוגת "פרא", טנקיסטית

רס"ל מנוחה דלס, לוחמת וחופ"לת בחטיבת דניאל

סגן ד"ר עדן יעקב, רופאה קרבית בסיירת נח"ל

רס"ן אור כהן, חובלת, מפקדת דבורה בחיל הים

סרן רינת קהתי לוי, מ"פ חילוץ והצלה

רס"ל מלאני למברסקי, מפקדת בגדוד ברדלס

סגן כיסוף אומרדקר, קש"א בסיירת גבעתי

רס"ר ענבר זמורה, חובשת קרבית  

סרן תמר רבקה קלוס, מפקדת פלוגת ענבר בגדוד מגן שאול

סמ"ר נ', לוחמת באיסוף קרבי

רס"ן נאור מורד, קצינת אג"ם ביחידת חילוץ והצלה

רס"ר א׳, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף

התחנה בית הוצאה לאור

2025

חופה שקטה / איתן פריאר-דרור

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתייםשלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

מה זה אם לא אהבה / מירי כהן-אחדות

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

החוקים של הבנות/ מיה יסעור

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

ניו יורק הישנה / אדית וורטון

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עין החתול / מרגרט אטווד

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

ז'רבאז / אמיל זולא

בין השנים 1871 ו-1893 כתב אמיל זולא עשרים ספרים שבמרכזם דמויות ממשפחת רוגון-מאקאר, ובאמצעותן תיאר את החברה בתקופתו. ז'רבאז הוא השביעי שבהם.

הספר נפתח כשז'רבאז, צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, ננטשת על ידי בן זוגה לאנטיה. כשהיתה בת ארבע-עשרה נולד בנם הבכור, וארבע שנים אחר-כך נולד הבן השני. משפחתה לא היתה מרוצה מן השידוך עם לאנטיה, ובני הזוג עם שני ילדיהם נמלטו לפריז. הם מתגוררים בחדר צפוף במלון מוזנח, ז'רבאז עובדת ככובסת, ולאנטיה עסוק בעיקר במישכון חפציהם כדי ליהנות מחיים של נוחות יחסית. לז'רבאז יש נשמה אופטימית ושאיפות צנועות, "לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמוּת בתוך מיטתך". כשהיא מתבוננת מחלון חדר המלון החוצה היא רואה יופי, גם אם המתבונן בסביבה מעיניו של הסופר רואה זוהמה ומצוקה. במעין רמז לעתיד מתאר זולא, כאילו באמרת אגב, את המשפחה שנטשה כשעברה לפריז: "היא, דרך־אגב, דומה לאמא שלה, עמלנית גדולה שמתה מעבודת־פרך, מחמת ששימשה בהמת־משא לאב מאקאר למעלה מעשרים שנה. היא נטלה ממנה את השגעון להתקשר לאנשים; אפילו זה שהיא צולעת קצת קיבלה מהאשה המסכנה, שהאב מאקאר היה מכה אותה מכות־רצח. מאה פעמים היתה זו מספרת לה על הלילות שבהם היה האב חוזר שכּור ומראה אבירוּת כה בּרוּטאלית, שהיה שובר לה את העצמות; ואין כל ספק, שהיא גדלה באחד מלילות האלה, עם רגלה המפגרת".

לאנטיה, כאמור, נוטש, וז'רבאז נותרת עם שני ילדים לפרנס. זולא מעניק לה כמה שנים טובות עם קופו, גגן האוהב אותה, מוכן להשקיע איתה בחסכונות לעתיד, נמנע מאלכוהול, ומסייע לה להגשים חלום להיות בעלת מכבסה משל עצמה. בתוך סביבה אלימה, שטופת אלכוהול, צרת עין עד עוינות, עניה ורכלנית, ז'רבאז וקופו הם אי של שלווה. הם עובדים קשה, חיים בצמצום בתוך דירה קטנה מאחורי המכבסה, ומרוצים. "ברובע קנו להם ז‘רבאז וקוּפוֹ שם של צמד־חמד, שאינו מעורב ביותר בין הבריות, בלי קטטות ותיגרות, המטייל טיול קבוע באחד בשבת, בסביבות סן־אוּאן. האשה עבדה שתים־עשרה שעה ביום אצל מרת פוקוניֶא, ועוד מצאה לה עתות של פנאי לקיים נקיון קפדני בדירתה, ליתן נזיד לבני־ביתה, בבוקר ובערב. האיש לא היה נותן עינו בכוס. היה מביא הביתה את משכורתו הדוּ־שבועית, מעשן מקטרתו ליד החלון קודם שעלה על יצועו, כדי לשאוף אויר צח. היו מזכירים אותם לשבח על שום הליכותיהם הנעימות". נולדת להם בת, נאנה (שתהיה הדמות המרכזית בספר השבעה-עשר בסדרה), וכשאחיותיו של קופו אינן מוכנות לתמוך באמן שהזדקנה ונחלשה, ז'רבאז אוספת גם אותה אל ביתה.

זולא פרסם את הספר תחילה כסיפור בהמשכים בעיתון לפני שראה אור כספר שלם. באחרית דבר הוא מתייחס לביקורת שלה זכה הספר, ומסביר מה הניע את כתיבתו: "ביקשתי לתאר את התנוונוּתה הפאטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאולחת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא – חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר ההשכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו […] הנפשות הפועלות בספרי זה טובות הן ביסודן, הן רק נבערות מדעת ומקולקלות מחמת העמל המפרך והמצוקה שהם מנת גורלן".

התנוונותה של המשפחה החלה כשקופו נפל מגג שעליו עבד ונפצע. ז'רבאז סירבה לשלוח אותו לבית החולים, והעדיפה לטפל בו במסירות בביתם למרות צקצוקי הלשון והגינוי של סביבתה. הטיפול הצליח, קופו שב לאיתנו, אבל התרגל לבטלה, ולא שב להיות האיש שהיה קודם הפציעה. "עליצותו חזרה אליו, להגו השנון נתחדד בשיטוטיו הארוכים. ויחד עם תענוג החיים קנה לו את שמחת הבטלה; רישול הוצק באבריו, שריריו נתלפפו תנומה עריבה ביותר; זה היה מעין כיבוש איטי של העצלוּת, שניצלה את החלמתו כדי ליכנס לתוך עורו ולהקהותו אגב ליטופים". מכיוון שלא שב לעבוד, התרגל להכנס למסבאות ללגום יין עם ידידיו, וההדרדרות לא איחרה לבוא. ז'רבאז, שזולא מתאר כ"נוחה היתה ככבשה וטובה כלחם", לא מיחתה, אלא הוסיפה לראות את הטוב. הוא עדיין אוהב אותה, הוא שותה רק יין ולא יי"ש, הוא אינו אלים, אינו נוהה אחרי נשים אחרות. עדיף לסלוח ולהבליג.

בינתים שב גם לאנטיה לתמונה, נצלן כתמיד, וז'רבאז הפכה מפרנסת יחידה של המשפחה, כולל המסתפח הבלתי קרוא. נקודת אור ומשען בחייה מהווה גוז'א, נפח המאוהב בה. בחברתו היא מוצאת שלווה, הערצה, וגם תמיכה כספית בעת הצורך, אם כי היא מתביישת בצורך הזה. ההגינות המושרשת בה, ואולי גם ההרגל והפטאליות, מונעת ממנה לעשות את מה שטוב בשבילה כשהוא מציע לה את לבו ומבקש לפתוח אתה בחיים משותפים. "זה אי־אפשר, אדון גוּז‘ֶא. זה יהיה רע מאד… אני נשואה, לא כן? יש לי ילדים… אני יודעת היטב שאתה רוחש לי ידידות ושאני גורמת לך צער. אבל יהיה לנו מוסר־כליות ולא נדע אושר… גם אני רוחשת לך ידידות, ואני רוחשת לך יותר מדי ידידות שאניח לך לעשות שטויות. ואלה יהיו שטויות, בלי כל ספק; לא, אתה רואה, מוטב שנישאר כפי שהננו. אנו מעריכים ומבינים זה את זה; זה הרבה מאד; זה חיזק ועודד אותי יותר מפעם אחת. כשנשארים הגונים, במצב שלנו, מקבלים על כך שכר נאה".

סופה של ז'רבאז, כך על פי זולא, בלתי נמנע. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח בפרברים המזוהמים שבהם שוכנים הפועלים, הנאלצים לעבוד בפרך תמורת שכר זעום, ומוצאים את נחמתם בשיכרות המולידה בתורה אלימות שמכלה הכל. ז'רבאז, למרות טוב הלב, הנחישות והאופטימיות, נדונה לחוש "נואשת מלהיות אי־פעם מאושרת", וסופה לגווע "מעוני, מזוהמה ומיגיעות חייה ההרוסים".

זולא אינו חוסך בפרטים, ומתאר מצוקה, זוהמה ואלימות ללא כחל ושרק וללא נסיון ליפות או לחוס על הקוראים. קריאה בספר כמוה כשיטוט בגיהינום עלי אדמות. על פי הביוגרפיה שכתב אודותיו אנרי טרויה, ספריו של זולא נכתבו אחרי תחקיר מקיף, כולל ביקורים במקומות עליהם כתב, גם אם הכתיבה עצמה נעשתה בנוחות המירבית של ביתו הבורגני. הוא מתייחס בספר לשלל נושאים, ביניהם שלטונו של נפוליאון השלישי, התיעוש המואץ שבשלו השכר הנמוך של הפועלים הפך נמוך עוד יותר, האלימות הגברית והסכנות שבחייהן של הנשים, והספר נוקב עד מאוד.

שמו של הספר במקור הוא כשם שניתן למסבאות שמכרו ליקר זול לפועלים בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. שמן של המסבאות לקוח מפועל צרפתי שמשמעותו נוקאאוט, מהלומה מוחצת.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

קשה אך מומלץ.

L'Assommoir – Émile Zola

ספרית פועלים

1958 (1877)

תרגום מצרפתית: מנשה לוין

ליזה מלאמבת' / סומרסט מוהם

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי