תגית: עיון

כותרת משנה: סיפורה של ספרטה

שמה של ספרטה, העיר הפלופונסית ששיחקה תפקיד מפתח בקורותיה של יוון העתיקה, מוכר כיום בעיקר בזכות המונחים שהשתרשו בשפות השונות בהקשר למשטר החברתי שהונהג בה. מכיוון שאחד מעקרונות החוקה אסר על העלאת החוקים על הכתב, ומכיוון שלא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות מרובות הקשורות במקום, ספרטה היא במידה רבה תעלומה. חוסר ההסכמה המחקרי הוא, כדברי ניל בר, אינסופי, והמבקש לפרוש את הסיפור המלא נאלץ לצרף יחדיו מקורות ותתי-מקורות ופרשנויות. לאלה יש להוסיף את ההקשרים המיתולוגיים ששום פרק בהיסטוריה של יוון העתיקה אינו שלם בלעדיהם.

ליקורגוס, המחוקק האגדי שחוקיו הפכו את ספרטה לכוח כמעט בלתי מנוצח, ביקש להבריא את עירו מן החוליים המוסריים שפשטו בה. הוא הפליג ברחבי העולם המוכר, למד מנסיונם של אחרים, ובשובו הנחיל לספרטה את החוקה החדשה. כיום הוא מוכר בעיקר בשל שיטת החינוך שהנהיג – אָגוֹגֶה, הובלה – שכל ספרטני היה מחויב לה מיום היוולדו, ושתוצרתה היתה חיילים בלתי מנוצחים שכינו זה את זה הוֹמוֹיוֹי, כלומר שווים (או דומים, מקבילים) בשל המאמץ המשותף לשיתוף, לאחווה ולמעשים טובים. אבל השיטה הזו לא פעלה בחלל ריק, ונילוו לה רפורמה במבנה השלטוני, ביטול הראוותנות וחתירה ל אָרִיסְטֵיָה ,מצוינות. לא מלך אחד בלבד במהלך ההיסטוריה הספרטנית הועמד לדין בפני מועצת האפורים – מפקחים שהתחלפו מדי שנה – ונידון לקלון בשל אי עמידה בסטנדרטים הספרטניים. החוקה חלה על כולם. מונח הלקוניות שאול אף הוא מספרטה: הראוותנות נאסרה לא רק במה שקשור לרכוש, אלא גם במה שקשור לדיבור, והתמציתיות הלקונית קרויה עד היום על שם דיבורם של הספרטנים, שמקום מושבם היה בלקוניה, חבל ארץ בדרום חצי האי הפלופונסי. יש להזכיר עוד כי, בניגוד למקומות אחרים ביוון, גם הנשים בספרטה נהנו מחינוך, ויכלו להשמיע את דעתן בפומבי. לצד החיוב שבשיטה המנטרלת תאוות בצע ואנוכיות, יש לזכור כי לספרטנים לא היתה הרבה ברירה אם רצו להמשיך לקיים את המצב שבו כמיעוט החזיקו מספר גדול של הלוטים, עמים משועבדים ששירתו אותם. לכן כל גבר ספרטני הוכשר לעסוק בחיילוּת, ונאסר עליו לעסוק בכל מלאכה אחרת. את כל השאר ביצעו ההלוטים. כך יצרה חוקת ליקורגוס מצב אירוני, בו הספרטנים נאלצו להיות חיילים כדי לשמר את משטר העבדות שלהם, שבתורו אפשר להם להיות חיילים.

ניל בר מתאר בספר את קורותיה של ספרטה לאורך מאות שנים, החל מן המיתולוגיה הכרוכה בייסודה, וכלה בירידתה מגדולתה כתוצאה משילוב מספר גורמים, ביניהם כוחות טבע, שינויים פוליטיים ביוון כולה, ונטישת החוקה של ליקורגוס. ספרטה, שישבה בעמק מוגן באופן טבעי על ידי רכסי הרים, ואפילו לא טרחה לבנות סביבה חומה, נקטה במשך שנים רבות מדיניות של בדלנות, עד שהצטרפה אל כוחות יווניים אחרים במלחמה מול הפרסים בהנהגת דרייווש ואחשוורוש אחריו. בספר מתוארים הקרבות העיקריים בהם היו הספרטנים מעורבים, בדרך כלל בהצטיינות יתרה, שנבעה משיטת החינוך שתבעה ניצחון או מוות בשדה הקרב – קרב תרמופילאי, קרב סלמיס וקרב פלטיה. האחדות מול האויב החיצוני לא מנעה יריבויות פנימיות, בעיקר בין ספרטה לאתונה, והקמת אינספור בריתות שנבעו ממלחמות בין ערי יוון או גרמו להן. תולדות האנושות, כמה עצוב, הן בזבוז חסר תוחלת של חיים וזמן ומשאבים במאבקים בלתי נחוצים ברובם על הגמוניה ועל כבוד.

לא אפרט כאן, כמובן, את הארועים המתוארים בפרוטרוט בספר. אציין רק שנהניתי מאוד לקרוא אותם, להרחיב את הידע, לעקוב אחרי ההטעיות ומעשי הריגול שנילוו לארועים, ולהכיר את הדמויות ההיסטוריות כאנשים בשר ודם. אישים כמו אלקיביאדס – מחליף הצדדים הסדרתי – ופאוסניאס – מלך ספרטני שבעט בחוקי ליקורגוס ונענש – הם בין הדמויות מלאות החיים המתוארות בספר. מבלי לוותר על דיוק היסטורי ועל עומק פרשני, ניל בר קיבל כמה החלטות שנועדו לקרב את ההיסטוריה אל הקורא הבלתי מקצועי. אחת מהן היא שימוש בשמות דמויות כפי שהן מוכרות לישראלים ולא בשמן הרשמי. לכן, לדוגמא, מככב בספר אחשוורוש, השם שנתנו היהודים לקסרקסס, חשיארש הראשון, למרות שהזיהוי בינו ובין אחשוורוש מן המגילה אינו ודאי. החלטה נוספת היא ההימנעות ממראי מקומות. גם אם לפעמים השתוקקתי לדעת את מקורם של ציטוטים, בעיקר אלה העוסקים בחיי היומיום של הנפשות הפועלות, היכולת לקרוא ברצף בלי הערות שוליים או הפניות למקורות היתה נעימה.

הערת אגב: ברשימת הקריאה המומלצת בסוף הספר נכלל "אנאבאסיס" מאת כסנופון, ואני מצטרפת להמלצה עליו.

ועוד אחת: ניל בר נמנה עם מייסדי דף הפייסבוק "היסטוריה גדולה, בקטנה". שווה עיון.

"שווים" הוא ספר מרחיב דעת, מהנה וראוי מאוד לקריאה.

זרש

2021

כותרת משנה: איך להפוך חולשה לכוח

סיפור דוד וגוליית נתפס כדוגמא מושלמת לנצחונו של החלש על החזק. מצד אחד גוליית, גיבור מלחמה חמוש כהלכה, מצד שני דוד, רועה צאן אלמוני אוחז רק בקלע. הימור על נצחונו של גוליית נראה כדאי, ובכל זאת זה לא מה שקורה בסיפור. האנדרדוג מרהיב עוז לצאת אל מול המנצח הצפוי, ומביס אותו בלי מאמץ. התרגום המגוחך לעברית של כותרת המשנה – מ“Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants” ל"איך להפוך חולשה לכוח" – מסתמך על האסוציאציה המיידית של שם הספר, אבל גלדוול מתכוון למשהו אחר, עמוק יותר. הוא מבקש לערער על ההגדרה האבסולוטית של יתרון ושל חסרון, מצביע על חסרונות לגודל ועל יתרונות לחולשה, וקובע כי לא תמיד אנחנו מזהים נכונה את אלה ואת אלה. על פניו דוד הוא החלש, אבל רמזים בטקסט המקראי הובילו חוקרים מסוימים למסקנה כי גוליית לקה באקרומגליה, גדילה מופרזת, שתופעות הלוואי שלה הן תשישות (אל גוליית התלווה אדם שנשא את המגן עבורו) וראיה לקויה (ולכן נדמה היה לו שדוד נושא מקלות מולו). דוד, לעומת זאת, היה קלע מוכשר, ורוגטקה לא היתה סתם משחק להשתעשע בו. קַלָּעִים בצבאות מסוימים היו כוח ארטילרי רב עוצמה שהכריע מערכות. כלומר, החלש האמיתי בעימות היה בעצם גוליית, ומה ששיחק לטובתו, עד שהופיע דוד, היה התפיסה המוטעית שגודל הוא כוח.

בפרקים הבאים גלדוול מביא דוגמאות לתפיסות שגויות שכאלה, מספר על חסרונות ששימשו מנוף להישגיות, ומתאר אנדרדוגים שידעו לעשות שימוש בכלים שעמדו לרשותם כדי להשיג את יעדיהם. להלן כמה מן הנושאים בספר:

מקובל לטעון כי ככל שכתת לימוד קטנה יותר, כך אפקטיביות הלמידה גדלה, שכן המורה יכול לייחד יותר תשומת לב לכל תלמיד. גלדוול טוען כי סוגיה זו מתנהגת כעקומת U הפוכה: התועלת גדֵלה כשהכתה קטֵנה, אך מעבר לגודל מסוים צמצום מספר התלמידים דווקא פוגם באפקטיביות. הסיבה לתפיסה המוטעית הרואה בגודל הכתה את העיקר נובעת מן ההתעלמות מן התועלת שבאינטראקציות בין התלמידים. כשמספרן פוחת, חווית הלימוד טובה פחות. "האין משהו מוזר בפילוסופיה חינוכית שחושבת על התלמידים האחרים בכתה של הילד שלך כמתחרים על תשומת הלב של המורה ולא כבעלי ברית בהרפתקת הלמידה?" תוהה גלדוול.

האם כדאי לכל אחד לשאוף להתקבל לאוניברסיטת עילית? גלדוול מספר את סיפורה של אשה, תלמידה מצטיינת, ששאפה להיות מדענית, אבל מצאה עצמה בעמדה של "דג קטן בבריכה גדולה" כשהגשימה את חלומה להתקבל לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. "מה שחשוב בקביעת הסיכויים שלכם להשיג תואר במדעים, הוא לא רק היכולת הלימודית שלכם. מה שחשוב הוא מה דעתכם על היכולת שלכם ביחס לאנשים האחרים בכתה שלכם", טוען גלדוול, לדעתי בפשטנות יתרה. אותה אשה, מכל מקום, נטשה את לימודיה. אם היתה בוחרת באוניברסיטה יוקרתית פחות, היתה נמצאת בעמדה המועדפת של "דג גדול בבריכה קטנה", והיום היתה עוסקת במדע, כפי שתכננה. ה"חולשה" של היותה בעלת סיכויים מופחתים להיות סטודנטית מובילה במוסד היוקרתי, יכלה להפוך ליתרון. בהקשר זה גלדוול טוען כי הרווארד מקבלת ספורטאים מחוננים בעלי כישורים אקדמיים נמוכים יחסית כדי למלא את השכבה של דגים קטנים בבריכה, לתועלתם היחסית של הסטודנטים האחרים. "אם נגזר על אדם להיות בשר תותחים בחדר הכתה, בוודאי מוטב שלאיש הזה יהיה ערוץ חלופי להגשמה עצמית במגרש הפוטבול". ואני חשבתי שהאוניברסיטה מבקשת לחזק את נבחרות הספורט שלה למען יוקרתה. יש בטיעון הזה משהו מעורר ספק, ולא מצאתי לו סימוכין.

גם תיאור מערכת בירמינגהם, שבה נאבקו אנשיו של מרטין לותר קינג בחוקי האפליה הגזעית, יוצר רושם של הטיית העובדות לטובת הטיעון. גלדוול מספר על אירועי המערכה כדי להציג כיצד אנדרדוגים אמיתיים נאלצים להשתמש בתחבולות ובמה שהוא מכנה מעשי נוכלות כדי להביא צדק. וייט ווקר, האסטרטג של המערכה, ביקש להביא את מפקד המשטרה המקומי לאיבוד סבלנות ולחשיפת אופיו האמיתי, שהיה גזעני ואלים. הפגנות מעוטות משתתפים נערכו בשעה שבה אנשים גודשים את הרחובות בשובם מן העבודה, כדי ליצור רושם מוטעה של ריבוי משתתפים. ילדים נקראו לעזוב את הלימודים ולהתכנס למטרות מחאה. בסופו של דבר זכה ווקר בחשיפה שעלתה על כל ציפיותיו. מפקד המשטרה שלח כלבנים מול המפגינים, והתמונה האייקונית שצולמה במקום מראה כלב תוקף נער שחור. בעוד הטיעון של גדלוול בנוי כהלכה, וכל אדם הגון יצדיק את ה"תעלולים" של ווקר, גלדוול מתבונן בתמונה ומתפייט על מה שנדמה לו שהוא רואה בה: במקום שוטר תוקפני שמשסה כלב בנער חסר אונים, הוא רואה שוטר טוב לב, שהצטרף ליחידת הכלבנים כדי להמנע מהצטרפות ליחידות אחרות נגועות בשחיתות. הוא רואה כלב עדין, ושם לב שברכו של הנער מורמת לבעוט בכלב. ברור שהיתה פה אלימות משטרתית, אבל בלהיטותו לבסס טיעון על הנוכלות הלגיטימית של האנדרדוג הוא מתבונן בתמונה מן הזוית הרצויה לו.

נדמה לי שהפרשנות שלו סובייקטיבית גם בתיאור ההתנהלות ההרואית של העיירה לה שאמבון סור ליניון, שתושביה הצילו אלפי יהודים בתקופת השואה. סיפורם נכלל בספר כדוגמא לאופן בו טראומה, שהיא מן הסתם חסרון, הופכת לכוח מניע. תושבי העיירה היו הוגנוטים, פרוטסטנטים צרפתים שנרדפו על ידי הקתולים עד מחצית המאה השמונה-עשרה. לייחס את פעילותם בשואה לצל הטראומטי של הרדיפות ההן נראה לי מרחיק לכת.

עוד בנושאי הספר: התועלת הפוחתת שבענישה מחמירה; למידת היוון, המסתמכת על כשרון טבעי ומכוונת להעצמתו, לעומת למידת פיצוי, שמכורח הנסיבות – כמו בדיסלקציה, כדוגמא – מוצאת מסלול עוקף מכשול; "הפספוסים הרחוקים", כלומר התנסות בפחד מצמית אך ללא פגיעה פיזית, כהסבר לחוסן של תושבי לונדון בתקופת הבליץ; בחירה בדרכי התנהלות שאינן מביאות תועלת משום שאסטרטגיות של החלשים קשות יותר; ועוד.

למרות שהספר כתוב ברהיטות, מתאר מקרים מעניינים, ומעלה רעיונות הראויים לעיון, "דוד וגוליית" הוא ספר חלש במכלול כתביו של גלדוול. נדמה שהוא בורר את העובדות, מציג רק את אלה שתומכות במה שהוא מבקש לטעון, ומבליע את האחרות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר באריכות על השיעור הגבוה של מצליחנים שאיבדו הורה בגיל צעיר, הוא מבליע בפסקה בודדה את השיעור הגבוה של אסירים שחוו אותו אובדן. טראומה יכולה להוביל לקיצוניות משני צידי הקשת החברתית, אבל גלדוול בוחר בהצגה בלתי מאוזנת. בנוסף, כמה מתיאורי המקרים מסופרים באריכות מרובה מדי, כך שהמסר מתפזר במקום להתמקד. לא אופייני למי שכתב ספרים טובים לאין ערוך כמו "מצוינים", "מה שראה הכלב" ו"לדבר עם זרים". אסכם אם כך בהמלצה על שלושת אלה.

David and Goliath – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה דביר

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

כותרת משנה: למצוא משמעות בעולם משתנה על פי תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל

לוגותרפיה היא אסכולה בפסיכותרפיה המתמקדת בשאיפתו של האדם למצוא משמעות. בשונה משתי האסכולות שקדמו לה – זו של פרויד ששמה במרכז את העונג וזו של אדלר שהתמקדה בכוח – הלוגותרפיה יוצאת מנקודת הנחה לפיה השאיפה האנושית למטרה, לפשר ולמשמעות היא הכוח המניע הבסיסי של האדם. "נכון הוא, שזיגמונד פרויד כתב פעם, כי 'ברגע שהאדם שואל על טעמם של החיים, הוא חולה', אך אני נוטה לדעה, כי בכך אין האדם אלא מגלה את אנושיותו. הישג אנושי הוא לדרוש במשמעותם של החיים ואף לתהות אם בכלל משמעות זו ניתנת להצגה", כך כתב ויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה. שמו של ספר זה הוא מחווה ברורה לספרו הידוע של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", שבו תיאר ב-1946 את חוויותיו ממחנות הריכוז, ופרש את משנתו.

כמחציתו של הספר עוסקת בהסברת עקרונות הלוגותרפיה, בהצדקת תקפותה, ובחידוד המונחים הקשורים בה, שחלקם אינם אינטואיטיביים. המשכו של הספר יעניין יותר אנשי מקצוע, שכן הוא עוסק בפרקטיקה עצמה בארבעה פרקים: גישות ההתערבות וטכניקות טיפול בלוגותרפיה; אתיקה בלוגותרפיה: מקצועיות, סודיות, אחריות; פרוטוקול הטיפול בלוגותרפיה; לוגותרפיה בעבודה קבוצתית.

הנה כמה מן הנקודות שחידשו לי ועניינו אותי ביותר:

הנחתי שכשמדברים על מציאת משמעות, הכוונה לשאלה הגדולה של משמעות החיים, שאלה שאולי אין עליה תשובה. הלוגותרפיה מבחינה בין משמעות החיים למשמעות בחיים, ומכוונת אל השניה. כאן נפתח למעשה כר נרחב של אפשרויות, ומספר המשמעויות כמספר המחפשים. שאלת המשמעות בחיים אינה מופשטת, והמענה עליה הוא האופן בו כל אחד ואחד חווה את היום-יום שלו.

תפיסת האדם לפי הלוגותרפיה כוללת שלושה ממדים השלובים זה בזה: גוף, נפש ורוח. פרנקל הבחין בין מימדי הגוף והנפש שמטרתם סיפוק עצמי, למימד הרוח שמכוון להתעלות עצמית. הוא סירב לראות את האדם כמי ששבוי בשאיפה לסיפוק יצרים, אלא האמין שלמען מטרה נעלה או ערך חשוב בעיניו יהיה מוכן להעלות את יצריו לקורבן. הפסיכותרפיה, לשיטתו, נועדה לטפל בנפש, והלוגותרפיה ברוח, אם כי יש מקרים מורכבים בהם נדרש טיפול משולב.

הבחנה חשובה נעשתה בין הגשמת העצמי להגשמת משמעות. פרנקל האמין שבטבע האנושי טבועה האיכות של החריגה מן העצמי אל מטרה נעלה יותר, ומימוש עצמי עומד בסתירה לאיכות הזו. היעד צריך להיות הגשמת משמעות, והגשמת העצמי תהיה תוצר הלוואי.

עוד על האמון של פרנקל ברוח האדם ניתן ללמוד מתפיסתו את המצפון, שלדעתו הוא חלק מהותי מן האנושיות, ואינו תוצר של למידה, הרגל או התניה סביבתית.

חיפוש משמעות קשה במיוחד נוכח אירועים טרגיים. הלוגותרפיה מציעה גישה של "אופטימיות טרגית", כלומר גיוס הרוח להיענות לחיים חרף הטרגדיות. עצם הגשמת המשמעות היחודית של החיים מאפשרת חוויה של אושר.

מושג שחוזר בספר, ובהתחשב בהתנסויותיו של פרנקל אין בכך כדי להפתיע, הוא החופש. "עמוק בהווייתנו, כל אחד מאיתנו חופשי — לא מתנאי הקיום והאירועים הפוקדים את חיינו, אותם אין בכוחנו לבחור, אלא חופשיים באופן בלתי מותנה לקבל החלטה לגבי האופן שבו נבחר להגיב עליהם, ולגלות בהם הזדמנות לצמיחה". וגם "אף שהאדם אינו 'חופשי ממשהו', הוא תמיד 'חופשי למשהו"'. ואם לבחור ציטוט אחד מתוך השפע שסימנתי לי, זה האחרון יהיה כנראה המשמעותי מכולם.

עד כאן על קצה המזלג מן התובנות שבספר.

מכיוון שמדובר בספר עיון בתחום שאינו קרוב ללבי, לא ציפיתי ליהנות ממנו כפי שנהניתי בסופו של דבר. למרות שהתרכזתי בעיקר במחציתו הראשונה, ולא חשתי שאני קהל היעד של המחצית השניה, אני חושבת שקהל קוראים מגוון ימצא בו ענין ומשמעות, ואני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2021

יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס למקרא, ואביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס לספרות, מציגים ב"לא כך כתוב בתנ"ך" את תוצאותיו של מעין מסע ארכיאולוגי בטקסט המקראי. בשונה מארכיאולוגיה היסטורית, הנוברת בשכבות קדומות יותר ויותר, ה"ארכיאולוגיה" שלפנינו מבקשת את מקורותיה במקורות קדומים ומאוחרים, בספרים חיצוניים ובספרות המקרא, בתרגומים עתיקים ובנוסח שומרון, ועוד.

נקודת המוצא של החוקרים היא ההבנה כי העלאת סיפור מסיפורי המקרא על הכתב העניקה מעמד רשמי לפרשנות אחת שלו על חשבונן של מסורות אחרות. יחד עם זאת, הטקסט שהתקבע והתקדש אינו מצליח להעלים או לטשטש לחלוטין את הגרסאות החילופיות שהיו יכולות להפוך לקנון אילו נכתבו על ידי היסטוריוגרפים אחרים. מי שמחזיק במפתחות הנכונים, כהגדרתם, יכול לגלות מידע היסטורי מרתק, ולחשוף את שהתרחש מאחורי המלים ואת כוונותיהם של הכותבים. החוקרים מדגישים כי אין בכוונתם "לעקור ולו אות אחת מן התורה", ועבודתם מטרתה להעשיר את התמונה.

האם המקרא מציג עובדות כהוויתן? לתפיסתם, אין חשיבות לאמיתותן של העובדות ההיסטוריות והביוגרפיות, רק לאופן שבו התקבעו בתודעה, ומטרת המחקר אינה לשחזר את ההיסטוריה, אלא לתרום לשחזור הרעיונות. התורה עצמה, לדבריהם, לא חתרה אל הכרונולוגיה, אלא ביקשה "לשרת מטרה נאצלת הרבה יותר: לחנך את העם, לצרוף את אמונתו, לטהרה מאבק של אלילות ומיתוס, לכבסה ולנקותה מביטויי וולגריות ומפגמי מוסר". לשם כך נאלצה, בין השאר, לדחוק החוצה את המסורות האסורות על פי הנורמות התיאולוגיות שלה. אלא שהמסורות האלה מצאו להן ביטוי במקורות אחרים, ב"פריפריה", במדרשי חז"ל, בתרבויות שינקו מן היהדות ובאלה שקדמו לה. גם כותבי התורה עצמם, שהבינו שבלתי אפשרי לעקור לחלוטין מסורות שעברו מדור לדור, שילבו בטקסט רמזים למסורות אלה, תוך התאמתן למסר המבוקש. בהקשר זה יש לומר כי העובדה שסיפור כלשהו, עליו מסתמך המחקר, עולה על פני השטח שנים אחרי כתיבת התנ"ך, אינה פוסלת אותו לעדות. יש לזכור כי סיפורים מעין אלה הסתמכו על מקורות קדומים יותר, בעל פה ובכתב, שאבדו לנו. המסורות הקדומות עברו גלגולים עם השנים, והמדרשים בחלקם מביאים לידי ביטוי את ההתמודדות איתן.

הספר כולל שלושים פרקים, כל אחד מהם חוקר ארוע מקראי אחר. שלושים הפרקים מכונסים תחת ארבעה נושאים: עולם המיתוס, פולחן ומקומות קדושים, יסודות ביוגרפיים בתולדות גיבורי המקרא, ובינו לבינה. כמה מן הנושאים הפתיעו אותי יותר מהאחרים. אחד מהם הוא עגל הזהב: כותבי הספר טוענים כי ירבעם בן נבט, שבנה עגלי זהב בבית אל ובדן, לא ביקש ליצור פולחן חדש, אלא הביא לידי ביטוי את המסורת שבה החזיקו בני ממלכת הצפון, ולפיה פסל העגל היה סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל. יתכן שהאופן בו נכתב סיפור העגל בסיני נועד להכפיש בדיעבד את מעשהו של ירבעם. יש לזכור כי ירבעם, שמרד בבית דוד וייסד את ממלכת ישראל, היה האיש השנוא ביותר על עורך ספר מלכים, שהיה מן הסתם איש שבט יהודה מנאמני שושלת דוד.

נושא מפתיע נוסף הוא קיומה של מסורת חילופית לתולדות ישראל בעידן המקרא, מסורת שאינה כוללת את ירידת יעקב ובניו למצרים ואת השעבוד הממושך. הרמז לכך מוצפן בדברי הימים בהתיחסות לאפרים ולבניו כאילו נולדו בארץ ישראל.

בין הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרקים העוסקים במשה, שדמותו ופועלו הודחקו במתכוון כדי למנוע פולחן אישיות, וכדי לא להעמיד אותו במעלה קרובה לאלוהים; את מאמציה של התורה לטעון כי לא ארע דבר בין שרה לאבימלך ובינה לבין פרעה, מאמצים המעידים על קיומה של מסורת שטענה את ההפך; את הקוים הביוגרפיים המקבילים בין משה לאליהו ולישו; ואת אשר ארע בין נוח לחם בנו, מקרה שלגביו המקרא מפזר ערפל פרשני, מעודד את הקורא להתלבט ולבחור פרשנות משל עצמו. כמה מן הפרקים עוסקים בדמותו של יעקב, ואני ממליצה לקרוא את ספרו של יאיר זקוביץ, "יעקב", המוקדש כולו לאב השלישי.

"לא כך כתוב בתנ"ך" מציע קריאה שונה ומעמיקה במקרא. הספר מעשיר ומרתק, ומומלץ בהחלט.

ידיעות ספרים

2004

כותרת משנה: כל האמת על חברוּת בין נשים

במחצית השניה של שנות השלושים לחייה נוכחה חני לרמן לדעת שאין לה חברות נפש. החסך הזה הטריד אותה מאוד, והיא יצאה למסע פנימי וחיצוני כדי להבין איך יוצאים מן המצב שגרם לה תסכול ותחושת בושה. את הפתרון שגיבשה לעצמה היא מציעה כעת לאחרות באמצעות מיזם "חוג חברות", התכנסות של נשים שמטרתן המוצהרת היא לזַמן חברות אל תוך חייהן. סיפור המסע הזה, בצירוף סיפוריהן של נשים אחרות, ובליווי תובנות וטיפים, מובא בספר.

נשים שחשות חסך דומה תמצאנה בספר מידע מועיל ועידוד. מכיוון שהספר מציג את חשיבותה של החברות הנשית, יתכן שיעורר מודעות לַצורך אצל אלו שנוטות לכך אך אינן נוקטות צעדים פעילים לגרום לדברים לקרות. מעבר לכך, העצות שבספר כוחן יפה לאו דווקא לקשר בין נשים, אלא לכל קשר בין-אישי, בין אם מדובר בקשר זוגי מחייב או בידידות פשוטה או בכל מה שביניהם: הגדרת ציפיות, תקשורת פתוחה, יכולת להכיל טעויות ופגיעות, גמישות, מודעות לצורך בתחזוקה מתמדת, וכיוצא באלה תובנות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

אני עצמי התקשיתי להתחבר לספר מכמה סיבות. הראשונה, והיסודית שבהן, היא תחושת הבושה התמוהה בעיני, שמוזכרת שוב ושוב, ושהיוותה במידה רבה תמריץ לכל התהליך. נובעות מתחושה זו כמה אמירות בלתי מדויקות, כמו זו הטוענת שקיים קשר שתיקה חוצה תרבויות אודות המעגל החברתי בכלל והנשי בפרט, וזו שקובעת כי בדידות היא טאבו, נושא שאין מדברים עליו (נתח נכבד מן הספרות היפה לא היה בא לעולם לולא נושא זה), וגם הטענה כי תכתיבים חברתיים דוחקים את החברות הנשית אל תחתית הצרכים. ההתפעמות של הכותבת מן ההתגברות על אותה בושה מילאה אותה בתחושת שליחות, שאמנם נובעת ממניעים חיוביים של רצון לעזור ולשתף, אבל מקנה לספר גוון מיסיונרי, שבשלו הוא לוקה בהפרזות, ביניהן התיחסות למאות תגובות בפייסבוק כאל עדות להיותה של בעיה נחלת הכלל. אותו להט השליחות גם הביא להארכת הספר שלא לצורך, לדעתי. אני מבינה את הרצון לכלול עדויות אישיות רבות, ולפרט את התהליך נדבך על נדבך, אבל נובעות ממנו חזרות ופרטנות יתר, והנטיה שלי היא אל התִּמצות (קצרי רוח יוכלו לדלג מן המבוא אל פרק הטיפים שבסיום).

הספר מתיישב על השלב השלישי בפירמידת הצרכים של מאסלו, זה העוסק בשייכות ובאהבה, השלב הראשון העוסק בסיפוק צורכי הנפש אחרי סיפוק הצרכים הבסיסיים של הקיום הפיזיולוגי ושל הבטחון. מי שחש חסך בתחום זה, ומי שמבקש להרחיב את מעגל חבריו ולהעמיקו, ימצא בספר חומר מועיל למחשבה ותמריץ לפעולה.

הוצאה עצמית

2021

כותרת משנה: הסיפור המפתיע של אבי האומה

יעקב, השלישי בסדר האבות, הוא גיבורו של הספר הזה. יעקב חרוט בזכרון הקולקטיבי בשלל תמונות מגוונות. הוא הגבר המאוהב, שעבד שבע שנים כדי לזכות להנשא לרחל אהובתו, ומצא עצמו נשוי במרמה לאחותה. הוא האב המיוסר שהאמין כי יוסף בנו האהוב נטרף, וספג מנת יסורים נוספת כשנאלץ לשלוח את בן הזקונים שלו, בנה השני של רחל, למצרים. אבל הוא גם האח שהשתלט על הבכורה תמורת המחיר הזעום של נזיד עדשים, והוא הבן שבא מחופש אל אביו המתעוור כדי לסחוט ממנו ברכה. יעקב הוא, אם כן, דמות של אדם בשר ודם, לא של גיבור, הוא דמות פגומה ולעתים בלתי מוסרית. יאיר זקוביץ פותח את הספר בתשובה לשאלה מדוע בחרו כותבי התורה להציג אותו כך, במקום ליצור דמות מופתית שתהווה סמן ודגם. שתי תשובות לכך: האחת, כדי לא לפתח פולחן אישיות שיאפיל על פולחן האלוהות. השניה, כדי ללמד לקח באמצעות חטא ועונש.

השאלה המעניינת הזו היא רק פתיח לשורה ארוכה של שאלות העולות מן הטקסט המקראי. התורה, כידוע, נוקטת לשון מינימליסטית, אינה מרבה בהשתפכויות ובפרשנויות, ומשום כך לכל מילה שנבחרה להכלל בסיפור יש משמעות, אותה מוזמן הקורא לנסות לפענח. "יעקב" הוא מלאכת בלשות, המתחקה אחר כוונתם של הסופרים, מנסה לחלץ את הטקסט המקורי מן הטקסט שנקבע כסופי, חוקרת מקורות מידע אחרים, וממקמת כל פסוק בהקשר הפוליטי-חברתי שאותו בא לשרת. המשפט הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מקבל משנה תוקף כשמתברר שאין מדובר בנוסח רציף ואחיד, אלא בפסיפס שהורכב עם השנים על פי צרכי ההיסטוריוגרפים המקראיים.

לא ניתן, כמובן, לתמצת את הספר כולו לסקירה. בחרתי להציג שניים מן הנושאים הכלולים בו.

הנושא האחד הוא שמו של יעקב. על פי ההסבר שהתורה מספקת שמו ניתן לו על שום שיצא מרחם אמו כשהוא אוחז בעקבו של אחיו התאום. יאיר זקוביץ מסתמך על מובאות רבות, מספרים חיצוניים ומדברי הנביאים, המייחסים לשם משמעות אחרת. השורש ע.ק.ב משמעו רמיה, והוא נועד להצביע על הצד האפל באישיותו של יעקב. הפריפריה הספרותית, אומר זקוביץ, משמרת מסורות קדמוניות, אותן מנסה המסורת שנתקבעה לטשטש. המסורת הקדמונית הזו צצה, לדוגמא, בדבריו של הנביא הושע, המאשים את העם כי הוא אוחז בדרכו של האב אשר "בבטן עקב את אחיו". כלומר, שמו ניתן לו משום שכבר בבטן אמו רימה את עשו, מרמה שתקבל משנה תוקף בפרשות הבכורה והברכה. כותבי סיפור חייו של יעקב, שבחרו בגרסת האוחז בעקב, ידעו יפה שהקוראים מודעים לפרשנות הבלתי מחמיאה, ולכן לא יכלו להתעלם ממנה כליל. כפתרון שמו אותה בפיו של עשו, הנתפס כבלתי מהימן: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וזה פעמים".

הנושא השני הוא סיפור אונס דינה, שככל הנראה עוּבַּד ונערך בדיעבד. הסיפור המקורי, לדברי זקוביץ, מתאר את התאהבותו של שכם בן חמור בדינה הצעירה. הבחור הנלהב מוכן לשלם כל מחיר תמורתה, ובניו של יעקב, שאינם ששים לתת את אחותם לערל, מתנים את הסכמתם בביצוע ברית מילה לכל גברי העיר. ביום השלישי, כשהגברים חלשים וכואבים, פושטים עליהם האחים, טובחים בהם ובוזזים את רכושם. זהו הסיפור כשמניחים בתוך סוגריים את המשפטים המתייחסים לאונס ואת יחוס הטבח לשמעון וללוי בלבד. ההשראה לאונס נובעת אולי מסיפור אמנון ותמר, והוספתו בדיעבד נועדה לספק הצדקה לאלימות. צמצום האשמה מכלל האחים לשניים בלבד בא להסביר את הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי על ערש דווי, אשר יחד עם דבריו הבוטים לראובן הבכור נועדה לסלול את הדרך למעמדו הבכיר של הבן הרביעי, יהודה. ובכלל, היבטים רבים בסיפור חייו של יעקב משקפים את מאבקי הכוחות ואת הפולמוס בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והטקסט הסופי מייצג את המעמד החזק והקובע של סופרי יהודה בעיצוב ההיסטוריה.  

כאמור למעלה, דמותו של יעקב מדגימה את הקשר בין החטא לעונש. כך, החלפת רחל בלאה על ידי אביהן לבן סימטרית להונאה שהונה יעקב את יצחק ביוזמתה של אמו רבקה. כתונת הפסים של יוסף, המובאת אל אביו כשהיא מוכתמת בדם, מייצגת את בגדי עשו החמוצים מדם שלבש יעקב כדי לגרום לאביו להאמין שהוא אחיו. תחושת החטא מלווה את יעקב ממש עד רגעי חייו האחרונים, ונדמה כי בהעדיפו את אפרים הצעיר על פני אחיו מנשה המבוגר ממנו הוא כמו מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים כי רצונו של אלוהים הוא, ובכך הוא מתנער ממעשה הרמיה שביצע שנים רבות קודם לכן כלפי אחיו ומייחס אותו לתכנית האלוהית.

"יעקב" הוא ספר מרתק, שופע מידע וידע, המאיר את הסיפור המקראי מזויות ראיה מעניינות. זהו אמנם ספר עיוני ופרשני, אך הוא מציג דמויות אנושיות בסיפור כמו ביוגרפי ובלשון סיפורית המקרבת את הגיבור על מעלותיו ועל פגמיו אל הקוראים. מומלץ מאוד.

דביר

2012

כותרת משנה: כיצד השפיעה פרשת קיימברידג' אנליטיקה על תוצאות הבחירות בארה"ב

ב-2018 נחשף בעתונות הבריטית והאמריקאית כי חברת קיימברידג' אנליטיקה (להלן ק"א) התערבה התערבות פסולה בברקזיט ובבחירות לנשיאות ארצות-הברית. שיטות העבודה שלה כללו שימוש נרחב בנתונים של מיליוני משתמשי פייסבוק, שנאספו באופן בלתי חוקי ומבלי שפייסבוק עשתה נסיון לעצור את התהליך, לצד שוחד, תרגילי עוקץ, ומהלכים בלתי כשרים נוספים שנועדו לקדם את לקוחות החברה. כריסטופר ויילי, עובד החברה לשעבר שחשף את פעילותה, משרטט בספר זה את המסלול מניתוח נתונים אקדמי להפיכת מיליוני בני אדם לשפני נסיון ולקורבנות של מידע שגוי במתכוון.

ברקזיט והבחירות לנשיאות היו רק שניים מהשיאים של תעלולי ק"א וחברת האם שלה SCL. בדרך אל הביצועים הללו "שיחקה" החברה, בין השאר, באוכלוסית טרינידד, פעלה להטיית תוצאות הבחירות בניגריה, ואפשרה למשטרו של פוטין גישה אל הנתונים הפרטיים של האמריקאים. על הרוסים אומר ויילי כי מטרתם אינה מצטמצמת לדריסת רגל בפוליטיקה האמריקאית, אלא "מטרת העל היא פרימת המארג החברתי של אמריקה. הם רוצים שהאמריקנים ישנאו אלה את אלה". ק"א והעומד בראשה, אלכסנדר ניקס, סיפקו להם את הכלים.

מניפולציות והטעיות ומלכודות דבש התקיימו מאז ומתמיד. אנשים מושחתים ואינטרסנטים בוחשים בקלחת החברתית והפוליטית לטובת עצמם לא מהיום. מה שהשתנה כעת זו הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לדעת הכל בכל מכל על משתמשי הרשתות החברתיות, והיכולת למקד, כתוצאה מכך, מסרים אפקטיביים.

אם בעבר קבוצות המיקוד היו מכלילות – נשים, לטינים וכיוצא באלה – היום, באמצעות נתונים מן הרשתות החברתיות, נתונים שאנו משחררים למעשה בהתנדבות, המיקוד יכול לרדת לרמת האדם היחיד, ולכן האפקטיביות של המסרים המנותבים אליו עולה. לייק אחד אינו מעיד על דבר, פוסט אחד אינו משרטט אישיות, אבל צירוף פעילויות מרובות מאפשר לקבל תמונת דיוקן מלאה. למעשה, מחקר הראה כי איסוף נתונים גלויים מן הרשתות החברתיות הופך את האדם מוכר לחוקר יותר מכפי שהוא מוכר למכריו ואפילו לבן או לבת זוגו. אנשים נוטים להציג לזולתם רק צד מסוים של אישיותם, אבל החוקר, אוסף הנתונים, רואה את כל הצדדים.

ההיכרות הזו מאפשרת מניפולציות על בני האדם באמצעות הזרמת מסרים מותאמים אישית. ק"א זיהתה באמצעות הנתונים אנשים שהפגינו נוירוטיות ואת תכונות "המשולש האפל" – נרקיסיזם, מקיאווליזם, פסיכופתיה – והיו מועדים להתפרצויות זעם או לחשיבה קנונייתית. היא התמקדה בהם והחדירה בהם נרטיבים שידעה מראש כי בכוחם לשלהב אותם. ק"א רצתה לעצבן אנשים, להניע אותם לפעולה. בתקופה שלפני משאל העם על הברקזיט התמקדה, בין השאר, ברגשות הקיפוח של המהגרים ממדינות חבר העמים הבריטי לשעבר. בבחירות לנשיאות ארצות-הברית, אלה שבהן ניצח טראמפ, פרטה על מיתרי הגזענות, טיפחה את העליונות הלבנה או גינתה אותה (תלוי בקהל היעד), הכפישה את הילרי קלינטון המתחרה, וטרחה להרתיע בני מיעוטים מהצבעה.

בפועל, ק"א נהגה באופן בו פועל האלגוריתם של פייסבוק: זהה את העדפותיו של המשתמש, הזרם אליו מידע שתואם להעדפותיו כדי למשוך את תשומת לבו (מיכה גודמן התייחס לכך בבהירות בספר "מהפכת הקשב"). במקום לקרב אנשים אלה לאלה, שהרי זוהי המטרה המוצהרת של הרשתות, שיטת האלגוריתם יוצרת פירוד וקיטוב ההולכים ומעמיקים. כשמשתמשים בשיטה הזו ומוסיפים לה רגשות קיפוח, מלבים כעס ועלבון, וכפי שזיהתה ק"א, גירוי כעס ועלבון מפחית את הצורך בהסברים רציונליים ומלאים, ומכניס מצביעים להלך רוח השואף להעניש ללא הבחנה. אנשים, שלא ידעו שנתוניהם האישיים נחשפו ושהם יעד למידע מזויף במתכוון, הפכו להיות כחומר ביד היוצר, והפיצו בלהט את המידע שקיבלו.

גורמים רבים חברו להצלחה של קיימברידג' אנליטיקה: הכסף של רוברט מרסר, איל הון, שמרן שתמך בברקזיט ובטראמפ; חוסר המעצורים של ניקס, שהתייהר במעשיו ובסופו של דבר הפליל את עצמו בתרגיל עוקץ עיתונאי; העוצמה של סטיב באנון, יו"ר חדשות ברייטברט, שהיה לזמן מה האיש החזק בממשלו של טראמפ; ועוד. אבל אולי כל העוצמה הזו לא היתה מגיעה לכלל השפעה לולא אפשרה פייסבוק גישה קלה כל כך אל נתוני המשתמשים. פייסבוק ידעה שמשתמשים שהורידו מרצונם ישומון, שהעניק להם הטבות אך גם חשף אותם, חשפו באופן גורף גם את חבריהם שלא היו מודעים לכך ולא נתנו את הסכמתם, אבל לא עשתה דבר לעצור את הדליפה. היא ידעה שהנתונים ששחררה לצרכים אקדמאים לא נמחקו בתום השימוש, ולא מחתה. יתרה מזו, היא נתנה את הסכמתה לשימוש לא אקדמי. במשך שנה הבחינה החברה כי פצחנים רוסים מתעניינים בנתוני פוליטיקאים אמריקאים, ולא טרחה לדווח. על פייסבוק הוטל קנס בגובה חמישה מיליארד דולר בגין התנהלותה בפרשה.

כדי להבין עד כמה מזיקה התרופפות מנגנוני הבקרה של פייסבוק, אזכיר כי חוקרי האו"ם קבעו שהיא נושאת באחריות כבדה לרצח העם במיאנמר. "האלימות האתנית במיאנמר היא איומה והגבנו לאט מדי למניעת שנאה ודיסאינפורמציה", אמרה נציגת החברה.

כריסטופר ויילי מייצג עמדות ליברליות, ועוין במפורש את הימין ואת נציגיו. הדבר ניכר בתיאורים הכמעט דמוניים של הנפשות הפועלות, וגם במסקנות הנחרצות שלו. כך, לדוגמא, הוא קובע שהתוצאה של משאל העם בבריטניה על עזיבת האיחוד היתה הפוכה, ושטראמפ לא היה זוכה בבחירות, לולא בחשה ק"א בקמפיין. יש חוקרים הסבורים שהדברים אינם כה חד משמעיים מכמה סיבות. המטרידה שבהן היא ההנחה שגם הצד השני, בכל אחד מן המקרים הללו, פעל בדרכים דומות, כך שההשפעה על הציבור מתקזזת. אין לי מושג היכן נחה האמת, אבל דבר אחד ברור: הקלות הבלתי מתקבלת על הדעת של הפרת הפרטיות, והמניפולציה המסתמכת עליה, מדאיגות מאוד, וחייבות להיות מטופלות. בפרק המסיים את הספר מציע ויילי דרכים להתמודד עם האיום.

"משחקי מוח" הוא ספר מרתק, מטריד וחשוב, ואני ממליצה על קריאתו, וכמובן על עירנות בהתנהלות ברשת.  

Mindf*ck – Christopher Wylie

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

כותרת משנה: להבין את סין ואת עתיד הסדר העולמי

בערך במחצית הספר כותב ניצן דוד פוקס כי הסיבה שאנחנו קוראים אותו היא כדי להבין למה סין חופרת מנהרות בתל אביב. כלומר, מה שאנחנו רוצים לדעת היא מה סין, שבה מתגוררת קרוב לחמישית מאוכלוסית כדור הארץ, רוצה מהעולם בכלל ומאתנו בפרט. אתחיל אם כך מהסוף.

לדברי הסופר, לסין יש שלוש מטרות כשהיא נכנסת לשוק המקומי: ללמוד מישראל, להשיג טכנולוגיות ישראליות, ולצרף את ישראל לדרך המשי החדשה. האם ההשקעה הסינית טובה לנו? אולי, אך נראה שיש בה יותר סיכונים מסיכויים. כדי להבין זאת יש לזכור כי סין, בשונה מהתנהלות רגילה של מעצמות עולות, אינה חותרת ליצור בריתות. היא אינה מבקשת שיאהבו אותה, רק שלא יפריעו לה. התקרבות לסין על חשבון הברית הישראלית עם ארצות-הברית עלולה להשאיר את ישראל ללא בת ברית כלל. עוד יש לזכור כי אי ההתקשרות של סין עלולה להביא לזליגת טכנולוגיות ישראליות למדינות אויב, שגם בהן יש לסינים אינטרסים. וכמובן, יש להשמר מפני תחרות טכנולוגית מצד סין עצמה, שתלמד ותיישם אצלה בעלויות מופחתות. האם יש לבלום את הקשר עם סין כליל? לא, אבל יש להבין את הראש הסיני ולהערך בהתאם.

להבין את הראש הסיני – זה מה שהספר מבקש לעשות. לשם כך הוא סוקר את ההיסטוריה הסינית, בעיקר מאז עלית המפלגה הקומוניסטית, אך גם את "המאה הארוכה", למעלה ממאה שנים המוגדרות כשנות השפלה לאומית, שהחלו במלחמות האופיום. על רקע ההיסטוריה אפשר להבין את העקרונות המרכזיים של מדיניותו של שי ג'ינפינג, המזכיר הכללי הנוכחי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, האיש החזק של המדינה: עליתה מחדש של סין כמעצמה היא תיקון עוול היסטורי; מעצמות זרות הן איום פוטנציאלי; סין הושפלה ולכן חייבת לשמור על כבודה. הדרך למימוש העקרונות הללו עוברת בדיכוי בדלנות, ומחיקת כל הזכויות של המיעוט האויגורי בשינג'יאנג מהווה הדגמה מצמררת לכך. יתרה מזו, גם זכויותיו של היחיד הסיני אינן מובנות מאליהן, וסין מטפחת מערכת של אשראי חברתי, שבה אדם מדורג על פי התנהלותו היומיומית – גרימת רעש בלילה, ביקורת על המפלגה וכיוצא באלה מורידים את הדירוג – והשירותים הניתנים לו נקבעים בהתאם, כולל הזכות להתקבל לעבודה או לנסוע ברכבת. ואם נאמר בטעות שמדובר בענין סיני פנימי (כפי שסין באמת רוצה שנאמר), כדאי לדעת שהמערכת הזו חלה גם על גופים זרים שנאלצים לצנזר את עצמם כדי להמשיך לשמור על קשר עם סין.

עוד שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת כדי להבין את סין: האחת – חברי האוליגרכיה במפלגה הקומוניסטית מנהלים את סין והם רוצים להמשיך לשלוט, לכן המפלגה לא תתפוגג בעתיד הקרוב. השניה – סין פועלת להחליש את האופי הליברלי של הסדר הבינלאומי. היא מבקשת לקדם סדר יום חדש לזכויות אדם בזירה הבינלאומית שבו תהיה קדימות לזכויות כלכליות על פני זכויות פוליטיות, ולגופים בינלאומיים לא תהיה יכולת לבקר או להעניש מדינה בשל הפרת זכויות אדם בתחומה. היא עושה זאת באמצעות החלשת גופים כמו האו"ם, ובאמצעות שורה ארוכה של מבצעי השפעה, כמו חדירה לגופי תקשורת ולאקדמיה. יתכן שהמסקנה מכך היא המסר החשוב ביותר של הספר: המלחמה הקרה בין מערב למזרח בעבר היתה פוליטית בעיקרה, מאבק על השפעה. מול סין אי אפשר להסתפק בכך. אסור לטשטש את קו העימות האידיאולוגי ולאפשר לסין לשנות את העולם.

מה צופן העתיד? תחזיות הן כלי חלש, כפי שיכולות להעיד אלה משנות התשעים של המאה העשרים שקבעו חד-משמעית כי סין עלתה על דרך בלתי הפיכה לליברליות ולדמוקרטיה. ואז הגיע שי ג'ינפינג. צריך להבין את ההיסטוריה ולהתמודד עם ההווה כדי להשפיע על העתיד.

אני מבקשת תמיד לקרוא ספרים מסוג זה קריאה ביקורתית. כדי להיות מסוגלת לכך הפעם יש צורך במחקר מקיף, בידע שאין לי, ובאפשרות להיות זבוב על הקיר בחדר הישיבות של הלשכה הפוליטית והועדה הקבועה של המפלגה. לדוגמא, פוקס קובע נחרצות כי "או שסין תהפוך ליברלית, או שהסדר הבינלאומי יהפוך א-ליברלי. או שסין תפסיק לעלות, או שארה"ב תשקע. פתרון שלישי אין". אין לי כלים להסכים או לא להסכים, ואני מסתפקת בהבאת דברים בשם אומרם.

"קיסרות אדומה" הוא ספר מרתק ממש. הסיכום שלמעלה הוא מעט מאוד מן השפע המקיף שבו. פוקס מנתח כל פרק בהיסטוריה ובהווה, מנפץ מיתוסים, מאיר פרטים מהותיים, ופותח צוהר אל האופן בו סין משפיעה על כולנו. מומלץ בהחלט.

ספרי ניב

2021

כותרת משנה: תולדות הכירורגיה ב-28 ניתוחים יוצאי דופן

ארנולד ואן דה לאר, מנתח הולנדי, מספר על עשרים ושמונה ניתוחים שארעו במהלך ההיסטוריה האנושית. כל אחד מן הניתוחים הללו משמש מבוא לדיון נרחב בהיבטים של מאפייניו ובשינויים שחלו בגישה הכירורגית במהלך השנים. בבסיסו, זהו, כמובן, ספר עיון, אבל הוא נקרא כשרשרת של סיפורים מעניינים, והתובנות העולות ממנו עשויות להיות רלוונטיות לכל קורא, בין אם במישור הפילוסופי ובין אם במישור המעשי.

הנה כמה דוגמאות למקרים המתוארים בספר ולדיונים העולים מהם:

הארי הודיני, שהיה ידוע בעיקר כאמן היחלצות, נפטר בהיותו בן חמישים ושתיים כתוצאה מדלקת תוספתן שלא טופלה בזמן. השיח הציבורי באותה תקופה נטה להאשים במותו סטודנט שחבט בבטנו מספר ימים קודם לכן (הודיני הניח לאנשים לחבוט בו כדי להוכיח שהוא יכול לספוג כל מכה, אבל במקרה הזה נתפס כנראה לא לגמרי מוכן). ואן דה לאר קובע כי טראומה אינה גורמת לדלקת התוספתן, תוהה אם הודיני לא פנה לעזרה משום שההצגה חייבת להמשך, ונקבעה לו מראש הופעה, ומתאר את האופן בו טופלה הדלקת אז והיום.

ניתוח ברוטלי שעבר לואי ה-14 לטיפול בפיסטולה גבוהה הוא הבסיס להסבר על הגורמים לתופעה ועל הדרכים לטפל בה. ואן דה לאר מרחיב באופן משעשע על אורחות החיים בתקופתו של המלך, ומציין כי שיטתו של היפוקרטס, בת למעלה מאלפיים שנה, היא אחת היעילות ביותר, והיא נהוגה עד היום, בשינוי המתבקש בחומרים שבהם נעשה שימוש.

לוסי – השם שניתן לשלד בן למעלה משלושה מליון שנה, המעיד על הליכה זקופה – היא גיבורת הפרק הדן בנזקי המעבר מן ההליכה על ארבע להליכה על שתיים. בין השאר מצביע הכותב על "פגמים תכנוניים", שהאבולוציה עדיין לא הספיקה לתקן, ביניהם העיקול בן התשעים מעלות של העורקים העוברים ברגליים, עיקול המתחייב מהליכה על ארבע, אבל גורם טרשת והיצרות אצל בני האדם.

ברית המילה שעבר אברהם, כמו גם סיפור הנקמה בבני שכם, הם חלק מדיון במילה בכלל, ובהיצרות העורלה בפרט, תופעה שגם לואי ה-16 סבל ממנה, ובגינה התמהמהו צאצאיו שלו ושל מרי אנטואנט לבוא לעולם.

חסידי הומיאופתיה ודיקור סיני לא יחבבו את הזכרתם כדוגמאות לפלצבו, תרופות דמה, אבל אולי ימצאו נחמה באזכורם בנשימה אחת עם ניתוחים שאין בהם תועלת רפואית של ממש. הקריירה של אלן שפרד, מחלוצי תכנית החלל האמריקאית, נעצרה משום שסבל ממחלת מנייר. לאחר שבוצע בו הליך הטיה אנדולימפטית – ניקוז הלחץ במבוך – נעלמו כל התסמינים של המחלה, והוא שב להמריא ואף נחת על הירח כמפקד אפולו 14. בדיעבד התברר שההליך הוא פלצבו טהור.

עוד בפרקי הספר, נזקי השמנת יתר שלקו בה כמה וכמה אפיפיורים, סבלות הלידה של המלכה ויקטוריה שבאו לקצם עם התפתחות ההרדמה, השבץ המוחי שחיסל את לנין, אולי בשל כדורי עופרת שנשארו נעוצים בצווארו, חיתוך הקנה של קנדי אחרי ההתנקשות בחייו, ועוד מקרים רבים ומרתקים, כולל ניתוח ביופסיה שבוצע בצלופח חשמלי. הוא מתאר את שיטות הטיפול הישנות, כמו הקזת הדם הזכורה לרע וניתוחים חפוזים כדי למנוע סבל בהעדר הרדמה, מזכיר דמויות מפתח שקידמו את המקצוע, ומרחיב בהסברים רפואיים בלשון השווה לכל נפש.

סוף הדבר מורכב מעשרה קטעים קצרים, הסובבים סביב דמויות עתידניות של רופאים, כפי שהוצגו בספרים ועל המסך. בין הדמויות הלנה ראסל מן הסדרה "חלל: 1999", שלגביה כותב ואן דה לאר כי אין בכירורגיה דבר שעושה אותה מתאימה יותר לגברים, ובכל זאת נשים הן עדיין מיעוט במקצוע; והרופאים של אי.טי, שלא טרחו להקשיב למטופל שלהם ולחבריו, ורק הרעו את מצבו. הפרקטיקה היום לוקחת בחשבון את רצונותיהם של המנותחים לצד הידע המקצועי וההמלצות של המנתחים.

"על הסכין" הוא ספר מהנה מאוד לקריאה, מעשיר ומרחיב דעת, ומומלץ בהחלט.

Under the Knife – Arnold Van De Laar

תכלת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא