תגית: ספרית הפועלים

"כבוד" הוא סאגה משפחתית, הנפתחת בתורכיה – בכפר כורדי ובאיסטנבול – עוברת ללונדון, וגם לגרמניה ולאבו-דאבי – וחוזרת חלקית לכפר. הספר נפתח עם שחרורו מן הכלא של איסכנדר, שביצע רצח על רקע כבוד המשפחה, חוזר אחורה בזמן אל הזמנים והמקומות בהם נטועים שורשי המשפחה, ומסתיים בחשיפת סוד ששניים מילדי הנרצחת נצרו בליבם.

נושא הספר הוא מושג הכבוד, שבגינו נשים נידונות להיות רכוש הגברים שבחייהן – תחילה רכושו של האב, אחריו רכושו של בן הזוג שלא היתה להן הזכות לבחור בעצמן, ובהיעדרו של בן הזוג בניהן נוטלים את מקומו כראש המשפחה. לאשה תפקידים מוגדרים, ואושרה שלה אינו נלקח בחשבון. פֶּמבֶּה היא אשה שכזאת: בת לאם דכאונית, שילדה בנות בלבד, נישאה על פי החלטת אביה לצעיר זר שהיה מאוהב באחותה התאומה, נדדה בעקבותיו לאנגליה, ומצאה עצמה בודדה ועזובה כשבעלה המכור להימורים נטש אותה לטובת חשפנית. כשהעזה לפנות לעצמה בתוך שגרת חייה פינה קטנה של אושר, המשפחה נהרסה. גם ג'מילה, אחותה התאומה, היא אשה שכזאת: בצעירותה נחטפה למטרות סחיטה, ואם כי איש לא נגע בה, הפכה למוכתמת בעיני כל סובביה. כל אשה ואשה במשפחה המורחבת סבלה מתפיסת הכבוד המעוותת הזו: אחותן של התאומות, חמותה של פֶּמבֶּה, גיסתה. ומשום הלחץ החברתי ושטיפת המוח מינקות, האמהות מנחילות את התפיסה הזו לבנותיהן. אֶסמָה, בתה של פֶּמבֶּה, זו שכותבת את קורותיה של אמה, מספרת על יחס שונה שניתן לה ולשני הבנים של המשפחה, על הטפות מתמשכות ששמעה מאמה בנושאי צניעות ומעמדה של האשה.

הציר המרכזי של העלילה מתרחש על רקע מפגש התרבויות מזרח-מערב. אנגליה אמנם קלטה מהגרים רבים, אך אלה חוו לא אחת תופעות של גזענות ודחיה. בנוסף לכך, המעבר מן הכפר הנידח אל ליבה של אנגליה בהכרח חשף את המהגרים לערכים שונים, והחיכוך המתמיד בין האמונות ואורחות החיים המסורתיים לערכי המערב לא יכול היה שלא להשפיע על מבנה המשפחה ועל ההתנהלות של חבריה. התגובות נעו בין רצון להתערות כליל לנטיה להתבדל.

גם יחסי הורים-ילדים הם נושא מרכזי בספר – האהבה, החרדה, הטעויות. ועל רקע זה אליף שאפאק העמידה דמויות בלתי נשכחות, ביניהן פֶּמבֶּה התמה, יוּנוּס בנה הצעיר השלם עם עצמו כבר כילד, ואיסכנדר הבכור המיוסר.

הספר לוקה, או מצטיין, בהעדר שיפוטיות. על רקע המסורת הנוקשה, דומה שכל אחד ואחד הוא קורבן, וכל אחד ואחד ראוי לגאולה ולחמלה. צרמה לי מעט הגישה הזו של "אין אשמים", אבל מכיוון שהספר נותן קול למתענים תחת עיוותי התפיסות המסורתיות הללו, אולי בכך דיינו. ואולי דווקא צדקה הסופרת בהרחבת היריעה מעבר לסבלן הישיר של הנשים אל הסבל המתפשט ומחלחל אל כל מי שסובב אותן, גם אם הוא נהנה מיתרונות מינו ומעמדו. כך או כך, זהו ספר חשוב וכתוב מצוין.

Honour – Elif Shafak

ספרית הפועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

סאמארֶנדרָה אמְבאני, בן לאב הודי-שוויצרי ולאם שוויצרית, מזוהה כל חייו לא בשל תכונותיו שלו, אלא בשל מה שאין בו. אחותו לוקה בניוון שרירים, בעוד הוא בריא לגמרי, ובשל כך דבק בו הכינוי "האיש ללא מחלה", ובלשון הספר "העדר המחלה מאפיין אותו אף יותר מחזותו ההודית". הוא שוויצרי, אבל בשל החזות שירש מאביו הוא מזוהה כהודי. שמו הודי – הויתור היחיד של אביו למורשתו – אבל עבור כל מכריו הוא בקיצור סאם. הוא בעצם "שקוף", איש אינו רואה אותו באמת, כולל אמו וחברתו. עבור האם הוא הבן שתפס את מקום האב שמת כראש המשפחה. עבור החֲברה הוא האיש שהיא תרצה לעצב להיות אבי ילדיה. סאמארנדרה אינו מנסה להעמיד איש על טעותו, הוא בעצם אינו מסוגל להחליט עם עצמו מה נכון ומה שגוי במה שהוא חש, או לא חש, ובמה שחשים אחרים כלפיו. הוא עצור, סבלני, מהימן, נסחף אחרי הארועים בחייו כמעט מבלי להשפיע עליהם, דבק רק במקצועו כאדריכל, משוכנע ביכולתו של אדריכל להשפיע באמצעות בניניו על העולם, מתחבר יותר לבנינים ופחות לאנשים. באופן אירוני, האדם שאתו יש לו את הקשר הטוב מכולם היא אחותו, זו שכמעט אינה מדברת, שכמעט אינה מגיבה, שאי אפשר ללמוד מהבעות פניה דבר על מחשבותיה ועל רגשותיה.

כל עוד הוא מצוי בסביבה המוכרת, המרובעות המסוגרת שלו אינה בעוכריו. הוא אינו מאושר, אך אינו אומלל. אבל כשהוא נוסע לעירק בעקבות הצעה לבנות בית אופרה בבגדד, ונקלע לסביבה כאוטית ולסיטואציה קפקאית, בה הוא סופג מכות והשפלות, ומאבד לחלוטין שליטה על המתרחש, המפגש בין המציאות החדשה לאישיות המקובעת מוביל את העלילה לאבסורדים קומי-טרגיים. כשישוב לשווייץ ידבק בו שוב מה שהוא מסרב להפוך לחלק ממנו – האיש שנכלא בעירק. וכאילו החוויה הזו לא הספיקה, הוא נענה להצעה לבנות מבנה מפוקפק בדובאי, שם הוא נקלע לסבך חקירת חיסולו של מחמוד אל-מבחוח.

העולם של ארנון גרונברג – גם כאן וגם בשני ספרים אחרים שלו שקראתי, "ימי שני כחולים" ו"טירזה" – הוא מקום חסר נחת. הסביבה מלחיצה, לא מתנהלת בבהירות ובסדירות, ולעומת זאת האילוצים החברתיים מחייבים להתנהג בנימוס, לדכא את העצמיות, להיות עצור ולהתנהל בהגיון. ההתנגשות והקריסה בלתי נמנעות. גרונברג עושה שימוש מעודן בהומור שחור ובציניות, ולכן הספר – על אף העצב השורר בו, ועל אף הקפקאיות – נקרא מדי פעם בחיוך עקום. לא אהבתי את שני הספרים שהזכרתי קודם, אבל "האיש ללא מחלה" טוב מהם. תוך כדי קריאה לא הערכתי אותו במיוחד, אבל נתתי לו לשקוע, וכשהתישבתי לארגן את המחשבות ולכתוב התחלתי לראות ברור את מה שגרונברג ניסה לומר, והצליח.

De Man Zonder Ziekte – Arnon Grunberg

ספרית פועלים

2014 (2012)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

אמון גת היה, בין שאר תפקידיו באס-אס, המפקד הסדיסט הידוע לשמצה של מחנה הריכוז פלאשוב. בביתו הסמוך למחנה ניהל חיים נוחים בחברת בת זוגו רות אירנה קאלדר. לידידיו ערך מסיבות, במשרתות היהודיות שלו, הלן רוזנצווייג והלן הירש, התעלל, ולהנאתו יצא מדי פעם למרפסת לירות באסירים מזדמנים. ב-1946 הוצא אמון גת להורג בעוון פשעיו הרבים – רצח כ-8,000 איש בפלאשוב, סיוע לרצח 2,000 איש בגטו קרקוב, ומאות רציחות נוספות. בעת מותו היתה הבת המשותפת לו ולרות אירנה, מוניקה, בת 10 חודשים. רות אירנה, שטענה שלא היה לה מושג מה התרחש במחנה (שמרפסת ביתה השקיפה עליו…), הצליחה להשיג מעמד של אלמנה, ושנתה את שם משפחתה לגת, כשמו של אהובה. עד יום מותה היתה תמונתו תלויה מעל מיטתה.

רות אירנה היא סבתה של ג'ניפר טגה, שסיפורה מובא בספר. ג'ניפר גדלה מבלי לדעת דבר על המורשת המשפחתית. אביה הניגרי נפרד מאמה עוד לפני שנולדה, ואמה – אותה תינוקת מוניקה – מסרה אותה בהיותה בת כמה שבועות למוסד לילדים. לא ברור אם לא יכלה להרשות לעצמה לגדל אותה, או שלא רצתה בכך. מכל מקום ג'ניפר גדלה במוסד בשלוש השנים הראשונות לחייה, ופגשה את אמה לעתים רחוקות. אחר-כך נמסרה למשפחה אומנת, שכעבור ארבע שנים אימצה אותה. למרות שהשתלבה היטב במשפחתה החדשה, תחושת התלישות והתהיה על שורשיה ילוו אותה כל חייה. בנוסף לקשיים אלה, היא חשה תמיד יוצאת דופן בשל עורה השחור. ג'ניפר נישאה מאהבה, והיא אם לשני בנים, אך מצוקות עברה המסובך קיבלו מדי פעם ביטוי בדמות התקפי דכאון משתקים.

בהיותה בת 38 נתקלה ג'ניפר במקרה בספר שעל כריכתו התנוססה תמונת אמה. מן הספר נודע לה לראשונה מי היה סבה. למרות השאלות המטרידות, כמו מה מאופיו של הסב עבר אליה ואל ילדיה, יתכן שהיתה מצליחה להתנער במידה מסוימת מן הקשר המשפחתי. אחרי הכל היא לא הכירה את סבה, וגם אמה לא הכירה אותו, ואין מה לדבר פה על אשמתה שלה בזוועות של סבה. אבל ג'ניפר מרגישה מעורערת בגלל סבתה: בילדותה המוקדמת הסבתא, רות אירנה, היתה מקור של נחמה, אי של אהבה. והנה מסתבר שאותה סבתא אוהבת לא חדלה להעריץ את אמון גת, ולמרות הכחשותיה היא היתה ערה לכל מה שהתרחש בביתם המשותף ובמחנה הסמוך. בנוסף, לג'ניפר יש חברות קרובות בישראל, והיא חשה שאין בכוחה לשמור איתן על קשר בשל הגילוי.

הספר מתאר את דרכה של ג'ניפר מן הגילוי ועד ההשלמה. הוא כתוב לסרוגין על ידי ג'ניפר, המספרת על עצמה בגוף ראשון, ועל ידי העתונאית ניקולה זרמייר, המשלימה את הסיפור, מעבה את העובדות ההיסטוריות, ומספרת על ג'ניפר כפי שהיא רואה אותה.

הספר משקף את הדור השני והשלישי בגרמניה, צאצאי אנשי האס אס שביצעו את מעשיהם הנוראים, ואחרי המלחמה טרחו לטשטש אותם. הצאצאים מגיבים בקשת של תגובות, החל מהערצה, עבור בהכחשה, וכלה בגינוי ובנשיאת אשמה. אחייניתו של הימלר הרחיקה לכת ועברה עיקור, כדי לא ליצור הימלרים נוספים. במשפחתו של אמון גת התגובות מעורבות: אשתו מעריצה ומכחישה את מעשיו, בתו מעורערת, נקרעת בין תחושת מחויבות לאביה לבין תיעוב. הדהים אותי לקרוא שנכדתו, אחותה למחצה ג'ניפר, קראה לבנה על שם אמון. ובענין שמות, ג'ניפר נושאת שלושה שמות פרטיים, שהשלישי שבהם – סוזנה – ניתן לה על ידי רות אירנה. סוזנה היה השם שנתן אמון גת לאחת משתי המשרתות היהודיות בביתו. בעיני זו ציניות מזעזעת.

מבחינה ספרותית גרידא, זה אינו ספר גדול. יחד עם זאת הוא ראוי לקריאה בשל הנושא המעניין.

קישור לתיאור מפגש של מוניקה עם בתם של ניצולי מחנה פלאשוב

Amon: Mein GroBvater hatte mich Erschossen – Jennifer Teege & Nikola Sellmair

ספרית הפועלים

2015

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

במלאת  70 שנה להוצאתה להורג של חנה סנש (7 בנובמבר 1944), יצא לאור הספר הזה, הכולל את המכתבים שכתבה החל מגיל 14 עד סמוך למותה בהיותה בת 23 בלבד (מ-1935 עד 1944). המכתבים המוקדמים עד 1939 עוסקים בעיקר בחוויותיה של נערה בחופשות, המשתפת את אמה במה שעובר עליה. חלק הארי של המכתבים נכתבו החל מהיום בו עזבה את ביתה כדי לעלות לארץ בספטמבר 1939, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, ועד אפריל 1941, שאחריו ההתכתבות עם הונגריה הפכה בלתי אפשרית כמעט. החל מתאריך זה ההתכתבות מקוטעת. מרבית המכתבים מיועדים לקטרינה סנש, אמה של חנה, ולאחיה ג'רג' (גיורא). כשהמלחמה פרצה מצאו השלושה את עצמם מנותקים זה מזה: קטרינה נותרה בבית המשפחה בבודפשט, גיורא למד אריגת משי בליון שבצרפת, וחנה, כאמור, עלתה לארץ. המכתבים המפורטים שכתבו היו אמצעי הקשר היחיד ביניהם.

כשחנה הגיעה לארץ היא הצטרפה לבית הספר החקלאי בנהלל, שם למדו בעיקר את המקצועות השונים של עבודת האיכר, בשילוב עם עבודה מעשית ועם מקצועות עיוניים. על פי תפיסתה של חנה, באותה עת הארץ נזקקה לחקלאים, לא לאנשי תעשיה, ולכן בחרה בכיוון זה. מן המכתבים בשנה הראשונה בנהלל עולה דמות אופטימית, שופעת שמחת חיים, חברותית, בעלת חוש הומור, אפילו מצחיקה לעתים, להוטה לצבור חוויות, לטייל, לראות כמה שיותר וללמוד כמה שאפשר. בכשרון כתיבה מעולה היא מתארת את חייה ואת חוויותיה, מקומות שראתה, אנשים שפגשה. לפחות פעמיים בשבוע כתבה אל אמה ואל אחיה, ותמיד היה לה מה לומר ומה לחדש. רוב תוכנם של המכתבים פרטי, ועוסק בעיקר ביומיום של השלושה, אבל פה ושם צצה חנה כבדת ראש, שמתיחסת לשאלות כלליות יותר, כמו שאלת המחיר האישי שתובעת ההגשמה הציונית, שאלת הירידה ברמת ההשכלה של הנוער בארץ לעומת ההשקעה בהשכלה באירופה, עניני דת ועוד. ניכר שהיתה אדם חושב.

בתחילה הופתעתי מההעדר הכמעט מוחלט של התיחסות למלחמה בחודשים הראשונים. בעיני רוחי אותם חודשים מתאפיינים ביאוש ובפחד שבמכתבים שכתבו סבי וסבתי להוריהם ולאחיהם שבפולין, מכתבים שחזרו מבלי שנקראו, כשנבצר מהאחרונים ליצור קשר כלשהו עם הארץ, בעוד מכתביה של חנה מלאי שמחה, עוסקים בעיקר בחייה הפרטיים. אבל במחצית 1940, כשהמלחמה התפשטה, ובעיקר ביוני 1940 עם כיבוש צרפת, לחרדה יש ביטוי גם במכתביה. סבתי לא סלחה לעצמה עד יומה האחרון על שעזבה את הוריה ולא הצליחה להשיג להם סרטיפיקט. אותם יסורי מצפון ייסרו גם את חנה: אמנם טרחה הרבה להשיג לגיורא סרטיפיקט עוד כשהיה באפשרותו לעזוב את צרפת, אבל במבט לאחור, כשהעזיבה כבר נראתה בלתי אפשרית, האשימה את עצמה שלא עשתה די (גיורא הצליח לבסוף להמלט לספרד, ועלה לארץ מספר ימים לפני שחנה יצאה לשליחותה. המשפטים ביומנו של גיורא, המתארים את פגישתם, העלו דמעות בעיני).

העורכים שילבו בספר מובאות ממכתבים שנכתבו אל חנה, המתיחסים של נושאים שעלו במכתביה. לא ממש נוצר דיאלוג, כפי שנכתב בפתח הספר, אבל לרוב יש ענין במובאות האלה. כמו כן שולבו תמונות שחנה צילמה, וכן צילומי מכתבים בכתב ידה, ואלה מהווים השלמה מבורכת לדמות שעולה מן המכתבים ומקרבים אותה עוד יותר אל הקורא. אהבתי גם את הבחירה להוציא את הספר בכריכה קשה ועם דפים עבים מהרגיל בגוון המזכיר מכתבים שהתיישנו – בהחלט אכסניה המכבדת את הנושא.

חנה סנש הציבורית היא הצנחנית האיקונית והמשוררת. טוב עשו העורכים שנתנו לנו את ההזדמנות להכיר את האדם הפרטי שמאחורי התדמית. בהזדמנות זו גם אפשרו לנו הצצה, באמצעות הסקרנות וכשרון הכתיבה של חנה, אל החיים בארץ באותה תקופה, אל נופיה, אל חלק מן הנושאים שהעסיקו את תושביה. אבל, כאמור, יותר מכל זוהי היכרות עם חנה, ואי אפשר שלא להתאהב בה.

חנה סנש היתה אדם של מלים. בנוסף למאות המכתבים שכתבה, שרובם ארוכים ותוססים, היא ניהלה יומן וכתבה שירה. על רקע זה צובט את הלב עד דמעות הפתק המינימליסטי שכתבה לאמה ממש לפני מותה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך".

יהי זכרה ברוך

הקיבוץ המאוחד – ספרית הפועלים

2014

עריכה: אנה סַלַאי

עורכי-משנה: גדעון טיקוצקי ואיתן סנש

פייר וז'אן הם אחים. פייר הבכור הוא רופא, ז'אן עורך-דין, ושניהם עדיין רווקים החיים בבית הוריהם ועל חשבונם. פייר הכהה הוא הטיפוס המתלבט – לקח לו שנים לבחור כיוון בחיים, והוא עדיין לא בטוח שבחר נכון. ז'אן הבלונדיני נינוח יותר, לוקח את הכל בקלות יחסית. יחד עם הוריהם, שעקרו מפריז לנורמנדי לאחר שמכרו את חנותם, הם מנהלים חיים שגרתיים, כשאליהם מצטרפים לעתים קרובות שכנתם האלמנה הצעירה וידידם הימאי בדימוס. אנו בצרפת הבורגנית של המאה ה-19, הכל מאוד מאופק, מאוד "כמו שצריך", לפחות על פני השטח.

ביום בהיר אחד, בשובם משיט בסירתם, ממתינה להם בשורה: ידיד עבר של ההורים הלך לעולמו, והותיר את כל רכושו לז'אן. בסצנה, שהלגלגנות בה חבויה בין השורות, גי דה מופסן מתאר את שמחתם של ההורים הלהוטים לברר פרטים על גובה הירושה, תוך שהם נכנעים למוסכמות המחייבות אותם להעמיד פני אבלים על מות הידיד שככל הנראה כבר נשכח (אם כי בהמשך נגלה שמתחת לרובד הגלוי למחצה הזה מסתתר רובד עמוק נוסף, ולא ארחיב בשל ספוילרים). מכאן עובר המספר להתרכז בפייר. בסגנון מאופק הוא מצליח לתאר את המתרחש בתת-ההכרה של הבן שקופח. פייר נאבק עם עצמו לא לחוש קנאה, הוא מיטלטל בין החלטות אמביציוזיות לא אופיניות לו ליאוש נסער, מסתובב חסר מנוחה בעיר ובסביבותיה, קולט מלים ושברי משפטים שמזעזעים אותו, לרגעים נלחם לשכוח מהם ולרגעים נכנע להם. למרות שהוא מנסה להעמיד פנים שדבר לא השתנה, מתעוררים בו חשדות, רעל מטפטף אל חיי המשפחה, ודבר לא ישוב להיות כשהיה.

למרות היריעה הקצרה, הסופר מצליח להעמיד רשת משכנעת ומפורטת של היחסים לא רק בין האחים אלא גם בין כל שני אנשים בעלילה: האם וכל אחד מבניה, האלמנה עם הבנים ועם האם, האב והאם, האב והבנים, ואפילו מערכת צדדית שבין פייר לרוקח. הוא עושה זאת בלי להכביר במלים, בלי לנתח שלא לצורך. מצד אחד הוא חסכני בפרטים שאינם קשורים לדילמה המרכזית, ומצד שני הוא מצליח להעמיד תמונות קטנות, שלכאורה אין בהן הרבה, אך הן תופסות ומבטאות עומק של רגשות, ומעידות על נפשם של הגיבורים יותר משהיו יכולות מלים ארוכות להביע.

הספר כולל פתח דבר מעניין מאת המתרגמת רמה אילון, וכן מסה בשם "הרומן" מאת גי דה מופסן, בה הוא מביע את תפיסתו על הסוגים השונים של הז'אנר הקרוי רומן.

בשורה התחתונה: ספר אלגנטי, כתוב בכשרון רב, ובהחלט מומלץ.

Pierre et Jean – Guy de Maupassant

הספריה החדשה – ספרית הפועלים

2014 (1887)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

זו אינה סקירה מלאה, אלא רק הערות לתרגום. אציין בקצרה רק שהספר מומלץ, ולתרגום בהחלט יש חלק בכך.

"קולא ברוניון" תורגם בידי אברהם שלונסקי, ונראה לי שהשפה השלונסקית מבליעה במידה מסוימת את קולו של הסופר. הנה דוגמא אופינית מהספר:

קשקשן זקן! אי לץ בן לוצץ, ליצות מתלוצץ, ריצות מתרוצץ! לך-לך, כלך מכאן! איסטרא בלגינא, ריחיים לטחינה! וכי למה תצלח עוד, אמור? הלא רק להוציא לבטלה זמנם של הבריות! שא, שא רגליך! ואגב-אורחא טול עמך כלבלבת זנבנבת זו, המתלבטת לה למרגלותי, זו גלודי שלך, כן, הלזו, ששוב גרשוה מבית הנחתום, לאחר שתקעה שם, מן-הסתם, תקיעת-כף לתוך העיסה (ועוד יש לה בקצה חוטמה שיור הימנה). מושו-חושו מכאן, שניכם גם יחד, הניחוני, בני-שחץ שכמותכם, אל תפריעוני מן המלאכה, שאם לא כן, אני נוטלת מטאטא-השמד בידי…

ממש נדמה שעוץ-לי-גוץ-לי, יחד עם החצרונית והחדרונית, הם ושפתם העשירה והמלהטטת, עוד רגע קט יצטרפו לסיפור, לא?

הייתי שמחה לדעת צרפתית במידה שתאפשר לי להשוות את התרגום למקור.

מכל מקום, גם אם במהלך התרגום הספר הומר לשלונסקאית, לרוח הספר הוא מן הסתם לא חטא. בדברים שכתב רולאן בסיום הוא מציין כי "צחקתי בשעת הכתיבה". הצחוק מרחף על הספר ובהחלט מדבק.

מעניינים הדברים שהסופר כתב במענה לבקשה לתרגם את הספר לעברית: "אכן לעונג יהיה לו למצוא אכסניא בבית שבארץ-ישראל, שעל-כן עתיד להקביל שם את פניו ידידו הותיק ר' טוביה של סופרכם בשפה היהודית הנודע לתהילה שלום-עליכם. וראו , בהרף-עין אחד, – כאילו הכירו איש את רעהו משכבר-הימים, הנה הם מסיחים זה לזה איש את סיפור-מעשהו! שני הפטפטנים האלה עדיין לא כילו דבריהם מכל-וכל! אני שומע את צחוק לעגם – – -". עושה חשק לקרוא שוב את כתבי שלום-עליכם ולמצוא את קוי הדמיון.

Colas Breugnon – Romain Rolland

הוצאת ספרית הפועלים

1952 (1919)

תרגום מצרפתית: אברהם שלונסקי

קצת אחרי עמוד 100 התגלתה תקלה בהדפסת הספר: כעשרה דפים מודפסים פעמיים, ולעומת זאת כעשרה דפים חסרים. לרגע חשבתי שאפנה בתחילת השבוע הבא להוצאה, ואבקש ספר תקין, אבל כשהמשכתי לקרוא התברר שלא החמצתי דבר. ז"א מבחינת העלילה כן החמצתי משהו, אבל מבחינת הענין לא הרגשתי שום הפסד. מכאן תבינו בוודאי שלא התלהבתי מהספר.

השם שניתן לתרגום העברי, "עקירה", מדויק יותר מן השם שבחר הסופר לתת לספר, "התישבות". גיבור הספר הוא ברנהרד האבר, ילד גרמני, שלאחר מלחמת העולם השניה נעקר עם משפחתו מביתם בשטחים שסופחו לפולין, והועבר לעיר קטנה בגרמניה המזרחית. לב הספר הוא שנאתם של המקומיים אל העקורים, הזרים לכאורה (לכאורה, כי מדובר בסופו של דבר בגרמנים שעקרו לגרמניה). המקומיים לא יוצרים קשר עם העקורים, לא קונים אצלם, לא מוכנים לראות בהם אזרחים שווי זכויות, ומאשימים אותם בכל הרעות הפוקדות את המקום. שנים רבות אחרי המלחמה, ברנהרד שבגר והפך לאיש עסקים מרכזי בעיר, עדיין נחשב לנטע זר. בנו, שאינו נושא את צלקות העקירה והזרות, לוקה גם הוא בשנאת זרים, אותה הוא מפנה כלפי שני מהגרים מפיג`י שהעזו להשתתף בפסטיבל גרמני. ברקע פה ושם צצה השנאה כלפי הצוענים.

נושא מרכזי בספר, בנוסף לשנאת הזרים, הוא השלטון הקומוניסטי, אותו הסופר שם ללעג. פה ושם קראתי מילות התפעלות מהשנינות והאומץ, אבל לא הייתי שותפה להן, שכן הספר נכתב ב-2004, הרבה אחרי שהשלטון ההוא הפך להיסטוריה.

הספר מסופר מפי חמישה אנשים שחייהם השתלבו באלה של ברנהרד. רעיון נחמד, אבל הביצוע לא משהו. כולם דוברים באותו הקול (תקלת הדפוס שהזכרתי קודם נופלת במעבר בין שני מספרים, ולקח זמן עד שקלטתי שהדובר התחלף), והסיפורים עצמם מפוזרים מדי, עוסקים בנושאים שוליים בלתי מעניינים ודי שיטחיים.

הקטע הבא הטריד אותי, מפני שהוא הושם בפיו של אחד המספרים היותר חיוביים. הרקע – בשל מעשי הצתה המספר מקים חומה סביב המנסרה שבבעלותו: בימי הקיסר ובתקופת היטלר לא היו לאנשים דאגות מהסוג הזה. באותם זמנים היו אי-אלו דברים שלא היו בסדר, שהיו לחלוטין לא בסדר. בבית הספר שמענו על זה משהו, ובעיתון נכתב הרבה על העבר, ועל כמה שהיום הכל הרבה יותר טוב. אבל אז היה יותר סדר מאשר היום, בכל אופן מבחינתנו, אנשי העסקים שלא רצו להתערב בפוליטיקה. יכולת להיות יותר בטוח בחיים שלך, והרכוש היה מוגן יותר.

התמונה שעל הכריכה (עוצבה בידי תמיר להב-רדלמסר) היא שמשכה אותי אליו, והטקסט שעל הכריכה האחורית הוסיף למשיכה. לצערי, שני אלה היו הבטחה שלא מומשה.

Landnahme – Christoph Hein

הוצאת ספרית הפועלים

2006 (2004)

תרגום מגרמנית: גלעד גנבר

הלכתי לקונצרט. ישבתי כרגיל בכסא שליד המעבר – אני אוהבת מרחב פתוח ואפשרות למתוח את הרגליים. תחת הכסא העמדתי את בקבוק המים הצמוד אלי דרך קבע, כי בלי לגימה פעם בכמה דקות אני מתייבשת, או מדמה שאתייבש.

למה אני משתפת אתכם במוזרויות הקטנות שלי ? היה יופי של ארוע, אבל…. לפני שיצאתי מהבית קראתי את "המסע הגדול", הנקרא כך משום שהוא סובב סביב הנסיעה בת ארבעה הימים אל מחנה בוכנוואלד – מאה ועשרים איש בקרון משא חתום ללא מזון וללא משקה. באולם הקונצרטים התרווחתי להנאתי, מתמכרת למה שבעיני הוא שיא הפינוק שהתרבות מציעה לנו, והרגשתי אשמה. הספר השתלט עלי.

כבר ארבעה ימים ושלושה לילות אנו לחוצים אחד לתוך השני, מרפקו בצלעותי, מרפקי בבטנו. בכדי שהוא יוכל לשים כראוי שתי כפות רגליו על רצפת הקרון, נאלץ אני לעמוד על רגל אחת. בכדי שגם אני אוכל לעשות כך ולחוש כיצד שרירי שוקי מתרפים מעט, נעמד גם הוא על רגל אחת. כך מרויחים כמה סנטינמטרים ואנו נחים לנו איש איש בתורו.

גדולתו של הספר אינה רק בתיעוד, אלא גם, ואולי בעיקר, בהרהורים, בתובנות, בתפיסת העולם, וגם באומץ נוכח הזוועה ונוכח התקפי האימה הפוקדים את סמפרון שנים רבות אחריה. כך, לדוגמא, הוא טוען שמצבו בכלא הנאצי טוב מזה של החייל השומר עליו: מצבי שלי מצב של יתרון בהשוואה עם החייל הגרמני…. מכיוון שהמהות ההיסטורית המשותפת לכולנו, לכל הנאסרים בשנה הזאת, שנת 43, היא החירות…. נכלאתי משום שאני אדם חופשי, משום שראיתי כורח לממש את חירותי ומשום שקיבלתי עלי כורח זה…. הוא (החייל) נמצא כאן לפי שאיננו במקום אחר, לפי שלא חש בצורך להיות במקום אחר, לפי שאינו חופשי (למותר לציין שהדברים מתיחסים למי שנאסרו ועונו בגלל עמדה פוליטית).

התרשמתי מאוד מיכולתו, בתוך הסבל הנורא, להכיר בסבלם של אחרים. מאה אנשים דחוסים בקרון בו הוא מוסע, והוא מהרהר במצבם הקשה מנשוא של היהודים, הנאלצים לנסוע בצפיפות גדולה עוד יותר.

שלד הספר מתקדם כרונולוגית עם הרכבת, אך הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן, ומעלה שורה ארוכה של נושאים למחשבה: כבוד האדם במצבים בלתי אפשריים, חופש ושעבוד, עצימת העינים נוכח סבלם של אחרים, יחסי הניצולים עם מי שלא היה שם, התמודדות עם נטל הזכרונות.

סמפרון, יליד ספרד, היגר עם משפחתו לצרפת לאחר מלחמת האזרחים בספרד. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרף למחתרת הצרפתית, ובשל פעילותו זו נעצר על ידי הגסטפו ונשלח לבוכנואלד.

אני ממליצה בכל לב גם על שני ספריו האחרים המתיחסים להתנסויותיו במלחמת העולם השניה: "המת הדרוש" אודות המאסר בבוכנואלד, ו"הכתיבה או החיים" העוסק בשאלת הזכרון והכתיבה אודות טראומות העבר.

Le Grand Voyage – Jorge Semprún

הוצאת ספרית הפועלים

1963 (1965)

תרגום מצרפתית: רן עדי

אנטואן דה סנט אקזפורי (1900 – 1944) זכה לשם עולמי בזכות ספר ילדים, "הנסיך הקטן", שראה אור ב-1943. קדמו לספר זה כמה ספרים למבוגרים, ששניים מהם אוחדו כעת לכרך אחד, "טיסת לילה" ו"אדמת אנוש". הראשון ראה אור ב-1931 והשני ב-1939.

סנט אקזפורי היה מחלוצי התעופה האזרחית, טייס ניסוי, טייס מסחרי (כשהשימוש המסחרי הכמעט יחיד של התעופה היה העברת דואר), מנהל תחנת ביניים בצפון אפריקה לתדלוק ולטיפול במטוסים, ומנהל התפעול של חברת התעופה הצרפתית בדרום אמריקה. בנוסף לעיסוקו ההרואי הזה היה גם עתונאי, וסיקר בין השאר את מלחמת האזרחים בספרד. וכמובן, הוא שלח ידו גם בכתיבת ספרים.

ספריו (או לפחות השלושה שקראתי) מתאפיינים בסגנון שהוא על גבול הפואטי וההגותי. הוא אמנם איש מאוד טכני כשמדובר בטיסה, אך אפילו התיאורים הטכניים שלו אפופים בהלכי רוח ובדברי הגות. שכן, כמו שהוא עצמו כתב, "עיקר התעניינותי הוא באדם ולא בטיסה". לא לחינם מרבים לצטט משפטי מפתח מתוך "הנסיך הקטן".

"טיסת לילה" מספר על נסיונו של טייס לצלוח את דרום אמריקה במטוס נושא דואר בעת מזג אויר סוער והפכפך. העלילה מתרחשת במקביל במטוס הקטן הפתוח לרוח, המיטלטל אל סופו הטרגי, ועל הקרקע במשרדי חברת התעופה, שם מתלבט מנהל התפעול בדילמה של דרבון הטייסים להישגים מסכני חיים. הדמויות הבדיוניות מבוססות על אנשים אמיתיים, ובאחרית הדבר יש התיחסות לכך. הספר זכה לעיבוד קולנועי בכיכובו של קלארק גייבל בתפקיד הטייס.

"אדמת אנוש" (תורגם בעבר בשם "ארצו של אדם" בנוסח מצומצם יותר – התרגום הנוכחי כולל קטעים שהושמטו במהדורה הצרפתית המקורית ונוספו במהדורה האנגלית) זכה עם הופעתו לפרס ספרותי יוקרתי בצרפת. הספר הוא אוסף של קטעים אוטוביוגרפים, שעוסקים בחוויותיו של הסופר כטייס וכעתונאי בספרד. כל פרק מוקדש להיבט מסוים של חייו או של תפיסת עולמו, החל במטוס, עבור בטבע ובאיתני הטבע, וכלה בבני האדם. בגלל סגנונו הנוטה להגותי, הספר אינו נקרא בקלות, אך הקריאה מתגמלת. כמעט בכל קטע יש איזה הרהור שכדאי מאוד להעמיק בו. תוסיפו לזה תיאורי טבע יפיפיים, וחוויות מחיים מיוחדים במינם, והנה לכם יצירה הראויה מאוד לקריאה.

"אדמת אנוש" ראה אור, כאמור, ב-1939, ממש לפני מלחמת העולם השניה, ובין השורות אפשר למצוא בו התיחסות לרוח הרעה שגרמניה החלה להפיץ, ולטירוף המערכות הצפוי בשל המלחמה הקרבה. סנט אקזופרי מטיף לאהבה, להבנה, לקבלת האחר:

רק בהיותנו מחוברים אל אחינו במטרה משותפת המצויה מחוצה לנו, רק אז אנו נושמים, והנסיון מוכיח כי לאהוב אין פירושו להביט זה בזה, כי אם להביט יחדיו אל אותו כיוון.

מדוע נשנא זה את זה? נושאים אנו באחריות משותפת, נישאים על אותה פלנטה, צוות באותה ספינה. גם אם תרבויות יתנגשו זו בזו כדי לקדם סינתזות חדשות, הרי מפלצתי הוא שטורפות הן זו את זו.

כדאי מאוד לקרוא גם את אחרית הדבר הארוכה מאת גדעון טיקוצקי. היא מוסיפה פרטים מרתקים על הסופר ועל היצירה.

כשסיימתי את הספר התקשיתי להפרד מסנט אקזופרי. לשמחתי "הנסיך הקטן" מצוי בביתי, כך ששקעתי בקריאתו ונשביתי שוב בקסמו.

אנטואן דה סנט אקזופרי נפל עם מטוסו בעת טיסת מודיעין במהלך המלחמה. ככל הנראה הופל על ידי טייס גרמני. רק בשנת 2000 נמצאו שרידי מטוסו על קרקעית הים סמוך למרסיי.

אסיים במילותיו של סנט אקזופרי מתוך "הנסיך הקטן", שמשקפות, לדעתי, נאמנה, את הסקרנות שלו ואת הצורך להעמיק ולגלות, תכונות שהפכו אותו לרחב אופקים ורבגוני: "מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר".

Vol de nuit (Night Flight, 1931) Terre des hommes (Wind, Sand and Stars , 1939) Antoine de Saint-Exupery

ספרית הפועלים

2012

תרגום מצרפתית: משה מרון

זהו סיפורו של לואיס קרלוס פרסטס, מנהיג המפלגה הקומוניסטית בברזיל. האיש נעצר ע"י השלטונות ב-1936, הושם בבידוד, ונדון במשפט מבוים ל-16 שנות מאסר, אליהן נוספו עוד 30 שנה במשפט מבוים נוסף. אמאדו כתב את הספר כחלק מן המאמץ העולמי ללחוץ על שלטונות ברזיל לשחררו.

הספר הוא קודם כל מסמך פוליטי מגויס. פרסטס מתואר בו כאיש מושלם, בהערצה השמורה על ידי נוצרים אדוקים לישו, כולל הלילה המבורך שבו נולד, הכוכב המנצנץ, מגע היד המנחם, הגאונות, החמלה, וההשפעה לדורות. ברית המועצות היא מדינת החופש המושלם, הקומוניזם הוא הפתרון האחד והיחיד לתחלואי העולם, ותומכיו הם הישרים באדם. קריאה ספקנית וביקורתית מתחייבת מאליה (בהקשר זה מעניין לקרוא את ההקדמה למהדורה הרוסית, שתרגומה נכלל בספר. היא נקראת כמו פמפלט קומוניסטי, מן הסוג שסופרים סאטירים נהנים להפוך לחוכא ואיטלולא).

יחד עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את הנחישות של אמאדו, ואת הסיכון שלקח על עצמו בכתיבת הספר. ואמאדו הוא אמאדו – גם כשהוא כותב מסמך פוליטי הוא מתבטא להפליא.

למרות נקודת הראות החד-צדדית של הכותב, אפשר ללמוד מהספר גם על ההיסטוריה של ברזיל, על תרבותה, ועל הבחישה של המעצמות בעניניה הפנימיים. מעניין במיוחד לקרוא על הקשר בין ברזיל לגרמניה הנאצית.

אשתו של פרסטס היתה גרמניה שאביה יהודי. לאחר שפרסטס הושלך לכלא, נשלחה אשתו על ידי שלטונות ברזיל לגרמניה, כשהיא בחודש השמיני להריונה, שם נמסרה לידי הגסטפו. את בתה ילדה בכלא. כמה חודשים אחר-כך הילדה נלקחה ממנה, והיא עצמה נשלחה למחנה ריכוז, שם נרצחה. אמו של פרסטס, אשה ברזילאית יושבת בית, הפכה בכורח הנסיבות לאשת העולם. היא התרוצצה ממדינה למדינה בנסיון לשחרר את בנה, והצליחה לחלץ את נכדתה מידי הגרמנים.

חלקו האחרון של הספר, העוסק במאסרו של פרסטס ובקורותיה של אשתו, הוא בעיני העוצמתי ביותר, בין השאר משום שיחסית הוא משופע פחות בשמות תואר מתפעמים, ועוסק יותר בסיפור עצמו.

הספר נכתב ב-1942, וראה אור בכמה מדינות ובכמה שפות. פרסטס שוחרר מן הכלא ב-1945.

Vida de Luis Carlos Prestes or O Cavaleiro da Esperança – Jorje Amado

הוצאת ספרית הפועלים

1953 (1942)

תרגום: אמיר גלבוע