תגית: סיפורים

כותרת משנה: קצרים ארוטיים מיום־יום ישראלי

ספרות ארוטית היא לא כוס התה שלי. היא יכולה להיות טובה, כמובן, אבל יותר מדי ספרים בסוגה הזו נדמה כאילו נכתבו למען הארוטיקה בלבד. אני רוצה הרבה מעבר לכך, ולכן נוטה להצהרה שבמשפט הראשון. חשבתי שזו תהיה החוויה שלי גם עם הספר הזה, שמכריז על ארוטיקה בשמו וגם בכותרת המשנה שלו, אבל קריאת הסיפור הראשון באתר עברית שכנעה אותי לקרוא את כולו, ובסיומו הצטערתי שהסתיים כל כך מהר.

שישה הסיפורים מציגים נשים ששקועות בשגרת היומיום, עם בני זוג, ילדים, מטלות שאינן מסתיימות. "אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר?", תוהה האשה בסיפור הראשון, ותוהות גם הנשים האחרות. ולא שרע להן, או שהיו עוזבות הכל בלי להפנות מבט לאחור, רק שכשנפתח איזשהו סדק אל אפשרויות מפעימות ומסעירות, הן מניחות לעצמן לפנטז, לפלרטט, להעמיד לרגע פנים שהן רווקות חופשיות כפרפר. הסדק הזה יכול להופיע בדמות פועל מרמאללה הדומה לבראד פיט, או כשובל ריח מפתה שמותיר שכן בחלל המעלית. ה"בגידה" שלהן במשפחתן נעצרת על סף המעשה, למעשה אפילו אל הסף אינה מגיעה, אך המצפון הדוהר בעקבות הדמיון כבר מיוסר.

העמידה הזו על הקו שאינו נחצה בין דמיון למעשה, בצירוף הכתיבה הטבעית והמדויקת של הסופרת, יוצרים חווית קריאה מעניינת, מעוררת מחשבה והזדהות, ומהנה מאוד לקריאה.

בהחלט מומלץ.

בומביז'ה

2024

ג'קי לוי מספר בעשרת סיפורי "כאן לא בית קפה" אודות ההווי המיוחד של בתי הכנסת, באמצעות דמויות שהוא פוגש בתוכם ובסביבתם, ובאמצעות ארועים שהוא עד להם או שאודותיהם הוא שומע. מן הסיפור הקצר הראשון, שבו מככבות שתי דמויות צנועות בפינה השמאלית האחורית בשטיבל בשכונה חרדית, ועד הסיפור הארוך האחרון מרובה הדמויות המתרחש בקיבוץ דתי, הוא לוכד פרטים קטנים, מאיר תופעות, וכמספר סיפורים מחונן מרתק את קוראיו.

סיפוריו של לוי שופעי הומור, המופנה בעיקר פנימה, כלפי המגזר שאליו הוא משתייך. לא פעם מצאתי את עצמי צוחקת בקול, אבל לצד הצחוק וההנאה מן החן של הסיפורים, כל אחד מהם מותיר גם חומר למחשבה.

"התפיליפיני שלי", שהוא אולי הנוגע ללב מכולם, ולבטח האינטימי מכולם, מתאר את קשר הנאמנות בין יהודי קשיש למטפל הפיליפיני שלו, שמסייע בידו באהבה ובסבלנות להניח תפילין. היהודי ימצא דרך להשיב למטפל כגמולו, גם אם יעורר עליו את זעמם של מכריו. "רוני", שמציף את עיוותי האינטגרציה הבין-עדתית בישיבה (אבל, כך אומר המספר, "מיותר לחטט בזה. ולא תמיד צריך להרים את כל המכסים של כל הסירים ולרחרח"), עוסק באופן בו הזכרון מותאם למיתוס שמבקשים להנציח. "החזוּקה של חזקל" מתאר בחיבה ובהומור רב את הדרך בה כל מתפלל קבוע כובש לעצמו חלקה זעירה בטקס, ואוי לו למי שיסיג את גבולו של האחר. "סוד הצמצום" מוצא יעוד למי שהיה ילד שלא הצטיין בדבר למעט בבנית מיניאטורות מנייר, ומדבר בשבח כוחה של האהבה. "רצון רב" מספר על מניין של צעירים דתיים בשכונה חילונית, שקיבלו לשימושם בשבתות ובחגים את אולם הספורט של בית הספר, וכעת בנו בית כנסת של קבע ומתפצלים בין המבקשים למנות רב למתנגדים. "החתן מאיי הבתולה" הוא היחיד המתרחש מחוץ לישראל, ובו רב בעל רעיונות מקוריים מצליח לגרום לחבר בקהילה לחזור בו מכוונתו לשאת אשה נוצריה. הדמות הראשית ב"כגן רענן", סיפור עם תפנית פמיניסטית, הוא צעיר שחזר ממסע של חיפוש עצמי בהודו, והקים בגינה מקומית מניין נטול סממנים פיזיים של בית כנסת."זורח הבלש" מתמקד בדמותו של מתפלל טרחן, שאיש אינו תופס את עומק בדידותו, היודע הכל על כולם, ומבקש לצקת את בית הכנסת ואת באיו בתבנית הסטנדרטים של עצמו. "קובי ושאזו" מתנקז אל אבחנה מעניינת של שאזו החזן, בן לדורות של חזנים, לגבי קובי, אחד המתפללים ובנו של מספר סיפורים שלא ירש את כשרונו של אביו. "גבע דגן" הסיפור הארוך מכולם החותם את הספר, הוא תיאור רב דמויות ורב אירועים של קיבוץ דתי בצפון הארץ, הכבול בתקנונים שהמציא לעצמו, ומתקשה להתמודד עם כוחנות שנכפית עליו. התיאורים המקוצרים הללו הם רק בגדר תמצית מייצגת, וכל אחד מן הסיפורים מכיל הרבה יותר מכך.

יש בכתיבה של ג'קי לוי משהו שמזכיר את שלום עליכם, למרות הפער המשמעותי שבין הבטחון השופע של בוגר בני עקיבא לבין יראת הגלות. שניהם מעניקים תשומת לב לפרטים, עושים שימוש בהומור עצמי, שיכול להיות לעתים שחור עד אבסורדי, ומפגינים רגשות חמלה ואהבה כלפי גיבוריהם, גם, ובעיקר, אם הם פגומים.

בגלל נושאיו של הספר, ובגלל הכשרון הסיפורי הבולט של הסופר, אני חושבת שלמרות שהוא מעוגן בתוך ההווי הדתי הוא יכול לדבר אל קהלים מגוונים. מצד שני, מי שאינו דובר את הז'רגון יחמיץ הרבה מן החן, ואולי אף ימצא עצמו אבוד בקטעים מסוימים.

להדגמת סגנונם של הסיפורים, הנה קטע ששעשע אותי מתוך "קובי ושאזו", ומתייחס אל המתפללים בעת שהם מאזינים לקריאה בתורה:

באותה שעה עצמה היו כל באי ההיכל מניחים על ברכיהם את חומשי בית הכנסת, עותקים מנוקדים עם אותיות כמעט ילדותיות של קידוש לבנה, וכדרך כל היהודים מכל העדות והזרמים היו ממתינים לקורא שימעד. כל שגיאה קטנה שהיא. שיקרא "הוא" במקום שיש לומר "היא". שיניח את סוף הפסוק במקום שאינו סוף פסוק כאותם עגלים שקוראים "עיניים להם ולא יראו אוזניים". אמת, לא הכי הוגן בעולם לתקן את הקורא מתוך חומש מנוקד ומפוסק בשעה שהוא עצמו עומד מול שורות סת"ם שאין בהן פסיק או נקודה או קמץ או חולם, אבל מה כוחה של הוגנות לעומת כוחה של מסורת? והמסורת בבית הכנסת היתה שכולם מוזמנים לתקן ואף מקבלים את ההזמנה בשמחה. ובקולניות. ובעקבות כל שגיאונת וכל בליעונת.

נהניתי מן הספר הנאה מרובה, ואני שמחה להמליץ עליו.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא יצירתו של שי צ'רקה.

כנרת זמורה

2020

שמונה סיפורי "קרקע לא מוכרת", כמו יצירותיה האחרות של ג'ומפה להירי, סובבים סביב חווית המהגרים מאזור בנגל שבהודו לארצות-הברית.

חלקו הראשון של הספר מורכב מחמישה סיפורים נפרדים, וכל אחד מהם נוגע בהיבט אחר של המקומות בהם נפגשות שתי התרבויות, הבנגלית והאמריקאית. כמו בספר "השם הטוב", שם מנסה הבן בצעירותו להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ורק בגיל מבוגר יותר מוצא את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, כך גם הדמויות בסיפורים אלה. ב"קרקע לא מוכרת" בת לאב מהגר מתחבטת בין רצונה לחיות באופן עצמאי-אמריקאי עם בעלה ובנה ובין החובה המסורתית-בנגלית להזמין את אביה האלמן להתגורר איתה. במפתיע, האב המהגר, שגם הוא חי בין שתי התרבויות, אינו מצפה להיות מוזמן. ב"גיהינום-גן-עדן" מתוודה אשתו האמריקאית של גבר מהגר באוזני מכריו שהגיעו אף הם מהודו על הקושי להכיר את מהותו של בן-זוגה: "כל כך קינאתי בכם אז, על זה שאתם מכירים אותו, מבינים אותו בדרך שאני לא אוכל להבין אותו לעולם". "בחירת אכסניה" מתאר בין השאר את חוויותיו של בן למהגרים, שנשלח לפנימיה אמריקאית כשהוריו שבו להודו בשל משרה חדשה, עשה כל שביכולתו להטמע ואף הצליח בכך, אך מעולם לא סלח להוריו על שנאלץ להיות יותר אמריקאי מאמריקאי. ב"רק טוּב" ההורים המהגרים "משוכנעים שילדיהם מחוסנים מפני הקשיים והעוולות שהשליכו אחר גוום בהודו", ומופתעים כשבנם מדרדר. "לא ענין של אף אחד" הוא סיפורה של בת למהגרים, אשה מתבגרת, שנאחזת באירוסים כי כך מצופה ממנה, וכאמצעי להתנער מחיזורים בלתי רצויים.

שלושת סיפורי החלק השני קשורים זה בזה. הֶמה וקאושיק נפגשו בגיל צעיר בזכות הוריהם שהיו מיודדים, ורק בגיל מבוגר יותר הבינה הֶמה כי הם "חיבבו אלה את אלה רק בזכות מוצאם, בזכות זמן ומקום שאבדו להם". הסיפורים הראשון והאחרון – "פעם בחיים" ו"הירידה אל החוף" – מתארים תחנות בחייהם של השניים, שבהן דרכיהם הצטלבו. השני, "סוף שנה", הוא סיפור הסתגלותו, ובעצם אי הסתגלותו, של קאושיק, אל האשה ההודית ואל שתי ילדותיה, שאביה הביא מהודו כשנותר בודד אחרי שהתאלמן.

ג'ומפה להירי כותבת בעדינות, בלי התלהמות, בלי שיפוטיות. למרות הקשיים שחווים גיבוריה, הסיפורים נעימים לקריאה, ותורמים עוד זויות ראיה אל חייהם של מהגרים. נהניתי לקרוא אותם, כמו את ספריה האחרים, אבל הפעם תוך השוואה בלתי נמנעת להגירה ההמונית של ימינו לאירופה. להירי מתארת אנשים שעזבו את מולדתם בשל קשיים כלכליים או חברתיים, ובחרו להיטיב את חייהם במקום זר. גם אם האמריקאיוּת לא היתה לגמרי לרוחם, הם אימצו לפחות חלקים ממנה, שימרו כמיטב יכולתם מנהגים ומסורות שהביאו איתם, וגיששו למצוא את המרחב המתאים להם בין המולדת שעזבו למולדת שאימצו. ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, כפי שדאגלס מאריי מסביר בהרחבה וברהיטות ב"המוות המוזר של אירופה", אינה מבקשת להטמע, להשתלב ולשלב, אלא לייבא את ארצות המקור ואת תרבותן לאירופה, ולדחוק החוצה את תרבותה. ואירופה מניחה להם לעשות זאת.

חזרה ל"קרקע לא מוכרת" – כתוב היטב, מתורגם היטב, ומומלץ.

Unaccustomed Earth – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כחמישים סיפורים ביוגרפיים נכללים ב"אנשים בדרכי". בספר סיפורים קודם, "בית הדין של אבא", תיאר בשביס-זינגר את קורותיו ואת קורות משפחתו, כמו גם פרקים מקורותיהם של האנשים שבאו לבקש עצה והלכה מפיו של אביו, בארבע-עשרה השנים הראשונות לחייו, בעיקר מתקופת מגוריהם בורשה. "אנשים בדרכי" מספר בחלקו הראשון על אותה התקופה. חלקו השני, הקצר יחסית, מתרחש בבילוגריי, שאליה עברו בשל המצוקה הקשה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בחלקו השלישי המספר, שהוא כבר בן שבע-עשרה, שב לורשה, ועושה צעדים משמעותיים אל עתידו הספרותי.

הסיפורים, מטבע הדברים, "נגועים" בתובנה של המספר המבוגר, אבל בשביס-זינגר במודע מבקש לשמור ככל האפשר על נקודת המבט המקורית, ולתאר את הארועים כפי שחווה אותם הילד והנער. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר "ילד אדום-פאות, שמתערב בעסקי זרים, יודע סודות מוזרים וחושב מחשבות פראיות", ילד סקרן שמקשיב מאחורי דלתות סגורות לסודותיהם של המבקרים הרבים בבית, ואת שאינו שומע הוא משלים מדמיונו. "כבר רתחה בי מרדנות העולם העכשווי והתשוקה ההרפתקנית למהפכות, לחידושים פראיים, לשינויים מופלאים", הוא מעיד על עצמו, ואת תשוקותיו אלה הוא מזין בספרי מתח שהוא קונה כשמזדמנת לו פרוטה. סיפוריהם של הבאים להתייעץ עם אביו האידיאליסט, וגם עם אמו המעשית, יוצרים יחדיו פסיפס של החיים היהודיים בורשה של לפני מלחמת העולם הראשונה, ונקודת המבט הילדית מְשווה גם למצוקה האובייקטיבית וגם לחיבוטים הסובייקטיבים חן והומור.

פרקי בילוגריי מתארים נער צעיר שמנסה לבור את דרכו בחיים. "מה יהיה בסופי? מה אצמח? אינני יכול להגיע להשכלה שיטתית, אינני לומד מקצוע. ב'יידישקייט' אינני מאמין יותר. מ'גויישקייט' אני רחוק כרחוק שמים מארץ. ואיפה מקומי? מה אהיה?" הוא מתנסה בכתיבה בעברית, אך חש מוזר לכתוב כשהוא נעזר במילון. נסיונות הכתיבה שלו ביידיש מהוססים. הוא נמשך לעתים אל החברותא בבית המדרש, אבל בטוח שמקומו אינו שם. אביו איבד עם המעבר לבילוגריי את מעמדו – "הוא לא היה רב כאן ואפילו לא מורה-הוראה. היה חתנו של הרב הזקן בלבד" – אך בנו לא איבד את העירנות לסביבה, את הסקרנות, ואת הדמיון המשלים את סיפוריהן של הבריות. "יותר מאשר חיות רבות ארבו סביב בילגוריי ובעיר גופא – שדים, לצים, שדונים, אנשי-זאב, ליליות ושאר מיני רוחות רעות", ואלה יאכלסו את כתיבתו העתידית.

פרקי ורשה נפתחים בבריחה. גונבה לאוזניו של הנער שמועה על סמינר ורשאי רבינרי, תחכמוני שמו, שיעניק הן השכלה יהודית והן השכלה כללית, ויכשיר את בוגריו להיות או רבנים או סטודנטים באוניברסיטה. עבור מי שפוסח על שתי הסעיפים נדמה שמדובר בפתרון מושלם. אמנם מדובר בסמינר שעדיין לא נפתח, אבל גיבורנו האימפולסיבי יוצא לדרך מבלי להודיע לאיש וללא אמצעים להגיע ליעדו. הנסיעה ההרפתקנית הזו, שסופה התקבלות לסמינר אך גם חזרה בלית ברירה לבילוגריי, מתוארת בחיות רבה בכמה מן הסיפורים. בין השאר הוא מתאר את האנטישמיות הבוטה והמתעללת שחוו יהודים שנסעו כמוהו ברכבת. "אלה המתפעלים מן הגלות היהודית, היו צריכים לחוות נסיעה שכזאת". הנסיעה הזו אמנם הסתיימה בחצי תבוסה, אבל היא פתחה לו את הפתח אל ורשה, ובאמצעות אחיו ישראל-יהושע, שחזר לורשה אחרי מספר שנים בקייב, ניתנה לו דריסת רגל בעולמם של הסופרים.

לצד ההתפעלות מדמותו של נער סקרן, עירני, פילוסופי, ומתחבט רבות בשאלות של משמעות, יש בכמה מן מהסיפורים פן שוביניסטי בלתי נעים. ההוצאה, שחשה בכך, צירפה בתחילתו של הספר ציטוט מספרו האוטוביוגרפי של בשביס-זינגר, "איש צעיר מבקש אהבה", שנועד אולי לרכך את השוביניזם: "ויינינגר, שופנהאואר, ניצ'ה ונסיוני שלי הפכו אותי לשונא נשים. חשקתי בנשים אך בו בזמן ראיתי את מגרעותיהן, שהעיקרית בהן (מדובר בנשים מודרניות ולא נשות הנוסח הישן) דמיונן המדהים לי: אף הן תאוותניות, ערמומיות, אנוכיות ולהוטות אחרי הרפתקאות".

למעט החריקה הזו, נהניתי מאוד לקרוא את הספר, כמו את מכלול יצירתו של בשביס-זינגר, שהוא סופר חד-עין ובעל כשרון ניכר להחיות בסיפורים תוססים מציאות שהיתה ואיננה. הוא משלב לבלי הפרד הרהורים פילוסופיים עם קונדסות ילדותית, התחבטויות גורליות עם הומור, והתוצאה מלבבת.

מיין טאטנס בית-דין שטוב (המשכים זאמלונג) – יצחק באשעוויס זינגער

ספרית פועלים

1999 (1996)

תרגום מיידיש: אריה אהרוני

האיור על הכריכה: יוסל ברגנר

אודה ואתוודה כי איני בקיאה (בלשון המעטה) ביצירתו הקולנועית של פדרו אלמודובר. נדמה לי שצפיתי רק באחד מסרטיו, ולא נותר לי זכרון ממנו. לעומת זאת, את יצירתו הספרותית, הבאה לידי ביטוי בשנים-עשר הסיפורים שבספר, נהניתי לקרוא, ואני מאמינה שכמה מהם יישארו בזכרוני.

הסיפורים, שחלקם ביוגרפיים, נכתבו בתקופות שונות בחייו של אלמודובר, החל בגיל העשרה ועד ההווה. ארבעה מהם הם מעין הרהורי יומן, המתייחסים להווה בו נכתבו. בין האחרים נמצא סיפור היסטורי על חייה של המלכה הספרדיה חואנה, מעשיה גותית על ערפד המצטרף למנזר, הספד ומחווה לזמרת המקסיקנית צ'אבלה ורגס, כתב אישום חריף נגד ניצול נערים במוסדות דתיים, מחשבות על מלאכת הכתיבה, ועוד. פה ושם חשבתי שאם היה לי רקע מתאים וידע מתאים, אולי הייתי מבינה את הניאונסים שבסיפורים טוב יותר (כמו בזה שעוסק בחואנה), אבל סיפקתי לעצמי השלמות מן הרשת, ונהניתי גם מכך.

אזכיר את הסיפורים שחיבבתי במיוחד. "חייו ומותו של מיגל", סיפור מבריק בעיני, מספר על חייו של אדם החל מרגע לידתו בגיל עשרים וחמש ועד מותו כשהוא שב אל הרחם, נספג, וחדל להתקיים בכל מובן, כולל במחשבותיהם של אחרים. "גאולה" מפגיש את ישו התמים, שאורחות בני האדם זרים לו, עם בר-אבא הנוכל, שגואל אותו מתמימותו, ובו זמנית נגאל אף הוא חלקית מנוכלותו. "אבי מעולם לא סיפר לי עליכם. אני חושב שגם הוא לא מכיר אתכם היטב", אומר מי שמציג עצמו כבן האלוהים. "חואנה, המשוגעת היפה" הוא סיפורה של המלכה הספרדיה, שככל הנראה סבלה ממחלות נפש, ונדחקה ממקומה על ידי אביה ועל ידי בנה. אלמודובר משדך את קורותיה אל וריאציה על היפיפיה הנרדמת. "החלום האחרון" נכתב, לדבריו, כדי שלא ישכח כיצד חש בימים שלאחר מות אמו, עליה הוא מספר שהיא שלימדה אותו את החשיבות של הוספת בדיון למציאות. "הביקור", הסיפור הנוקב מכולם, מטיח בפני מנהל מנזר לנערים את חטא ניצולו של נער שהופקד בידיו, ואת הפקרתו בידי מורים מושחתים. "מה שהאב ספרינו עשה הוא מובן ואנושי", הוא מנסה לשכנע את הנער אחרי שמורה הכריח אותו לבצע בו מעשה מיני. "הדיברות מיועדים לאנשים שמתכוונים לחטוא […] אם אין במעשיך כוונה לפגוע באל, אין חטא", הוא עונה לתמיהתו של הנער על הסתירה בין הנחיות האל למעשי מאמיניו.

לספר צירף הסופר הקדמה, ובה התיחסות אל הרקע לסיפורים והצגת המקומות שעיצבו אותו כאדם וכיוצר.

הכריכה מציגה דיוקן מקורי של אלמודובר מאת סטודיו חוויאר חאן. התרגום הנאה הוא של מיכל שליו.

מקורי ומומלץ.

El Ultimo Sueno – Pedro Almodovar

אחוזת בית

2024 (2023)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

שלוש נובלות וסיפור קצר אחד מרכיבים את "טורפים של קיץ".

הנובלה הראשונה, ששמה כשם הקובץ, היא סיפורו של מורה שכלבו נהרג בפיגוע. אין לנו היכרות מוקדמת עם אישיותו, אבל נראה סביר להניח שמשהו יסודי התערער בו. בבית הספר, וגם בבית בשיעורים פרטיים, הוא מוקף תלמידים, שמולם הוא חש זר ומאוים.

"כמעט כאן", הסיפור הקצר, מפגיש משוררת מזדקנת שעתידה כבר מאחוריה עם עובד זר, המועסק על ידה בעבודות נקיון. את כל חששותיה ופחדיה היא מעמיסה עליו, וכשהוא נכשל בנסיונו לבחור נתיב אחר לחייו הקשר ביניהם מקבל תפנית נוראה.

הנובלה השניה, "מתחת לחולצה המגוהצת", מציג את התמודדותה של ילדה, הסובלת מעקמת, עם המגבלות המוטלות עליה והבאות לידי ביטוי פיזי בסד הכולא את גופה. קשר בלתי בריא נקשר בינה ובין שכן ניצול שואה אלכוהוליסט.

"ומי באש", הנובלה החותמת את הקובץ, שנשאה חן בעיני יותר מכולן, היא סיפורה של אשה הפוסעת על התפר בין מקובלות לאאוטסיידריות, וכשהיא נלחצת על ידי חמותה ועל ידי אמה להכנס להריון, היא בוחרת בחירה שמציבה אותה שוב בין שני עולמות.

מצד אחד, הצד של איכות הכתיבה, הערכתי מאוד את כל ארבע היצירות. ענת עינהר משרטטת היטב את דמויותיה, ומצרפת פרט אל פרט כדי לאפשר לקוראים לעקוב אחר המתרחש בתוך תוכם. לא בכדי זכה הספר בפרס ספיר לספר ביכורים. מצד שני, הצד של העלילות, היה לי קשה להקשר אפילו אל אחת מהן. משהו הזוי ותלוש אופף את כל הדמויות ואת קורותיהן ומותיר אותן מרוחקות. גם הטרגיות המכה בכולן, וממיטה עליהן עונש בלתי מידתי, הקשתה, מבחינתי, על ההזדהות. מצד שלישי, למרות התלישות המשכתי להרהר בעלילות גם לאחר סיומן. לפיכך, בשורה התחתונה, מומלץ.

עם עובד

2008

פזוליני היה כבן עשרים ואחת כשעבר עם אמו לכפר במחוז פריולי שבצפון־מזרח איטליה. הימים ימי מלחמת העולם השניה, ואזור הכפר נחשב בטוח יחסית. אביו שירת בצבאו של מוסוליני, אחיו גווידו הצטרף לפרטיזנים, ומאוחר יותר נהרג. פזוליני ואמו, מורה במקצועה, פתחו בבית בו התגוררו כיתת לימודים זמנית עבור עשרים וארבעה מנערי המקום, שבגלל הסכנות האורבות בדרכים לא יכלו ללמוד באופן סדיר בבית הספר. שני הסיפורים שבקובץ, שהם במידה רבה מאוד אוטוביוגרפיים, מתארים את חוויותיו באותם הימים. הסיפורים, על פי החלטתו ראו אור רק אחרי מותו.

פזוליני, שהיה הומוסקסואל בתקופה שבה אהבת גברים היתה כתם מביש, כתב בהקדמה על פאולו, גיבור הסיפור הראשון, כי "כל חייו היו מאבק נגד העין הבוחנת אותו". הסיפור מתאר את התאהבויותיו באותן שנים, ובעיקר את אהבתו לניזיוטי. אולי משום גילו הצעיר של הנער בחר לגנוז את הסיפורים בחייו (בשנים מאוחרות יותר הגישו נגדו תלונה במשטרה על השחתת מידות של קטינים ומעשים מגונים בציבור. הוא אמנם זוכה אך נאלץ לעזוב את המחוז).

בשל הדעות המקובלות באותה תקופה נפשו של המספר היתה חצויה בין השתוקקות שוברת לב לאהבה ובין תחושה מתמדת ומייסרת של חטא. "הייתי כבר מורגל בשנאת עצמי", הוא מתוודה. "ולפיכך בין השנאה העצמית לבין הרחמים העצמיים לא היה כל הבדל זה זמן רב: הם התרחשו בעת ובעונה אחת". וגם "לא היתה פרופורציה בין הטוהר והיושר שחונכתי על פיהם לבין השִפלות המגונה של המעשים שביצעתי". בכפר ידעו ולא ידעו אודות נטיותיו, צעירה שהיתה מאוהבת בו ניסתה לכבוש את לבו ולגונן עליו גם יחד, אבל השמועות התפשטו ומיררו את ימיו. "הרכילות התפשטה בקרב האנשים, ועצם ההיזכרות בדבר הזה מסב לי כאב גם היום: ראיתי, באמצעות השינויים שאין להבחין בהם מייד, ושאותם למדתי להכיר בשקדנות חולנית, כיצד כל מכריי, בזה אחר זה, וגם אנשים זרים, שבמשך זמן רב – זו היתה מסורת מרגשת לדידי – ראו בי אדם שוחר טוב ובעל יושרה מוסרית, משנים בגורליות את דעתם, ובעיקר מגלים כלפיי סקרנות אווילית ויהירה. אני בהחלט יכול להצהיר כי אלה היו הימים השחורים ביותר של חיי".

לצד האהבה והתשוקה, המספר לוכד בכשרון את יופיו של הכפר, מביע את הקסם שהמקום מהלך עליו, ומעניק חיים להווי החברה. הוא מיטיב להביע גם את אימת המלחמה, את שריקות הפצצות שהטילו המטוסים, ואת תחושת חוסר האונים במקלט. הנה שניים מתוך קטעים רבים שאהבתי, הראשון אודות המחוז, והשני תיאור נוף קצר ומדויק.

"הו, ההתעוררות באור הקפוא והצחור ההוא! מאושש מהשינה, כשהשמש פונה אל הערב, הרגשתי שהנה אני מוקף נשימתם של חיים שההיכרות היתרה שלי איתם גרמה לי לחוש צביטה בלב, הייתי ממש הרוס מרוב התרגשות וזיהיתי את מחוות הגוף הישנות (ופירשתי אותן על פי סדר ייחודי ביותר של רגשות וזיכרונות: מיני רמזים לאירועים יקרים לליבי שכבר נשתכחו ממני). זיהיתי את ניחוח העשן של שעות הערב, את ריח הפּוֹלֶנטָה והכפור, זיהיתי את המבטאים הלשוניים, את התנועות הפתוחות, את העיצורים ששמעתי בהבזק של צלילות מוזרה, כדי לרפרף על פני המשמעות הנסתרת שלהם, זו שאין להגותה, והיא מתחבאת בכל רחבי העולם הכפרי ההוא. כל מה שנדמה בעיניי לאותות מבשרים של שמחות עתידיות, של הרפתקאות קטנות, אך כאלה שיש בכוחן להביא נחמות גדולות; הייתי בטוח בזה".

"האוויר היה חמים, מסמא. על הקרקעית הגדולה של התעלה, בינות לצמחייה המימית שיָבשה ומניפות הענפים, ראינו מאות רקפות. בקצה, במקום שבו התעקלה התעלה, חורשת עצי הצפצפה על כל ענפיה המלבלבים שרטטה ערבסקות לעבר השמיים, והשדות נרעדו מרוב גוונים של ירוק. היה אביב. פה ושם באוויר החמים נשמעה שירת הקוקיות".

הערכתי מאוד את הסיפור הראשון, "מעשים לא טהורים", הוא צובט לב ומלא חיים. עם השני, "אמדו מיו", התקשיתי. יש בו משהו מסחרר במתכוון – הוא פותח בעליצות הצבעונית, הרעשנית והכאוטית של הריקודים –  והלכתי בו לאיבוד. אני מאמינה שקוראים שונים ממני ייהנו להסחף בו.

המתרגם אלון אלטרס צירף אחרית דבר מעניינת אודות הסופר ויצירתו.

מומלץ בהחלט.

Atti Impuri e Amado Mio – Pier Paolo Pasolini

אפרסמון

2024 (1982)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

גוסטב פלובר בן החמש-עשרה כתב, כעשרים שנה לפני "מאדאם בובארי", שני סיפורים המתארים את שמתרחש בנפשה של אשה שזכתה לאהבה וננטשה. השני מבין שני הסיפורים שבקובץ, "תשוקה ומוסריות", הוא מבשרו של הספר, ובו אשה נשואה משועממת נסחפת אחר מאהב, עד שהוא קץ בה ומתנתק. פלובר עוקב אחר הידרדרות מצבה הנפשי, ואחר היאחזותה האובססיבית באהבה שהסתיימה, עד הסוף הטרגי. את האשם הוא תולה לא באשה שהתיחסה בקור לב אל בעלה ואל ילדיה, אלא בגבר שפיתה אותה: "קְשה לב כי הוא גבר, הוא יכול לנהוג בכוח ובאלימות, הוא יכול לומר בכל מקום שהיא פילגשו […] אחר כך, כאשר הוא מותירה שבורה ומושפלת […] הוא זונח אותה, כמעט אינו מזהה אותה, נוטש אותה לגורלה המר; הוא אף שונא אותה מדי פעם. הוא ניצח בהתערבות".

הראשון מבין השניים, "להריח בושם או המוקיונים הנודדים", שהוא בעיני הטוב מביניהם, מציג שני מוקדים סיפוריים. האחד הוא הטרגיות של העוני, עליו כותב פלובר, שגדל בבית מבוסס, בחמלה: "באשר לי, דבר אינו מעציב אותי יותר מן הדלות המסתתרת מתחת לבלואי העושר, יותר מכותפות על מדיו של משרת המכסות את שערה החשוף של הדלות, יותר משיר המחפה על בכי קורע לב, יותר מדמעה מתחת לטיפה של דבש. לכן אני נד באהבה כנה מאוד למוקיונים ולנערות השעשועים". ראש המשפחה בסיפור הוא אדם דורסני, רודה בילדיו הרעבים, הנאלצים להופיע כמוקיונים, ומשפיל את אשתו שנסיבות חייהם כיערו. גם כלפיו פלובר מגייס רחמים והבנה: "הדלות היא שעשתה אותו למוקיון. הרעב כה חידד את שיניו עד שדלף אותו לבית הימורים. החינוך שקיבל הפך אותו לגבר מופקר […] ילדיו אינם חביבים עליו מפני שהם אומרים לו: "אני רעב!" וצעקה זו מכאיבה לו כי אין לו מה לתת להם".

המוקד השני הוא סיפורה של האשה, זו שהזקנה והתכערה ונדחתה, ובהמשך נאלצה לחיות לצד בעלה ובת-זוגו החדשה, הצעירה, היפה, כובשת הלבבות. הסופר הצעיר מיטיב להבין ללבה של האשה המבוגרת, שגם לה נכון גורל מר.

באחרית דבר מציין ראובן מירן כי קשה להאמין שנער בן חמש-עשרה כתב את שני הסיפורים הללו. מצד הכשרון, הבטחון בכתיבה, והיכולת להתבונן בנפשם של אנשים מבוגרים שעולמם שונה מעולמו, אכן עובדה זו מפליאה. מצד שני, יש בסיפורים להט ונחרצות שמעידים במידה מסוימת על תפיסת עולם צעירה של שחור-לבן. אין בכך כדי לפגום בהתרשמות מהם.

לסיפור הראשון צירף פלובר מבוא ודברי סיום, שבהם התייחס למוטיבים של כתיבתו, ולהתיחסות שוודאי יקבל הסיפור שאותו הגדיר כ"פילוסופי מוסרי, לא מוסרי". בין השאר הוא כותב גם על חדוות הכתיבה: "לכתוב, הו! לכתוב משמע להשתלט על העולם, על הדעות המקובלות שלו, על מידות המוסר שלו, ולסכם זאת בספר. משמע לחוש שמחשבותיך נולדות, גדלות, חיות, מזדקפות על מכונן, ונשארות שם לתמיד".

מעניין ומומלץ.

Un Parfum à Sentir ou Les Baladins & Suivi de Passion et Vertu – Gustave Flaubert

נהר ספרים

2016 (1836, 1837)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי

הרץ ברגנר, אחיו של הסופר מלך ראוויטש ודודו של הצייר יוסל ברגנר (שצייר את כריכת הספר), היה סופר יידיש פורה, שזכה בפרסים על יצירותיו. כמו בני משפחה אחרים היגר אף הוא לאוסטרליה כשהאדמה החלה לבעור בפולין, ושם נפטר ב-1970. קובץ "סיפורי ווארשה" מכיל שמונה מהסיפורים הרבים שכתב, שבעה מהם מתרחשים בפולין והאחרון באוסטרליה.

שבעה הסיפורים הראשונים מתארים תמונות מחיי הקהילה, רובם ככולם מתרחשים ברגע של משבר. ב"פשיטת רגל" פולשים אנשים קשי-יום זועמים אל ביתו של אדם שהתמוטטות עסקיו פגעה בהם. בהרף-עין הופך אדם מכובד, נשוא פנים, למי שכל ארחי-פרחי יכול להשתלח בו ולעשות בביתו כבתוך שלו. "בנות" מתרחש באותו מקום כשנתיים אחר-כך, כשהאיש שלא התאושש נאלץ להפוך את ביתו לאכסניה, להניח לאשתו לפרנס אותו, ולראות כיצד בנותיו המתבגרות נדחפות על ידה להשתדך אל דיירים חולפים. "במרתף" מתאר את היחסים בין אב, בריון לשעבר, לבנו שהולך לדאבונו בדרכיו. גיבור "השידוך" הוא אלמן, שבניגוד לנטית לבו השתדך לאשה שניה, וכעת מוצא עצמו חולק את ביתו עם מישהי זרה לו. בעלת האכסניה ב"בית האכסניה" שוכלת את בנה, ולמרות שנדמה שהעולם התרוקן מסתבר שהחיים, בלית ברירה, ממשיכים. "הלץ מוולופקה" הוא הבדחן הקהילתי, אבל כשהוא לבדו הוא אדם מר נפש המקנא בחברו המצליח. "האב ובנו" עוקב אחר היחסים הפגומים בין בן, המתקשה לעזוב את הבית למרות גילו המבוגר, לאביו.

"סימטא בקארלטון", הסיפור היחיד שיוצא מגבולות ורשה, מתאר את חייהם של המהגרים בין שני עולמות. אם לשני בנים, אחד אסיר פוליטי בפולין והשני איש עסקים מצליח באוסטרליה, נענית להפצרות האחרון ומצטרפת אליו ואל משפחתו הזרה לה. למרות יחסים תקינים בינה ובינם, היא מוצאת עצמה עד מהרה גרה בדירת חדר בשכנות להורים מבוגרים אחרים, שהיגרו בעקבות צאצאיהם, ושִחזרו משהו מן השכונה הישנה בחדשה. על געגועיה לחבריה בורשה היא מצליחה להתגבר, אבל געגועיה אל בנה שנותר מאחור מכרסמים בה.

סיפוריו של הרץ ברגנר "מהודקים" מאוד. באמצעות פכים קטנים הוא לוכד הלכי רוח, תמצית של יחסים, דינמיקה של משפחה ושל קהילה. גם אם העלילות מתרחשות במרחק שנים ובתוך מערך ערכים שהשתנה עם הזמן, בני האדם, נפשותיהם ורגשותיהם, נותרו כשהיו, והסיפורים עדיין מלאי חיים וכובשי לב.

מומלץ בהחלט.

ווארשעווער דערציילונגען – הערץ בערגנער

ספרית תרמיל

1966

תרגום מיידיש: משה יונגמן

בריס דיג'יי פנקייק התאבד כשהיה בן עשרים ושש. במהלך חייו התפרסמו שישה סיפורים שכתב, שישה נוספים התפרסמו אחרי מותו. כולם כלולים בקובץ זה. הסיפורים מתרחשים במערב וירג'יניה, המקום בו נולד פנקייק וגדל, באזור הכפרי העני, הבור, המיואש, השואף לרווחה ולהקלה ואינו יודע כיצד לפלס את דרכו אליה.

מחמאות רבות הורעפו על כתיבתו של פנקייק, והוא הועמד בשורה אחת עם סופרים כמו המינגוויי ופוקנר. הכתיבה שלו קשוחה ורכה גם יחד, ממוקדת מאוד בחיי הרגש של גיבוריו, ועושה שימוש מדויק ועוצמתי בתיאור פרטים בסביבה כדי להצביע על הלכי רוח. למרות זאת הסיפורים לא מצאו מסילות אל לבי. יש בהם, מבחינתי, משהו מאוד מנותק ומרוחק, בלתי מוסבר ולכן רוב הזמן גם בלתי מפוענח. כל הסיפורים מתחילים בנקודת זמן שנדמית אקראית, וכאילו מניחים שכל מה שידוע לדמויות ידוע גם לקורא, ולכן בפועל נוצר, לפחות כך אני חוויתי זו, מעין מחסום בלתי עביר ביני ובינן. יכולתי לנסות להבין לוגית את מה שהדמויות חשות, אבל לא חשתי זאת כפי שמן הסתם הסופר ביקש שאחוש. חרדה נואשת ותחושת רדיפה אופפות את העלילות, ולא תמיד ברור מדוע. מתוך שנים-עשר הסיפורים נגע ללבי האחרון, "יום חורף ראשון", אודות אדם הכבול למקומו יחד עם הוריו החולים והתלותיים, אבל גם במקרה הזה אין לי אפשרות לומר שבאמת הבנתי למה הדמויות מתנהלות כפי שהסופר בחר לנהל אותן. בויקיפדיה מצאתי דברים שנאמרו על כתיבתו, ולפיהם לכל סיפוריו של פנקייק יש איכות חלומית – הם לא מסבירים את עצמם והם אף פעם לא חד משמעיים. אולי יש בכך כדי להסביר את תחושת הריחוק שחשתי.

לספר מצורפת אחרית דבר נלהבת מאת ג'יימס אלן מקפרסון, זוכה פוליצר.

למרות החוויה האישית שלי, אני מעריכה את עוצמת הכתיבה (שתורגמה יפה על ידי ארז וולק), ולכן אמליץ על הספר בהסתיגות.

The Stories of Breece DJ Pancake

עם עובד

2023 (1977 – 1983)

תרגום מאנגלית: ארז וולק