גן עדן לאוגרים / אדורם גולנר

איילת בת השבע היא ילדה עתירת דמיון. את בית משפחתה היא מדמה ליער, המקרר הוא עץ תות, חדרה הוא צריף, וזה של אחותה נוגה, המבוגרת ממנה בשבע שנים, הוא בקתה. אביה, המסתגר בחדרו, עובד במערה, בעת ארוחת הערב המשפחה יושבת על פטריות, ולבית הספר היא נוסעת בכרכרה.

לנוגה, שמשתתפת ברצון בפנטזיות שרוקם מוחה של איילת, יש סט דמיונות משלה. אך בעוד איילת משוטטת בתמימות בעולם המורכב שבראה, נוגה נרדפת על ידי היצורים המככבים בעולמה ותובעים ממנה תביעות שמאיימות למוטט אותה. איילת, המספרת את עלילת הספר, אינה יודעת לעשות את ההבחנה בין הפנטזיות שלה לאלה של אחותה – שתיהן כאחת חיות ואמיתיות בחייה. נוגה, שמודעת היטב לסכנות שלתוכן היא פוסעת בחוסר אונים, מספקת לאחותה הצעירה סיפורי אגדה שיחזיקו אותה כשהמציאות תחבוט בפניה.

זהו סיפור על משפחה לא מתפקדת. האב הוא איש של הרגלים דקדקניים מן הרצף האוטיסטי, קר רגש, מסתפק בחברת עצמו. האם היא אנרגטית, מהירה להתלקח. בתקופת היכרותם האמינה שהחיבור ביניהם יהיה מוצלח, שהרוגע שלו יאזן את הרגש המבעבע שלה. זה לא עבד. הניכור המתפתח ביניהם, שלעתים התגלגל למריבות עזות, הותיר את הבנות פחות או יותר עזובות לנפשן. ובתוך העזובה הזו נוגה הולכת ושוקעת.

ליצור הדמיוני שמנהל את חייה של נוגה יש שלוש מטרות: "לרוקן את הבית משמחת חיים, לרוקן את הבית משפיות, לרוקן את הבית מיושביו". כשההורים עסוקים בעצמם, גם אם האב נתפס פה ושם כחבר של הבנות, מלאכתו של היצור קלה.

הספר מקוטלג באתר עברית תחת מד"ב ופנטזיה. זהו קיטלוג שגוי. אדורם גולנר בחר לספר סיפור עצוב דרך דמיונה של ילדה, אך העלילה מעוגנת עמוק במציאות. איילת מודעת היטב להבדל שבין בדיה ואמת, ולטובת מי שאינו היא עצמה או נוגה היא שבה ומסבירה כל פרט מן התמונות שבמוחה. יתרה מזו, היא אומרת כי "היה נחמד לחיות ככה, אבל חששתי שלעולם לא אחצה את הגבול בין האפשרי למה שנחשב בלתי אפשרי. אחרי הכול, אני ילדה רגילה עם דמיון מפותח, וכמו כולם צפוי לי מסלול חיים רגיל, בלי מעשי הגבורה מהסרטים".

"גן עדן לאוגרים" הוא סיפור קשה על הורות מזניחה, ועל הפרעות שעלולות להתפרץ בגיל ההתבגרות, והוא גם סיפור מחמם לב על אהבה בין שתי אחיות. כמו ההורים גם הן שונות מאוד זו מזו, אך בניגוד להורים הן מצאו את המשותף ולא הניחו לשונה להפריד.

כתוב יפה ומקורי, ובהחלט מומלץ.

התחנה

2026

החיים השניים של אביגיל אוסקר / רעות וייס

אביגיל מתה והגיעה לגן עדן. או למקום שאלה שהגיעו אליו מכנים גן עדן. פחות מחמישים בני מזל (האמנם?) שוכנים ב"אי השלֵווים", הרחוק מכל מה שאביגיל דמיינה לגבי העולם הבא, אם בכלל חשבה על כך. למעשה, נראה כאילו לא מדובר בעליה לשמים, אלא בקפיצה אחורה בזמן אל עידן גיאולוגי קרוב לתקופת האבן. ללא חשמל, ללא אש קבועה, כמובן ללא טכנולוגיה, רק בקתות דלות וכל מה שביכולתם של האנשים לייצר בעמל כפיים. נדמה שהיתרון היחיד בחיים השניים הללו הוא בשלמות הגוף המסוגל רוב הזמן לרפא את עצמו, כולל להצמיח איברים שנקטעו בחיים הראשונים. הבריאות הנפשית, לעומת זאת, מוטלת בספק. האנשים חולמים חלומות קשים הגורמים להם סבל, הוזים הזיות, ומניחים לאלה להכתיב את חייהם. "מה המטען שכולם פה סוחבים על גבם, ראויי גן עדן שכמותם. היית מצפה שהחיים בגן עדן יהיו פשוטים יותר, קסומים יותר, כואבים פחות", מהרהרת אביגיל. היא עצמה נושאת מטען כבד – בן זוג בעייתי שממנו ניסתה לברוח מאוחר מדי, וילד מת שלא הגיע איתה אל אי השלווים. חלומותיה והזיותיה מורים לה לחפש את הילד הזקוק לעזרתה בקצה השני של האזור, ולמרות שהמסע נראה בלתי אפשרי היא יוצאת לדרך.

אני מבינה על מה הסופרת ביקשה לספר כאן. על אהבת אם, על זוגיות רעילה והצורך לחתוך ממנה בהקדם, על חברוּת, על התמודדות עם אובדן, על בדידות ועל קשר אנושי. את כל אלה היא עטפה בסיפור הרפתקאות דמיוני, עם חיות קדומות, צמחים מרושעים, מפלצות טורפות, ויצורי ענק טובי לב. אם הביצוע היה מוצלח, זו יכלה להיות דרך מקורית להציף את כל הנושאים. הבעיה היא שהמעטפת הדמיונית די דלה, והטיפול בהיבטים האחרים סובל משטחיות ומעודף קלישאות. למעט אביגיל, שיש לה מפעם לפעם הבלחות של חשיבה ושל מודעות עצמית, כל האחרים חד-מימדיים למדי, ואם יש בהם עומק כלשהו הוא שחוק לעייפה (כמו דמותו של גוסטב הכעוס והנרגן תמידית שהוא, כמובן, נשמה טובה מתחת לחספוס, דבר שהיה ברור וצפוי מרגע הגחתו הנזעמת הראשונה לעלילה). נדמה כאילו הספר נכתב לטווח הגילאים הנמוך של בני עשרה, אם כי לא נראה לי שזו היתה הכוונה.

למה גן העדן הזה שופע כל כך הרבה סבל? התשובה תגיע בסוף. משכנעת? לא אותי.

סיום העלילה, שמביא אתו הקלה מסוימת, אינו מסוג "באושר ועושר". מכיוון שהספר מתוכנן להיות הראשון בטרילוגיה אפשר להניח שהקתרזיס נשמר לסיומה.

לצערי, מאכזב.

התחנה

2026

הצד האפל של היופי והכיעור / חן מרקס

"לצורתנו החיצונית יש השפעה מהותית על ההזדמנויות החברתיות שייקרו בפנינו, על בחירת בני זוג, על הצלחה במוסדות לימוד ועל אפיקי תעסוקה. נוסף על כך, לצורה החיצונית יש השפעה שניתן למדוד ולתאר במונחים נוירולוגיים, כלכליים, סטטיסטיים, תרבותיים ואבולוציוניים". הצורה החיצונית משפיעה על האופן בו אנו נתפסים על ידי אחרים, וגם על תפיסתנו העצמית. יופי וכיעור נקשרו בעבר לטוב ולרע, והקישור הזה מתקיים אינסטינקטיבית גם היום. מחקרים אינספור נערכו בתחום זה, אבל מיתוסים הקשורים לשני המונחים האלה הופיעו כבר בעת העתיקה, וגם בתרבות היהודית לא נפקד מקומם.

חן מרקס עוסק בנושא זה בארבעה פרקים: איך הכיעור משפיע עלינו, איך היופי משפיע עלינו, בשירות כוחות האופל, היופי כנתיב לאלוהים.

ההגדרה של יופי אנושי היא, כמובן, חמקמקה. אפשר לקבוע מידות ומדדים, אבל היופי הוא בסופו של דבר בעיני המתבונן, כך נראה לי, ואינו מושפע בלעדית ממראה חיצוני. יחד עם זאת, מחקרים מצביעים על השפעה ברורה של מה שנחשב יופי על ההתנהלות של בני האדם המתבוננים בו. לדוגמא, בניסוי מסוים התבקשו אנשים לדרג את מכלול תכונותיו של גבר. התברר כי אם אשה יפה הצהירה שהיא בת זוגו, הוא זכה לדרוג גבוה יותר. בניסוי אחר נמצא כי גברים משקרים פחות לנשים יפות מאשר לנשים מכוערות. דוגמא מתחום אחר: נמצא שצפייה ביופי אנושי מפעילה את אותו האזור במוח שפועל כאשר אנחנו מקבלים פרס, אוכל, או כסף. קיים, אם כך, יופי אנושי אובייקטיבי ברמה כזו או אחרת.

הפרקים שעניינו אותי במיוחד בספר, וחידשו לי, הם אלה שעוסקים בסיפורים מן המסורת היהודית. ביניהם, סיפורו של יעקב המקראי ושתי אהבותיו, לרחל, היפה שבין האחיות, וליוסף, היפה שבין הבנים, וסיפורו של רבי אלעזר שמסתיים במשפט 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. כך מסכם הסופר את הסיפור הזה: "אז מה אומר רבי אלעזר לחבריו? הייתי רוצה להאמין שהוא אומר כך: כאשר אנחנו עוזבים את בית המדרש, התאורטי, השמור והאליטיסטי, ויוצאים לעולם — חשוב שנזכור לא לנהות אחר הרושם הראשוני שעושים עלינו דברים, אלא לבדוק את מהותם. עלינו להימנע מדברים יפים בעלי תכונות קשות וגסות (כמו עץ הארז), ולהעדיף תכונות טובות ורכות, גם אם הצורה החיצונית אינה מרשימה (כמו הקנה). עלינו לנסות לזנוח את הסטיגמות שחוש הראייה שלנו מייצר, אף על פי שהדבר קורה לנו, אינסטינקטיבית, כבר בשלב שאנו תינוקות".

אהבתי גם את הניתוח של שיר השירים, שמציג אשה יפה כהת עור, בניגוד לסטיגמה שקשרה צבע עור שחור לכיעור וכתוצאה מכך לתכונות שליליות, סטיגמה שחוללה שמות בשנים הבאות. עוד בענין סטיגמות – מעציב לקרוא על אינספור האזהרות מפני נשים יפות, תוך קשירתן לשטן, ותוך האשמתן בחולשת הגברים, כמו בסיפורו של רבי יוסי שגזר מוות על בתו היפה משום שמציצן שלא התגבר על יצרו צפה בה בחשאי. היחס ליופי, כך מתברר, נע בין הקבלתו לכל מה שטוב ובין היותו מחטיא ומאמלל, בעיקר כשהוא קשור, רחמנא ליצלן, לאשה.

אם המשיכה ליופי וקישורו האינסטינקטיבי לטוב מוטבעים פיזית במוחנו, מן הסתם יש לכך סיבה, לפחות ביולוגית. יחד עם זאת, מכיוון שהמשיכה הזו עשויה לגרום הטיות ואפליה, יש להיות מודעים לה.

"הצד האפל של היופי והכיעור" הוא ספר מעניין. ניכר שחן מרקס בקיא בתחומו – הוא מרצה לספרות חז"ל, מקרא ותרבות עברית – והוא מיטיב להגיש את הנושא לקוראים. נהניתי, השכלתי, ואני ממליצה עליו.

התחנה בית הוצאה לאור

2025

הרגליים של מרלן דיטריך / רינה גרינולד

דפנה מותשת. אחרי המתנה ארוכה נולד בנה הראשון שי. השגרה החדשה של התעוררויות תכופות בלילות, האכלות וכביסות וטיולים בימים, דאגה מתמדת לרווחתו והיענות לכל צרכיו בכל שעה, שוחקת אותה. היא אוהבת את הילד, אבל היא מתגעגעת לשגרה נטולת אחריות שכזו, ובעיקר יש בה עייפות אינסופית.

"היא חייבת להיות אמא במאה אחוז. לא בשמונים ולא בתשעים אחוז. לא אמא מניחה את הדעת. אמא מצוינת. ואמא מצוינת מטפלת בתינוק שלה כל הזמן ולא בורחת למיני הרפתקאות, גם אם קשה לה, גם אם היא סובלת. הרי אפילו במשפחתון היא לא מפקידה את שי. כזאת היא אמא של מאה אחוז בעיני דפנה. אלא שיותר מדי פעמים, כמו ברגע זה ממש, היא מרגישה כמו אסירת עולם".

בעבר החלה דפנה לכתוב תזה אודות הנשים היהודיות שהתגייסו לצבא הבריטי בתקופת המנדט, אך זנחה אותה. כעת, כשהיא משתוקקת לעיסוק שאינו סובב סביב שי, וכשהיא מתאבלת על מות סבתה מאשה, שהיתה אחת מאותן מתגייסות, היא מהרהרת באפשרות לשוב למחקר. כשמתברר לה ולמשפחתה שמאשה הסתירה סוד גדול, עיקר תשומת הלב שלה מופנה אל הסיפור המשפחתי. אילו רק השכילה לשאול את השאלות הנכונות בעבר. אבל כעת, "כיוון שאין את מי לשאול, אין לה לדפנה אלא להשלים בעצמה את החסר". סיפורה של סבתא מאשה, כפי שדפנה מספרת אותו לעצמה, יחד עם פרטים היסטוריים שהיא מלקטת (כמו מידע אודות 'ועד תל אביב להארחה', "שמטרתו היתה לגייס נשים לאירוח חיילים בריטים כדי להנעים את שהותם בארץ וכך לקרב אותם לתמוך ברעיון הציוני"), משתלב בסיפורה שלה וגם בסיפוריהן של דמויות נשיות אחרות במשפחתה, אמהות ובנות.

מספר פעמים הבעתי את דעתי – השלילית – אודות השיטה הסיפורית, שהפכה לעוסה עד זרא, שבה מישהו (וברוב המקרים מישהי) מגלה סיפור עלום של דמות מן העבר, איזו סבתא או סבתא של סבתא, שני הסיפורים מסופרים במשולב (בדרך כלל פרק עבר ופרק הווה לסירוגין), ובסופו של דבר הסיפור הישן משפיע איכשהו על חיי הדמות מן ההווה. רינה גרינולד מראה שאפשר לספר סיפורים משתלבים שכאלה באופן שלא יצטייר כמלאכותי ומאולץ. הסוד אולי טמון בהיעדרו של מספר יודע כל, ובהפקדת גרסת העבר בידיה של דמות ההווה, שמעצבת אותה באופן שבסופו של דבר יתרום משהו לחייה שלה. גם ההימנעות ממבנה קשיח ששומר על "שוויון" בין שני הסיפורים תורמת לטבעיות של העלילה.

אני גם מתקשה למצוא מקום להזדהות עם יסורי האימהוּת שנדמה שכבשו את השיח הספרותי. כן, קשה, כן, כרוך בויתורים, אבל לא, לא מצוקה תהומית וסבל שיש לשתף עם כל העולם ואשתו ולבקש רחמים (ואני לא כוללת כאן מקרים של דכאון אחר לידה וכדומה, כמובן). גם הספר הזה צועד, חלקית, באותו נתיב, אבל אינו זועק אומללות, נותן מקום לאהבה, מיטלטל עם התחבטויותיה של אם טריה ומבקש איזון. כראוי.

כך שבשורה התחתונה, בשל שילוב שתי הגישות המתונות הללו, ובשל כתיבה טובה ודמויות אמינות, נהניתי מן הספר (בשוליים יכולתי לוותר על הצורך לסמן וי במשבצת הריצוי הפוליטי שבא לידי ביטוי בשתי אמירות, אחת מיותרת ואחת מופרכת, אבל נניח ששתים כאלה נבלעות בתוך המכלול).

זה הספר הרביעי של רינה גרינולד שאני קוראת, ולטעמי הוא הטוב שבהם.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

לנסוע באוטו מישראל לשיראז / הילה ושיץ-ברק

"תדע כל אות עברייה, אבגדהוזחטיכךלמםנןסעפףצץקרשת, שלא אשאירהּ שמוטה, אאסוף את כולן, גם לליבי, אנקד אותן אם צריך, אחבר אותן למילים חדשות, שובבות, אדיבות, רגישוֹת, מילים שיתחברו לעוד מילים, שייצרו משפטים שלמים חדשים, פסקאות, עמודים, ועוד עמודים, עד שלבסוף ינוחו כולן יחד, מורכבות מחדש, בתוך כתב־יד שיהפוך לספר חדש ושלם. התצורה האהובה עליהן ביותר".

התצורה האהובה על האותיות התגבשה ב"לנסוע באוטו מישראל לשיראז" למחרוזת סיפורים מלבבים, מקוריים, כתובים לכאורה בקלות אך מוקפדים כדבעי, הן כל אחד בנפרד, והן באופן בו נשזרו יחדיו.

לפעמים הסיפורים ניצבים עם שתי הרגליים על האדמה, לפעמים מרחפים בדמיונות, אחד צבוע בעתידנות, אחר בנוסטלגיה. אך בלב כולם ניצב סיפור אנושי כובש. כמה מהם קשורים זה לזה קשר רופף, כמו אלה שנכתבים על ידי תלמיד שביצע תעלול ונענש בהגשת נייר עמדה למורה לילך, וכמו הקצרצרים המשובצים לאורך הספר וכולם מתיחסים להרגל יומי שנטלו על עצמם גיבוריהם, ביניהם "בימי שלישי ירדנה מצחצחת את שיניה ביד שמאל", "בימי ראשון יורם לא מתקלח", וזה שמתוכו לקוח הציטוט בפתיחה, "בימי שישי אני אוספת אותיות".

קצת קשה לכתוב סקירה על הסיפורים, כי כוחם בסגנונם ועדיף פשוט לקרוא אותם. ובכל זאת אזכיר כמה מהם, לטעימה: "שתי אלמנות ורווקה" הוא סיפור משעשע-מחמם-לב המפגיש דיירות מבוגרות בבית משותף בעת הפסקות החשמל התכופות בבנין; "לנסוע באוטו מישראל לשיראז" מספר על הקושי של מהגרת מבוגרת להתנתק ממה שמחבר אותה אל ארץ מוצאה, ועל מסירותו המרגשת של בן לאמו; "סבטה" מפיח תקווה ביכולת להגשים חלומות ילדות אחרי שנים רבות, גם אם החיים הוליכו בינתים לכיוונים אחרים; "מורדי מיד מרדכי" יוצר קשר, שלא יכול היה להווצר בנסיבות אחרות, בין שלושה אנשים במקלט בשעת אזעקות; ניירות העמדה של התלמיד שנענש הם משב רוח מרענן של תמימות צעירה ומוח יוצר; "פרק אחרון" (שאותו אפשר לקרוא באתר עברית) הוא הצצה אל אחורי הקלעים של הכתיבה בשלב העריכה, רגע לפני קו הסיום; ויסלחו לי הסיפורים שלא הזכרתי. כולם ראויים.

לסיפורים קצרים יש לעתים נטיה להתפוגג באותה מהירות בה נקראו. הילה ושיץ ברק מצליחה ליצור עלילות ודמויות שממשיכות להדהד גם אחרי הקריאה.

נהניתי מאוד.

את העטיפה הנאה עיצב יוגב זורע.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

אגדת עטרה / דפנה ברשילון

כששחר היתה חיילת היא הוצבה ב"ביתך", מוזיאון המציג את ראשית ההתישבות. כשהשתחררה מן השירות נשארה במקום, השתכנה בקראוון צמוד שהוסב לדירת מגורים, וכעת היא משמשת כמדריכה וכיד ימינו של מנהל המוסד הצנוע. בין התמונות המוצגות במוזיאון מצויה תמונתה של עטרה שטורמן, רעייתו של חיים שטורמן, שהיה מראשוני השומר וממקימי קיבוץ עין חרוד. עטרה, אשה רבת פעלים בזכות עצמה, שכלה את בעלה ב-1938, ואת בנה ושניים מנכדיה במלחמות ישראל, וכשאמרו לה מנחמיה להיות חזקה, ענתה "אנחנו חזקים!", והתכוונה לכך. לאחר מותה התיחסו אליה מספידיה כאל אגדה חיה.

שחר מוקסמת מעטרה, אבל היא במיעוט נכחד. עטרה נמחקת מן הזכרון, נוכחותה ברשת נעלמת, ספרים אודותיה אינם בנמצא. חוקרים אומרים עליה דברים כגון "עטרה היא בסך הכול אגדה שגברים המציאו על עוד אישה שמרצה גברים", וגם "זו חלוצה גנרית לגמרי. ברור שלא היתה אישה כזאת באמת. לקחו קצת מכל סיפור ודחפו הכול לדמות בשם עטרה". היה מיתוס ואיננו עוד. שחר נוטלת על עצמה לברר מדוע הושכחה עטרה וכיצד ניתן להחזיר אותה אל התודעה. במקום שבו מעצבת שנשכרה לקדם את המוזיאון מציעה להפוך אותו למקום בילוי דל תוכן, במקום שבו שחר נאלצת להוריד את השלט האייקוני "נופלים ההולכים ראשונה" כי הוא כבר לא "in", במקום שבו דווקא נשים חוקרות נחשדות בחוסר יושרה משום ש"הן מחפשות אייקונים נשיים, אבל רק כאלה שבאות להן בטוב. ראיתי כבר חלוצות שעשו להן את האפגרייד הפמיניסטי הזה […] עטרה לא באה להן בטוב. חלוצה עם נשק ושכול", שחר מהרהרת בעצה צינית שקבלה: "הוא אמר לי שאני חייבת לחשוב יצירתי, שאם אני אראה להם נניח שעטרה חשפה הטרדות מיניות או משהו, את זה הם יאהבו. זה מה שהם רוצים. שאני אחשוב על משהו כזה".

ליבתו של הספר, אם הבנתי אותו נכון, היא הנטיה הממאירה לנפץ מיתוסים, להתעלם מן ההיסטוריה כפי שהיתה באמת ולהלביש עליה את הרהורי הלב של ההווה, לבעוט ברגל גסה במציאות ולהמיר אותה ב"ריאליטי". אידיאליזם החוצה, שערוריות פנימה. בהיבט הזה הספר חד מאוד ומעניין. אבל יש בספר גם סיפור מקביל, סיפור רווקותה של שחר, תדמית הגוף שלה, יחסיה עם חברותיה. כשלעצמו ההיבט הזה כתוב רוב הזמן בחינניות, קצת פטפטני לטעמי וחוזר על עצמו, אבל יש בו שילוב מוצלח של קלילות ועומק והוא יכול היה להיות טוב כסיפור נפרד. הבעיה היא בחיבור בין שני היבטים אלה, שמטביע את אגדת עטרה במלל, עד שנדמה שסיפורה הופך משני. סיפור משפחתה של שחר, משפחה ששילמה על בשרה את מחיר היהדות והישראליות, משתלב היטב בזה של עטרה. לעומת זאת, סיפורה של דאשה, עובדת נקיון וקוסמטיקאית, שמשום מה הספר נפתח איתה, והיא חוזרת ומופיעה בעלילה לכל אורכה, נותר תלוש ובלתי מובן. הספר, אגב, מסתיים בבוקר השבעה באוקטובר. אני מניחה שהכוונה היתה ליצור רצף מימיה של עטרה אל ימינו, אבל בעיני הסיום מאולץ משהו.

לדפנה ברשילון כשרון ברור לספר סיפור. הדמויות חיות, ההומור משובח, הרעיונות מקוריים. אבל בספר הזה, לטעמי, היא מספרת יותר מדי סיפורים, שאינם נדבקים היטב יחד, ודווקא המשמעותי שבהם נדחק מעט הצידה. מכל מקום, מרענן לקרוא ספר שאינו הולך בנתיב המקובל של שחיטת פרות קדושות, אלא דווקא קורא על כך תיגר.

על עטרה שטורמן ניתן לקרוא, בין השאר, כאן. מחיקתה מן הזכרון, כפי שהיא מתוארת בספר, היא בגדר משל בלבד, וטוב שכך.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

לוחמות / אילה דקל

כותרת משנה: סיפוריהן של גיבורות מלחמת שבעה באוקטובר

אילה דקל קיבצה יחדיו עשרים ראיונות עם נשים שהשתבצו במערך הלוחם, ולקחו חלק בפעילויות צה"ל, כולל מעבר לגבול, מן השבעה באוקטובר ואילך. כבר החלו להכתב ספרים על המלחמה האחרונה (דוגמת "עכשיו תורנו" של לוחם הנדסה קרבית שחר תורג'מן), והספר הזה יתפוס מקום של כבוד ביניהם. יחודו גם בפן המבצעי, המרתק בפני עצמו, ובאופן בו הגיבו המרואיינות בזמן אמת לטראומת הטבח בעוטף, אבל גם בחוויה השונה של היות אשה במערך שנתפס גברי, שאותה הן מביעות ברהיטות ובכנות.

כפי שניתן לראות ברשימת המרואיינות למטה, הן מייצגות תחומים צבאיים מגוונים ונושאות דרגות שונות. כמובן, כל אחת היא עולם בפני עצמו, ויחד עם זאת, כמה קוים משותפים לראיונות. מוטיב בולט הוא השפעת הדוגמא המשפחתית או החינוך מבית. רבות מן המרואיינות בחרו כדמות לחיקוי אב או סב, וגם אם, ששירתו שירות משמעותי והיו גאים בו, והחליטו לבחור באותה הדרך. חלקן הגדול מדברות על החובה לקחת חלק בהגנה על המולדת, שברוב המקרים הונחלה להן בבית. כולן מכירות במכשולים שעומדים בפני נשים המבקשות קריירה צבאית בקבע או במילואים, ורובן מודעות לעובדה שהן מייצגות לא רק את עצמן, אלא את כלל הנשים. "אם אני אעשה טעות, אפילו טעות קטנה, אז אולי לא ייתנו לנשים יותר לפקד על ספינות. אולי יגידו שזה רק בגלל שאני אישה", אומרת אחת מהן. הן מדברות בגילוי לב על נושאים כמו העדר פרטיות בתנאי שדה, הגיינה ירודה, תפקוד בתקופת מחזור, שינויים בגוף כתוצאה מפעילות מאומצת. אחת מתארת פוסט טראומה, שניה מספרת על פציעה קשה, שלישית על הקושי במציאת בן זוג שירגיש נוח עם חילוף תפקידים. וכולם מדברות גם על הצורך לתת מאה אחוז ולהתעקש ולא לוותר, כי כנשים הן נדרשות שוב ושוב להוכיח את עצמן.

בסופו של דבר, עם כל ההיבטים הנשיים של הראיונות, מה שמתבלט יותר מכל זו המקצועיות, הדבקות הבלתי מתפשרת במשימה, הרמה הביצועית הגבוהה ותחושת השליחות. כפי שאומרת בצדק אחת המרואיינות, "בעיניי השאלה היא לא אם נשים וגברים הם אותו הדבר, כי אנחנו לא. השאלה היא אם אנחנו מצליחות לעמוד במשימה". והן מצליחות.

באחרית דבר עומדת אילה דקל על השינוי שהביאה המלחמה בתפיסת מקומן של הנשים הלוחמות: "המהפכה בתפיסת התפקידים של נשים בצה"ל בכלל ובלוחמה בפרט — ומה שקרה במלחמה הזאת הוא בוודאי בגדר מהפכהלא התרחשה מתוך תפיסה עמוקה של שוויון שחלחלה בבת אחת בדרגים השונים בצבא, אלא מתוך צורך, מתוך כורח". מה יקרה עם תום מצב הלחימה, עם החזרה לשגרה? כשנשים מהוות כעשרים אחוז מן הכוחות הלוחמים, נראה שאין דרך חזרה.

כך או כך, הראיונות מעוררי השתאות והשראה, ראויים מאוד לקריאה.

להלן שמותיהן ותפקידיהן של המרואיינות, ברגשי כבוד:

סרן קרני גז, מ"פ פלוגת "פרא" (פלוגת הטנקיסטיות — לוחמות שריון) וקצינת אג"ם בגדוד 52

סגן שחר אלטרס, מפלגת טנ"א בסיירת גבעתי

סגן תקוה קלמנטס, מפקדת צוות באיסוף קרבי 

רס"ן נורית רוקח מאירי, מ"פ באיסוף קרבי

סא"ל אור בן יהודה, מג"ד קרקל

סמ"ר שי זלמון, סמלת באיסוף קרבי

סרן ד"ר מ', מומחית ברפואת חירום

סרן רוני רפלד־בלוט, קמב"צית

סרן ראשית פרקש, סמ"פ בפלוגת "פרא", טנקיסטית

רס"ל מנוחה דלס, לוחמת וחופ"לת בחטיבת דניאל

סגן ד"ר עדן יעקב, רופאה קרבית בסיירת נח"ל

רס"ן אור כהן, חובלת, מפקדת דבורה בחיל הים

סרן רינת קהתי לוי, מ"פ חילוץ והצלה

רס"ל מלאני למברסקי, מפקדת בגדוד ברדלס

סגן כיסוף אומרדקר, קש"א בסיירת גבעתי

רס"ר ענבר זמורה, חובשת קרבית  

סרן תמר רבקה קלוס, מפקדת פלוגת ענבר בגדוד מגן שאול

סמ"ר נ', לוחמת באיסוף קרבי

רס"ן נאור מורד, קצינת אג"ם ביחידת חילוץ והצלה

רס"ר א׳, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף

התחנה בית הוצאה לאור

2025