תגית: סרחיו ביסיו

מרקוס וריטה מתכננים חופשה. היא רוצה לנסוע, כרגיל, לים. הוא מקבל במפתיע הזמנה מחברו אורסיו להתארח בביתו בכפר. הם מתווכחים, הוא מתיש אותה ומותש בעצמו, ומתקבלת פשרה: שבוע בכפר ואחריו שבוע בים. ריטה, במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, מרקוס, הצעיר ממנה בתשע שנים, ואירינה, בתה בת השתים-עשרה של ריטה מנישואיה הקודמים, נוסעים לכפר באוירה עכורה של טינה. שום דבר טוב לא ייצא מן החופשה הזו.

ביתו של אורסיו סגור ומסוגר, כשהם מגיעים אליו. אחרי שורה של טעויות ושל אי הבנות מסתבר שזהו ביתו של אורסיו אחר, אדם שתקן, מסתורי, מטיל אימה. גשם זלעפות כולא אותם במקום, ואינו מאפשר להם לנסוע אל היעד המקורי. הבית, כשבעליו מאפשר להם להכנס אליו, מתגלה כמוזנח ובלתי הולם לשהיית משפחה. מזג האויר, אורסיו, שכנים רחוקים שמגיחים מבין העצים – כל אלה יוצרים אוירת אימה ופרנויה. רק אירינה, הקול השפוי, מוצאת לה חברה, ואומרת מפורשות את מה שהוריה חוששים לומר בקול מתוך פחד להעיר מפלצות מרבצן.

קראתי את הספר בשעמום כלשהו. אולי זו אשמת אופי הכתיבה של ביסיו, שמצטיירת רוב הזמן – ולא רק בספר הזה – כאילו נעשתה כלאחר יד. דיווחית, יבשה למדי, מתייחסת באותה רמה של רגש לפרטים חיצוניים ולמתרחש בנפשותיהן של הדמויות. אבל אז – בדומה למה שקרה כשסיימתי את "עשרה ימים ברה" – הספר נסגר ומתחיל לחלחל. מה שהצטייר כסיפור הזוי, אולי פרי חלום בלהות של הסופר, סיפור שמטרתו ליצור אוירת אימה ותו לא, מתחיל לקבל בדיעבד עומק ומשמעות. בקריאה חוזרת השטיחוּת לכאורה מתקלפת, והרבדים שתחתיה נגלים.

אז מה היה לנו כאן? דינמיקה זוגית מעניינת שניזונה מעצמה ומתהפוכות הארועים; ילדה על סף התבגרות שמקלפת מנקודת מבט ריאליסטית וישירה את העמדות הפנים של המבוגרים ממנה; עירוניוּת שאינה מצליחה למצוא עוגן יציב בסביבה כפרית; ואולי יותר מכל, וריאציות על קשיי תקשורת בכל הקשת שבין הטינה ההדדית שבפתיחה ועד הקביעה של מרקוס שהמארח שלהם מוגבל שכלית משום שאינו מסוגל להבין אותו.

מומלץ.

Estancia – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2016 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

על כריכת ספר אחר של סרחיו ביסיו, "עשרה ימים ברה", צוטטה האמירה, "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ובסקירה שכתבתי על הספר הגבתי, טיפה בציניות, ב"תנסה". אני לא יודעת אם בשתי הנובלות שב"אהבה לכל החיים" הוא מנסה, אבל אין ספק שהוא מצליח באופן מרשים.

הנובלה הנושאת את שם הספר מסופרת מפיו של ברונו, אחת הצלעות במשולש אהבה, שנוצר בתקופת הנעורים, והשפעתו לא פגה גם בשנים שאחר-כך. שתי הצלעות הנוספות הן לאלו, מנהיג הבנים בבית הספר וחברו של ברונו, וליסה, נערה חדשה בעיירה, כריזמטית ושונה, שתחילה ערערה על עמדת המנהיגות של לאלו, ותוך זמן קצר הפכה לבת זוגו. ברונו הוא במידה מסוימת הצלע החלשה במשולש: לאלו וליסה אוהבים אותו, אך המחויבות לאהבה לכל החיים היא נחלת שניהם בלבד, והוא נותר במידה רבה בצד. ואולי דווקא לאלו הוא החלש בין השלושה בשל התאהבותו הנואשת. מכל מקום, מערכת היחסים בין השלושה, הנעה בין נאמנות לבגידה, בין זכרון לשיכחה, ובין תמימות לתחכום, מתוארת ברגישות, ובצמצום תיאורי מעמיק. רוח הנעורים נתפסת במדויק, וכמוה גם תבונת הבגרות ותוגת ההחמצה.

הנובלה השניה, "ציניות", עוסקת גם היא, בין השאר, באהבה בין שני ילדים, אך אופיה שונה לגמרי. הציניות שבשם הנובלה אמנם מיוחסת בגוף היצירה לילדה רוסיו – היא היתה הילדה הכי צינית שהוא הכיר, אפילו ההורים שלה הודו פעם שרוסיו "קצת חמוצה" – אבל ציניות היא גם סגנונה של הנובלה מן המשפט הראשון ועד האחרון. ביסיו קורע לגזרים את המסכות שעוטים המבוגרים בסיפור, שם ללעג את העמדות הפנים היוצרות את הסביבה בה גדלים רוסיו בת השתים-עשרה ואלברו בן החמש-עשרה, ואינו חוסך את שבטו גם מן הצעירים. על הוריה של רוסיו הוא כותב, "הם היו משכילים, מלומדים. לפעמים אפילו אינטליגנטים". אלברו מתואר כ"הספונטני הרגיש… יש לו תכונות של הטיפוס המתעניין, אבל הוא לעולם אינו מעניין. הוא בעיקר מגעיל". וכן הלאה. על הרקע המבלבל הזה מגששת רוסיו את דרכה אל אלברו, ומסתבר שההתיחסות אליה כצינית לוקה אף היא בציניות. כמו הנובלה הראשונה, גם זו ניחנה ברגישות ובצמצום.

קראתי את הספר בהנאה רבה, הגעתי לסוף וחזרתי לקרוא שוב. בהחלט מומלץ.

Un Amor para Toda la Vida – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2018 (2011, 2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אירינה וקרלוס יוצאים לירח דבש בבוקר שלאחר חתונתם. אחרי טיסה ונסיעה והפלגה הם מגיעים לאי רֶה. קרלוס, קצת שיכור, צונח עייף לכסא נוח על החוף. אירינה, מאושרת, קופצת למים. היא מנופפת לו בידה, ובעוד הוא משיב לה נפנוף הוא קולט שאינו אוהב אותה. התגובה המיידית להכרה הפתאומית הזאת היא גופנית: קרלוס קופא באמצע הנפנוף, ואינו מסוגל להוריד את ידו. בימים הבאים קרלוס ייאלץ להסתיר את תגליתו מאירינה, ינסה להבין אם אי פעם אהב אותה, יתלבט מה יעשה בהמשך חייו, וינסה להמנע מלשהות ביחידות איתה.

הסיפור הקצר, למרות שהוא מתרחש במהלך חופשה שאמורה להיות רגועה, עמוס ארועים ודמויות. אולי בשל השמש הקופחת, אולי משום שבמהלך חופשה אין טורחים על גינוני נימוסים ועל היכרויות מעמיקות, ואולי משום שקרלוס שקוע בעצמו ובטרדותיו, אף אחת מן הדמויות האחרות אינה מפוענחת לגמרי. קרלוס ואירינה מתוודעים לשורה של דמויות מוזרות, תיירים ובני האי. במהלך שהותם הקצרה במקום יחוו ארועים על סף ההזיה, ומאורעות חריגים ואלימים יתרחשו סביבם. קרלוס יסתגר בעצמו, אירינה תשתחרר מכמה מעצורים. מה יקרה בהמשך חייהם? ביסיו מותיר את הסוף פתוח עם רמז לחזרה לשגרה. באחרית דבר מתיחסת גיא פינקלשטיין להשפעה של החופשה ושל המפגש עם הזרות שבמקום בלתי מוכר על סדרי החיים, ובכך חושפת את ליבת היצירה.

ואולי אני עושה לביסיו הנחה כשאני מייחסת את הדמויות הבלתי מפוענחות ואת הארועים ההזויים לשמש ולחופשה ולטרדות. אולי התחושה שלי תוך כדי קריאה שיש משהו עצלני בסגנון הכמעט דיווחי שלו קרובה יותר לאמת. יש בספר אמירות משמעותיות, כשקרלוס כן עם עצמו ומנסה להגדיר את רגשותיו, אך העלילה עצמה מקפצת מסצנה לסצנה, ואינה מתעכבת די על הפרטים, כך שנוצרת תחושה של סיפור שטחי. אפשר לחזור במחשבה לאחור, ולהבין שתחושה זו מוטעה, ולסיפור אכן יש עומק, אבל תוך כדי קריאה לא נסחפתי. על כריכת הספר מצוטטת מורה שאומרת "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ואני אומרת "תנסה". אוהביו של ביסיו ייהנו מהספר, אני עדיין מחפשת את החיבור אל יצירותיו.

Diez Días en Re – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2017)

תרגום מספרדית: ארז וולק

"אלה היו השמים" נפתח בסערה. המספר חוזר לביתו, ורואה את אשתו נאנסת באיומי סכין על ידי שני גברים. הוא צופה בחשאי ואינו מגיב. באופן רציונלי הוא מסביר שחשש שהתערבות מצדו רק תחמיר את המצב. באופן רגשי הוא חש אשמה. כשהאנסים מסתלקים גם הוא מסתלק, מחליט לא לומר לאשתו דבר, כי אין לו אפשרות להצדיק את הפסיביות שגילה. אשתו מצדה בוחרת גם היא לשתוק ולא לשתף, אך בעוד הוא יודע מדוע היא נראית פזורת נפש, היא אינה יודעת מדוע הוא מתנהג באופן שונה מן הרגיל. הארוע הנורא הזה מתרחש בנקודת זמן רגישה, מספר ימים לאחר שבני הזוג, הנשואים כבר שתים-עשרה שנים ומגדלים בן, חזרו לחיות יחד אחרי פירוד של שנתים.

אחרי הפתיחה המטרידה והמעניינת הזו הסופר פורש מן ההמשכיות העלילתית המתבקשת. מירב הסיפור מכאן ואילך מוקדש לפרשת אהבה שניהל בתקופת הפירוד ולחייו המקצועיים של המספר. המספר הוא תסריטאי של סדרה פופולרית, אשתו סופרת ילדים מצליחה, בת-זוגו שולחת גם היא ידה בכתיבה, ולתחום הכתיבה והבידור נתח דומיננטי בעלילה. רק בחלקו האחרון של הספר המספר חוזר אל הסיפור הפותח.

בעיני הספר סובל משלוש בעיות עיקריות. הראשונה היא ה"נפילה" העלילתית. אחרי פתיחה עוצמתית, הספר ברובו אינו מצליח לשמור על אותה רמת ענין וסקרנות שיצר בקו העיקרי של העלילה. הבעיה השניה היא בחוסר הענין שבמרבית התיאורים בספר, אלה שבין הפתיחה לסיום. הסיפור מדשדש במי אפסיים של פרשת אהבה בלתי מעניינת ושל חיים דלים, למרות מיקומו במרכז העצבים של תרבות הבידור להמונים. מכיוון שאי אפשר היה לעבור באופן ישיר מן הפרק הראשון לאחרון, שכן שהפרקים שבאמצע מלמדים על אופיו של המספר, על מניעיו ועל התהליכים הנפשיים שמגדירים אותו, למרבית הנושאים שבהם הוא מתרכז יש משמעות לסיפור. יחד עם זאת, הספר, למרות היותו קצר יחסית, סובל מחזרות, מגלישה מוגזמת ומיותרת לסיפורים צדדיים, ומחוסר אבחנה בין עיקר לטפל. הבעיה השלישית היא חוסר אמינות. לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שהוא סובל מרשימה ארוכה של פחדים, אבל לא חשתי בפחד הזה, אפילו לא בפחד הטיסה שמוזכר בספר שוב ושוב (למרות שאת חציו של הספר קראתי במטוס…).

סרחיו ביסיו יודע לכתוב, להעמיד תיאורים חיים, ליצור מתח. אני זוכרת לו לטובה את "זעם", בעיקר את הליהטוט המשכנע בין התוכן לסגנון. מ"אלה היו השמים", לצערי, לא התרשמתי.

Era el Cielo – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2007)

תרגום מספרדית: שוש נבון