תגית: נשים

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתיים–שלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

בין השנים 1871 ו-1893 כתב אמיל זולא עשרים ספרים שבמרכזם דמויות ממשפחת רוגון-מאקאר, ובאמצעותן תיאר את החברה בתקופתו. ז'רבאז הוא השביעי שבהם.

הספר נפתח כשז'רבאז, צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, ננטשת על ידי בן זוגה לאנטיה. כשהיתה בת ארבע-עשרה נולד בנם הבכור, וארבע שנים אחר-כך נולד הבן השני. משפחתה לא היתה מרוצה מן השידוך עם לאנטיה, ובני הזוג עם שני ילדיהם נמלטו לפריז. הם מתגוררים בחדר צפוף במלון מוזנח, ז'רבאז עובדת ככובסת, ולאנטיה עסוק בעיקר במישכון חפציהם כדי ליהנות מחיים של נוחות יחסית. לז'רבאז יש נשמה אופטימית ושאיפות צנועות, "לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמוּת בתוך מיטתך". כשהיא מתבוננת מחלון חדר המלון החוצה היא רואה יופי, גם אם המתבונן בסביבה מעיניו של הסופר רואה זוהמה ומצוקה. במעין רמז לעתיד מתאר זולא, כאילו באמרת אגב, את המשפחה שנטשה כשעברה לפריז: "היא, דרך־אגב, דומה לאמא שלה, עמלנית גדולה שמתה מעבודת־פרך, מחמת ששימשה בהמת־משא לאב מאקאר למעלה מעשרים שנה. היא נטלה ממנה את השגעון להתקשר לאנשים; אפילו זה שהיא צולעת קצת קיבלה מהאשה המסכנה, שהאב מאקאר היה מכה אותה מכות־רצח. מאה פעמים היתה זו מספרת לה על הלילות שבהם היה האב חוזר שכּור ומראה אבירוּת כה בּרוּטאלית, שהיה שובר לה את העצמות; ואין כל ספק, שהיא גדלה באחד מלילות האלה, עם רגלה המפגרת".

לאנטיה, כאמור, נוטש, וז'רבאז נותרת עם שני ילדים לפרנס. זולא מעניק לה כמה שנים טובות עם קופו, גגן האוהב אותה, מוכן להשקיע איתה בחסכונות לעתיד, נמנע מאלכוהול, ומסייע לה להגשים חלום להיות בעלת מכבסה משל עצמה. בתוך סביבה אלימה, שטופת אלכוהול, צרת עין עד עוינות, עניה ורכלנית, ז'רבאז וקופו הם אי של שלווה. הם עובדים קשה, חיים בצמצום בתוך דירה קטנה מאחורי המכבסה, ומרוצים. "ברובע קנו להם ז‘רבאז וקוּפוֹ שם של צמד־חמד, שאינו מעורב ביותר בין הבריות, בלי קטטות ותיגרות, המטייל טיול קבוע באחד בשבת, בסביבות סן־אוּאן. האשה עבדה שתים־עשרה שעה ביום אצל מרת פוקוניֶא, ועוד מצאה לה עתות של פנאי לקיים נקיון קפדני בדירתה, ליתן נזיד לבני־ביתה, בבוקר ובערב. האיש לא היה נותן עינו בכוס. היה מביא הביתה את משכורתו הדוּ־שבועית, מעשן מקטרתו ליד החלון קודם שעלה על יצועו, כדי לשאוף אויר צח. היו מזכירים אותם לשבח על שום הליכותיהם הנעימות". נולדת להם בת, נאנה (שתהיה הדמות המרכזית בספר השבעה-עשר בסדרה), וכשאחיותיו של קופו אינן מוכנות לתמוך באמן שהזדקנה ונחלשה, ז'רבאז אוספת גם אותה אל ביתה.

זולא פרסם את הספר תחילה כסיפור בהמשכים בעיתון לפני שראה אור כספר שלם. באחרית דבר הוא מתייחס לביקורת שלה זכה הספר, ומסביר מה הניע את כתיבתו: "ביקשתי לתאר את התנוונוּתה הפאטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאולחת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא – חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר ההשכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו […] הנפשות הפועלות בספרי זה טובות הן ביסודן, הן רק נבערות מדעת ומקולקלות מחמת העמל המפרך והמצוקה שהם מנת גורלן".

התנוונותה של המשפחה החלה כשקופו נפל מגג שעליו עבד ונפצע. ז'רבאז סירבה לשלוח אותו לבית החולים, והעדיפה לטפל בו במסירות בביתם למרות צקצוקי הלשון והגינוי של סביבתה. הטיפול הצליח, קופו שב לאיתנו, אבל התרגל לבטלה, ולא שב להיות האיש שהיה קודם הפציעה. "עליצותו חזרה אליו, להגו השנון נתחדד בשיטוטיו הארוכים. ויחד עם תענוג החיים קנה לו את שמחת הבטלה; רישול הוצק באבריו, שריריו נתלפפו תנומה עריבה ביותר; זה היה מעין כיבוש איטי של העצלוּת, שניצלה את החלמתו כדי ליכנס לתוך עורו ולהקהותו אגב ליטופים". מכיוון שלא שב לעבוד, התרגל להכנס למסבאות ללגום יין עם ידידיו, וההדרדרות לא איחרה לבוא. ז'רבאז, שזולא מתאר כ"נוחה היתה ככבשה וטובה כלחם", לא מיחתה, אלא הוסיפה לראות את הטוב. הוא עדיין אוהב אותה, הוא שותה רק יין ולא יי"ש, הוא אינו אלים, אינו נוהה אחרי נשים אחרות. עדיף לסלוח ולהבליג.

בינתים שב גם לאנטיה לתמונה, נצלן כתמיד, וז'רבאז הפכה מפרנסת יחידה של המשפחה, כולל המסתפח הבלתי קרוא. נקודת אור ומשען בחייה מהווה גוז'א, נפח המאוהב בה. בחברתו היא מוצאת שלווה, הערצה, וגם תמיכה כספית בעת הצורך, אם כי היא מתביישת בצורך הזה. ההגינות המושרשת בה, ואולי גם ההרגל והפטאליות, מונעת ממנה לעשות את מה שטוב בשבילה כשהוא מציע לה את לבו ומבקש לפתוח אתה בחיים משותפים. "זה אי־אפשר, אדון גוּז‘ֶא. זה יהיה רע מאד… אני נשואה, לא כן? יש לי ילדים… אני יודעת היטב שאתה רוחש לי ידידות ושאני גורמת לך צער. אבל יהיה לנו מוסר־כליות ולא נדע אושר… גם אני רוחשת לך ידידות, ואני רוחשת לך יותר מדי ידידות שאניח לך לעשות שטויות. ואלה יהיו שטויות, בלי כל ספק; לא, אתה רואה, מוטב שנישאר כפי שהננו. אנו מעריכים ומבינים זה את זה; זה הרבה מאד; זה חיזק ועודד אותי יותר מפעם אחת. כשנשארים הגונים, במצב שלנו, מקבלים על כך שכר נאה".

סופה של ז'רבאז, כך על פי זולא, בלתי נמנע. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח בפרברים המזוהמים שבהם שוכנים הפועלים, הנאלצים לעבוד בפרך תמורת שכר זעום, ומוצאים את נחמתם בשיכרות המולידה בתורה אלימות שמכלה הכל. ז'רבאז, למרות טוב הלב, הנחישות והאופטימיות, נדונה לחוש "נואשת מלהיות אי־פעם מאושרת", וסופה לגווע "מעוני, מזוהמה ומיגיעות חייה ההרוסים".

זולא אינו חוסך בפרטים, ומתאר מצוקה, זוהמה ואלימות ללא כחל ושרק וללא נסיון ליפות או לחוס על הקוראים. קריאה בספר כמוה כשיטוט בגיהינום עלי אדמות. על פי הביוגרפיה שכתב אודותיו אנרי טרויה, ספריו של זולא נכתבו אחרי תחקיר מקיף, כולל ביקורים במקומות עליהם כתב, גם אם הכתיבה עצמה נעשתה בנוחות המירבית של ביתו הבורגני. הוא מתייחס בספר לשלל נושאים, ביניהם שלטונו של נפוליאון השלישי, התיעוש המואץ שבשלו השכר הנמוך של הפועלים הפך נמוך עוד יותר, האלימות הגברית והסכנות שבחייהן של הנשים, והספר נוקב עד מאוד.

שמו של הספר במקור הוא כשם שניתן למסבאות שמכרו ליקר זול לפועלים בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. שמן של המסבאות לקוח מפועל צרפתי שמשמעותו נוקאאוט, מהלומה מוחצת.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

קשה אך מומלץ.

L'Assommoir – Émile Zola

ספרית פועלים

1958 (1877)

תרגום מצרפתית: מנשה לוין

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

רבע מאה אחרי שגֶד וטֶנַר נפגשו במבוך הקברים של אטואן, הם שבים ונפגשים. טנר נטשה, מבחירה, את חברת בעלי הכוחות והיתה לאשת חוואי, והיא כעת אלמנה ואם לשני ילדים מבוגרים. גד, שפגשנו אותו כילד ב"הקוסם מארץ ים", והתלווינו למאבקיו בהתפוגגות הקסם ב"החוף הרחוק ביותר", הוא כעת גבר מזדקן, שאינו רואה לעצמו פחיתות כבוד בעבודה כרועה. כשטנר נקראת אל ערש הדווי של אוגיון, גד מגיע על גבו של דרקון, ושותפות עדינה נרקמת ביניהם.

ארץ-ים היא אותה ארץ-ים, מוטיבים רבים שפגשנו בספרים הקודמים מצויים גם כאן, אבל "טהאנו" שונה. יש בו קסמים וכישופים, כמובן, אבל נעדרים ממנו כמעט לחלוטין "הרעש והצלצולים" של הקסמים הגדולים. הסיפור האנושי, שכמובן נכח גם בקודמים, הוא כאן בקדמת הבמה. באחרית דבר שכתבה הסופרת, ובה היא מתייחסת גם לביקורת כלפי הספר, היא מסבירה כי ביקשה "להתבונן בהרואיות מבחוץ ומלמטה, מנקודת המבט של אלה שאינם כלולים בה […] לא רציתי לשנות את ארץ-ים, אבל היה לי צורך לגלות איך ארץ-ים נראית מנקודת המבט שלנו". קרן שפי, במאמר מעניין המצורף לספר, מציינת כי הסופרת חוקרת את העולם שלה כאנתרופולוגית. "החקירה שלה אופקית, מתפרשת: מה עוד יש? אילו עוד אנשים, קהילות, אפשריות קיימים בעולם הזה? ואיך כל הדברים שקיימים נקשרים זה לזה, ארוגים יחד, רשת של תנאים והשלכות והשפעות הדדיות?"

טנר מרבה לחשוב על מקומה של האשה בעולם, שבו הכוח מצוי בידי הגברים והנשים משלימות עם כך. הכשרה באמנויות הגבוהות או בעקרונות הקסם שמורה לגברים בלבד, וכשפי הנשים נחשבים חלשים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. נשים אינן נחשבות בעיני בעלי הכוח, כפי שחשה טנר בנסיון לשוחח עם אשף השמים: "איך היה יכול לשמוע אותה, אם לא הקשיב לאף אשה אף פעם, מאז הפעם האחרונה שאמו שרה לו שיר ערש?" בגלל ההפרדה החדה הזו נדמה שכולם חיים בפחד. "ממה אנחנו מפחדות כל כך? למה אנחנו מרשות להם לומר לנו שאנחנו מפחדות?", שואלת לארק, ידידתה של טנר. ויותר מזה, היא מאבחנת: "ממה הם פוחדים? […] למה הם מפחדים מאתנו?" גד מציע תשובה: "אם הכוח שלך איננו אלא חולשתו של האחר, אתה חי בפחד". לגד יש מענה גם לתהייה על הפחד של הנשים מהכוח של עצמן: "האם לימדו אותן פעם לתת אמון בעצמן?"

טנר, שעברה כמה גלגולים בחייה, יכלה לפחות לבחור את דרכה, גם אם תוך מאבק. תֵּרוּ, בתה המאומצת, לא זכתה לכך, בינתים. מגיל צעיר חוותה התעללות מצד משפחתה, שבשיאה הושלכה, פשוטו כמשמעו, לאש. היא איבדה עין אחת ואצבעות, חצי מגופה מצולק, והצלקות הנפשיות עמוקות אף יותר. המראה שלה מפחיד אנשים, וחמור מזה יש המאמינים כי "אדם שנעשה לו רע הוא מן הסתם רע בעצמו וראוי לעונש". נראה שתרו נדונה לשאת את "אות הקין של מה שנעשה לה", ודבר לא יוכל למחות זאת. אבל לתרו יש כוח פנימי, וטנר מנסה למצוא את הדרך הנכונה להכשיר אותה לחיים משמעותיים מתוך ידיעה כי "עוול שאי-אפשר לתקן, צריך להתעלות מעליו".

חיבבתי מאוד את טנר ואת גד בגלגול הזה. הסופרת מספרת כי הואשמה בביזויו של גד מתוך נטיה פמיניסטית, כשנטלה ממנו את כוחותיו, אבל בעיני גד כאדם נטו ללא העוצמה והאחריות של הכוח הוא אדם מעניין, אפילו שלם יותר. גם טנר, ללא מעמד הכהונה ולא שליחות רמה, פנויה יותר לאנושי, ליומיומי, והקשר ביניהם, כשתרו היא חלק מן המשפחה שיצרו, עשיר ומרגש.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, היטב, אוריין שביט וסטודיו האיש הירוק הוסיפו כריכה מוצלחת לשלושת הכריכות הקודמות, והספר מומלץ. כדאי לקרוא את כל הארבעה על פי סדר כתיבתם כדי למצות את ההיכרות עם הדמויות.

Tehanu – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2025 (1990)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם