תגית: סיפורים

שבעה הסיפורים הקצרים של הסופר השוויצרי פטר ביכסל, אינם סיפורי ילדים. כלומר, אינם מסוג הסיפורים שהורים יבחרו להקריא לילדיהם. למה הם בכל זאת מקובצים תחת הכותרת "סיפורי ילדים"? כי יש בהם את התמימות הילדותית, את היכולת להתעלם מהמציאות ולהפליג בחלומות, להתעקש על הבלתי האפשרי ולא לחדול לשאול שאלות. את התכונות האלה הסופר מפקיד בידיהם של אנטי-גיבורים, אנשים מבוגרים עד זקנים, אפורים, סגורים בעולמם. בחיי היומיום אולי היינו מגדירים אותם כתמהונים, אבל ביכסל רואה מעבר לתמהונות, מחבב אותם, וגורם גם לקורא לראות את שהוא רואה בהם ואת שהם רואים בעולם. אולי אפילו לקנא בהם במקצת.

אדם אחד, "שלא היה לו עוד מה לעשות, שכבר לא היה נשוי, וכבר לא היו לו ילדים, וגם לא עבודה", רוצה להוכיח לעצמו במו עיניו ורגליו שהעולם העגול, ומתכנן מסע בקו ישר עד שישוב אל נקודת המוצא. איך עושים זאת בעולם שיש בו בתים ועצים ונהרות שאינם מאפשרים הליכה נטולת מעקפים? בהגיון של ילד. איש זקן אחד ש"אין כמעט שום הבדל בינו ובין אנשים אחרים", חש צורך דוחק בשינוי כלשהו, ומכיוון שאין בכוחו לשנות את המציאות, הוא משנה את המילים המתארות אותה. ואיש אחד, שאינו רוצה לדעת דבר, שקוע עד צוואר בלמידת כל מה שניתן ללמוד כדי שיידע מה אינו רוצה לדעת. אלה הן שלוש מן הדמויות כובשות הלב, מכמירות הלב, המאכלסות את הסיפורים הקצרים והממזריים, אם לשאול את הביטוי שבו בחר המתרגם לתאר את הספר.

זהו תרגום שני של הסיפורים (הקודם נעשה על ידי רוני פיסקר ב-1983 תחת השם "מעשיות ילדים"), והוא רואה אור לכבודו של הסופר שהלך לעולמו במרץ השנה. חנן אלשטיין, שתרגומו שוטף ונעים, צירף לספר אחרית דבר, המתארת את יצירתו של הסופר, וכוללת גם את סיפור פגישתם לפני שנים רבות. כדאי לקרוא אותה.

נהניתי ואני ממליצה.

Kindergeschichten – Peter Bichsel

מקום לשירה

2025 (1969)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

"סיפורים ואגדות" מכיל מבחר מיצירות הפרוזה הקצרות שכתב אוסקר ויילד. חלקן תורגמו על ידי אליעזר כרמי – חטאו של הלורד ארטור; הספינקס ללא סודות; הרוח מטירת קאנטרוויל; המיליונר לדוגמא; הדייג ונשמתו, והאחרות על ידי חיים תרסי – הנסיך המאושר; הזמיר והשושנה; הענק קשה הלב; הידיד הנאמן; הרקטה המיוחדת במינה; המלך הצעיר; יום הולדת של האינפנטה; הולדת הכוכב; נפש האדם בסוציאליזם; אימרות ופילוסופיה לשימוש הצעירים; פיוטים בפרוזה – האמן, עושה הטוב, התלמיד, המורה, בית משפט אלוהים, מורה החכמה. שני המתרגמים עשו עבודה משובחת, שטעמה הטוב נשמר למרות הזמן הרב שחלף מאז. במהלך השנים ראו היצירות אור בפורמטים שונים, כל אחת בנפרד או בקבצים כאלה ואחרים, וזכו גם לתרגומים נוספים.

יצירותיו של ויילד נכתבו בתקופה קצרה יחסית (הוא נפטר בהיותו בן ארבעים ושש), אך המגוון שלהן מרשים. יש בהן שנינות והגות, אמונה באהבה ובנדיבות אך לעתים גורל מר לנדיבים, זלזול מעודן אך נוקב במעמד וביוקרה חברתית, תיאורים ארכניים ואמירות קצרות, סיפורים עם מוסר השכל וסיפורים משעשעים. לעתים הוא מעניק תגמול הולם בדמות גן עדן למי שלמד לאהוב ילדים ולחלוק איתם את גנו ("הענק קשה הלב"), ולעתים הוא נותן לגיבורו, שהפך מאגואיסט למלא חמלה, תקופת מלוכה קצרצרה בלבד ומוות בגיל צעיר ("הולדת הכוכב"). הוא מקדיש יצירה ארוכה יחסית לשאלת הלב מול הנשמה והאהבה מול העושר והחוכמה ("הדייג ונשמתו"), ויצירה משעשעת במיוחד להבדלים התרבותיים שבין ארצות הברית לאנגליה ("הרוח מטירת קאנטרוויל"). יש הבאים על גמולם בזכות מעשה חסד אחד ("המליונר לדוגמא"), ויש העושים חסדים רבים עד כדי אובדן עצמם ומושלכים ככלי אין חפץ בו ("הנסיך המאושר" ו"הזמיר והשושנה"). האהבה והחמלה מנצחות תמיד, אבל שיטת השכר והגמול או החטא והעונש נדמית אקראית. כמו במציאות.

בין אם הסיפורים מסתיימים באושר ובין אם סיומם מר, הקריאה בהם מענגת תמיד, והמגוון שלהם, כמו גם הבחירות המגוונות בכיווני העלילה, מבטיחים ענין. חלק מן הסיפורים סווגו עם השנים כמיועדים לקוראים צעירים, אך מתחת ל"אגדיות" שבהם הם מעלים לדיון נושאים כבדי ראש של תפיסות חברתיות ומוסריות, ובקריאות חוזרות בגילאים שונים ניתן למצוא בהם רבדים חדשים.

מומלץ, כמובן.

ספרי זהב

1960 (1888 – 1892)

תרגום מאנגלית: חיים תרסי וא. כרמי

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

בספרה הראשון של בלה שגיא, "שבר ענף ירוק", התרחשו הסיפורים, כמשתמע משמו ההולם של הקובץ, סביב שבר שארע בחיי הדמויות. שברים מתרחשים גם בסיפורים שבספר החדש, שבר שנגרם מהגירה, מהורות מאיימת, מבדידות, מאלימות, ממלחמה. הזרות שבשם הספר, כשם הסיפור הראשון בו, נוכחת גם היא במרבית הסיפורים, זרות שנובעת מעקירה, מסודות, מניתוק, מבחירה באורח חיים חדש. כמו בספר הקודם, גם כאן הסיפורים מתאפיינים בכתיבה רגישה, באמפתיה, ביכולת למצוא לעתים את הניצוץ הטוב, החומל, אפילו בלב הרוע והקושי.

בין הדמויות בספר, אשה, שבנה נפטר כילד צעיר, מאמינה שהיא רואה אותו עשור אחר כך; שופטת בדימוס, שמוחה אינו חד כשהיה, סובלת מן הבדידות שנכפתה על הקשישים בימי הקורונה; אדם, שעלה לארץ עם הוריו כילד, בוחר שנים אחר כך לעזוב ואינו מסוגל לספר להם; אשה, שבתה הותקפה מינית על ידי השכן, נאלצת להמשיך לגור באותו הבנין ממש מול דלתו של התוקף; ילדה, שאביה מחנך אותה בקשיחות ובאלימות, יוצאת לחפש בת שנתיים שנעלמה בשכונה, כי היא יודעת טוב מכולם איפה נמצא האיבוד; ועוד.

לא אתאר את כל הסיפורים, בעיקר משום שסקירה אינה יכולה להוות תחליף לקריאתם – וכדאי לקרוא אותם. אציין רק שיש בהם אחד משעשע בחלקו ודי רומנטי, "הזמן שעצר והלב שהמשיך", למרות שהוא מתרחש בחלקו הגדול בשבעה באוקטובר על רקע האזעקות והידיעות הראשונות מן הדרום; ואחד מחמם לב במיוחד, "מתנה רומנטית", אף הוא על רקע המלחמה, ובו אשה נחלצת לסייע לזוג מפונים לחזק את הקשר הזוגי שמאיים להתמוסס בחדר המלון הצפוף שבו שוכנו עם ילדיהם; ואחד, "בסוף, ככה זה גברים וככה זה נשים", שחושף סוד קשה בסיומו; וגם סיפור צובט לב ומעורר חיבה, "להתראות בורחס", על מנהל ספריה שמסיים את תפקידו; ואם אמשיך כך אתאר בכל זאת את כולם, אז עד כאן.

את הסיפור הראשון ניתן לקרוא באתר עברית.

מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

שבעה סיפורים מכיל "פֶּסַע", כל אחד מהם נושא בפשטות את שמו של גיבורו.

שכי, חרדי לשעבר ואיש QA, משתלב בעולם החילוני, וקצת מסתבך כשאינו מבין לגמרי את כללי המשחק; ספי, מאייר מוכשר, מסתגר במרתף טחוב ומתפורר עם חתולה; אריאלה, שנושאת טראומה מקשר לקוי עם חברה בילדות, משליכה את תוצאותיה על בתה; קמיל, שמעורב בפעילות בלתי חוקית, עושה הכל כדי להסתיר אותה; תכלת, כותבת סיפורי חיים, נושאת באשמת ניצולים; נטע, סופרת תחת חקירה, משתפת במיילים שכתב ידיד שנעלם; בן, עדיין ילד, מפנים את הוראות הוריו להתנהלות במקרה של אסון.

כשאני קוראת את הסקירות שכתבתי על חמשת ספריה הקודמים של שירז אפיק, אני מוצאת את אותן המלים – מינון, דיוק, איפוק, מתחת לעור. כל אלה מצויים גם בסיפורים שב"פסע". יש לסופרת יכולת מרשימה לאפיין דמויות ומצבים באמצעות ניואנסים דקים, תוך שימוש בשפה מדויקת הן בעלילה והן בדיאלוגים. היא רואה מעבר לחיצוניות הבנאלית, היומיומית, ומציעה נקודות מבט שמאירות את דמויותיה ומאפשרות גם לקוראים לגלות בהן משהו שמעבר לשגרתי ולחמול גם על הפגומות שבהן. את כל זה היא עושה בכתיבה מאופקת שיש בה עוצמה שאינה נזקקת לזעקה.

נוסף לכתיבה המוקפדת, הספר זכה גם לתשומת לב עיצובית. את הכריכה היפה עיצבו הסופרת ובנה עומר, והאיורים הנאים בראש כל סיפור הם של יעל שיה.

המוטיב החוזר של נעליים בכריכה ובתחילת הסיפורים מעלה על הדעת את האפשרות שלמרות היותם נפרדים זה מזה מתקיים ביניהם קשר כלשהו. מצטרף לכך גם שמו של הספר, הכרוך אף הוא בהליכה, בתנועה. כמובן, בימים אלה, החל מן השבעה באוקטובר, המילה "פסע" נושאת מטען כבד של ציפיות ושל אכזבה וכאב, והבחירה בה כשם הספר עשויה אף היא להעיד על רובד נוסף ברצף הסיפורים. "בן", הסיפור האחרון, נוגע כמעט במישרין בטראומה, החל מן המשפט הראשון, כחץ שלוח, "אבא אמר שאם האנשים הרעים יגיעו, כל אחד צריך לרוץ לכיוון אחר". אולי היא מצויה בדרך זו או אחרת גם בסיפורים האחרים, אבל בין אם מחפשים אותה שם או קוראים את הסיפורים ברובד הגלוי, הם מצוינים, נוגעים אל הלב, ומומלצים מאוד.

הוצאת המקור

2025

מרגרט אטווד מפגינה – שוב – ב"תועות בזמן" את כשרונה ככותבת סיפורים קצרים. אלה שבחלקו הראשון של הספר ובחלקו האחרון שאובים מן הביוגרפיה שלה ושל בן זוגה גרהם גיבסון, וכמו ב"אי-סדר מוסרי" גם כאן היא מכנה אותם נל וטיג. חלקו האמצעי של הספר כולל סיפורים עצמאיים, בדויים, שמספקים, בדרכה המיוחדת של אטווד, נקודות תצפית בלתי שגרתיות על האנושות.

הסופרת היתה בת שמונים ושלוש כשהספר ראה אור. אני מציינת עובדה זו משום שמרבית הסיפורים, בעיקר אלה של נל וטיג, מסופרים על ידי אשה בגילה שהתאלמנה לא מכבר, אשה שמקבלת את הזיקנה ואת יתרונותיה וחסרונותיה בטבעיות. הכתיבה שלה רעננה – היא עדיין שואלת שאלות ללא מענה – עוקצנית לעתים, חדה ומפוכחת, ואת מגבלות גילה היא נושאת בהשלמה ובתבונה.

הסיפור הראשון משעשע, כשהוא מתאר נסיונות ללמוד עזרה ראשונה בעקבות דרישת החברה המעסיקה את בני הזוג. כרגיל אצל אטווד, היא אינה מצטמצמת לגבולות של עלילה יחידה או של נושא יחיד. הסיפור מתנתב אל הפער שבין המוּדעוּת המתמדת לסכנות כיום, בעיקר משום שיש דרכים למנוע אותן או למצער להתכונן אליהן, ובין אי-המוּדעוּת בעבר. ההעדפה שלה ברורה: "מוטב להאחז באשליית הבטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את. האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי-המודעות שירתה אותם נאמנה".

"שני גברים חרוכים" יוצא דופן בשני חלקי הספר המוקדשים לנל ולטיג, משום שאינו עוסק ישירות בהם, אלא בשני אנשים שהכירו בצרפת ושחלקו איתה את סיפור חייהם. "הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למלים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור מספר על חברות שנוצרה בין שני גברים שונים מאוד זה מזה, כשחוויות המלחמה הנפרדות שלהם מקשרות ביניהם.

גם "ארוחת צהרים מאובקת" סובב סביב המלחמה, ובמרכזו אביו של טיג שכונה בז"ע, בריגדיר זקן עליז, אם כי העליזות שימשה לו מסכה בלבד, שכן שב משדות הקרב של מלחמת העולם השניה אדם אחר משיצא אליהם. הסופרת תוהה על היכולת של זוג שהופרד לשש שנים קשות להשתקם – "איך זה לחיות עם גבר שנוכח רק למחצה? המחצית השניה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים". בז"ע סייע בשחרור עיר בהולנד (שגמלה לו בקריאת רחוב על שמו), היה ממשחררי וסטרבורק, והגיע לברגן-בלזן ימים מספר אחרי הבריטים. ניירותיו, שעברו לידיה של הסופרת, מספרים לה, חלקית, על מחשבותיו בשדה הקרב, כפי שבאו לידי ביטוי בשירים שכתב תוך כדי המלחמה, ומותירים שאלות פתוחות כמו הקשר שלו עם מרתה גלהורן, שמכתב ממנה מצוי אף הוא בין הניירות. לעולם, כך נראה, לא באמת תכיר אותו. "אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?", היא אומרת בלבה לבריגדיר המת.

מסיפורי נל וטיג אזכיר גם את "אלמנות", ובו הסופרת עונה במכתב לשאלת ידיד שדרש בשלומה, ומתארת את תחושת האלמנוּת, את החיים כאלמנה. המכתב הזה לא נשלח, שכן "אתה נמצא מעבר לנהר. שם יקיריך עדיין לובשים דמות מוחשית. בצד הזה, האלמנות. ובינינו זורם נהר שאין לחצות אותו". במקומו היא כותבת מכתב כמעט "גנרי", מכתב חביב, שאינו אומר בעצם דבר משמעותי כלשהו על עצמה ועל חייה אחרי מות בן זוגה.

במרבית הסיפורים בחלקו האמצעי של הקובץ נוכחת מגפה כלשהי, מן הסתם בהשפעת הקורונה, או שמתרחש ארוע דרמטי שמאפשר לסופרת להרחיק את נקודת ההתבוננות שלה. "קונכיית צדפה" הוא סיפור הוצאתה להורג של היפאטיה, המספרת אותו בגוף ראשון, כשהיא ממשיכה להתבונן באנושות בשנים שעברו מאז. "רבים בעולמכם אוחזים בדעה שמאז תקופתי חלה התקדמות, שאנשים נעשו אנושים יותר, שהזוועות שנפוצו באותה עת פחתו עם השנים, אם כי לא ברור לי איך אדם ששם לב למתרחש סביבו מסוגל לחשוב כך". היא מתייחסת ליצוגים שלה באמנות כאשה צעירה, למרות שהיתה לפחות בת חמישים במותה, לעתים עירומה – "מושא ענין קבוע אצל גברים מסוג מסוים" – ותוהה אם זכתה כשנמנעה ממנה הזיקנה או שהפסידה: "אני מנסה להביט בצד החיובי: לא נאלצתי לשאת את השפעות הזיקנה המופלגת. מה עדיף, אני שואלת את עצמי, שלולית או שקיעה? לכל אחת קסם משלה".

נקודות התבוננות מיוחדות במציאות מצויות גם ב"הראיון המת", ראיון בדוי עם ג'ורג' אורוול, ב"גריזלדה חסרת הסבלנות", שבו חייזר מחזיק אנשים בבידוד ומספר להם סיפור מערער מוסכמות, וב"מותרים לכל", שהוא, בעיני, מעין מחווה ל"מעשה השפחה".

שמו של הספר בתרגום מילולי הוא "בחורות זקנות ביער". חיבבתי אותו יותר מאשר את השם שנבחר למהדורה העברית, שבעיני הוא עָצוּר מדי מכדי להשמע "אטוודי" (סער ורדי, ראש מחלקת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מעיר: באנגלית Babes in the Woods  הוא בערך המקבילה העברית ל"תינוקות שנשבו". תוספת המילה Old לפני הוא אוקסימורון חמוד, אבל אי אפשר לקרוא לספר בעברית "תינוקות מקשישים שנשבו". לכן הפתרון היה למצוא חלופה בעברית מתוך הסיפור בעל אותו שם, שתהיה הכי קרובה למה שהסופרת ניסתה בעצם לומר כאן. לא רק שהשם החדש לקוח ישירות מתוך הספר – הוא גם קיבל את ברכתה האישית של אטווד).

הזכרתי על קצה-קצהו של המזלג כמחצית מן הסיפורים שבספר. האחרים טובים לא פחות, וכולם תורגמו היטב על יד קטיה בנוביץ'. למען האמת, קצת קשה לכתוב עליהם, בעיקר משום שלספר רק את העלילה מחטיא לגמרי את איכותם. קסמם וחוכמתם נובעים מן השפע שבכל אחד מהם, מן היכולת של הסופרת לזרום קדימה ולצדדים תוך שהיא גורפת אל תוך העלילה פרטי משנה, שכולם יחד מספקים חוויה שהיא גם מהנה לקריאה וגם מחייבת הרהור.

מומלץ בהחלט, כמובן.

Old Babes in the Wood – Margaret Atwood

מחברות לספרות

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

ג'ון גרישם, המוכר בזכות ספרי המותחנים המשפטיים שכתב, קיבץ בספר זה שבעה סיפורים קצרים. רובם ככולם נוגעים במידה כזו או אחרת בהיבט משפטי כלשהו, אבל עיקר עניינם הוא התבוננות בדמויות בעיירה קלנטון שבמדינת מיסיסיפי בעת שהן נקלעות לסיטואציה החורגת מן השגרה.    

"מסע דמים" מספר על מסעם של שלושה צעירים אל ממפיס כדי לתרום דם לצעיר מהעיירה שנפצע בתאונת עבודה. גרישם מתאר בלגלגנות, שלא נעדרת ממנה חיבה, את הצירוף המשעשע של בחור אחראי למדי עם בתול שנפעם מן העיר הגדולה ועם מסומם ואלכוהוליסט שאינו מסוגל להתמודד עם חולשותיו. כשכל אחד מושך לכיוון שונה, וכולם בקלות דעת נגררים אחרי האחרים, טוב לא יכול לצאת מזה גם אם הכוונות טובות. את ההיבט המשפטי, הלגלגני אף הוא, מספק עורך דין, המבליח מבלי שנקרא אל בית אמו של הפצוע, מבטיח הרים וגורם למשפחה להבטיח "להתעלם מעורכי דין אחרים – סתם חבורה של רודפי אמבולנסים – ולנדות כל חוקר ביטוח שיתגנב למקום כנחש".

"להביא את ריימונד" הוא סיפור נוגע ללב על אשה ושני בניה, הנוסעים אל הכלא לקראת ההוצאה להורג של הבן הצעיר. שלושת הבנים הם פליטי האלימות הקשה של אביהם, שלמרבה המזל התפוגג בשלב כלשהו מחייהם. הבכור פרש מחיי פשע, השני עדיין שקוע בהם, אך הוא מטפל במסירות באמו. השלישי הרחיק לכת, ומצפה לו, כאמור, עונש מוות. עד הרגע האחרון הצעיר, שהוא פנטזיונר יומרני, מאמין שעורכי הדין שהוא מעסיק על חשבונם של אמו ואחיו יושיעו אותו.

גיבור "תיקים מצחינים" הוא עורך דין בעיירה הקטנה, שאיכשהו מצליחה לפרנס את עורכי הדין הרבים השוכנים בה. הוא קץ בקטנוניות של עבודתו, הוא קץ באשתו, וכשנופלת לידיו הזדמנות פז בזכות תיקים פתוחים ישנים, שאת קיומם כמעט שכח והוא מכנה אותם 'מצחינים', הוא מנצל אותה כדי לשנות את חייו כליל, תוך שהוא מרמה על ימין ועל שמאל.

איש עסקים נוכל וראוותן, שחולשתו העיקרית, פרט לכסף, היא הימורים, מנצל בסיפור "קזינו" אינדיאני זקן כדי להקים קזינו למרות התנגדות גורפת של הסביבה, תוך שהוא עושה שימוש בחוק המאפשר לאינדיאנים חרות רבה על אדמותיהם. לקזינו יש השפעה בלתי צפויה על חייו של זוג אחד, ובסופו של דבר גם על חיי אותו איש עסקים.

"חדרו של מייקל" הוא הנוקב שבין השבעה. עורך דין, שהגן לפני שנים על רופא רשלן שגרם ללידתו של תינוק פגוע מוח, נאלץ לעמוד פנים מול פנים מול הילד, שמצבו לא הוטב עם השנים, ולהכיר בנזק שגרם כל אחד מן השקרים שהשמיע בזחיחות במהלך ההגנה.

את "נווה מרגוע" מספר בגוף ראשון נוכל, שעובר מבית-אבות אחד למשנהו, עובד שם כמה חודשים, מביא לשינוי צוואה כלשהי של אחד הדיירים לטובתו בעזרתו של חבר עורך דין, נוכל אף הוא, וממשיך למוסד הבא. בעיני הוא עצמו הוא ככל הנראה מעין דון קישוט הנלחם באינספור הפרות החוק ומקרי הרשלנות של המוסדות, שעל הנהלתם הוא מותח, בצדק, כך נראה, ביקורת קשה.

הסיפור האחרון, "ילד משונה", הוא הנוגה שבהם. הומוסקסואל יליד המקום, שבחר להתרחק בשל נטייתו שסימנה אותו כמשונה, ונודה במידה רבה על ידי משפחתו, שם אל העיירה כשהוא חולה איידס ונוטה למות. ידידות ענוגה נרקמת בינו ובין אשה שחורה מבוגרת, כשהוא מורחק מן הצד הלבן של העיירה אל הצד השחור, כדי שימות שם ולא ידביק איש מן הלבנים.

ג'ון גרישם מפגין בסיפורים את אותה מיומנות שמאפיינת את ספריו. דמויותיו ברורות מאוד, אמינות מאוד. הסיטואציות שהוא בורא מלאות חיים. הוא אינו מייפה את המציאות, ואינו "מנפח" אותה לטובת הבדיה. יש לו היכרות מעמיקה עם נושאי כתיבתו, וסגנונו מצטיין בשילוב של ריאליזם חד, שזור לעתים בציניות משועשעת, בצירוף חמלה על החלשים והפגועים. הסיפורים זכו לתרגום נאה של בועז וייס, והספר מומלץ בהחלט.

Ford County – John Grisham

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

"געגוע" הוא קובץ של חמישה סיפורים קצרים, זוכי תחרות הכתיבה של "סדנאות הבית" בהשראת מכתבים המצויים באתר "אוצרות". הסיפורים מוצגים כאן על פי סדר זכייתם – מקום ראשון עד שלישי ושני ציונים לשבח.

"שוקולד" של אופיר עוז מסופר מפיו של פועל עברי ניצול שואה, שמבצע עבודות בניה בביתו של בן-גוריון, וזוכה לשיחות יומיות אישיות אתו. "המחשבה האחרונה" של דפנה ספירשטיין מסופר מפיו של חייל במלחמת יום הכיפורים, היוצא בלילה הקפוא מן האוהל לעשות את צרכיו, מועד ונופל, ועל סף קפיאה מהרהר בחייו שלו ובגורלו של אצי, איש הקרח. "מה רואים בלמטה של הים" של נועה שוורץ הוא סיפורו צובט הלב של בנו של איש אח"י דקר שמתגעגע לאביו, ומבין למחצה שלעולם לא ישוב. "סדק" של פנינה גפן מתאר אשה בתקופת מלחמת העצמאות, המצפה לשובו של בעלה שמוביל שיירות מזון לישובים נצורים. "מצב הרוח שלי השתפר" של ניר סופר דודק נכתב במוסד לפגועי נפש, ובו ניצולת שואה, שמטופלת במכות חשמל, כותבת לילדיה. כל החמישה מצטיינים בכתיבה טובה, תמציתית אך נוקבת, וכולם מאירים פינה קטנה של הישראליות.

מעבר להנאה מהסיפורים עצמם, נהניתי מאוד משיטוט באתר "אוצרות", המציג למעלה מאלפיים מכתבים פרטיים, שיחד יוצרים תמונה מיוחדת של ההיסטוריה הישראלית והיהודית. בשל רשלנות מסוימת בעריכת הקובץ, הקישורים שבסוף כל סיפור, שהיו אמורים להוביל אל מקור ההשראה, מובילים אל אותו המכתב שאינו קשור לאף אחד מהם. לשלושת הסיפורים שזכו במקומות הראשונים צורף תיאור קצר של המכתבים שברקע, והיה קל לאתר אותם באמצעות החיפוש באתר. לשני הזוכים בציון לשבח לא צורף תיאור כזה, אבל נראה לי שהצלחתי לאתר את המכתבים המתאימים. כך או כך, על הדרך קראתי מכתבים מעניינים נוספים, ולבטח אשוב אל האתר.

הנה מקורות ההשראה על פי סדר הסיפורים:

באפריל 1971 ילדה לקראת בת מצווה מבקשת להפגש עם בן-גוריון, והוא נענה בחיוב

חייל שנלחם בקרב על החרמון במלחמת יום כיפור כותב באוקטובר 1973 לאחותו

גלויה ששלח קצין החשמל של אח"י דקר לבנו בינואר 1968, עשרה ימים לפני טביעתה של הצוללת

מכתב מפברואר 1948 מתאר שיירות המזון ופעילות ההגנה מפיה של מי שהשתתפה בהן

מכתב משלוותא – אם מאושפזת כותבת לבתה בשנות ה-60

עברית ספרים

2023

"מתנה וצלקת" מצרף יחדיו שתי נובלות. הראשונה, ששמה כשם הספר, מספרת על מיכאלה, שתורמת בהתנדבות כליה לילד זר. השניה, "הפי אנד", מתארת תקופה בחייו של רענן, שבה הוא מתנדב בהוספיס. כל נובלה עומדת בפני עצמה, והמשותף ביניהן הוא נסיון להתחקות על סיבותיה של פעולת ההתנדבות.

חיבבתי את הנובלה השניה. רענן, בן שלושים וחמש, מצוי במערכת יחסים ממושכת עם טל, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. טל היא ה"גבר" בבית, אם להגרר לסטראוטיפים, רענן הוא הרגיש יותר, החיישני. הוא כמֵה לאהבה, ולמרות היחסים התקינים בינו ובין טל הוא אינו חש שהוא מקבל את מה שהוא מבקש. יתכן שהיה מסתפק בכך, אבל ההתנדבות בהוספיס מפגישה אותו עם איריס, שבערוב ימיה חשה שחיתה חיים טובים עם בן זוגה וילדיה, ובכל זאת מייסרת אותה תחושת החמצה משום שהסתפקה ב"בסדר" ולא הלכה אחר לבה. למה רענן בוחר לבלות שנה בחברת אנשים גוססים? למה נדמה שהוא מוכן לסכן את כל מה שיש לו בשביל להעניק להם "מוות טוב"? רענן מתבקש בינו לבין עצמו לענות על השאלות הללו.

פחות חיבבתי את הנובלה הראשונה. מיכאלה היא אשה תקועה בשלהי שנות הארבעים שלה. שנים אחרי שבעלה בגד בה, אחרי תהליך גירושין שהיא גררה על פני ארבע שנים, אחרי שהוא כבר נישא ולו ולבת זוגו נולד ילד, היא עדיין מתייחסת אליו בינה לבינה כ"גדי שלי", לא מסוגלת להשלים ולהרפות. יש לה כמה גרסאות בתשובה לשאלה למה היא תורמת כליה לזר, למעט התשובה האמיתית: לנכס לעצמה מישהו אחר, "עמית שלי", כפי שהיא מכנה את הילד שמקבל את הכליה. בשונה מרענן, שהוא ברור ואמין ונכנס אל הלב, מיכאלה המשונה נותרת מרוחקת. ה"טריק" של צלקת הניתוח הפוצחת בפעימות בכל פעם שהיא באזור בו נמצא עמית, אינו תופס, מבחינתי. הוא "מחושב" מדי ומרחיק את מיכאלה אפילו יותר.

כושר הביטוי של אודי נוימן נאה, העלילות זורמות בנעימות, ובסך הכל חווית קריאה מעניינת.

עם עובד

2025

"אי-סדר מוסרי" הוא שרשרת של אחד-עשר סיפורים, השואבים מן הביוגרפיה הפרטית של מרגרט אטווד. הסופרת אמנם העניקה לגיבוריה שמות בדויים – נל וטיג במקום שמה שלה ושל בן זוגה הסופר גרהם גיבסון – וחלק מן הסיפורים מסופרים בגוף שלישי, אבל אי אפשר לטעות בזיהוי. יתכן שהיו לאטווד מניעים שאינם ידועים לי לבחור בהרחקת הדמויות מן האוטוביוגרפיה, אבל בכל מקרה, לדעתי, זו בחירה נכונה. אטווד אף פעם אינה מספרת סיפור פרטי, שלה או של דמות בדויה. היא מספרת על תופעה חברתית, על התקופה בה מתרחשים הארועים. הניתוק הספרותי מן האוטוביוגרפי מרחיב את הסיפורים מן הפרטי אל הכללי. זה אינו תיאור של "אלה הם חיי שלי, של מרגרט", אלא הפנית זרקור אל החברה שבתוכה התנהלו חייה.

כל אחד מהסיפורים מסופר בדרכה המיוחדת של הסופרת, שמספרת ברובם סיפור צדדי, אנקדוטי לכאורה, המוליך את הקוראים אל מה שהיא מבקשת לספר באמת. כך, לדוגמא, "הפרש הערוף", שלכאורה סובב סביב תחפושת שהכינה לעצמה לליל כל הקדושים, הוא בעצם סיפור יחסיה עם אחותה הצעירה כילדות וכנשים מבוגרות, "הדוכסית האחרונה שלי", שחוזר אל ניתוח יצירתו של רוברט בראונינג בימי בית הספר, הוא סיפור על יחסי חברוּת והרהור במעמד האשה, ו"פיאסקו בלברדור", שמתאר מסע גילוי כושל בצפון קנדה, הוא תיאור דעיכתו של אביה.

הסיפור הפותח מתרחש בשגרה של זוג ותיק, נל וטיג. שני הסיפורים החותמים את הספר עוסקים בזקנתם של הוריה. ביניהם היא מספרת על ילדה שנאלצה לתפקד לעתים כמחליפה של אמה, ושנדחקה תמיד לתפקידים "נשיים"; על יחסי אחיות; על היותה אשה שניה בחייו של בן זוגה, שאמנם היה פרוד מאשתו, אך עדיין קשור אליה בשל שני בניהם; על יחסיה עם האשה הראשונה בתחילת הקשר ושנים אחר-כך; על הנסיונות המשותפים של בני הזוג להקים משק חקלאי ולהתמודד עם השאלות המוסריות הנובעות מאחזקת משק חי; ועוד. בכל אלה שזורה כחוט השני שאלת מקומה של האשה בעולם שערכיו השתנו דרמתית בימי חייה, בעיקר בשנות הששים של המאה העשרים. הנה שני ציטוטים בנושא זה:

"כשיצאתי לדרך, כל הנשים היו מצופות להתחתן, ורבות מחברותי כבר עשו זאת. אך עד סופה של אותה תקופה – היא נמשכה שמונה שנים בלבד, לא זמן רב כל כך בסופו של דבר – עבר גל גדול ושינה את תוואי הנוף לחלוטין"

"באשר לאינטראקציות חברתיות, היא למדה בשעתו רק את הכללים הישנים, אלה שהיו תקפים עד רגע המפץ – זה נראה כמו רגע – שכל המשחקים השתנו בו באחת ומבנים קודמים קרסו וכולם החלו להעמיד פנים שעצם המושג כללים עבר זמנו"

בסיפור האחרון, "הבנים במעבדה", מתייחסת המספרת לתפקידה כמשמרת זכרון. בעוד אמה דועכת אל השיכחה, בתה מנסה לעורר בה זכרונות כפי שהם משתקפים בתמונות ישנות. שני בנים, שהצטרפו לתקופה מסוימת לעבודה במעבדה בחיק הטבע של אביה, מצולמים באחת מהן. "גורל הבנים תלוי בי כעת", היא כותבת, בעוד אמה מסבה את ראשה ומסרבת לדבר. סביב הבנים הללו, שהלכו מאז לדרכיהם הנפרדות, היא רוקמת סיפור מלא חיים המקים את העבר לתחיה, כפי שעשתה בכל סיפורי הקובץ, ובעצם במרבית יצירתה. מציאות תוססת שהפכה לבדיון משובח. כמו בת ארצה, אליס מונרו, היא מציגה את קנדה שמעבר לכותרות ולמאבקים הלאומיים, קנדה של האנשים, של הנופים, של המאמצים היומיומיים, וכרגיל אצלה, המקומי אינו נשאר כזה אלא חוצה גבולות וזמנים.

מומלץ בהחלט.

Moral Disorder – Margaret Atwood

כנרת

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין