תגית: סאטירה

"שבחי הסיכלות", שנכתב ב-1508, הוא נאום הוקרה של הסיכלות לעצמה. כשהיא נעזרת בבני לוויה נאמנים – אהבה עצמית, חנופה, שיכחה, עצלות, תענוג, שגעון, זללנות, הוללות, תרדמת מוות – מסייעת הסיכלות, על פי עדותה שלה, להרבות את אושרן של הבריות. היא מונה אחת לאחת את התופעות שבזכותן עדיפה סיכלות על חוכמה ועל ידע, וחובטת בזה אחר זה במגזרים שונים ובעיסוקים שונים שלא היו משגשגים ללא עזרתה. לסיום דבריה היא מבססת את טיעוניה באמצעות מובאות מכתבי הקודש ופירושן, כגון "זוהי גם משמעות האיסור שאלוהים אסר על אדם הראשון לטעום מעץ הדעת טוב ורע, כביכול הדעת היא סם מוות לאושר". עובדה.

מרבית פרקי הספר קצרים ודינמיים, מעלים חיוך ומשעשעים. כשהסיכלות מגיעה לדון באנשי דת, הפרקים מתארכים, עד שנדמה שלשם כיוון אראסמוס מלכתחילה. מן המבוא שכתב המתרגם במבוא לספר, ומדברים שקראתי במקומות אחרים, למדתי על חשיבותו של אראסמוס בקו התפר שבין ימי הביניים לעידן החדש, ועל תעוזתו להתריס נגד בעי הכוח של זמנו. למדתי גם שלמרבה הצער האיש שכתב כאן כי ישו "דורש רק לקיים מצווה אחת, כלומר את צו האהבה" היה אנטישמי ארסי. לא ברור כיצד מתיישבת סתירה זו. מן הספר, אגב, הוא מצטייר גם כמזלזל בנשים. מסתבר שאדם יכול לצאת חוצץ נגד שורה ארוכה של עוולות ותפיסות מעוותות ועדיין לאחוז בכמה משלו.

כמעט בכל אחד מפרקיו המרובים של הספר ניתן למצוא רעיון מעניין, נקודה למחשבה. אביא כאן כמה ציטוטים מייצגים.

מכיוון שבספרים עסקינן, הנה קטע קצר ממה שיש לסיכלות לומר על סופרים ועל קוראים: "אשרי המחבר השומע לעצתי: הלה לא יעשה לילות כימים, לא ירשום כל מה שיעלה על רוחו ועל קצה עטו, לא יסכן יותר מכמה פרוטות לקניית הנייר, שכן יידע מראש כי ככל שירבה לכתוב דברי הבל כן ישמח את לב הקוראים, כלומר את הסכלים והנבערים מדעת. מה ממנו יהלוך אם שניים-שלושה מלומדים, אשר יקראו במקרה את ספרו, יבוזו לו? מה ערך לקולם של חכמים מעטים בתוך המון קולני ורב?"

על הידידות: "לנהוג בסלחנות כלפי חולשותיהם של הידידים, להתעלם מחסרונותיהם, להתפעל מחטאיהם כאילו היו מעשי-צידקות – מה קרוב מזה לסכלות?"

על העדריות המטפחת את הבינוניות: "ככל שהאדם חסר כשרון יותר, כן רב יותר קהל מוקיריו. הגרוטאות הירודות בטיבן מביאות תמיד את ההמון לידי התפעלות, שכן רובם המכריע של הבריות נגוע, כאמור בסכלות. הנבער מדעת מרוצה מעצמו וגם אחרים מתפעלים ממנו, ואם כך, לשם מה חייב אדם לשאוף ללמדנות אמיתית המושגת בקשיי-קשיים, המרגילה להססנות וביישנות, ולבסוף זוכה בהערכתם של מעטים בלבד?"

על האפיפיורים: "אילו ניסו ללכת בדרכיו, כלומר לחיות בעוני, בעמל, בלימוד תורה, במוות על הצלב, בבוז לחיים, אילו היו מהרהרים במשמעות תואריהם "אפיפיור", כלומר אב, ו"קדושתו" – הרי היה גורלם המר ביותר בעולם, שכן מי היה משתוקק להגיע למקומם בכל מחיר, או, לאחר שהגיעו אליו, להגן עליו בחרב, ברעל ובכל מעשה זדון?"

על תיאולוגים ועל משפטנים: "התיאולוגים שלנו כה מאושרים בחוסר הבושה שלהם, עד שאפילו עורכי הדין יכולים לקנא בהם"

כקוראת אדוקה של פרסומי האקדמיה ללשון עברית, שעשע אותי המשפט הזה שבא בסיומו של פרק חבטות במורים: "כאילו כדאי להרעיש עולמות אם מישהו יחשוב את מילת החיבור כתואר הפועל"

חביב עלי הציטוט הרציני הזה: "האושר תלוי לא בדברים עצמם, אלא בדעה שיצרנו לעצמנו עליהם"

את הספר מעטרים איוריו המקוריים של הנס הולביין הבן.

הספר תורגם שנית ב-2017 על ידי נתן רוב מרב מילר בשם "השבח לטפשות".

משעשע, מעורר מחשבה ומומלץ.

Moriae Encomium – Desiderius Erasmus Roterodamus

ספרית פועלים

1966 (1508)

תרגום מלטינית: חיים הלפרין

כשכדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום לדרך על-חללית, האדם היחיד שמצליח להמלט הוא ארתור דנט, שזמן קצר קודם לכן נאבק למנוע את הריסת ביתו הפרטי כדי לפנות מקום לכביש. מסתבר שהביורוקרטיה זהה בכל קנה מידה, בין אם זו הרשות המקומית הבריטית המסתירה כמיטב יכולתה את כוונותיה, בולמת את האפשרות להגיש התנגדות, ובסופו של דבר מאשימה את היחיד העומד בדרכה, ובין אם אלה הווגונים, "עמוד השדרה האימתני של השירות הציבורי הגלקטי", המטמינים את המסמכים הרלוונטים בגלקסיה כלשהי הרחק מעיני כל, ואינם מוכנים לשמוע תלונות.

מי שמציל את חייו של ארתור הוא פורד פְּרֶפֶקְט, חוצן שבא לכדור הארץ לזמן קצר כדי לעדכן את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ונתקע שם למשך חמש-עשרה שנה כשהוא מעמיד פני שחקן מובטל. שניות לפני שכדור הארץ מתפוגג מבלי להשאיר כל זכר, הוא מניף בוהן אלקטרונית, והשניים תופסים טרמפ בלתי חוקי בחללית ווגונית. כשפורד נחשף בפני ארתור בזהותו האמיתית, וארתור מבקש לעיין בערך של כדור הארץ במדריך, הוא מוצא לתדהמתו שתי מלים בלבד, "לא מזיק". פורד מתנצל על שהערך עדיין לא עודכן עם הנוסח האחרון ששלח, "לא מזיק ברובו". שיעור בענווה ובפרספקטיבה.

מפה מתגלגלת עלילה עתירת דמיון, משתעשעת באי-גיון, ומהנה עד מאוד. החל משמו הארצי של פורד, שאותו בחר לעצמו משום שסבר בטעות שמכוניות הן המין השולט, ועד חוסר היכולת של בני האדם להבין את המסרים של הדולפינים שידעו שכדור הארץ עומד בפני כליה (ונפרדו מהאנושות במשפט האלמותי "היו שלום ותודה על הדגים"), הספר מפנה חיצים שנונים אל החברה, שופע אזכורים חברתיים-תרבותיים, מרבה בתפניות מפתיעות, ולא מפסיק להצחיק.

נדמה לי שכולם יודעים שמגבת היא הפריט החיוני ביותר לטרמפיסט, ושארבעים ושתיים היא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר (ונותר רק לגלות מהי השאלה). אזכיר אם כך כמה היבטים אחרים שהתחבבו עלי.

כל מי שנעזר בצ'טבוטים שפרצו אל חיינו בסערה, מכיר את הסגנון האדיב והלהוט לרַצות שלהם. אדי, המחשב בספינת ליבת הזהב, הוא מעין מבשר שלהם, בהגזמה. "ברצוני שתדע כי תהיה בעייתך מה שתהיה, אני לצדך כדי לעזור לך לפתור אותה", הוא אומר במאור פנים. "אני יודע שאני פשוט אחגוג על כל תכנית שתבחרו להריץ דרכי", הוא משתפך.

הזכרתי קודם את השירות הציבורי הווגוני. הנה תיאורם של בעלי המשרה, המשקף, כמובן, את האופן בו הם נתפסים בכל מקום: "רעי מזג, ביורוקרטיים, רודפי שררה ונטולי רגש. איש מהם לא היה נוקף אצבע כדי להציל את סבתו משיני מפצפצת החרקים הרעבתנית מטראל בלי הוראות חתומות בשלושה העתקים שנשלחו, הוחזרו, נתבקשו, אבדו, נמצאו, נכפפו לחקירה ציבורית, שוב אבדו ולבסוף נקברו בערמת קומפוסט לשלושה חודשים ואחר כך נתמחזרו בחומר בערה".

חץ מחודד נשלח אל תיאורטיקנים חברתיים מנותקים: "וכך נשתבשה המערכת, התמוטטה האימפריה, ושקט ממושך וקודר האפיל על ביליון עולמות רעבים, שקט שהופר רק בחריקות עטיהם של המלומדים שעשו לילות כימים בכתיבת מאמרים קטנים וזחוחים על חשיבותה של כלכלה מדינית מתוכננת".

והנה התיחסות בנוסח אדמס לשאלות של אמונה, עם טוויסט אופייני לסיכום:

"הטיעון שלהם הוא בערך כזה: "אני מסרב להוכיח שאני קיים," אומר אלוהים, "שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום".

"אבל," אומר האדם, "דג בבל תוקע אותך, לא? הרי לא מתקבל על הדעת שהוא התפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מש"ל".

"אוי לי," אומר אלוהים, "על זה לא חשבתי", ובו במקום הוא מתפוגג באבכה של הגיון.

"אח, זה היה קל," אומר האדם. ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן, ונהרג במעבר החצייה הקרוב".

ועוד אחד אחרון על יהירותם של בני האדם: "האדם הניח מאז ומתמיד כי הוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, בגלל כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה – ואילו כל מה שהדולפינים עשו אי-פעם מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות את זמנם בנעימים".

עד כאן דוגמיות אחדות מרבות.

הספר תורגם בשנת 1985 על ידי מתי ונגריק ודנה לדרר, שנדרשו, מן הסתם, ליצירתיות רבה בבואם להמיר את שעשועי הלשון המקוריים לעברית. במהדורה זו מ-2011 נערך התרגום על ידי עמנואל לוטם. איור הכריכה החדש והנעים לעין הוא של אבי כץ.

נהניתי הנאה מרובה.

קישור לקריאת ההקדמה, "אי-אלה הערות חסרות תועלת מאת המחבר"

The Hitchhiker's Guide to the Galaxy – Douglas Adams

כתר

2011 (1979)

תרגום מאנגלית: מתי ונגריק, דנה לדרר

העסקן הפוליטי אמיץ דולניקר לוקה בלבו בעת אחד מנאומיו האינסופיים, המשובצים קלישאות וריקים מתוכן ממשי. בלית ברירה הוא נכנע ללחץ לפרוש זמנית למנוחה במקום שקט, הרחק מן הקלחת העסקנית. הכפר עין כמונים, השוכן אי-שם בצפון, ומקיים קשר עם העולם החיצון באמצעות נהג של תנובה, הפוקד את המקום לעתים רחוקות, נבחר לשמש מפלט, למרות הפצרות זאב, עוזרו של דולניקר, המבקש לעצמו חופשה בשוויץ על חשבון מעסיקיו.

ניתן להרחיק את דולניקר מן המרכז, אך לנתק אותו מן הפוליטיקה בלתי אפשרי. הכפר המנומנם, המתנהל כמאליו ברוח טובה וללא סכסוכים, שוקע עד מהרה בהשראת האורח במערבולת של משחקי כבוד, הגוררת הכפשות ושנאה ויד איש באחיו. הכפר נחלק למחנות, מערכת החינוך המצומצמת מתפצלת לתתי קבוצות על פי "השקפת עולם", מסים מוטלים שרירותית, הטיפול בשדות הכמון מוזנח, השוחט מגייס לצדו את אלוהים וקורא לחזרה בתשובה, בעיקר כדי שיהיה לו מנין לתפילה, ונבחרי הציבור מטעם עצמם (או מטעמו של דולניקר) דואגים אך ורק לעצמם. מסתבר שקל מאוד לתמרן בני אדם להתנהלות אבסורדית, למריבות שמשתתפיהן אינן מבינים את מקורן ואת מטרתן, לביורוקרטיה ולשוחד. בתו של הסנדלר, אחד משושביני הריב והמדון, וזאב, שבו התאהבה, מאבחנים יפה את חולשותיהן של המריונטות ושל מפעילן: "אדון המהנדס לא בא לנוח. הוא בא לסכסך". "יתכן. זה מקצועו". "מקצוע? למה מרשים האנשים מקצוע כזה?" "אולי מפני שהם אוהבים להסתכסך".

אפרים קישון, בשנינות ובהומור אבסורדי, נועץ סיכות בעסקנים הפוליטיים, השבויים בססמאות ומנותקים מן המציאות, ומצייר חזיון קודר למדי של האופי האנושי הניתן לתימרון באמצעות פריטה על מגרעותיו. המתרחש בעין כמונים הוא מיקרו קוסמוס של הפוליטיקה הישראלית, בתקופת מפא"י שבה נכתב (מהדורה ראשונה בשם "עין כמונים" ראתה אור ב-1955), וגם כיום (יתכן שהמציאות היתה מפתיעה אפילו את קישון הסרקסטי).

הכתיבה של קישון חביבה עלי מאוד, מצחיקה אותי, ומעוררת בי הערכה עמוקה כלפי יכולתו לפרק את המציאות לרכיביה, ולהאיר בתערובת של חיבה ושל ביקורת את הגיחוך שבה. אני נהנית לקרוא את ספריו המרירים, את הסיפורים המשפחתיים שלו, ואת הסאטירה החברתית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפיליטונים הרבים וגם בספר הזה.

מומלץ, כמובן.

עם עובד

1972

כותרת משנה: ובו יסופר על נעוריה של הקדושה לאורה דה נזיאנזי ועל התקופה שחיתה בה

בעיר הבירה של פיסוארגה מחכה חצר המלוכה, ויחד איתה החברה הגבוהה כולה, לבואה של נסיכת אנגליה שעתידה להשתדך עם הנסיך יוּסף. הנסיך אינו מעוניין בה, אמו אינה מתלהבת מכלתה העתידית, לאורה, מי שרואה עצמה ארוסתו של הנסיך, ודאי אינה רוצה בה. אבל אלה הם מן הסתם נישואי תועלת פוליטיים. הנסיך הנרפה ישלים איתם, אמו תמצא בדוחק משהו חיובי לומר על הנסיכה, ולאורה תסתגר במנזר, לכאורה הרחק מהבלי העולם הזה.

לאלה מצטרפים מבקרים מלכותיים מתמרלנדיה, דוכסים, דיפלומטים וגבירות רמות מעלה, עיתונאית מכתיבת סדר יום, אנשי כמורה, וגם המוני העם המצטופפים – באופן המזכיר מחזות בני ימינו – לחזות בזיו פניה של הנסיכה וללקט שאריות מן הזוהר האופף את מעמד האצולה.

"הפרח שתחת הרגל" הוא ספר פרוע / יוצא דופן / נוקב / שטותי / סאטירי, או כל אלה גם יחד. רונלד פירבנק מיקם את העלילה במקום בלתי מזוהה, שיכול להיות כל בירה שהיא. הוא משתלח בהמוניות ובחומרנות של המעמד הגבוה, נועץ סיכות חדות בכמורה, ומגחיך את גיבוריו בשל צביעותם, שטחיותם, קלות דעתם, קשי לבם ואדישותם. פה ושם הוא משלב התיחסויות גם לעצמו, ליצירתו, ולאופן בו התקבלה. הדמויות בספר מגיעות ממקומות אמיתיים ודמיוניים – פיסוארגה, אנגליה, תמרלנדיה – נושאות שמות המעידים על מוצאן מרחבי הגלובוס – מרטינז, באשיר, ויליאם – ומעוטרות בכינויים המצביעים על דעתו של הכותב עליהן – הוד נרפותו הנסיך, הוד ראוותנותה השמלונית, סר מישהו משהו. בשל הניתוק של הספר מסביבה מזוהה ומתקופה מוגדרת, ובשל עיסוקו באופי האנושי, הוא רלוונטי למרות תשעים ותשע שנותיו.

מצד אחד, נהניתי לקרוא אותו, בעיקר בשל הרצינות המוסווה כהשתטות. מצד שני, קצת הלכתי לאיבוד בתוך הסחרחרה המילולית של פירבנק. יש לי תחושה שהיצירה, למרות האוניברסליות שלה, כוונה לחברה מאוד ספציפית ולדמויות שבני התקופה יכלו לנסות לזהות, והידע שחסר לי כבת תקופה מאוחרת הרבה יותר הפריע לי. שתי ההקדמות לספר – זו של המערכת וזו של הסופר – סוגרות מעט את הפער הזה.

בגלל הלהטוטים המילוליים של הסופר, אני מניחה שמלאכתו של ארז וולק היתה מאתגרת. מבלי להשוות בין מקור לתרגום, הקריאה השוטפת והמשועשעת בספר מעידה על מלאכת תרגום מוצלחת.

The Flower Beneath the Foot – Ronald Firbank

אפרסמון

2022 (1923)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

"יריד ההבלים" שראה אור כספר ב-1848, ועוד קודם לכן כסדרה בת תשעה-עשר המשכים, הוא סאטירה נשכנית ומבדרת על החברה האנגלית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. "יריד ההבלים", כך מסביר הסופר כבר בשלב מוקדם, "הוא מקום של הבלות, שחיתות ואיוולת רבה, שכולו אחיזת עיניים וגניבת דעת והעמדת פנים", והספר כולו מדגים זאת בכל פיתולי עלילותיו. דמויותיו מציגות שלל טיפוסי אופי, מן החיישני והתמים ועד התוקפני והמושחת, אף אחת מהן אינה כליל השלמות, וכולן יחד פועלות מכוחם של כללי היריד. "זאת, ידידים יקרים, היא המטרה הנלבבת שהצבתי לעצמי – להלך עמכם בשבילי היריד ולסקור את הדוכנים והמופעים בו; למען נשוב כולנו הביתה כתום הזיקוקים, וההמולה, וההילולה, ונשקע בדכדוך גמור בחדרי חדרים".

בגלגולה כסדרה נשאה הנובלה את כותרת המשנה "שרטוטים בעט ובעפרון של החברה האנגלית", והתייחסה אל הטקסט ואל האיורים הנלווים, שגם הם יצירתו של הסופר. לספר ניתנה כותרת המשנה "רומן ללא גיבור", שניתן לפרשה ביותר ממובן אחד: דמויותיו של תאקרי אכן אינן גיבורות, וכולן לוקות באופן זה או אחר בחוליי החברה, בהם חמדנות, סנוביזם, צביעות ובטלנות, וכמו כן הנושא המעסיק את הסופר אינו היחיד, אלא החברה בכללה. במאמרים רבים ברשת, ובאחרית הדבר המעניינת מאת ה. מ. דלסקי, הכותבים מתייחסים, בין השאר, אל הריאליות של היצירה, ואל ההתנערות ממוסכמות הספרות של התקופה, ושרלוט ברונטה, שהיתה ממעריצותיו של תאקרי, קבעה כי "אם האמת היתה שוב אלילה, תאקרי היה הכהן הגדול שלה".

ציר העלילה הוא קורותיהן של אמיליה סדלי ובקי שארפ. שתי הצעירות עוזבות יחדיו בתום לימודיהן את הפנימיה בה שהו. אמיליה היא צעירה בת טובים, צנועה ומאירת פנים. בקי, בת למעמד נמוך – יתומה שאביה היה צייר ואמה רקדנית – שהתקבלה לפנימיה כמעשה חסד, ונאלצה לממן את לימודיה כחונכת תלמידות צעירות, היא חדת לשון, חצופה, מרדנית. כולם אוהבים את אמיליה, איש אינו אוהב את בקי. חייהן יתפתחו במקביל, אצל האחת בכניעות ואצל השניה באסרטיביות, ישיקו לעתים, ויציגו שני קצוות של התנהלות נשית בעולם שבו אשה היא נגזרת של הגברים במשפחתה. לצדן יופיעו גברים שונים, שידגימו התנהלות בקשת שבין מסירות בלתי מוגבלת (שעליה יאמר תאקרי כי, "סיפור זה נכתב לריק אם הקורא טרם הבחין שהמייג'ור הוא טיפוס רכרוכי") לדחף בלתי נשלט ל"כיבושים" ("לבד מן הניצחון במלחמה, היה הניצחון באהבה מקור גאווה לגברי יריד ההבלים מאז ומקדם", מלגלג הסופר). הספר, המסופר בסבלנות ובפרטנות, מציג דמויות רבות נוספות, משורטטות בשלמות, נודד בין אנגליה למושבות האנגלים באירופה – "נושאים עמנו בכל אשר נלך […] הגסת דעת עולצת ועזות מצח" – ומרכיב תמונה שלמה, תוססת וביקורתית, של היריד.

האופן בו תאקרי מספר את הסיפור הוא המשווה ליצירה קסם. הסופר נוקט בשיטת היודע-כל, אך משתעשע איתה. לעתים הוא חושף דברים שידועים לו מתוקף מעמדו, לעתים מערפל בכוונה ומניח לקורא להשלים פרטים על פי תפיסתו והעדפותיו. הוא אינו טורח להיות אובייקטיבי, אלא משלב את הערותיו, שרובן לגלגניות וביקורתיות, כדוגמת "איזו הדרת כבוד מוסיפה לגברת זקנה אותה יתרה בבנק!". הסופר אף בוחר לעתים בעמדת המטיף, לעתים בהפוך על הפוך, כמו עצתו לעלמות, "לעולם אל תחושו רגשות העשויים להכביד עליכן ואל תבטיחו הבטחות בלא להשאיר לעצמכן פתח לחזור בכן ולהפירן לעת מצוא. זו הדרך להצליח בחיים ולזכות בכבוד ובשם טוב ביריד ההבלים". הוא אינו חס על הקורא, אלא מעמת אותו עם השאלה מה היה עושה במקומן של הדמויות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר על אנשים הנענים להזמנתו של מי שאינו ראוי לכך, הוא מוסיף, "הכל באו לחלות פניו של אותו שוע נעלה – כל מי שהוזמנו; כפי שאתה, הקורא (אל תאמר לא), או אני הכותב זאת, היינו באים אילו נתבקשנו". יחד עם זאת, לצד השנינות, הוא מביע בישירות דעות רציניות, ביניהן הפניית תשומת הלב אל כל האנשים הפשוטים שחייהם נהרסים בגלל הנהנתנות חסרת האחריות של בני המעמדות הגבוהים – "קודם שאדם הולך לעזאזל בעצמו, הוא משגר לשם נשמות רבות אחרות לסלול לפניו את הדרך" – והקביעה הברורה המתייחסת להבדלי מעמדות, "תנו דעתכם כמה מסתורי, ותכופות חסר פשר, הוא פיס החיים, המעניק לזה מחלצות שש וארגמן ושולח לאחר בלואי סחבות תחת מלבושים וכלבים תחת מנחמים".

הזמן לא פגם באיכותה של היצירה ובתקפותה, גם משום אופן הסיפור המלבב, וגם משום שהיא עוסקת בנושא אופיים של בני האדם, נושא שלא אבד עליו הכלח. במענה למבקריו, שהתבטאו נגד הדיוקן הקודר של האופי האנושי בספריו, טען תאקרי כי האנשים ברובם טפשים ואנוכיים. אין צורך להחזיק בדעתו זו כדי להכיר בחולשותיהם של בני האדם, שאינן בהכרח תלויות תקופה ומקום.

ויליאם מייקפיס תאקרי כתב יצירה מרשימה ומהנה, אסתר כספי תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Vanity Fair – William Makepeace Thackeray

מוסד ביאליק

1987 (1848)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

אחרית דבר: ה. מ. דלסקי

איורים: המחבר

הרבה מלאכים מסתובבים אצלנו במחלקה לספרות, מלאך החוכמה, מלאך הטיפשות, מלאך הקנאה, היצר הרע, שגם הוא מעין מלאך, ומלאך הצדקנות ומלאך ההתחסדות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" מתאר את כל המלאכים הללו, למעט מלאך החוכמה שאינו משתלב בספר שכולו ביקורת. המחלקה לספרות, שמייצגת מן הסתם את האקדמיה כולה, מוּנעת מיצרים, מתשוקות, משנאות ומהתחשבנויות. וחקר הספרות, מה יהא עליו?

ד"ר יהושע רדלר, איש המחלקה, מתעורר בוקר אחד כד"ר יהודית רדלר. השינוי מתקבל על ידו / על ידה ועל ידי המחלקה כולה כטבעי. לכאורה לא השתנה דבר, למעט השינוי הפיזי, אבל היחס האקדמי מקבל תפנית לרעה. הספר, שיהושע היה על סף הוצאתו לאור, נדחה כעת כשהכותבת היא יהודית. "מי זאת יהודית רדלר?", שואל מנהל המחלקה, פרופ' ססובר, כשהוא מבקש תירוץ לדחות את הפרסום. היחס השונה לנשים בא לידי ביטוי גם ביחסן של הבריות אל מאמר מחמיא שכתבה רדלר על ספרו של ססובר: "אז זה מה שנהוג לחשוב: כשגבר משבח גבר זה פשוט כי יש גבר אחד שעשה משהו ראוי לשבח. כשאשה באה לשבח גבר זה כי היא צריכה להשיג ממנו משהו". התגובות המעליבות למאמר אינן מאחרות לבוא, וכנהוג בימינו הן בוטות ומכוערות. כשחבר ותיק, שחייב לססובר טובה, מצוטט על גב הספר מרעיף מחמאות, איש אינו מרים גבה.

שיקולים זרים אינם מתבטאים רק באפליה על רקע מין. ספרה של יהודית רדלר, שעוסק במשנתו של אהרן יהודה לייב הורוביץ, כולל קטע המתאר מנהג של יהדות המזרח. הקטע הבודד הזה מקדם את סיכויי הפרסום של הספר, בעידודו של חבר המחלקה הנושא שם מזרחי. גם לקשרי משפחה, לטוב ולרע, ולאהבות ולשנאות ישנות, יש משקל בכל החלטה הקשורה לפרסום, או לקידום, או לקביעות, או לאיוש משרה נחשקת. חנופה משחקת תפקיד חשוב במיוחד במבנה המעמדי הנוקשה של האקדמיה, ושפילפוגל, שעל שמו נקרא הספר, יודע זאת טוב מכולם. הקביעות שזכה בה נזקפת כולה לזכות חנופתו המתמשכת לססובר. הסטודנטים אינם נכללים בעלילה, למעט הערת אגב אחת, הממקמת את הדוקטורנטים בתחתיתה של ההיררכיה: בעוד שסטודנט רגיל לתואר ראשון הוא בחזקת לקוח, אורח, מי שסגל המחלקה נועד לרצות אותו, לחזר אחריו, להקנות לו חוכמה וידע ולהנעים את זמנו, תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים.

הספר שופע תיאורים מיניים, אך דווקא לקשרים מסוג זה אין כמעט כל משמעות במערך היחסים במחלקה. כולם שוכבים עם כולם בכל הרכב גיל ומגדר, ולמען האמת לא הצלחתי להבין מה ביקש הסופר להשיג או להביע באמצעות ההיבט הזה של העלילה.

מתן חרמוני נמנה עם סגל המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות של האוניברסיטה הפתוחה, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון. מן הסתם הספר מתאר הווי המוכר לו, וצר לי על עמיתיו שיחפשו את עצמם בספרו. בעלילה הבדויה שילב חרמוני עובדות אמיתיות רבות מתחום הספרות, כולל מתחומי עיסוקו שלו. כך, לדוגמא, ספרה של יהודית נקרא "כל הנכלים זורמים לאמריקה – מסכת חייו של המשכיל אהרן יהודה לייב הורוביץ (איל"ה)", ושמו מהדהד את עבודת הדוקטורט של חרמוני, "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה". כמה מהערות השוליים, שהוא מרבה בהן, כמו מדובר במסמך דוקומנטרי, מפנות אל מקורות אמיתיים (כולל הפניה אחת אל עצמו).

שמו של הספר נושא משמעויות שונות. פירושו "ציפור שיר", ובהשאלה הוא מתייחס בזלזול אל איבר מינו של האיש. החזרה הכפולה על שמו מרמזת גם היא לאקט מיני, לאופן בו בת זוגו פונה אליו. שפילפוגל הוא גם שמו של הפסיכולוג ב"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות, והספר מכיל רמזים ספרותיים רבים מסוג זה.

מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח. יחד עם זאת, היתה לי הרגשה סתמית למדי במהלך קריאתו. אולי האשם בכל ה"קישוטים" המופרכים שמטביעים את האמירות שהוא מנסה, מן הסתם, להביע. הפריעה לי גם הזחיחות המסוימת, שמסתתרת חלקית מתחת לטון המצטנע של המספר. למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מן הספר, משום שלא הערכתי את "היברו פבלישינג קומפני", אבל ייאמר לזכותו שהוא טוב מקודמו.

כתר

2019

הַדְלִיבֶּרְג היא העיירה הישרה ביותר בכל סביבותיה. כדי לשמר את שמה הטוב מתחנכים ילדיה מקטנותם על ברכי ערכיה, והוריהם מסלקים מדרכם כל פיתוי שיסיט אותם מדרך הישר. אל העיירה הזו נקלע גבר זר ויוצא פגוע, מבלי שאיש מן התושבים יהיה מודע לכך. הזר, שניחן באישיות נקמנית, סבור שהדרך הטובה ביותר להשיב לעיירה כגמולה היא פגיעה במוניטין המושלם שלה. הוא רוקח מזימה שתכליתה לחשוף את היצרים הרעים שתחת הכסות המהוגנת. הפיתוי האולטימטיבי שהוא מציב בפני התושבים הוא שק של כסף, שכצפוי מעורר חמדנות אנוכית, ומצית חשדות בין ידידים.

לא אשחית את הסקירה בקלקלנים. אציין רק שאם כי כותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על הזר, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה. אל השק נלווה מכתב, המסביר כי הכסף הוא תמורה על הושטת עזרה מצד אחד התושבים, מבלי לנקוב בשמו, והעיירה כולה מייחסת את המעשה הטוב דווקא לאיש השנוא היחיד במקום. איש אינו "חושד" באחד התושבים המכובדים לכאורה שהוא אשר סייע לזר. כשאחד מפיתולי העלילה גורם לבריות להסתובב כשחיוך מרוצה על פניהן, שוטה העיירה סבור שהסיבות לאושר הפתאומי הן שכן ששבר רגל או מותה של חותנת. סיבות שמקורן באחווה אנושית אינן עולות בדעתו כלל. העיירה השכילה לשמור על תדמיתה המצוחצחת כשנמנעה במודע מפיתויים. ברגע שהוצב בפניה פיתוי, נחשף אופייה האמיתי. האנשים, חרדים מצד אחד לתדמיתם בעיני שכניהם, ולהוטים מצד שני להיטיב את מצבם, ירמו אחרים, ולא פחות מזה ירמו את עצמם, כדי לתרץ את שחיתותם. עוד מעניין לציין שמי שעומדים למבחן, וכושלים, הם תשעה-עשר מכובדי המקום. התושבים האחרים, שלא התמזל מזלם, או שלא איתרע מזלם, לנסות לזכות בשק הכסף, עטים בששון על האפשרות לשים ללעג את מכובדיהם. אליבא דטוויין, איש אינו חף מליקויים, בהנתן ההזדמנות.

את הסאטירה המשעשעת והצינית של טוויין תרגם בחן רב יותם בנשלום, והיא נקראת בשטף ובחיוך תוך שהיא מעוררת הרהורים על אופיו של האדם, ובאופן טבעי מעלה את השאלה מה היה הקורא עושה לו עמד באותו המבחן.

מומלץ, כמובן.

הטקסט המלא באנגלית

The Man That Corrupted Hadleyburg – Mark Twain

לוקוס

2016 (1900)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

לורנסו קנטונה מתגורר עם אביו השתקן, ומנהל חיים שגרתיים, רובם בתוך הבית פנימה. מדי פעם הוא הולך לאוניברסיטה לשמוע הרצאה, ואינו יוצר קשר עם המרצים או עם הסטודנטים. בכלל, קשר אנושי קשה לו: בפרק הפותח את הספר, אביו חורג משגרת יומם, ומסרב ללכת לקנות לחם. לורנסו כמעט מתמוטט כשהוא נדרש לצאת אל הרחוב כדי למלא את המשימה הפשוטה הזו. יחודו היחיד של לורנסו, המספר את הספר בגוף ראשון, הוא בדמיונו הפיסי לפדרו אקירה, מנהיג האופוזיציה האמיץ במיראנדה, הנתונה תחת שלטון דיקטטורי רצחני. התנקשות בחייו של אקירה משנה את מסלול חייו של לורנסו. חברו מימי בית הספר, המשמש כיועצו של אקירה, משתף אותו בקנוניה פוליטית: הוא, ושותפיו למזימה, מודיעים לאומה שאקירה נפצע קשה, למרות שלמעשה נרצח, ולורנסו נעטף בתחבושות, מחובר למכשירים רפואיים, ומוצג כמנהיג ששרד.

תחילה לא נהניתי מהספר. חשבתי שהסופר משתמש ברעיון שכבר נלעס ביצירות אחרות – איש שולי נדחק בטעות אל תפקיד בכיר – רעיון שמשמש לצרכי סאטירה חברתית: "רביזור", לדוגמא, "להיות שם", "הקריירה של ניקודם דיזמה", ועוד. נראה לי לא סביר לצפות שהקורא יאמין במטמורפוזה בלתי הגיונית בעליל, לפיה אדם חרדתי, חסר כישורים חברתיים, מתפקד להפליא בחברת קושרי הקשר, ואפילו ניצב על במה לפני קהל ונושא דברים בבטחון. המשכתי לקרוא למרות ההסתיגויות בעיקר בשל הסגנון המשעשע של המספר, ולא התחרטתי. מעט אחרי מחצית הספר המפנה בעלילה הפתיע אותי, ובערך באותו שלב גם הבנתי שהספר – למרות נושאיו הכבדים – אינו לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, והנחתי לעצמי פשוט ליהנות מן הציניות של המספר.

העלילה מתרחשת, כאמור, בדיקטטורה, כנראה דרום-אמריקאית. במדינה שולט הנשיא טומאס דל פיטו, שבכוח הטרור שמפעילות פלוגות המוות שלו צובר לעצמו כוח ונכסים. שקרים, שחיתות ואלימות הם דבר יום ביומו, ובכל "אשמה" המחתרת הסטליניסטית, זו שהנשיא הצליח להכחיד לכאורה לפני שנים רבות, אך עדיין משמשת כמקור כל רע, על פי צרכיו. מרבית אוכלוסי מיראנדה הם עניים ומנושלים, בעוד שכבה דקה של מקורבים לשלטון נהנית מעושר מנקר עיניים. כך נשמעת מהדורת חדשות שגרתית במיראנדה:

סגן הנשיא קנה חגורת בטן מפחיתת משקל. שלושים ואחד איכרים מאזור הנפט מתו, כנראה בהתאבדות טקסית קולקטיבית, כל אחד מהם מכדור רובה בעורף. בהתקף חמלה הציע המנהיג העליון לקנות במחיר טוב את האדמות של האלמנות והיתומים. בנו של הנשיא מדד נעליים באלפיים דולר בניו יורק, כחלק מההכנות לנישואיו עם דוגמנית איטלקית. ספורטאי יליד מיראנדה התבלט אמש במקום ה-71 באליפות העולם לאופנוענים, ורב-החסד כבר הודיע שיתן לו עיטור, ירצה או לא ירצה.

מול השלטון המסואב, המזכיר את שלטונו של רפאל טרוחיו, כפי שתואר ב"חגיגת התיש" של יוסה, ניצבת מפלגת הצהובים בראשותו של אקירה. ההתנקשות במנהיג האופוזיציה מתרחשת חודשים ספורים לפני הבחירות, ותומכיו להוטים לרכב על גל האהדה לאישיותו בנסיון בלתי מציאותי לכבוש את השלטון. מכאן מתגלגל הסיפור, שהוא שילוב של מתח עם ביקורת פוליטית, עם סיפור על חברות ועל בגידה ועם סיפור אהבה, כולם מתוארים בתערובת של ציניות-חמלה-יאוש-הומור-גרדומים.

"שלושה ארונות קבורה לבנים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא קצבי, קריא מאוד, נושא אמירה ביקורתית, ובשורה התחתונה מספק חווית קריאה מהנה.

Tres Ataúdes Blancos – Antonio Ungar

מודן וחרגול

2016 (2010)

תרגום מספרדית: ליה נירגד