איילת בת השבע היא ילדה עתירת דמיון. את בית משפחתה היא מדמה ליער, המקרר הוא עץ תות, חדרה הוא צריף, וזה של אחותה נוגה, המבוגרת ממנה בשבע שנים, הוא בקתה. אביה, המסתגר בחדרו, עובד במערה, בעת ארוחת הערב המשפחה יושבת על פטריות, ולבית הספר היא נוסעת בכרכרה.
לנוגה, שמשתתפת ברצון בפנטזיות שרוקם מוחה של איילת, יש סט דמיונות משלה. אך בעוד איילת משוטטת בתמימות בעולם המורכב שבראה, נוגה נרדפת על ידי היצורים המככבים בעולמה ותובעים ממנה תביעות שמאיימות למוטט אותה. איילת, המספרת את עלילת הספר, אינה יודעת לעשות את ההבחנה בין הפנטזיות שלה לאלה של אחותה – שתיהן כאחת חיות ואמיתיות בחייה. נוגה, שמודעת היטב לסכנות שלתוכן היא פוסעת בחוסר אונים, מספקת לאחותה הצעירה סיפורי אגדה שיחזיקו אותה כשהמציאות תחבוט בפניה.
זהו סיפור על משפחה לא מתפקדת. האב הוא איש של הרגלים דקדקניים מן הרצף האוטיסטי, קר רגש, מסתפק בחברת עצמו. האם היא אנרגטית, מהירה להתלקח. בתקופת היכרותם האמינה שהחיבור ביניהם יהיה מוצלח, שהרוגע שלו יאזן את הרגש המבעבע שלה. זה לא עבד. הניכור המתפתח ביניהם, שלעתים התגלגל למריבות עזות, הותיר את הבנות פחות או יותר עזובות לנפשן. ובתוך העזובה הזו נוגה הולכת ושוקעת.
ליצור הדמיוני שמנהל את חייה של נוגה יש שלוש מטרות: "לרוקן את הבית משמחת חיים, לרוקן את הבית משפיות, לרוקן את הבית מיושביו". כשההורים עסוקים בעצמם, גם אם האב נתפס פה ושם כחבר של הבנות, מלאכתו של היצור קלה.
הספר מקוטלג באתר עברית תחת מד"ב ופנטזיה. זהו קיטלוג שגוי. אדורם גולנר בחר לספר סיפור עצוב דרך דמיונה של ילדה, אך העלילה מעוגנת עמוק במציאות. איילת מודעת היטב להבדל שבין בדיה ואמת, ולטובת מי שאינו היא עצמה או נוגה היא שבה ומסבירה כל פרט מן התמונות שבמוחה. יתרה מזו, היא אומרת כי "היה נחמד לחיות ככה, אבל חששתי שלעולם לא אחצה את הגבול בין האפשרי למה שנחשב בלתי אפשרי. אחרי הכול, אני ילדה רגילה עם דמיון מפותח, וכמו כולם צפוי לי מסלול חיים רגיל, בלי מעשי הגבורה מהסרטים".
"גן עדן לאוגרים" הוא סיפור קשה על הורות מזניחה, ועל הפרעות שעלולות להתפרץ בגיל ההתבגרות, והוא גם סיפור מחמם לב על אהבה בין שתי אחיות. כמו ההורים גם הן שונות מאוד זו מזו, אך בניגוד להורים הן מצאו את המשותף ולא הניחו לשונה להפריד.
כתוב יפה ומקורי, ובהחלט מומלץ.
התחנה
2026
