"ספר הדיוקנאות" מכנס אל תוכו עשרים ואחד "רישומי־חטף ופעמים גם ביאוגראפיות מקוצרות של אישים בלי־שם", כהגדרתו של נתן שחם, שראו אור בכתב העת "חותם" בשנת 1964. המונח "רישומי-חטף" יכול להעלות על הדעת משהו חפוז, בלתי מעמיק, שנעשה כלאחר-יד, אך הדיוקנאות הללו רחוקים מכך עד מאוד. בקטעים קצרים, שאינם עולים על עמודים בודדים, הסופר לוכד את תמצית ההוויה של דמויות יחידות, שיש בהן כדי לייצג דמויות רבות, כשבכל אחד מן הדיוקנאות, התופעה שהוא מייצג היא העיקר, לא האדם היחיד. מכיוון ששמות כל הקטעים נדמים כמצרפים יחדיו ציבור מסוים, הוא מוצא לנכון להבהיר: "השמות הקיבוציים, כגון 'צעיר זועם' 'בן קיבוץ' 'חבר קיבוץ לשעבר' 'משכיל יליד הארץ' 'קצין צעיר', אין כוונתם להעיד שהיה בדעת המחבר לשרטט דמותו של נציג מהימן, פרט הבא ללמד על הכלל. "אב־טיפוס" אינו זה שהכל דומים לו, אלא מי שכמה סגולות אופייניות לרבים באו אצלו לכלל ביטוי מובהק. אין הוא תמונת־דיוקן לדרכון־ קולקטיבי, אלא מי, שהפרטים הרשומים אצלו בתעודת הזהות כאילו נכתבו מתוך אשראה".
כמה מן הפרקים בספר מתיחסים לחברה הישראלית בשנות השישים. בחלקם הדמויות מתבוננות אחורה ומשוות את חייהן עד כה למציאות. בחלקם מתוארים אנשים שנולדו אל תוך מדינת ישראל, ולא חוו את שנות המאבק על הקמתה ועל עיצוב דמותה. עם הראשונים נמנים 'חלוץ זקן', שתוהה מה יעלה בגורל המשק אחרי מותו, כששניים משלושת צאצאיו אינם מעוניינים בחיי חקלאות; 'חבר קיבוץ לשעבר', שהיה סוציאליסט קנאי ומחמיר, עד שהפך את עורו והיה לקפיטליסט דורסני, חדור תחושת נקמה על שלא עלה בידו לאחוז בעקרונותיו; 'מהפכן ותיק בחוף התכלת', בעל מלון בשנות השבעים לחייו, שהיה מהפכן בנעוריו, אך בערוב ימיו אינו מצליח להבין לליבם של הנאבקים על זכויותיהם לשכר הוגן; 'האיש השותק', שהיה מעורב בחיסולו של בוגד בעת שהיה חבר מחתרת ונשבע לשמור על סוד המעשה, וכעת הוא בז לשותפיו שחושפים את המעשה; 'אדם מהימן ליד חלון גבוה', איש רב פעלים בעברו, שמתקשה להסתגל לאדישות הדור הצעיר אל מה שהתרחש כאן אך לפני שנים ספורות; ו'משכיל יליד הארץ', שהחזיק פעם בדעות נחרצות, אך עם השנים הפך ספקן. מדיוקנו נטלתי את הציטוט הבא, עם תקווה ליותר ספקנות בריאה ולנכונות לשוחח, ולקצת פחות נחרצות מפלגת: "לשעבר היתה לו דעה נחרצת בעניני־מדינה והילכות־עולם וכל פגישה עמו היתה טעונה מתח חשמלי. בשנים האחרונות אין הוא מסתיר עוד את ספקנותו, ויריבים פוליטיים מבלים שעה של קורת־רוח בחברתו. לפעמים הוא נוהג חומרה דווקא בחבריו לדיעה, שכן לפנים אילצוהו להעמיד פנים שהוא בטוח במשהו. ולא ייעשה כן במקומנו".
עם האחרונים, אלה שנולדו אל המדינה, נמנים 'בן קיבוץ', שחי בעולם של חוקים ברורים ופשוטים, ומכיוון שאין לו סיבה לנהוג כאביו שנטש בית ומולדת והפך את חייו, הוא מבקש את האפשרות להמר ולהסתכן בצבא; 'אדם מודרני בקולנוע', ששחם מגדיר כך: "אם יש לך הגדרה טובה איזהו אדם מודרני, כאן אתה יכול לבקשה: הוא מי שהאמת־המרה בידור היא לו"; 'קצין צעיר', שמתוסכל מתפקידיו בעורף שאינם מאפשרים לו להפגין את הגבורה שהוא בטוח שיש בו; ו'הצעיר הזועם', שנפשו קצה בחיים נקלים, והוא מבקש לנער את הבריות מאדישותן. בצירוף מקרים מצאתי אצל הזועם את הבעייתיות שבהבטחות האידיליות שמבטיחים הורים לילדיהם, מן הסוג שעליהן כתב רומן גארי בספר הקודם שקראתי, אלא שגארי קיבל אותן באהבה ובהשלמה: "לא בו האשם, שהאידיאלים הכזיבו. לא בו האשם, שהחלומות הנעלים ביותר של המין האנושי הקיצו ומאכלת שלופה בידם. עולם כזה מצא, ואין לו ברירה אלא לנהוג כמנהגו. הוא זועם על הוריו, שכן באהבתם הבטיחו לו משהו ולא קיימו. הבטיחו לו עתיד יפה יותר והוא אינו יכול להאמין בו. ועתה הוא מפקפק בכך, אם העבר היה יפה יותר".
אם נדמה שמרבית הדיוקנאות עוסקים ב"טיפוס" מסוים, גם אם אין זה כך, שניים מהם נועדו במפורש להתייחס לתופעות ספציפיות. 'ספרדי טהור' יוצא כנגד הפלגנות העדתית משתי זויות שונות. האדם המתואר בדיוקן זה הוא צאצא של משפחה יוצאת ספרד, שלאחר שהחליט לא להנשא לנערה ילידת רוסיה מטעמים שבאופי, תמה על שבחרה להשמיץ לא רק אותו, אלא את כל בני עדתו. שנים אחר-כך האשימה אותו אותה אשה על שאינו דואג לרווחת יוצאי ספרד המקופחים, ועל כך הוא ענה לה בתבונה שהאחריות אינה מוטלת דווקא עליו, אלא באותה מידה גם עליה. "כלום אינם אזרחי ישראל, כמוני וכמוך, ויהודים, כמוני וכמוך, וזקוקים להשכלה, דירה, רווחה, ביטחון, כמו רבים אחרים?". הדיוקן הביקורתי השני הוא 'אדם פשוט', המוחה על רידוד הערכים והמוסר וכל אורחות החיים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.
שניים מן הדיוקנאות משעשעים למדי. 'ישראלי בפאריס' מתאר ישראלי שעבר לגור בעיר, וכבר שנים הוא מתעקש להיות יותר צרפתי מצרפתי, כפי שהוא מבין את המושג. 'נהג מונית' מתאר נהג של מונית שירות שמתעב את נוסעיו עוד בטרם הכירם. כשהם מתלוננים על מוזיקה שהוא משמיע בקולי קולות, הוא מחליט שלא מגיעה להם המוזיקה המזרחית הטובה, ומבקש להעניש אותם. "הוא מסובב את כפתור הרדיו. ”פרלוד ופוגה מאת יוהאן סבסטיאן באך“, אומרת הקריינית. הוא ממתין עד שנשמעת המוסיקה. ובעוד רגע הוא בא לכלל מסקנה שהיא ראויה לחפצו, ומייצב את התחנה. ומוסיקת־העונשין של באך טסה במהירות מאיימת לתוך שפלת החוף". אל הדיוקנאות המשעשעים אפשר אולי לצרף גם את 'נערת זוהר', המלגלג על הדו-פרצופיות שביחס אליה, מצד אחד זלזול גורף, ומצד שני תיעוד כל צעד שלה.
יוצא דופן הוא הדיוקן האחרון, 'איש השנה', שנושא מסר שכולו תום ותקווה. אדם אחד, המייצג את האנשים הטובים כולם, מסייע למספר שמכוניתו נתקעה בליל גשם, על חשבון תכניותיו שלו, מבלי לבקש תמורה, ואפילו את שמו הוא מסרב לומר. "אילו אמר את שמו אצא ידי חובת־תודה לאחד־נדיב, הראוי שאחזיר לו מידה כנגד מידה. באין לו שם אהיה אסיר תודה לאלמוני ,ואחזיר מידה כנגד מידה לאלמוני אחר".
הספר כולל גם מספר דיוקנאות שעיסוקם השלמה עם הגיל – 'אדם מבודח במסיבת גן', 'שיבת זוהר ליד גלגל המזל', 'אשה בכסא נוח על שפת הים'; אחד שאינו קשור לישראליות – 'צעיר לא זועם הולך לאפריקה'; ואחד – 'חוזר בתשובה' – שבו אדם מגיע לבית כנסת ביום כיפור רק כדי לרצות את אביו, וכשהוא מעיין במחזור הוא מוצא עצמו עורך חשבון נפש באשר למעשיו.
הספר קצר אך הסקירה מתארכת. הסיבה לכך היא ההנאה המרובה שלי ממנו, והנסיון להביע ולו מעט מן העושר שבו. מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן, ומן הסתם לא הייתי זוכה לקרוא אותו לולא תיבת האוצרות של פרויקט בן-יהודה. הספר כולו, יחד עם יצירות נוספות של נתן שחם, מהסופרים הישראלים החביבים עלי, מצוי בדף היוצר באתר הפרויקט. ההחמצה היחידה, במקרה זה, היא היעדר רישומיו של יחזקאל קמחי, כמובטח על הכריכה.
אסיים בציטוט שאהבתי מתוך 'חלוץ זקן':
לא, אין הוא זקן עד כדי כך שיאמר כי אדם נבחן רק על פי הספרים שהוא קורא, אך קשה להיות קרוב אל אדם הקורא ספרים אחרים כל כך. אכן, בנו הוא אדם יקר, עובד חרוץ, חייל טוב ומן הסתם גם בן נאמן לעמו, אבל דומה, שבלי הספר העברי הוא חסר משהו. ניתנת האמת להיאמר, לפנים גם בני דורו שלו אמרו: ספרים יש די והותר אצל היהודים ואילו ידיים יש מעט. אבל היום, כשהידיים כעשיו, הלב מבקש שהקול יהיה קול יעקב. הוא יצא מבית מלא ספרים לעבוד את האדמה. עתה הגיעה השעה להחזיר את הספר העברי. ולא סתם ספר – אלא ספר המדבר אליך כאילו הוא בטוח שיש לך נשמה יהודית גדולה, ולא חשוב כלל שיש לך ידי עשיו. אם נוהגים כך כאילו אתה בעל־נפש, על כורחך אתה כזה. כדי שלא לבייש.
שישים שנים חלפו מאז נכתבו הדיוקנאות, והם מלאי חיים, רעננים ורלוונטים גם היום.
מומלץ ביותר.
ספרית פועלים
1968
סקירות ספרים 