כששחר היתה חיילת היא הוצבה ב"ביתך", מוזיאון המציג את ראשית ההתישבות. כשהשתחררה מן השירות נשארה במקום, השתכנה בקראוון צמוד שהוסב לדירת מגורים, וכעת היא משמשת כמדריכה וכיד ימינו של מנהל המוסד הצנוע. בין התמונות המוצגות במוזיאון מצויה תמונתה של עטרה שטורמן, רעייתו של חיים שטורמן, שהיה מראשוני השומר וממקימי קיבוץ עין חרוד. עטרה, אשה רבת פעלים בזכות עצמה, שכלה את בעלה ב-1938, ואת בנה ושניים מנכדיה במלחמות ישראל, וכשאמרו לה מנחמיה להיות חזקה, ענתה "אנחנו חזקים!", והתכוונה לכך. לאחר מותה התיחסו אליה מספידיה כאל אגדה חיה.
שחר מוקסמת מעטרה, אבל היא במיעוט נכחד. עטרה נמחקת מן הזכרון, נוכחותה ברשת נעלמת, ספרים אודותיה אינם בנמצא. חוקרים אומרים עליה דברים כגון "עטרה היא בסך הכול אגדה שגברים המציאו על עוד אישה שמרצה גברים", וגם "זו חלוצה גנרית לגמרי. ברור שלא היתה אישה כזאת באמת. לקחו קצת מכל סיפור ודחפו הכול לדמות בשם עטרה". היה מיתוס ואיננו עוד. שחר נוטלת על עצמה לברר מדוע הושכחה עטרה וכיצד ניתן להחזיר אותה אל התודעה. במקום שבו מעצבת שנשכרה לקדם את המוזיאון מציעה להפוך אותו למקום בילוי דל תוכן, במקום שבו שחר נאלצת להוריד את השלט האייקוני "נופלים ההולכים ראשונה" כי הוא כבר לא "in", במקום שבו דווקא נשים חוקרות נחשדות בחוסר יושרה משום ש"הן מחפשות אייקונים נשיים, אבל רק כאלה שבאות להן בטוב. ראיתי כבר חלוצות שעשו להן את האפגרייד הפמיניסטי הזה […] עטרה לא באה להן בטוב. חלוצה עם נשק ושכול", שחר מהרהרת בעצה צינית שקבלה: "הוא אמר לי שאני חייבת לחשוב יצירתי, שאם אני אראה להם נניח שעטרה חשפה הטרדות מיניות או משהו, את זה הם יאהבו. זה מה שהם רוצים. שאני אחשוב על משהו כזה".
ליבתו של הספר, אם הבנתי אותו נכון, היא הנטיה הממאירה לנפץ מיתוסים, להתעלם מן ההיסטוריה כפי שהיתה באמת ולהלביש עליה את הרהורי הלב של ההווה, לבעוט ברגל גסה במציאות ולהמיר אותה ב"ריאליטי". אידיאליזם החוצה, שערוריות פנימה. בהיבט הזה הספר חד מאוד ומעניין. אבל יש בספר גם סיפור מקביל, סיפור רווקותה של שחר, תדמית הגוף שלה, יחסיה עם חברותיה. כשלעצמו ההיבט הזה כתוב רוב הזמן בחינניות, קצת פטפטני לטעמי וחוזר על עצמו, אבל יש בו שילוב מוצלח של קלילות ועומק והוא יכול היה להיות טוב כסיפור נפרד. הבעיה היא בחיבור בין שני היבטים אלה, שמטביע את אגדת עטרה במלל, עד שנדמה שסיפורה הופך משני. סיפור משפחתה של שחר, משפחה ששילמה על בשרה את מחיר היהדות והישראליות, משתלב היטב בזה של עטרה. לעומת זאת, סיפורה של דאשה, עובדת נקיון וקוסמטיקאית, שמשום מה הספר נפתח איתה, והיא חוזרת ומופיעה בעלילה לכל אורכה, נותר תלוש ובלתי מובן. הספר, אגב, מסתיים בבוקר השבעה באוקטובר. אני מניחה שהכוונה היתה ליצור רצף מימיה של עטרה אל ימינו, אבל בעיני הסיום מאולץ משהו.
לדפנה ברשילון כשרון ברור לספר סיפור. הדמויות חיות, ההומור משובח, הרעיונות מקוריים. אבל בספר הזה, לטעמי, היא מספרת יותר מדי סיפורים, שאינם נדבקים היטב יחד, ודווקא המשמעותי שבהם נדחק מעט הצידה. מכל מקום, מרענן לקרוא ספר שאינו הולך בנתיב המקובל של שחיטת פרות קדושות, אלא דווקא קורא על כך תיגר.
על עטרה שטורמן ניתן לקרוא, בין השאר, כאן. מחיקתה מן הזכרון, כפי שהיא מתוארת בספר, היא בגדר משל בלבד, וטוב שכך.
התחנה בית הוצאה לאור
2026
