תגית: סלעית שחף פולג

ב"אפריקה", הסיפור האחרון מבין ארבעה-עשר סיפורי הקובץ, הגיבורה, הנעה בין מרץ מתחדש ואופוריה לתחושת אפסות וחידלון, שואלת את עצמה מיד אחרי ששלחה כתבה מושלמת לעורכת: "מה באמת שוות המילים שלה או מילים בכלל בעולם ציני ומנוכר, למי היא מועילה? והאם לא היה עדיף שתעבוד באיזו עבודה אמיתית של העולם האמיתי: לשתול, לזרוע, לבנות, לרפא, להציל פילים יתומים באפריקה?". מכיוון שאיני מכירה אישית את הסופרת אין לי מושג עד כמה השאלה הזו היא גם שלה ולא רק של הדמות שבראה, אבל אענה בכל זאת. שוות ועוד איך. יש מי שמציל פילים יתומים, ויש מי שמצהיל את רוחם של קוראים בסיפורים כתובים כהלכה. הכתיבה היפה עתירה הדמיון (שבאה לידי ביטוי גם בספרה "עד שהגשם יחזור"), כשהראש מרחף מעט במחוזות פנטסטיים והרגליים נטועות היטב במציאות, מעניקה חווית קריאה מהנה עד מאוד.

לפני כתיבת הסקירה עברתי שוב על הסיפורים כדי לבחור שניים-שלושה שידגימו את טעמם הטוב, אבל קשה לבחור. כל סיפור ויחודו. נגע ללבי "כולם רוצים לחסל אותי היום", שבו בשעת אזעקה אשה מסבירה לבנה שהמתקפה היא לא אישית נגדו, אחרי יום שבו היא היתה משוכנעת שכולם – בעלה, אמה, הרופאה שלה והשכנה – מנסים להרוג אותה. הרעתי לגיבורה הקשישה של "מסע ההרס של בתיה" שבדמיונה הפכה לנינג'ה כדי להלחם בשטן שהופיע בדמותו של סוכן נדל"ן המבקש להוציא אותה מביתה. צחקתי מסיפור הלוויה הנדחית שוב ושוב של הסבא המת שמבקש להגיע לסגולה, וחלילה לא לירקונים, ב"סגולה נעלמה". תהיתי על דיבוק הנקמה של האשה הנבגדת ב"עוד פעם אחת ודי", ולעומת זאת אהבתי את ההשלמה ואת הפתיחות של גיבורת "אהבה בשיפוץ". ואעצור כאן לא משום שהאחרים פחות נגעו בי או פחות שימחו אותי, אלא משום שאזכור שלהם אינו מהווה תחליף לקריאתם.

כמעט בכל סיפור נכללת הפרזה כלשהי, שאינה נחווית ככזו, אלא מדגישה את חוויותיהם של הגיבורים. כך בסיפור הראשון, "כל הדרך מאוקלהומה", שבו גבר שנחלש פיזית ונפשית מתואר כמי שהתפרק לחלקיו; או ב"אפריקה", שהוזכר קודם, שבו אשה, שאינה מרוצה מגופה, קמה בוקר אחד בגוף חדש מחוץ לשק הגדול של עורה, ותפיסתה את עצמה משתנה, גם אם השינוי הפיזי אינו גלוי לבני משפחתה. ה"הפרזות" הללו מוסיפות לעלילות חן ויחוד.

הסיפורים כולם מאוד אנושיים וגם מאוד ישראלים, בין אם הם מתרחשים בארץ או מחוץ לה. "ארבעה דונם על הירח", לדוגמא, שמתרחש בעולם עתידני לכאורה, כשמסע במעבורת חלל אל כוכבי לכת אחרים הוא סיבוב נינוח של אחר-הצהרים, הוא מקומי עד לפרטי פרטים, כולל המנגל הצפוף והרועש על הדשא, וחוסר כבוד למרחב האישי.

סליחה ומחילה, סיפורים שלא נכנסו לסקירה. כולכם ראויים.

הציור היפה על הכריכה הוא של גרנט הפנר. האתר שלו שווה ביקור.

מהנה, רגיש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

ישוב בעמק יזרעאל, עטור "ההילה שנקשרת למקום הזה, לעמק הזה, ציונות וערכים ומה לא", משנה את פניו. החקלאות ננטשת, וההרחבה העירונית משתררת עליה. המייסדים הופכים מיעוט, זרים למקום, זרים לילדיהם ולתושבים החדשים, שריד מוזיאוני. "הפולשים, מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד", אומרת המקהלה היוונית הנזעמת והנרגנת המדברת מגרונם של הותיקים ומוליכה את הסיפור, "ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור".

אל הישוב שבות שתי אחיות לבית שטיינמן, משפחה שכבר שלושה דורות מסוכסכת עם מרבית התושבים, כל דור מסיבות שונות. יעל נשבעה לנתק כל קשר עם המקום, אבל היא מבליגה על הטינה כשהיא יורשת את ביתה של ציפה, אחות סבתה. יעל בהריון עם תינוקת שבשל מורשת גנטית עלולה להוולד עם לקויות קשות, היא פרודה מבעלה, ותכניותיה להפוך את הבית לבית הארחה תקועות בגרונם של עסקנים למען עצמם המבקשים להרוס אותו. גלי, שהתגוררה מספר שנים בקנדה, חוזרת לישוב כדי להנשא לבן-זוגה, שבגד בה כבר פעמיים, ומן הסתם לא יטרח להגיע לחתונה.

מה מקור הסכסוך בין המשפחה לישוב? מה גרם לקֶצֶר בין בני המשפחה עצמם? מיהו איש העגורים שהטריד את לילותיה של יעל כשהיתה ילדה? סלעית שחף פולג חושפת בזה אחר זה את כל קוי השבר שפיצלו את הישוב, ממש מראשיתו, ושפיזרו את המשפחה לארבע רוחות השמים.

האם מעמדה של משפחת שטיינמן נקבע כבר ביום השני להתישבות, משום ש"אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התישבות, ולא קבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים"? מתי התחילו אנשים לדאוג לעצמם על חשבונם של אחרים? איזה סיכוי היה ליוצאי הדופן לשרוד בכבוד בחברה שהתיימרה להיות הומוגנית? האם היו חיי הבנות נראים אחרת לולא יצאה אמם חוצץ כנגד מי שהיטיבו עם עצמם תוך שהם מרמים את שכניהם? איך קרה שהצאצאיות של הסבא והסבתא הקשוחים, אנשי האדמה והעמל, קרסו בזו אחר זו, הסתבכו במערכות יחסים גרועות, ברחו הרחק, עד שבסופו של דבר זחלו חזרה? ואולי בסופו של דבר השבר המשפחתי כולו, בשונה מן השבר הקהילתי, מתכנס אל הסוד הגדול שהסתירו בבושה ובמצפון מיוסר שאף פעם לא החלים?

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בגלל הסגנון המיוחד (המושפע, ואני אומרת זאת בחיוב, ממאיר שלו), ההומור הקודר, המשחק בין הקולות השונים, האחיזה בהיסטוריה ובהווה, הנגיעות האל-טבעיות המשתלבות היטב בעלילה, ריבוי הנושאים המעוררים מחשבה ואריגתם יחד למסכת סיפורית מושכת. למרות זאת, לא הצלחתי לכתוב מיד סקירה מתפעמת ללא סייגים, וממרחק של מספר ימים הבנתי כי עומס האומללות חרק לי. אין אנשים מאושרים בספר, או לפחות שמחים מדי פעם, או קצת מרוצים, או מסוגלים פה ושם להיות שלמים עם עצמם. יש הרבה מרמור, יותר מדי מרמור, בכל אחד מהדורות, ויד איש באחיו, ואכזבות ושברון לב מתמשך ומתגלגל מדור לדור. אז נכון שלא היה פה רק שמח לפני שנולדתי וגם אחר-כך, ושלא הכל היה ועודנו פשוט נפלא, אבל נראה לי שגם לא לגמרי להפך.

לכן, בשורה התחתונה, המלצה עם הסתיגות.

שתים הוצאה לאור

2021