תגית: נשים

כותרת משנה: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי, פעילה בארגון נבחרות – נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תופעת הנשים החרדיות הלומדות גמרא. הספר הוא הרחבה של עבודתה זו.

בארון הספרים בכל בית חרדי מצויה הגמרא, "אוסף דיוני התנאים והאמוראים על המשנה, המנסים לבסס כל הלכה במשנה – על מה היא נסמכת, מאיזה פסוק היא נלמדת וכו' – באמצעות קבוצת כלים הרמנויטיים שחז"ל עשו בהם שימוש, על מנת להסיק דינים שאינם כתובים במפורש או שביססו את העמדה שהיא ניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה כמות שהיא". לכאורה היא נגישה לכל בני הבית. בפועל "הספרים רק נראים גלויים לעין, אבל הם בעצם עטופים בסורגים שקופים". בעוד הגברים במשפחה שוקעים בלימוד מילדות, ומתחנכים להתמיד בו כל חייהם, הסורגים הבלתי נראים הללו חוסמים את דרכן של הנשים. גם בבתים שבהם מתאפשרת לבנות גישה ללימוד תורני, הגמרא היא בבחינת נחלת הגברים בלבד, טאבו לנשים.

בהקדמה לספר כותבת פרופ' תמר אלאור בין השאר כי, "בחברה החרדית לא מתחוללים שינויים מאז'וריים, אולם תנועות מינוריות אינן נטולות סיכוי וחשיבות – כלל וכלל לא". מעט מאוד נשים חרדיות בחרו לפרוץ את הסורגים השקופים. אסתי רידר אינדורסקי מתייחסת לסיבות לכך, כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין להתעלם גם מתופעה שכעת נראית שולית, או כפי שהכותבת מתארת זאת בהתייחס לתופעה דומה: ""כשתהיינה חצי מיליון נשים חרדיות מאחוריכן, הבעיה תיפטר מאליה", אמרה לי חברת כנסת בעבר בנוגע להעדר הייצוג של נשים חרדיות בפוליטיקה. חברת כנסת זו ידועה הייתה ועודנה ידועה כאישה פמיניסטית לעילא ולעילא, ואני נותרתי בפה פעור ובלב שבור, תוהה האם היא חיכתה כל חייה להמון הנשים שיצטרפו למאבקים חברתיים שהנהיגה".

"יש הרואות בלימוד הגמרא מאבק אקטיביסטי פמיניסטי, יש הרואות בו אמצעי להתקרב לה', יש הרואות בו צורך קיומי, יש המבקשות ללמוד "לעצמן נטו", יש הרואות בו פעילות פנאי, ויש המבקשות ללמוד ברצינות רבה יותר ומבכות את מוגבלותו של השדה". נשים חרדיות מיועדות לתפקיד התומכות בקיום בית של תורה. מערכת החינוך מוכוונת כולה למטרה זו, וכתוצאה מכך הסמינרים הם "מערכת חינוכית שתפקידה להסליל נשים לצייתנות ולהעדר ביקורתיות […] עיקור כל פתח לביקורת ולחשיבה עצמית". הן מקבלות על עצמן את התפקיד, ואינן מבקשות לפרוץ את המסגרת החרדית, אבל במקביל יש המבקשות דבר רוחני נוסף לעצמן, להיות חלק מן החרדיות במובן עמוק יותר. "זה מדהים איך לומדים כל כך הרבה שנים בסמינר ויוצאים בלי שום חיבור אישי לתורה. הכול של הבעל. ואת כלי שעוזר לו להגיע לתורה. לך עצמך אין חיבור". לא לכולן די בזה.

למה התופעה כל כך שולית? בגלל שומרי הסף, ומשום שצלילה ללימוד מעמיק בגיל מבוגר יחסית היא חוויה מתסכלת. עם שומרי הסף נמנים גישת ה"מה יגידו" –"מנגנון פיקוח חברתי הבא לשמר את המוסכמות הדומיננטיות של החרדיוּת" – בני משפחה, בעיקר אבות ובני זוג, ומערכת החינוך. למרבה הצער, גם הנשים משמשות לעתים קרובות כשומרות סף, בין אם משום שהפנימו את ההפרדה המגדרית והשלימו איתה, ובין אם משום שכאמהות, המבקשות את טובתן של בנותיהן, הן מונעות מהן לפסוע במסלול עתיר קשיים החורג מן הקונצנזוס. גם עצם הלימוד עשוי לרפות את ידי הלומדות. כשהן מגלות שבניהן הרכים יודעים יותר מהן, מתעוררת תחושת עלבון, ו"מופיעה תובנה חדשה, שייתכן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי – שייתכן שהפער לא ייסגר לעולם". לזה יש להוסיף את המפגש המטלטל עם התכנים המפגינים לא אחת זלזול עמוק בנשים. "החוויה של ללמוד גמרא, במיוחד סדר נשים, בעיני, בעיניים פמיניסטיות, זו חוויה שוברת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה. זה טקסט שאישה מאמינה רואה בו טקסט קדוש, טקסט חשוב, טקסט מכונן, ואז את מסתכלת איך חז"ל, כמועדון גברים סגור, הסתכלו על נשים באותה תקופה", אומרת אחת הלומדות. "כשמבינים שהכול מובנה, וכשקוראים את היחס לנשים מתוך הגמרא עצמה, זו חוויה שוברת לב. פשוט שוברת לב. אז עזבתי את זה. מעדיפה ללמוד מורה נבוכים",אומרת לומדת אחרת.

אסתי רידר אינדורסקי היא, כאמור, פעילה חברתית ופוליטית. את הספר בחרה לפתוח בתיאור עימות בהובלתה בבית הכנסת ההולך ומקצין שבו היא מתפללת. "יש שמקדימות את המאבק על הלימוד ורואות בו חשוב יותר, יש שחושבות שפתרון בעיית הייצוג קודמת, ויש שרואות אותם כמאבקים משלימים". בעיני, כמתבוננת מן החוץ, הם מאבק אחד. הכותבת מפנה אצבע מאשימה על הדרת הנשים לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי המדינה, המסייעת, לדבריה להנציח הפרדה מגדרית והדרה כשהיא מממנת מסלולי לימוד ותכני לימוד ממגדרים, ומסכימה כי המפלגות החרדיות ידירו נשים מתוכן. ברמת העיקרון היא צודקת, אבל אפשר לראות זאת גם להפך, כמתן אפשרות לכל אוכלוסיה להתנהל על פי אמונתה, ואפשר להיות ריאליים ולפקפק ביכולת של המדינה לכפות ערכים חברתיים על החרדים (מי אמר גיוס?).

"מבעד לסורגים שקופים" פותח צוהר מעניין אל עולם סגור, שאינו מרבה להחשף לעיניים חיצוניות, ומאבק הנשים לקול משלהן, גם אם הוא בחיתוליו, ראוי להערכה.

רסלינג

2024

כותרת משנה: קצרים ארוטיים מיום־יום ישראלי

ספרות ארוטית היא לא כוס התה שלי. היא יכולה להיות טובה, כמובן, אבל יותר מדי ספרים בסוגה הזו נדמה כאילו נכתבו למען הארוטיקה בלבד. אני רוצה הרבה מעבר לכך, ולכן נוטה להצהרה שבמשפט הראשון. חשבתי שזו תהיה החוויה שלי גם עם הספר הזה, שמכריז על ארוטיקה בשמו וגם בכותרת המשנה שלו, אבל קריאת הסיפור הראשון באתר עברית שכנעה אותי לקרוא את כולו, ובסיומו הצטערתי שהסתיים כל כך מהר.

שישה הסיפורים מציגים נשים ששקועות בשגרת היומיום, עם בני זוג, ילדים, מטלות שאינן מסתיימות. "אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר?", תוהה האשה בסיפור הראשון, ותוהות גם הנשים האחרות. ולא שרע להן, או שהיו עוזבות הכל בלי להפנות מבט לאחור, רק שכשנפתח איזשהו סדק אל אפשרויות מפעימות ומסעירות, הן מניחות לעצמן לפנטז, לפלרטט, להעמיד לרגע פנים שהן רווקות חופשיות כפרפר. הסדק הזה יכול להופיע בדמות פועל מרמאללה הדומה לבראד פיט, או כשובל ריח מפתה שמותיר שכן בחלל המעלית. ה"בגידה" שלהן במשפחתן נעצרת על סף המעשה, למעשה אפילו אל הסף אינה מגיעה, אך המצפון הדוהר בעקבות הדמיון כבר מיוסר.

העמידה הזו על הקו שאינו נחצה בין דמיון למעשה, בצירוף הכתיבה הטבעית והמדויקת של הסופרת, יוצרים חווית קריאה מעניינת, מעוררת מחשבה והזדהות, ומהנה מאוד לקריאה.

בהחלט מומלץ.

בומביז'ה

2024

אשה צעירה בת שלושים וקצת עולה על מטוס לוונציה, חדורת מטרה להפוך לזונה של איש אחד, או במלים מעודנות יותר לעשות הכל כדי ללכוד גבר שמשך את תשומת לבה בביקור קודם בעיר. היא ילדה טובה מבית טוב, בלי שק של טראומות, רק עם רקע של חיים בעיר קטנה שבה "תמיד אותם הפרצופים, אותו קו אופק, נטול קישוט או מחשבה", ועם שאלה שרודפת אותה ושהפכה איכשהו למה שמגדיר אותה, "איך זה שעוד לא הצלחת למצוא מישהו?". אז היא יוצאת למצוא מישהו, חדורת מטרה ומצוידת באסטרטגיה, וליתר בטחון גם באסטרטגיות חילופיות.

בספר שקראתי לפני הספר הזה, "בית קרנובסקי", חשתי חוסר נחת נוכח ההנחה של הסופר י"י זינגר לפיה אין משמעות לחייה של אשה, מצליחה ככל שתהיה, ללא בעל וילדים. חמושה באותה אי נוחות חשתי תחילה דחף לטלטל את המספרת שהפכה את המצוד אחר גבר לתכלית חייה ללא מודעות לאפשרויות אחרות. אבל חוסר מודעות, כך הבנתי במהרה, הוא הדבר האחרון שניתן לטעון כנגדה. "בסופו של דבר", כך היא יודעת, "היעוד ששאפתי אליו לא יהיה יותר מחזיון תעתועים, בדיה נוספת על ערימה של אחרות. זו תהיה עוד הבטחה חסרת שחר, נפילה בפח, מלכודת דבש שהתאמתי למידותי; במקום לשלוט בכישוף שאפף אותי, חזרתי על אותו התסריט כמו לא למדתי דבר מעולם".

מה היא מחפשת באמת? את דומניקו, או גבר אלטרנטיבי אחר? את ונציה האמיתית, זו שמאחורי התיירות והקרנבלים? את עצמה? אֶלרי כרמון, בכתיבה מקורית וחדת אבחנה כתער, מחפשת את כולם.

"זונה בוונציה" הוא סיפור של מסע נפשי, וגם מסת אהבה לעיר היחודית. "בלי לשים לב, את כל כולי נתתי לונציה, שהיתה למבוך של החיים עצמם, ובמקום למצוא פתרון, את דלת היציאה ממנו, היה עלי להבין שאני חלק ממנו".

מקורי ומומלץ.

תשע נשמות

2024

את "נשארתי בשבילכם" מספרת אשה, המבקשת להבין בדיעבד את ילדותה ואת התבגרותה לצד אם בלתי מרוצה ואב בלתי נגיש. צרוב בזכרונה ארוע שהתקשתה לעכל בעת שארע, ושמצטייר בעיניה כמפתח להיכרות עם הוריה. כשהיתה ילדה צעירה התגוררה המשפחה בדירה קטנה שבנה האב על גג בנין. ברחבה הפתוחה של הגג הקים שובך וטיפח יונים. את השובך הזה הרסה אמה. בבוקר למחרת העזה הילדה לשאול: "למה עשית את זה?", ולא קבלה תשובה. כעת, כמבוגרת, היא מתעקשת ושואלת שוב. "מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי", עונה האם, לכאורה ללא קשר בין התשובה למעשה. אבל נאחזת בקצה חוט פה ומושכת בקצה חוט אחר שם, הבת מוצאת עצמה נחשפת לקורותיהן של שתי נשים, אמה וסבתה, ובמידה פחותה גם לקורות אביה וסבה.

זהו סיפורן של נשים שהוטבעה בהן מגיל צעיר ההכרה שהן מספר שתיים לגברים, שלידת בת היא אכזבה, שאשה "בלי אף אחד" אינה שווה הרבה. "את צריכה גבר לידך. מישהו שיחזיק אותך", היתה המוסכמה המקובלת. לכן השיאו את הסבתא כשהיתה בת ארבע-עשרה וחצי, ולכן התאמצו להשיא את האמא כדי למחוק את בושת רווקותה. "אני במשפחה שלי לא הייתי שווה משהו, חשבתי שבחיים החדשים האלה אני אתחיל להיות משהו", ניחמו הבנות את עצמן בתקווה שאין לה על מה להסתמך. הן למדו להשלים עם "חיי הפשרה שלהן במחיצת בעליהן", למדו לשרת. סבתה של המספרת סבלה מבעל שנעלם לתקופות ארוכות, ושב כדי להכניס אותה להריון ולהכות אותה. אמה של המספרת חיתה לצד גבר מסוגר. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית", תיארה אותו שנים אחרי מותו באוזני בתה. "חיינו שנים לצידו של איש שחמק מאיתנו. איש שאולי ויתרנו עליו", כותבת עליו בתו.

לא ייפלא ששתי הנשים היו חסרות מנוחה, קפריזיות לעתים, בלתי מובנות לבני משפחתן. הסבתא שקעה בדכאון למשך כמעט שנה, וכשנחלצה ממנו מצאה לעצמה פורקן בטיפוח גינה, בעבודות יד יצירתיות ובהגשמת חלום ישן ללמוד קרוא וכתוב. האמא לא מצאה לעצמה מקום שלו תוכל לקרוא בית, נדדה בין בית בעלה לבית הוריה, ושינתה חדשות לבקרים את העיצוב הפנימי בדירה בה התגוררה עם בעלה וילדיה, כאילו מנסה לעצב שוב ושוב את חייה. מכיוון שלא זכו לביטחון שבאהבה כילדות, לא היה בכוחן להעניק את הביטחון שבאהבה לילדיהן. עצוב ומזעזע להיווכח עד כמה הוטבע בהן חוסר הערך המגדרי, עד שבמו ידיהן הורישו אותו הלאה. האשה שאולצה להנשא בעודה ילדה, שסבלה מבעל בלתי רצוי אלים, היא זו שלחצה על בתה להנשא כדי שתהיה שווה משהו, והיא זו שרטנה כשנולדה נכדתה, ילדה ולא ילד. וגם בתה, זו שראתה את האלימות של אביה כלפי אמה, וחוותה את החיים לצד בעל זר לה, הרהרה כך כשנולדה לה בת: "אין מה לעשות, גורל," היא שבה ומנחמת את עצמה ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. "תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה."

זה אמנם סיפורן של נשים, אבל הבת ערה גם למצוקתם של הגברים. כמו הנשים, גם הם הוכנסו לנישואים מכוחו של שידוך, ונאלצו לחלוק את חייהם עם זרות. הם פריבילגיים, "התרגלו לשלוט", הם יכולים לקום ולהסתלק מבלי לתת דין וחשבון, אבל גם הם קורבנות של נסיבות – האב חי כנער אצל אחותו הבכורה ואצל בעלה שהתעלל בשניהם – ושל ערכים מעוותים. כמו נשותיהם, הם רוצים לאהוב, אבל אין להם מושג איך. "עיניו הלחות הביטו בה בחיבה", תזכור האם רגע של חסד אחרי הולדת הילדה. "סבא, עם גביע הקידוש הכסוף בידו האחת וסידור התפילה בשנייה, היה שולח אליה מבטים מלאי הערצה", זוכרת הנכדה רגעים מארוחת ערב שבת, כשהיה הסב שר לאשתו "אשת חיל". אבל היו אלה רגעים בלבד, ולא הגברים ולא הנשים ידעו להפיק מהם נחת מתמשכת.

"נשארתי בשבילכם" הוא סיפור עצוב על בזבוז של פוטנציאל לאושר או לפחות לחיים הרמוניים. רוחמה אלבג מעמידה דמויות מסוכסכות אמינות הנכנסות אל הלב, וצובטות בכאבן ובהחמצות המתמשכות שחוו בגלל תפיסות מקובעות שלכדו את חייהן בסד חונק.

את עטיפה המושכת עיצבה טליה בר.

כתוב היטב, נוגע ללב ומומלץ.

אפרסמון

2023

ויליאם קרימסוורת, צעיר אנגלי יתום מהוריו, דוחה בסיום לימודיו את הצעותיהם של דודיו לכהן ככומר ולהנשא למועמדת המקובל עליהם. הוא בוחר להפקיד עצמו בידי אחיו הבכור, איש עסקים ובעליו של מפעל, אך זוכה ליחס מנוכר, ולמה שהוא מכנה חיי עבד. בצר לו הוא מחליט להניח את אנגליה מאחוריו, ובעקבות המלצתו של מכר יוצא לחפש את גורלו כמורה בבריסל. הוא מועסק תחילה כמורה במוסד לבנים, ואחר-כך גם כמורה במוסד קתולי לבנות, שם הוא מתאהב במנהלת ומתאכזב, ואז מתאהב במורה ומופרד ממנה על ידי אשה קנאית. אחרי מספר מהמורות הוא והמורה האבודה פרנסס מוצאים את דרכם זה אל זה ובונים חיים משותפים.

ויליאם, שמתואר על כריכת הספר כאדם רגיש, ובאחרית דבר של המתרגמת כגיבור שקל להזדהות אתו, הוא כנראה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאודותן הזדמן לי לקרוא. הוא מלא מעצמו, מתנשא, שופך קיתונות בוז לכל עבר, ונדמה כי בעולמו מצוי אדם מושלם אחד ויחיד – הוא עצמו. וגרוע מכל, הוא שוביניסט קלישאתי מן הזן הרואה את האשה כנחותה וילדותית, כזו שיש לאלף לטובתה שלה. אם לשפוט על פי להיטותו לקשור את חייו עם פרנסס, הוא כנראה אוהב אותה, אבל זה לא מפריע לו לראות אותה, למרות מעלותיה, כשניה לו ותלויה בו. בעיצומו של וידוי באוזני עצמו אודות אהבתו לפרנסס הוא אומר, "מצאתי לנכון למתן את המורדת, לדכא את להבתה לגחלים". בשיחותיו איתה הוא מעדיף להשתמש "בסגנון ובנימת הסמכותיות שהיו להם תמיד השפעה מרגיעה עליה". וכשהיא, רחמנא ליצלן, מתעקשת או מתווכחת, הוא מעניש אותה באמצעות יצירותיו של וורדסוורת: "לא אחת הלעטתי אותה בצורה כזאת בוורדסוורת. וורדסוורת ייצב אותה חיש מהר. היא התקשתה להבין את עולמו הרוחני העמוק, השלו והמפוכח. גם שפתו לא היתה קלה לה להבנה. היא נאלצה לשאול שאלות, לתבוע הסברים, להיות כמו ילדה ומתלמדת, להכיר בי כבכיר ממנה וממונה עליה". למה כבר אפשר לצפות ממי שרואה באשתו, שהיא מורה מוערכת ואשה עצמאית יחסית לזמנה, "ילדה מתוקה ומחונכת, תערובת מעניינת של צייתנות ותקיפות".

פרנסס היא דמות מעניינת יותר. מכיוון שיש לה כשרון לעבודות תחרה, בחרה לעבוד כמתקנת תחרה, עבודה הנחשבת כנחותה, אך ניצלה את הכנסותיה כדי להעניק לעצמה השכלה שנמנעה ממנה. כשויליאם פוגש בה היא עובדת בבית הספר כמורה לתחרה, ובמקביל יושבת בכתתו כתלמידה מן המנין כדי להרחיב את אופקיה. בשל משלח ידה, ובשל היותה פרוטסטנטית יחידה במוסד קתולי, היא זוכה ליחס מזלזל מתלמידותיה ומעמיתותיה גם יחד, אך דבקה במטרות שהציבה לעצמה – השכלה ומאוחר יותר חיים באנגליה. להפתעתו של ויליאם ולמורת רוחו, היא מבקשת להמשיך לעבוד גם אחרי נישואיהם (הוא מסכים לכך לאחר דין ודברים), ומנמקת זאת לא רק באמירה כי "אני אוהבת חיי רוח, אבל חיי מעשה חביבים עלי יותר", אלא גם בתפיסה שלפיה החיים בזוג עשירים יותר ויציבים יותר כששניהם עובדים וכשיש להם תחומי עיסוק משותפים. יחד עם זאת, לפחות בראיה של ימינו, יש משהו מקומם בקבלה שלה את העליונות הגברית ואת המגבלות המוטלות על נשים. ההתעקשות שלה להוסיף ולקרוא לבן זוגה "מסיה" ולא ויליאם גם כשהם נשואים, היא אחד הסימפטומים לכך.  

"הפרופסור" היה הרומן הראשון ששרלוט ברונטה השלימה, אך הוא פורסם רק אחרי מותה. קוים משותפים מחברים בין פרנסס ובין ג'יין אייר, גיבורת הספר הנושא את שמה – שתיהן חורגות ממוסכמות תקופתן, שתיהן משתוקקות להיות פעילות ובלתי תלויות. אך בעוד ג'יין היא דמות מלאה, על מעלותיה ופגמיה, פרנסס פלקטית יותר. כך גם בהשוואה בין הספרים, "הפרופסור", שהוא קריא ומעורר מחשבה, מחוויר מעט מול הספר המאוחר ממנו, ומדגים פה ושם ליקויים של ספר ביכורים. שני הספרים גם יחד נסמכים במידה מסוימת על התנסויותיה האישיות של שרלוט ברונטה כתלמידה, כמורה, וכמובן כאשה וכצופה חברתית.

צילה אלעזר תרגמה יפה תוך שמירה על רוח התקופה, ואף הוסיפה אחרית דבר מעניינת.

The Professor – Charlotte Brontë

אחוזת בית ומשכל

2022 (1857)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

"ככה נברא בנק הזרע, בנקז וגיבורות הספר, דינה וברכה. דינה כאלטר אגו שלי, הנתרמת החשוקה כמוני שבאה לרכוש במיטב כספה זרע בבנק הזרע ומנסה שוב ושוב להיכנס להריון, וברכה הבנקאית האחראית בבנק הזרע, ההוללת וחסרת העכבות, המתעללת והמטרידה. בדמויות אפשר להתעלל ולהטריד, אנשים פחות. הם יכולים להחזיר. במציאות. ברכה היא מי שהייתי רוצה להיות בפנטזיה, לולא המטרד הזה שמכונה מצפון. לכן גם ברכה נשמעת כמוני וכמו דינה. בעולם הדימיון שלי אני האלוהים שמחליט מי ייברא, מי יוולד ומי יילד ומה יפלטו מהפה שלהם או מאיברים אחרים. הלוואי שהיה לי את הכוח הזה בחיים המציאותיים".

גנית אורין מספרת ב"בנקז", שם ה"חיבה" של בנק הזרע, על טיפולי הפריה. למרות החיבור למציאות, ולמרות התיאור המפורט של מחזורי הטיפול והאכזבה, אין המדובר פה בתיעוד כפשוטו. הסופרת, כפי שעולה מן הטקסט וכפי שמצאתי ברשת, כבר נתנה ביטוי לחוויותיה באופן מקורי בסרט אנימציה בתלת-מימד, וברומן גרפי קומי המבוסס עליו, "העובר שחזר מן הכפור". ב"בנקז", כפי שמתואר בפיסקה המצוטטת למעלה, הארועים מתוארים משלוש זויות. הדוברת המתעדת – למרות שהסופרת, כדבריה, אינה מתחייבת להצמד לאמת – נקראת מציאותה. דינה היא בת דמותה בשינויים ספרותיים מתבקשים. וברכה, כך אני מבינה זאת, היא האופן בו המטופלת מדמיינת לעצמה את המתרחש מאחורי הקלעים הלבנים והפורמליים של הבנק. ברכה בזה לתורמים בלתי אטרקטיביים פיזית, ומתחברת לתורמים הנאים. כדי להחזיק את האחרונים בסביבתה היא מוכנה לעשות הכל, לרמות את עמיתיה, לפגוע במטופלות, להתחנף ולתמרן ולנקוט כל תכסיס פרוע שעולה בדעתה.

"אז אפצל את עצמי ואת הדמויות עד שהן יוכלו להתאחד יחד חזרה אצלי ואוכל לחיות עם כולן בתוכי בשלום. אז מעכשיו כדי שיהיה ברור תהיה המציאות האפרורית והלא רומנטית שלי, נקרא לה מציאותה, וכשהיא תעיק יותר מדי, אזגזג למציאות אלטרנטיבית, בנק הזרע, לא זה האמיתי, אלא בנקז, בנק זרע חלומי, ברודווי של הפוריות, המקום הקטן בו אני שולטת בגורל הדמויות. בנק הזרע איחוד או מאוחד".

למרות ההסבר הברור של הסופרת במבוא לספר, לקח לי זמן למצוא אחיזה בסחרחרה העלילתית. הדמיון והאמת של גנית אורין פרועים, בועטים, לא עושים חשבון. היא מספרת על נשים שמתביישות לשתף בתהליך שהן עוברות – אולי מתוך צורך לכסות על ה"פגם" שבהן שאינו מאפשר להן להרות – אבל אינה שותפה לבושה בלתי נחוצה זו. במבוא היא כותבת על הניתוק הרגשי הנדרש כדי לא להשבר עם כל אכזבה, כדי להחזיק מעמד בעוד ועוד בדיקות פולשניות, והומור הוא האופן בו היא מתמודדת. היא ישירה, גלויה, דוחה את הדכאון המובנה בקושי הנפשי והפיזי, בוחרת בנשק הלגלוג המושחז והציניות. הקפיצות בין שגרת הטיפולים המתישה לטירוף של ברכה טלטלו אותי, ותחילה טעמן לא היה לגמרי ברור לי, אבל בהדרגה מצאתי אחיזה בעלילה, וצחקתי וכאבתי עם המספרת.

קול ברור ורב עוצמה עולה מן העלילה. קולה של הכמיהה לילד, קולן של הנשים העוברות מחזור טיפולים אחר מחזור טיפולים עם כל הכאב הפיזי והקושי הנפשי הכרוכים בהם. "טיפולי פוריות הם הטרדה מינית אחת גדולה, בהסכמה, לא בזדון, אלא כי זה מפעל לייצור תינוקות. אולי אם היה מדובר בגברים שעוברים את הטיפולים, היו מוצאים שיטות פחות חודרניות. 2023, אפילו ישו כבר גימלאי ונולד שלא בדרך טבעית, לא מצאו עדיין שיטות טובות יותר בלי להקיז דם כל בוקר, להאנס כמה פעמים בשבוע, להזריק רעל ולהתעלל בעצמך כל הזמן?"

וגם עצות מועילות משולבות בטקסט כמו, "חשוב שלא להישלח לבדיקות שגרתיות מיותרות, אפשר להסתמך על ניסיונן של נשים אחרות מטופלות או על עזרת מכותבות בפורומים באינטרנט, לשאול את הרופאים אם אפשר ליידע על תופעות הלוואי, לבקש בדחילו ורחימו חוות דעת שנייה ומינימום של שליטה בגוף, מדי פעם מותר לומר שכואב".

מכיוון שלא חוויתי את המתואר בספר, אולי יומרני מצדי להניח, ובכל זאת אניח, כי נשים שכן חוות זאת ימצאו בו חברה ותמיכה, או למצער נקודת מבט מקורית ורעננה. אני מצאתי בתוכנו ענין רב ובסגנונו הנאה רבה.

האיור על הכריכה הוא פרי מכחולה של הסופרת.

חשוב ומומלץ.

שינגה

2023

זמירה ומירי הן חברות מילדות, גדלו בית מול בית בשכונת תל גיבורים בחולון, ונפשותיהן נותרו קשורות זו בזו גם בשנות העשרים לחייהן. השנה היא 1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים. זמירה עובדת כפקידה במחלקת החקירות במשטרה, ומירי היא נשואה טריה לרפול, סוכן משטרתי, שהיכה אותה לפני שנישאו, ולא שינה ממנהגו גם לאחר החתונה. כשמירי מזעיקה את זמירה כדי לספר לה שרפול נעלם, זמירה פותחת בחקירה משל עצמה, מנסה להקדים את החקירה הפורמלית, אולי חושדת שמירי אינה מספרת לה את כל האמת ומבקשת לגונן עליה, אפילו באמצעות שיבוש הליכים. גילוי גופתו של רפול מעלה הילוך בשתי החקירות, וזמירה תיאלץ להתמודד עם טראומות העבר שלה ולחדש קשרים שניתקה בשכונת ילדותה.

זהו סיפור על חברוּת, על חיי מצוקה, על אימהוּת, על התנהלות בלתי שוויונית של משפחות פטריארכליות, על מעמדן הנחות של הבנות במשפחה, בעבודה ובחֶברה. שוביניזם הוא השפה המקובלת, ובשכונה שבה שולטים פשע ואלימות הוא בוטה במיוחד. מכיוון שהסיפור מעוגן בשנות הששים, הנסיון של זמירה לחרוג מתפקיד הפקידה לתפקיד החוקרת נדון להתקל בקירות, והיא נאלצת לתמרן, להעמיד פנים ולהפר איסורים כדי לבצע עבודה שהיתה יכולה לבצע בכשרון ובהצלחה לו ניתן לה לעסוק בה בגלוי. זהו, כמובן, גם סיפור בלשי על תעלומת רצח ועל נסיונות לפתור אותה. ברקע שוררים החרדה שלפני המלחמה, הפחד בעיצומה, והאופוריה שאחריה (אוסיף בסוגריים שבשל שמו של הספר חשבתי שהוא יעסוק בשד העדתי. הוא לא).

לצד שתי הנשים הצעירות נמצא בספר כמה דמויות מעניינות. בשכונה נתוודע אל תקווה השבורה, אמה של זמירה, שכנתה רוזה ניצולת השואה, ושכנתה סימה העובדת קשה כדי לפרנס את בנה. בתחנה זמירה מוקפת בזומר המפקד, שחייה שלובים בחייו, בסגנו ביטון המאוהב בה, וברופא סירוטה שנוכחותו עשויה להוות הבטחה לשינוי. הערכתי את יכולתה של הסופרת לדבר בלשונן של נשות השכונה ובסגנונן, והדבר בולט במיוחד בדמותה של תקווה. פחות הערכתי את סגנון דיבורם של הגברים, שלהם ייחסה רק את השגיאה הנפוצה של השימוש ב-י' במקום ב-א' בלשון עתיד, בעוד הם מתנסחים בבהירות, במשפטים שלמים, וללא שגיאות נוספות. התוצאה אינה אמינה.

האם נדע מי רצח את רפול? כדי להתמקד בכיוון חקירה מסוים, כל חוקר, ובמקרה הזה גם החוקרת בסתר, בעצם צריך לבחור את הסיפור המתקבל על דעתו ולהזניח את הסיפורים האפשריים האחרים. האם הסיפור שבחרה המשטרה הוא הסיפור האמיתי? הבחירה להאמין או לדחות היא בידי הקוראים. בעיני, הסיום הבלתי חד-משמעי, למרות סגירת התיק, הוא אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

קריא ושונה ומקורי לסוגו, ולכן מומלץ.

עם עובד

2023

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים". אליס מונרו כותבת, כדרכה, על נשים קנדיות, בעיקר במרחב הכפרי של אונטריו, עם גיחות לערים הגדולות טורונטו וונקובר. מעמדה של האשה כבת להורים וכבת זוג עובר כחוט השני בכל הסיפורים, והחמצות, הנובעות ברובן מאי-הבנות ומתקשורת פגומה, הן מנת חלקן. בכמה מן הסיפורים ההחמצות והטעויות מכריעות את הדמויות, ואוירת נכאים מדכדכת שורה על העלילות. אבל פה ושם מבצבצת תקווה לשינוי, אילו רק תצוץ התובנה שאפשר אחרת ויימצאו הכוח והתושיה הנדרשים לשינוי, שבחיים המתוארים בספר הוא מחייב מהפך מחשבתי של ממש.

גיבורת הסיפור, שנתן לספר את שמו, היא כזו. הקצר בתקשורת במקרה שלה נובע ממתיחה מרושעת, אבל היא בוחרת לא רק להאמין במה שייטיב איתה, אלא גם קמה ועושה מעשה שמשנה את חייה (הסיפור עובד לסרט קולנוע. לא צפיתי, אבל אני מתקשה להאמין שניתן להעביר יצירה מהודקת ומזוקקת שכזו אל המסך מבלי לחטוא בדרמטיזציה עודפת). לעומתה, אלפרידה, גיבורת "רהיטים משפחתיים", קרובת משפחה של המספרת בגוף ראשון, בחרה, במודע או שלא, להצמד למוכר ולשקוע בשגרה. המספרת, לאכזבתה המרה, גילתה בבגרותה שגיבורת ילדותה התוססת, הזוהרת, הבלתי שגרתית, אינה שונה מן המבוגרים המאובנים, הטרחנים והשמרנים שהקיפו אותה. ואולי גיבורת הסיפור אינה אלפרידה, אלא דווקא המספרת, שנטלה מקרובתה את האומץ להיות אחרת וגם את הדחף לברוח מן השגרה. "זה היה השקר שקיויתי שלא אצטרך לשקר עוד לעולם, הבוז שקיויתי שלעולם לא אצטרך להפגין כלפי דברים שהיו חשובים לי באמת. כדי שלא איאלץ לעשות זאת יהיה עלי להתרחק מהאנשים שהכרתי פעם". הסיפור הזה, שהוא אחד מן השניים שכנראה יישארו איתי לאורך זמן, יותר מהאחרים הטובים אף הם (השני הוא "נחמה" שמספר על החיים לצד גבר אובססיבי לרעיון, מלא להט וחסר יכולת להרפות), מדגים את המורכבות שהסופרת טווה בתוך המסגרת של סיפור קצר. מה אנחנו באמת יודעים על הקרובים לנו? האם התפקיד שאנחנו מטילים על אחרים הוא זה שהם אכן נוטלים על עצמם? מה משמעותי יותר, המציאות או הפרשנות שאנו נותנים לה? וכמובן, הנושאים הגלויים על פני השטח, ביניהם הפער בין החלום למציאות, ובין העצמי למסורתי, ובשוליים גם מעט על מלאכת הכתיבה ועל היווצרותה של סופרת.

למעט הסיפור האחרון, כל הסיפורים, שתורגמו היטב על ידי עדי גינצבורג-הירש, מתוארים מנקודת המבט של האשה, ומתרחשים בעיקר בתוך ראשן של הדמויות. באחדים, כמו ב"קוויני" וב"רהיטים משפחתיים", האשה צופה מבחוץ בחייה של אשה אחרת, ומבקשת לבור לעצמה חיים אחרים. באחרים, כמו ב"גשר תלוי", מתרחש ארוע כלשהו שגורם לאשה להתבונן בחייה ואל תוך עצמה. כולם כאחד ניחנו ביכולתה של מונרו ללכוד את הניואנסים הדקים ביותר, ולגבש אותם לכלל יצירה ספרותית משמעותית, שלמרות האינטימיות הסיפורית מדברת אל הכלל.

מה אוכל לומר על סיפוריה של מונרו שטרם אמרתי בהזדמנויות קודמות? אולי רק אחזור על דבריו של ג'ונתן פרנזן, שכבר ציטטתי בסקירה אחרת: "ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אלא "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו". לכן, למרות שברון הלב שנוכח בכל הסיפורים ולופת גם את הקורא, אמליץ בחום על קריאתו.

נ.ב. "שנאה, ידידות, אהבה, חיזור, נישואים" הוא הגרסה הקנדית למשחק הגורל והנייר המקופל הישראלי "אהבה, שנאה, קנאה, ידידות". מי אמר עולם קטן?

Hateship, Friendship, Courtship, Loveship, Marriage – Alice Munro

מודן

2020 (2001)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

בגד ובגידה – האם היחס לאחד גורר את השניה? רופאה בגיל המעבר, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, מפגינה אדישות לחזותה. למרות הביקורת של חברותיה ושל בתה, היא נקיה מאיפור, לובשת את מה שנוח ולאו דווקא את מה שאופנתי, וגם אם היא תוהה לפעמים על בחירותיה היא ככל הנראה לא תשנה אותן. "דווקא משום שאני די מכבדת את עצמי, הנוחות חשובה לי יותר מכל דבר אחר", היא עונה בלבה לטענה שאשה שמכבדת את עצמה תקפיד על לבוש יצוגי יותר משלה. כשמתעורר בלבה חשד שנעמן בעלה בוגד בה, היא אינה יכולה שלא לתהות אם לבחירתה זו יש חלק בכך. את יריבתה האלמונית היא מתארת לעצמה כמי שמקפידה על ה"כללים".

ואולי לא הביגוד הוא שמרחיק את בעלה, אלא לשונה העוקצנית, וחוסר היכולת שלה להמנע מלראות את הצדדים השליליים בבני האדם? "תמיד יש לך משהו רע להגיד," אומר לה נעמן במשפט הפותח את הספר. כזאת היא המספרת, לא מייפה ולא מתייפייפת. אבל היא לא מנותקת, לא אדישה, לא חיה בבועה משלה, מוכנה "לשפר" את עצמה. לכן היא נענית להצעה של חברתה להצטרף לסדנה שתלמד אותה "להכיל". היהפוך כושי עורו? לא. "בסתר לבי אני יודעת שאצלי כושר ההכלה הוא לא יותר מיכולת איפוק. פיתחתי בסדנה את יכולת האיפוק שלי. הצלחתי להתאפק, בלי מאמץ מיוחד, מלומר משהו רע, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב אותו". כשהיא מנסה לתרגל "הכלה" באמצעות הפחתת ה"אני", היא נדונה לכשלון. "עם כל הרצון הטוב לא יכולתי לאיין את עצמי. אני מתייחסת לעצמי די ברצינות".

אז להשתנות היא לא יכולה, ולמה שתרצה בכך בכלל? אבל גם אם היא משלימה עם מי שהיא, חשד הבגידה מוסיף לפעפע ולייסר אותה. נראה שנעמן אוהב אותה ומסור לה, ויחד עם זאת הוא לפתע מקפיד יותר בלבושו, שופך על עצמו בושם בנדיבות, נעלם בשעות בלתי סבירות, וכל התנהגותו מצביעה על שמירת סוד. כשהמספרת מנסה להבין מה מתרחש, היא מגלה על הדרך כמה סודות ילדות שהדחיקה, ותוהה על הקשר בין ההסתרות של העבר לחרדתה מן ההסתרות של ההווה.

לא אספר, כמובן, מה יתגלה לה בסופו של דבר. אומר רק שלמרות כמה רמזים לא ניחשתי לאן הדברים הולכים.

אהבתי מאוד את דמותה של המספרת. היא כנה, אנושית, אמיתית, מודעת לעצמה ולא מתנצלת. סגנון הדיבור שלה משקף נאמנה את אישיותה, והשנינות הנחרצת שלה כובשת. נהניתי להכיר אותה, ולעקוב אחר סיפורה האמין והמשכנע. פחות אהבתי את הבחירה להשאיר קצוות פתוחים בעלילה, כמו סיפור הדריסה או הבחירה של הבן בבת זוג שהיא בבואה של אמו, ובעיקר את הבחירה לשים לעלילה קץ בנקודה קריטית. הייתי שמחה לגלות כיצד המספרת תתמודד עם הגילוי הדרמטי. אמנם נעמן, טיפוס שלמרות מסירותו לא הייתי רוצה אותו בסביבה, אומר לה כי "מה שחשוב זה ששום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה בחיים שלנו. אל תדאגי", אבל מה שהתגלה בהחלט משנה הרבה מאוד. כן, אני יודעת שהיא דמות ספרותית, לא אדם בשר ודם, ובכל זאת מסקרן אותי לדעת אם היא תבחר בתגובה שהייתי אני בוחרת אילו הייתי במקומה.

כתוב היטב, מהנה, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2023

מיהי מילדרד בוול? תלוי את מי שואלים. הרול ואנר כתב אודותיה ואודות בעלה אנדרו את הספר "ביטחונות", שבו הוא מוצג כאשף השקעות דורסני שזמנו עבר, והיא מוצגת כאשה שאיבדה את שפיותה. אנדרו בוול כתב טיוטה ל"חיי" הביוגרפי, שבו תיאר אותה כאשה שכל מעייניה במוזיקה קלאסית, ואת עצמו כבעל נאמן שסעד אותה עד מותה מסרטן. איידה פרטנצה, שסייעה לאנדרו כסופרת צללים, שאלה את עצמה בזמן הכתיבה מדוע אנדרו מצמצם את דמותה של אשתו, ושנים אחר-כך יצאה לנבור בארכיונים כדי לגלות מי היתה מילדרד באמת. ומילדרד עצמה, כך מתגלה, כתבה יומנים בכתב בלתי קריא, שהופכים את כל מה שסופר עד כה על ראשו. למי מאמינים?

נטיית הלב היא להאמין למילדרד, אבל האמת היא שאין לכך שום סיבה משכנעת. והבעיה מבחינתי כקוראת היא שגם לא היה ממש אכפת לי. חציו הראשון של הספר, הווה אומר הספרים של ואנר ושל בוול, עוסק בהרחבה, ובחזרות מתישות, בהתנהלות העסקית של אנדרו, וגם של אבותיו, באופן בו ניצל הזדמנויות, מוסריות או לא, כדי להגדיל את הונו, ובשכנוע העצמי שלו שמה שטוב בשבילו טוב גם בשביל המדינה והציבור. עד שהגעתי לסיפורה של איידה, שהוא בעיני המעניין והמורכב מכולם, כבר די איבדתי סבלנות, ואילולא ההבטחה הגלומה בידיעה שהספר זכה בפרס פוליצר לספרות (הוא חלק בו ב-2023 עם ספר של ברברה קינגסולבר שטרם תורגם) יתכן שלא הייתי מגיעה עד שם.

איידה, בתו של אנרכיסט ומתנגד נמרץ לקפיטליזם, נקלעת לדילמה כשהיא מתקבלת לעבודה אצל אנדרו בוול, סמל הקפיטליזם. הפער בין ביתה לעבודתה אינו היחיד שאתו היא מתמודדת. היא מתמרנת בין זהותה כאשה לשוביניזם הבוטה של מעסיקה, בין תשוקתה לעצמאות לציפיות הסביבה, בין תשוקת הכתיבה שלה וכשרונה למגבלות שמוצבות לה בתפקידה, בין בדיית הספרות למציאות הנבראת מן המילה הכתובה. בניגוד לדמויות המקובעות שסביבה, איידה היא דמות מתלבטת, מתפתחת, שואלת שאלות ומעזה להתנסות.

לשמו של הספר – Trust – משמעות כפולה, מן הסתם במתכוון. הוא מעורר אסוציאציות פיננסיות (Trust fund), והוא נוגע בשאלת האמון שניתן, או לא, לתת במְספרים השונים של חיי הזוג בוול. הרנן דיאז ניחן בכשרון לשלב את ארבעת המספרים, כל אחד וקולו היחודי, לכלל עלילה מקורית, אבל לטעמי ההתמקדות, על החזרתיות המרובה שבה, בשוק ההון, משתררת על העלילה, והשילוב בינה ובין "תעלומת" מילדרד מקרטע.

בזכות איידה, ובגלל ההתשה של המחצית הראשונה, זו המלצה למחצה.

Trust – Hernan Diaz

ידיעות ספרים

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר