תגית: סיפורים

האנתולוגיה "מוזרים ɪ" כוללת עשרים ושניים סיפורים, שנכתבו בשבע שפות במהלך כמאתים השנים האחרונות, ותורגמו לעברית על ידי ארבעה-עשר מתרגמים. כמה מן הסופרים קלאסים ואיקונים, כמו ה"ג ולס, צ'רלס דיקנס, וג'ק לונדון, אחרים מוכרים לקהל הקוראים הישראל במידה זו או אחרת, כמו סרחיו ביסיו, וכמה מהם מתורגמים לראשונה לעברית. אחד מן הסופרים הוא ככל הנראה דמות בדויה, שם עט של בורחס.

כל אחד מן הסיפורים מייצג פן שונה של ספרות הפנטזיה, האימה והמסתורין. את האימה הנובעת מהיותה מעוגנת במציאות מציג הסיפור הראשון, "אני עירום" מאת הסופר היפני יאסוטקה צוצוי. את השימוש הרה האסון בשלוש משאלות מספר "כף הקוף" מאת ויליאם ויימארק ג'ייקובס. באמיתותם של חלומות עוסק "מעשה בשניים שחלמו" מאת גוסטב וייל. "המרפסת" מאת פליסברטו ארננדס מטפל בכניעה לחרדה. "ג'יקינינקי" מאת לפקדיו הרן נטוע בעולם האמונות היפני. סיפורים אחרים סובבים סביב חיזוי העתיד, החוש השישי, שיבה מן המתים, האינקויזיציה, חילוף זהויות, ועוד.

הסוגות המיוצגות באנתולוגיה אינן הבחירה הטבעית בעבורי. עיקר הרתיעה שלי היא מסוגה המרוכזת בעצמה – אימה ומסתורין שמטרתם להפריח את נשמתו של הקורא, ותו לא. יחד עם זאת, כשהסוגה היא ה"איך" שמתלווה אליו "מה" משמעותי, הרתיעה מתעמעמת. כאלה הם הסיפורים באנתולוגיה. ברובם ככולם יש אותו משהו נוסף, ששלוב בסגנון ומעניק לו עומק: דמות שמעוררת הזדהות, אמירה מעניינת, רקע מרתק. כמה מן הסיפורים נועדו לא רק לבדר ולרתק, אלא גם להעביר מסר. הבולט שבהם הוא "הבובה" מאת ורנון לי (ילידת 1856), שבא להתריע מפני ההתיחסות לאשה כחפץ קישוטי.

מעניין לציין שרובם המוחלט של הסיפורים נכתבו על ידי גברים, ורק שניים על ידי נשים, שאחת מהן, ויולט פאג'ט, כתבה תחת שם עט גברי, ורנון לי.

מרבית הסיפורים באנתולוגיה נשאו חן בעיני. אהבתי במיוחד את "הנוסעים ברכבת הלילה" מאת רודולפו פוגוויל, סיפור ספק מציאותי ספק על טבעי, שסביב תופעת חיילי העיר השבים מן המלחמה, לאחר שהוכרזו כמתים, תופס יפה את ההווי המקומי של עיר קטנה השבה לשגרה.

ככל הנראה לא הייתי בוחרת לקרוא רומן מן הסוגה הזו, והאוסף איפשר לי להתוודע אל הסופרים במנות קטנות. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בבחירת הסיפורים, כדי לאפשר יצוג מגוון של סגנונות. מכיוון שנהניתי מן האנתולוגיה אני שמחה להמליץ עליה.

 

הסופרים שסיפוריהם נכללו בספר על פי סדר הופעתם: יאסוטקה צוצוי, הרברט ג’ורג’ ולס, ו”ו ג’ייקובס, רודולפו פוגוויל, צ’רלס דיקנס, האלווי הורן, גוסטב וייל, אוגוסט ויליה דה ליל־אדם, ריונוסוקה אקוטגווה, אורסיו קירוגה, פליסברטו ארננדס, ג’וזף תומס שרידן לה פאנו, פבלו קצ’אז’יאן, ורנון לי, ג’ק לונדון, ביביאנה קמאצ’ו, מריו דה סא־קרנירו, לפקדיו הרן, סאקי, הנס היינץ אוורס, סרחיו ביסיו, מריו לבררו

המתרגמים בסדר אלפביתי: אדם בלומנטל, יותם בנשלום, מתי בן יעקב, ליאור בצר, סוניה ברשילון, יהונתן דיין, ארז וולק, אירית ויינברג, רנה ורבין, יוסי טל, אמנון כץ, לאה מור, שהם סמיט, מיכל שלו

 

תשע נשמות

2016

"מועדון המתאבדים" הוא קובץ הכולל שלושה סיפורים: "המעשה בצעיר ובעוגיות הקצפת", "המעשה ברופא ומזוודת הנסיעות הענקית", ו"הרפתקת הכרכרה הדו-אופנית". אמנם לכל סיפור עלילה נפרדת משלו, אך בין שלושתם מתקיים רצף סיפורי: בראשון נקלעים פלוריצל, נסיך בוהמיה, ועוזרו המסור קולונל ג'רלדין, אל מועדון המתאבדים, בשני הם מנהלים מרדף אחרי נשיא המועדון, ובאחרון המרדף מגיע לקצו.

הסיפורים ראו אור בעתונות ב-1877, וחמש שנים אחר-כך נכללו בכרך הראשון של "סיפורי אלף לילה ולילה החדשים" (New Arabian Nights). לסיפורים אכן יש כמה מאפיינים של אלף לילה ולילה. בדומה לשולטן ולווזיר הנאמן לו, המסתובבים מחופשים בשווקי ערב, הנסיך והקולונל עוטים זהויות שאולות, ויוצאים לשחר להרפתקאות ברחובות לונדון. ובדומה לסיפורי ערב, גם כאן נשמע קולו של מספר יחיד (המכונה "הסופר הערבי שלי"), המוליך את המאזינים מסיפור אחד למשנהו. במרוצת השנים מאז ראו אור, הסיפורים אומצו ועובדו פעמים רבות, ולמרות היותם מכתביו הראשונים של סטיבנסון, יש הרואים בהם את מיטב יצירתו, ואת מבשריה של אמנות הסיפור האנגלי הקצר. בעברית זהו תרגומם השלישי.

לא אכנס לפרטי העלילות, המופרכות למדי, בעיקר משום שבעיני הקסם של הסיפורים אינו בסיפור עצמו, אלא בפרטים הקטנים הנחבאים בו. הנה מספר דוגמאות.

סטיבנסון טומן בין המלים ביקורת על החברה בת זמנו:

עכשו […] אתה יכול להעריך את תענוגות החברה שלנו. אתה יכול לראות איך היא משלבת את ההתרגשות של שולחן משחקי מזל, דו-קרב וזירה רומאית. עובדי האלילים עשו חיל […], אבל נדרשה מדינה נוצרית כדי להגיע לקיצוניות הזאת, למיצוי הזה, לחריפות השלמה הזאת.

יש לסטיבנסון דרך עקיפה מעודנת להכפיש את גיבוריו במסווה של מחמאות:

קמצנותו היתה במידה רבה ענין של הרגל, ויושרו, שבלט מאוד בקרב בני חוגו, מקורו היה בראש וראשונה בחוסר בטחון ועלומים.

היו לו הרבה מידות רעות קטנות מן הסוג המכובד יותר, והאנינות לא מנעה אותו מלהתמסר להן בהרבה דרכים מפוקפקות למדי.

על אותו גיבור מפוקפק אומר הסופר הערבי בסוף הסיפור את הדברים הבאים, ומגניב באגביות ביקורת על הפוליטיקה האמריקאית:

אוסיף רק זאת שמר סקאדמור כבר החל לעלות בסולם התהילה הפוליטית, ולפי ידיעות אחרונות היה השריף של עיר הולדתו. 

ועוד עקיצה כלפי האמריקאים:

מוטב שיוציא מלבו תכף ומיד כל תקווה שיוכרז כנשיא ארצות הברית וישאיר אחריו פסל, בסגנון האמנותי הכי גרוע שבאפשר, לקשט בו את הקפיטול שבוושינגטון.

אני מחבבת מאוד אמירות על המודרנה, שנכתבו בימים הנראים לנו כעת מיושנים עד מאוד. הן מעניקות מעט פרופורציה ליוהרת הקידמה:

תקופת עזרי הנוחות עכשו […]. יש לנו עסקים בכל מיני מקומות ולכן הומצאו הרכבות. הרכבות הרחיקו אותנו שוב ושוב מידידינו, לכן הותקן הטלגרף כדי שנוכל לתקשר מהר ממרחקים גדולים.

הסיפורים שזורים הברקות מסוג זה ודומות להן, ובשלהן אני ממליצה על קריאת הקובץ.

פרק ראשון

The Suicide Club – Robert Louis Stevenson

עם עובד

2016 (1882)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

"חמש פנים" הוא קובץ של חמישה סיפורים. המשותף לכולם הוא מעין התחבטות סביב זהות עצמית, אך בסגנונם ובתוכנם הם שונים זה מזה.

הסיפור הראשון, "מעוף הציפור", הוא לטעמי הטוב ביותר מביניהם. המספרת, ששכלה את אביה, טסה מיד לאחר השבעה לכנס בשיקגו. היא מיטיבה לתאר את הערפול שבו היא שרויה, אוירה מתוארת בדייקנות של אפרוריות וקור ועייפות, תערובת של טראומת השכול עם תחושת זמן משובשת בשל הטיסה ועם מזג אויר קודר. אם לא די באלה כדי סכסך עליה את דעתה, נדבק אליה המארח של הכנס, שמתעקש לחקור אותה על מחלתו של אביה ועל גסיסתו. היא עייפה מכדי להתאמץ לרדת למניעיו של המארח, ויפה בעיני שהסופרת מותירה לקוראים לפענח את סיבת האובססיה שלו מבלי להגיש את הפתרון לעוס בפי המספרת.

הערכתי גם את הסיפור השלישי, "המורה ללשון". גיבורת הסיפור הזה היא מורה מצליחה על פי מדדי הציונים של תלמידיה, אבל היא קשובה יותר להישגים ופחות לאנשים. המספרת, אשה מרובעת וצייתנית, מתערערת כשהמנהל מביא לבית הספר מורה נוספת ללשון, כריזמטית ממנה. היא אינה בנויה למרי גלוי, ואת תחושת השליטה היא מחזירה לעצמה באמצעות גניבה מחנויות.

הסיפור השני, "עגילים", מעמיד זה מול זה שלושה דורות של נשים. הסבתא ילידת אירופה, מקפידה על הופעתה, מטפחת את ביתה, מופנמת ושומרת על סגירות ועל פרטיות. בתה היא ההפך הגמור ממנה, טיפוס בוהמי, קולנית ומרושלת, מתמזגת בחברה ללא מחיצות. הסיפור מתמקד ביחסים שבין הסבתא לנכדה לאורך שנים. בניגוד לסבתא ולאם, שכל אחת מהן היא תבנית מקום הולדתה, הנכדה מתלבטת באשר למקומה ולזהותה. הסיפור מעניין, ויש בו אמירות משמעותיות, אבל לטעמי עדיף היה להתמקד בתקופה אחת בחיי השלוש, ולא לדחוס חיים שלמים לסיפור קצר אחד.

הסיפור החמישי, "הילה", מתואר מנקודת מבטו של אדם שנפגע בתאונה, וזכרונו נפגע. בעמודים הראשונים, בהן מתוארות הזיותיו של המספר, לא נהניתי מן הסיפור. לקח יותר מדי זמן עד שהתמקד במשהו מובן, ולמען האמת שקלתי לנטוש אותו. אבל מרגע שהמספר עובר מן ההזיה למציאות, מבולבלת כלל שתהיה, הוא נוגע ללב יותר, ולטעמי קריא ומעניין יותר. את המספר מקיפות שלוש דמויות מרכזיות, אמו, אשתו ובתו, שאותן אינו מזהה, ורק מדברים שנאמרים סביבו הוא קולט מי הן. המספר מרגיש נוח דווקא עם זרים חברי צוות בית החולים, ואינו מרגיש נוח עם קרובותיו, מן הסתם בשל הציפיות שלהן ממנו, שישוב להיות האיש שהן מכירות.

לא אהבתי את הסיפור הרביעי, "כלב שמירה". דוד, גיבור הספר, סובל מחרדה משתקת מכלבים. לא עוזרים נסיונותיו לשכנע את עצמו להתעשת, אבל כדורי הרגעה עושים את העבודה ונוסכים בו אומץ. לטעמי, זהו סיפור שחוזר על עצמו ומתארך שלא לצורך.

מעניין לציין שבכל הסיפורים יש נוכחות הורית בולטת, והשפעתם של ההורים – לפעמים תומכת, לפעמים מסרסת – ניכרת ומשמעותית לאורך שנים ללא תלות בגיל.

בשורה התחתונה: קובץ מעניין

מנדלי

2016

תארו לעצמכם שאתם נוכחים בארוע רב משתתפים עם אנשים זרים, או סגורים ברכבת נוסעת. נגש אליכם אדם בלתי מוכר, ובלי שהתבקש הוא מתחיל לשפוך את לבו. אין לכם שום ידע מוקדם לגביו או לגבי האנשים שהוא מזכיר בדבריו. אתם יודעים שעוד מעט תפרדו, ובתוך זמן קצר לא תצליחו אפילו להזכר איך הוא נראה, ומקולו לא יוותר ולו הד עמום. כעת הכפילו את התמונה המדומינת הזו בארבע-עשרה, והנה לכם הספר. אמנם הדוברים בספר אינם פונים אל הקורא, אך הקורא, מכוח היותו נוכח, הוא בגדר מאזין.

"אנשים טועים" כולל ארבעה-עשר קטעים (אני מהססת להכתיר אותם כסיפורים), שבכל אחד מהם נשמע קולו של אדם אחד, המדבר אל אדם אחר, שקולו אינו נשמע, אך תגובותיו מרומזות. כל שיחה שכזו סובבת סביב נושא מוגדר, והדובר – לעתים רהוט, לעתים קרובות יותר מסתבך בניסוחים – מעלה טיעון, מציג עמדה. כמה דוגמאות: מנהל מסביר למה פיטר עובדת נקיון שמנה עיוורת למחצה, אשה מנחמת גבר שאשתו עזבה אותו, גבר ששכל את בנו מכחיש את ההגיון שבאבל, בן מסביר מדוע לא השתתף בהלווית אביו, אשה מתארת כיצד הניחה לחשד בלתי מבוסס להרוס את נישואיה, אשה נבגדת משוכנעת שאם תשחזר יחד עם בעלה את תקופת הבגידה דקה אחר דקה יחסיהם ישובו לקדמותם, צלם מהולל לשעבר מתרץ בראיון עתונאי את עבודתו כצלם פורנו, אדם מתאר חבר שקסמו האישי התפוגג.

רוב הקטעים לא עניינו אותי בכלל. הנושאים שעולים בהם שגרתיים, והדוברים די משעממים. בהסתמך על הקטעים כפי שהם, עם אף אחד מהם אין לי רצון לקיים דיאלוג, לא במציאות ולא בספר. אני יכולה לדמיין את הקטעים כשהם משולבים בספר עלילתי, מסייעים להעמיק את ההיכרות עם הדמויות שבו. הבעיה היא שכשהם מוצגים כך, עומדים בפני עצמם, הם תלושים מכל הקשר, ולכן שוליים ונשכחים. במיעוטם בלבד יש אמירה שיכולה לעורר ענין או דיון, וגם אז לא דיון משמעותי, מעט מאוד מעל השגור והשטחי.

לא הבנתי את הסיבה לפרסום הספר. אולי הטקסט שעל הכריכה יכול לפתור את התעלומה? "המשותף לכל הסיפורים הוא שגיבוריהם מונעים על ידי הגיון פנימי יחודי – גם אם זהו הגיון מוזר ומפתיע – ואף לא אחד מהם מודע לכך שהסיפור שהוא מספר (לעצמו ולזולתו) מציג כשל גדול בחשיבה וברגש. הספר מזמין את קוראיו לזהות את הרגע שבו ההגיון יורד מהפסים, ולנסות לאבחן את שורשיה של הטעות". ממש לא. במרבית הקטעים ההגיון, אם קיים, אינו יחודי, ובמקומות שבהם הוא נראה יחודי הוא אינו מציג כשל בחשיבה, אלא חשיבה לא קונפורמית. אם קיים כשל הוא בתקשורת וביכולת לשכנע.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

 

טעימה מהספר – הסיפור "הוד קדומים"

אחוזת בית

2016

על כריכת הספר באנגלית מופיעה כותרת המשנה “Nine Wicked Tales”, והיא מדויקת יותר מזו שבתרגום "תשע מעשיות". בכל הסיפורים שבספר מופיעים מוטיבים מרושעים, אפילו מקפיאי דם, בחלקם מוצנעים כחלק מאופיין של הדמויות, ובחלקם גלויים כמו מעשי רצח. המינוח "מעשיות" בניגוד ל"סיפורים" נועד, לדבריה של הסופרת, להרחיק את העלילות אל מחוזות הבדיון:

"כאשר מכנים יצירת בדיון קצרה "מעשיה", מרחיקים אותה לפחות במעט מממלכת העמל והזמן היומיומיים, ומתיחסים במקום זאת לעולם המעשיות העממיות, המעשיות הפלאיות ומספרי המעשיות של ימים עברו. ניתן להניח בבטחון שכל המעשיות הן יצירות בדיון, ואילו "סיפור" עשוי להיות סיפור אמיתי על הדבר ששוררת הסכמה לכנותו "החיים האמיתיים", או סיפור קצר שנותר בגבולות הריאליזם החברתי".

למרות הבחירה ב"מעשיות", תשע היצירות המקובצות בספר משכנעות באמינות דמויותיהן ובהיתכנות תוכנן, כולו או מקצתו. במרבית המעשיות הדמות הראשית היא של אדם זקן, וכמעט כולן סובבות סביב ההשפעה ארוכת הטווח של ארוע בעבר. קצת משונה לחשוב על מרגרט אטווד כסופרת אימה, אבל פה ושם נשמתי נעצרה.

שלוש המעשיות הראשונות – 'אלפינלנד', 'בחזרה מהמוות' ו'הגבירה האפלה' – מחוברות זו לזו. קונסטנס, גיבורת המעשיה הראשונה, היא סופרת מזדקנת של ספרי פנטזיה וכשפים, שלמרות השנים הרבות שעברו מאז נעוריה, ולמרות הבטחון שבא עם הגיל, היא עדיין חיה את בגידתו של גאווין, משורר מבטיח שאתו חלקה את חייה במשך תקופה מסוימת. גאווין, גם הוא כבר בערוב ימיו, הוא גיבור המעשיה השניה, ובה הוא מוצא עצמו לפתע בצילה של קונסטנס. הצעירה שאיתה בגד היא גיבורת המעשיה השלישית, גם היא כבר אשה קשישה, וגם היא מונעת מכוחה של אותה פרשיה. שתי המעשיות הבאות – 'לוסוס נאטוריי' ו'חתן בהקפאה' – יוצאות דופן בקובץ בשל גילן של הדמויות הראשיות בהן, אבל נמצא בהן אותו מוטיב של עבר המניע הווה ועתיד. שלוש המעשיות הבאות הן סיפורי אימה, אבל מכיוון שמדובר באטווד, ששום דבר אצלה אינו זול או מובן מאליו, האימה היא אמצעי ספרותי שבעזרתו היא מטפלת באותו מוטיב חוזר של העבר הנוכח בכל: ב'אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד' הסופרת מחייה את הדמויות מן הספר "הכלה השודדת", שלוש מהן עדיין מתמודדות עם בגידותיה של הרביעית. ב'היד המתה אוהבת אותך' מנסה סופר להפטר בדרכם לא כשרות מחוזה כובל, וב'מזרן האבן' לראשונה בקובץ זה מצליחה אשה קשישה לנקום במי שפגע בה עוד בהיותה תלמידת תיכון, פגיעה שקבעה מחדש את כל נתיב חייה. המעשיה האחרונה, 'זמנכם אזל', היא, אני מקווה, הבדיונית מכולן, ובה צעירי העולם מנסים להפטר מן הזקנים המתחרים איתם על המשאבים המוגבלים של עולמנו.

אם התרשמתם שמדובר ביצירה אפלה, צדקתם, אבל זהו רק היבט אחד של המעשיות. מרגרט אטווד ניחנה בהומור ובשנינה ובמיומנות נפלאה, שהופכים את הקריאה בספר לחוויה עמוקה ומעוררת מחשבה. הציטוט שעל הכריכה מתוך אחת הביקורות מגדיר יפה את הספר: "אוסף של סיפורים קצרים שופע חוצפה נפלאה ומודעות עמוקה לסוביקטיביות של רעיונות הצדק והערך… ספר שנון, מוזר ועליז בחוסר הבושה שלו, קשוח לפעמים ומלא תובנה עמוקה".

Stone Mattress – Nine Wicked Tales – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

"זמן ביניים" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים קצרים. בחרתי לקרוא אותו משתי סיבות: הוצאת פרדס עשתה עד כה כמה וכמה בחירות מצוינות, והסיפור "חוצלארץ", שקראתי בנפרד, מצא חן בעיני. לצערי, הסיפורים האחרים לא דברו אלי. כריכה היא לא עילה לבחירה בספר, אבל אי אפשר להכחיש שהעיצוב המינימליסטי הנאה של קריסטינה מורדוכוביץ', המציג משקולות של שעון קוקיה, פרט היטב על נימי הנוסטלגיה.

בדף הפייסבוק שלה הסופרת משתפת בקטעים מהסיפורים. כשקוראים כך את הקטעים, שלא במסגרת הסיפורים השלמים, הם מושכים לקריאה, מסקרנים. הבעיה בעיני היא במסגרת הסיפורית, שברוב המקרים הותירה אותי עם התהיה "נו, אז…". נו, אז מה רצית לומר, נו, אז למה לכתוב דווקא את הסיפור הזה. כי צריכה להיות סיבה להעלות מילים על הכתב, איזשהו מסר, משהו שישאר עם הקורא. לצערי, לא מצאתי תשובה.

מן התגובות באותו דף פייסבוק אני מבינה שהסיפורים מבוססים על אנשים אמיתיים, או על ארועים שאכן ארעו. כך, לדוגמא, המגיבים זיהו את איז'ו מן הסיפור הראשון, והחתול ח' מייצג חתול שהיה חלק מן המשפחה. נחמד לכתוב סיפורים שמכרים יודעים לזהות, אבל הספר אמור לפנות אל הקהל הרחב, והקהל הזה – במקרה המצומצם שלי – שלא מכיר את הרקע האישי, לא הצליח ברוב המקרים להתחבר לתכנים.

לסופרת יש כושר ביטוי נאה, ופה ושם היא ממציאה ביטויים שנשאו חן בעיני. לדוגמא, בסיפור "התנ"ך של איז'ו", כשנכנסת לקוחה בעוד המוכר שקוע בספר, היא כותבת "איז'ו הגיף את הכריכה האחורית". אהבתי. הערכתי גם את הנסיון לשלב מיתולוגיה במציאות, נסיון שהעשיר אותי בידע.

אני מניחה שיהיו קוראים שייהנו מהספר יותר ממני, ולו רק בשל השפה הנאה והעיגון של הסיפורים במציאות מוכרת. על רקע ההצפה של ספרי ביכורים בלתי מושקעים, הוא מתבלט לטובה. אני מתקשה להסתפק בזה.

לקריאת "חוצלארץ"

פרדס

2016

אבינעם שירן, קרדיולוג, צנחן במילואים, חובב תעופה וטיולים, מתאר באחר-עשר מתוך שנים-עשר הסיפורים בספר חוויות מתחומים אלה. קל לחבב את הסיפורים, שלקוחים אמנם מחייו (מציאות משולבת בבדיון, על פי הטקסט שעל הכריכה), אך מתארים אירועים שכל אחד מאתנו חווה, אם באופן אישי, ואם באמצעות מהדורות החדשות: לא לכל אחד מזדמן להנחית מטוס שטייסיו חלו, אבל רבים מריצים בראש קטעים מ"תעופה בחקירה" לפני ההמראה; לעתים קרובות מדי מזדמן לנו להזדעזע בשל תינוק שנשכח באוטו; האוליגרכים מתמיהים, ואולי מפחידים אותנו; אנחנו חולמים על תרופה לסרטן; פעילות המוסד מסקרנת אותנו. אלה ועוד הם החומרים מהם מורכבים הסיפורים.

כמה מן הסיפורים נהניתי לקרוא, כמה פחות. החייזר והקטעים המיסטיים (יהודיים ופאגאנים) לא דברו אלי בכלל. אבל בסך הכל הקריאה היתה מהנה, בעיקר בשל הסגנון השוטף שבו נכתבו, ובשל ההומור המשעשע של הכותב. אני לא יודעת מה אזכור מהם בעוד זמן מה, אבל המכלול חביב.

הסיפור האחרון, "ראיית לילה", שונה מהאחרים, ואותו לבטח אזכור. אבינעם שירן איבד את בנו דניאל במלחמת לבנון השניה, ובסיפור הוא מתאר את הדקות האחרונות בחייו של הבן. הסגנון בסיפור הזה ענייני לכאורה, אבל תחת הענייניות הזו מצוי כאב גדול. נקודת הראות המיוחדת המתוארת כאן מביאה את דניאל קרוב אל הקורא, והמשפט הסוגר את הסיפור – "רק את דניאל לא ראיתי" – צורב.

הסיפור הראשון

עולם חדש

2016

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכה

"האפשרות השלישית" מקבץ יחד 21 סיפורים, חלקם נכללו בקבצים קודמים של הסופרת. כל הסיפורים סובבים סביב חווית השואה, וכפי שהסופרת אומרת: "השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס, ילידת פולין 1932, נמנתה עם היהודים שבחרו בתחילת המלחמה לברוח למזרח פולין שבשליטת ברית המועצות (עדויות רבות בנושא זה נכללו בספר "בערפל הנדודים" בהוצאת יד ושם). בשלב מסוים הציעה ברית המועצות לפליטים לוותר על אזרחותם הפולנית, ואלה שבחרו לא לעשות זאת הוגלו מזרחה. עדה פגיס, יחד עם אמה ואחותה, עברו את המלחמה בסיביר. האם מתה מטיפוס, ושתי האחיות התאחדו לאחר המלחמה עם אביהן ועלו לארץ. עדה פגיס רואה עצמה בת מזל: "עברתי ‘שואה לוקסוס‘. זה לא הדבר עצמו. בכל זאת, עברנו את שנות המלחמה ברוסיה. היה רעב נורא, ואנשים מתו ממחלות – אבל לא רצו להשמיד אותנו. השואה שלי היא בעירבון מוגבל בלבד". עדה פגיס היא אלמנתו של דן פגיס, ניצול שואה וחוקר שירת ימי הביניים היהודית, שמוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות שירו "כתוב בעפרון בקרון החתום".

סיפורי "האפשרות השלישית" מבוססים רובם ככולם על התנסויותיה של הכותבת, אך הם אינם ביוגרפים. הסיפורים מסופרים מנקודות ראיה שונות: בסיפור הראשון המספרת היא ילדה יהודיה בפולין, שמצפה למלחמה בתקווה שבשזכותה יפסיקו להציק לה במגרש המשחקים. בסיפור אחר אם ובנה, שנחלצו מהמחנות בסיביר, מנסים לתפוס מקום ברכבת שתוביל אותם למקום בו יוכלו לאכול כהלכה. סיפור נוסף מתרחש בבית אבות, שם מהרהר אחד מדרי המקום באפשרות לכתוב את זכרונותיו מאותה תקופה. לפעמים הסיפורים מתרחשים תוך כדי המלחמה, לפעמים המלחמה היא זכרון שיש ללמוד לחיות אתו. את כל הסיפורים מאפיינת לשון מאופקת, והם מכילים רק את מה שבתמציתם, בלי להתפזר לכיוונים נוספים, חלקם מסתיימים בחטף כשהנושא המרכזי מוצה, משאירים את הקורא עם רצון לדעת מה קרה אחר-כך.

אני חייבת להודות שבשלב מסוים התחלתי להשתעמם, וכשסיימתי את הספר שקלתי להמנע מכתיבת סקירה, כי לא נראה לי ראוי להכתיר כמשעמם ספר המבוסס על זכרונות שואה אוטוביוגרפים. אבל אחרי שלקחתי לעצמי קצת זמן להרהר בספר, וניסיתי להבין למה סיפורים שכתובים בכלל לא רע דברו אלי רק בתחילה ואחר-כך כבר לא, נראה לי שפענחתי את ה"תעלומה". מה שלא עבד מבחינתי הוא הרצף. העובדה שחלק ניכר מן הסיפורים הם וריאציה על אותם פרטים היסטוריים, גרמה לי לתחושה של חזרתיות ושל חוסר חידוש. כשדפדפתי כעת בספר לקראת כתיבת הסקירה, מצאתי את עצמי נתפסת לסיפור שבקריאה הרציפה נראה חיוור, אבל עכשו קראתי אותו שוב, וכשהוא עומד לעצמו הוא נקרא אחרת לגמרי. לפיכך המלצתי היא לקרוא את הסיפורים אחד אחד, בהפסקות, לתת לכל סיפור את המרחב הפרטי שלו.

כתר

2015

"זברה וסיפורים אחרים" מכיל שישה סיפורים קצרים. כל אחד מהסיפורים נושא שם או כינוי של ילד העומד במרכזו, למעט האחרון הנושא את שמו של דודה המת של הילדה. בכל סיפור יש רגע או ארוע שבו הילד נחשף לעולם שמחוץ לעצמו, והחשיפה הזו היא הרגע שבו הוא עובר מעולם הילדות – לא תמים ולא מושלם כשלעצמו – אל עולם המבוגרים על מורכבויותיו ומכאוביו.

אדם מרטין זברין, המכונה זברה, אהב את הכינוי ואהב לרוץ. תאונה שהפכה אותו לנכה לתקופה ארוכה יוצרת את הנסיבות שבהן הוא פוגש צייר, תמהוני למחצה, ונחשף לתוצאות מלחמת ויטנאם. בי.בי. מגלה בדרך מקרה סוד מהותי של אביה. מורגן, המכונה מון, ששערו צבוע כחול, וכל מה שמעניין אותו זו הלהקה שהקים עם חבריו, לומד על עולמם של ילדים בפקיסטן. נבה, הנקראת על שם שבט נבהו, שאחד מבניו הציל את אביה, מתמודדת עם לחץ להשתמש בסמים. איזבל, שאבדה אב ואח בתאונה, זוכה באחות חורגת ובהיכרות חדשה עם עצמה. ואֶמי, שגדלה בצל הסיפורים על דודה המיתולוגי מקס, עושה צעדים ראשונים להכנס לעולמו.

הסיפורים כתובים בצמצום וברגישות, והם מאוד ממוקדים. בשונה מספריו, כמו "הנבחר" ו"ההבטחה", שהדיון הפילוסופי, ההתלבטויות וההתחבטויות, תופסים בהם נפח ניכר, כאן התוכן מזוקק ומכיל רק את מה שנוגע במישרין ורלוונטי לליבת הסיפור. נקודת המבט היא תמיד של הילד, בין אם הסיפור מסופר בגוף ראשון או בגוף שלישי. זו אינה נקודת מבט מתיילדת או תמימה: הילדים בסיפור מפוכחים, בעלי מחושים עירניים ודקי אבחנה. לא הכל הם מבינים, הפרשנויות שלהם מוטעות לעתים, אבל הם מודעים לשינוי שעברו בשל הארועים המתוארים, וחשים בבירור שחצו את הגבול בין ילדות להתבגרות.

בשורה התחתונה: ספר רגיש ומומלץ

Zebra and Other Stories – Chaim Potok

מודן

2002 (1998)

תרגום מאנגלית: אירית ארב