תגית: עיון

כותרת משנה: איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר

"העורך העירום" משלב בין שני נושאים. האחד הוא תורת המשחקים ומודלים נוספים של קבלת החלטות, והשני מאחורי הקלעים של עולם התקשורת – עתונים, טלויזיה ואתרי אינטרנט. השילוב יוצר שלם הגדול מסך שני חלקיו.

אם לא קראתם אף ספר בנושא תורת המשחקים, הספר הזה הוא מקום טוב להתחיל בו. אורי רוזן מנגיש את הנושא הן בדרך ההצגה הפשוטה (בלי נוסחאות מתמטיות), והן בשילוב עם סיפורים והדגמות מעולם התקשורת, שהופכים את המידע היבש יחסית לחי ומבעבע. כבר הזדמן לי לפגוש את תורת המשחקים בספרים שונים ("דילמת האסיר" מאת ויליאם פאונדסטון הוא הכבד שבהם), אבל מכיוון שאיני חיה את הנושא על בסיס יומי (אם כי פועלת על פיו בלי לתת שם לאינספור תהליכי קבלת ההחלטות שכל אחד עובר כל הזמן), נהניתי לרענן את הידע. אני לא חושבת שהספר מביא חידושים בתחום, ומן הסתם זו אינה כוונתו, אבל גם כנושא העומד בפני עצמו, וגם כתומך בתיאור התנהלות התקשורת, יש בו ענין.

אורי רוזן הוא איש תקשורת ותיק, ששימש בתפקידים בכירים בעתון מעריב, בחדשות ערוץ 10, ובאתר mako. באמתחתו דוגמאות אינסוף לדרכי קבלת ההחלטות בערוצי החדשות השונים, החל בעתון המסורתי, מן הימים שבהם היו בארץ שני שחקנים מובילים (מעריב וידיעות), דרך שני ערוצי הטלויזיה המסחריים (10 ו-2), וכלה במהפכת השנים האחרונות, כשצרכני החדשות ניזונים לא רק מן הערוצים הרשמיים, אלא נהנים מתעבורה אינסופית של מידע ברשת. התהליכים המתוארים בספר אינם יחודיים לישראל, ומובאות בספר גם דוגמאות מרחבי העולם. ההחלטות שמתקבלות, ובסופו של דבר, כמו שכתוב בכותרת המשנה, קובעות "על מה כולם ידברו מחר", לוקחות בחשבון את הגורמים המעורבים – בעלי הממון, העתונאים וצרכני התקשורת – כל צד והאינטרסים שלו, וכולם מעורבים בתהליכי תורת המשחקים.

הטקסטים המופיעים על כריכות הספרים לא תמיד תואמים למה שנמצא בסופו של דבר בתוך הדפים. במקרה של "העורך העירום" מה שמובטח על הכריכה מתממש בפנים. כמו כל גוף תקשורת מיומן אורי רוזן מציע על הכריכה ובמבוא לספר קדימונים מפתים כמו "מי הדליף לעיתון את הסיפור על פרשת המניות של דן חלוץ", "למה ערוצי הטלויזיה יוצאים להפסקת פרסומות בדיוק באותו הזמן" ועוד. התשובות מעניינות, גם כעומדות בפני עצמן, אבל בעיקר כשהן מוסברות על ידי תהליכים מורכבים של קבלת החלטות.

בשורה התחתונה: ספר מעניין

לטעימה על קצה המזלג ממה שמציע הספר, ראו את אורי רוזן מתראיין אצל ירון לונדון.

כנרת זמורה ביתן

2015

אתחיל מהשורה התחתונה: אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם, ואל תמהרו לרכוש את הספר.

הספר מורכב מ-48 חוקי שטרסלר לכסף ופוליטיקה. לדוגמא, חוק "שר אוצר טוב הוא שר אוצר רע", ששמו מדבר בעד עצמו, וחוק "האי-שוויון בנטל", שחושף את המציאות שמאחורי מהפכת השוויון בנטל לכאורה. בשני הפרקים הראשונים נהניתי, אפילו צחקקתי. אחרי כמה פרקים נוספים הייתי די מדוכדכת, כי מסתבר שהכל פה שחור משחור, ישראבלוף במירעו. אחר-כך התחלתי להבחין באי-דיוקים ובסתירות פנימיות, וכמה מהדברים החלו לחזור לעצמם. איכשהו גררתי את עצמי עד לסיום, שם גיליתי – לא להפתעתי – שגם הכותב עבד עלינו:

עכשו, לאחר שניסיתי לשכנע אתכם לאורך 48 פרקים, שעובדים עלינו כל הזמן ומכל כיוון, יש לי וידוי קטן.

זה לא בדיוק כך.

….

אם כך, האם גם אני עבדתי עליכם?

תשובתו של שטרסלר לשאלתו היא "ממש לא", ואני אומרת "כן, בערך". כן, כי אם הכל לא נורא רע, למה להעמיד פנים שכן? "כי לדברים הטובים יש סנגורים" היא בעיני לא תשובה מספקת. אבל נניח שכן. נניח שתפקידו להציף בעיות. האם הוא תורם תובנה מעשית? מביא לשינוי? לדעתי לא.

מבחינה ספרותית הספר קולח, כתוב בשטף, קריא, משעשע לפרקים. מבחינה תוכנית הוא חד-צדדי, די שטחי, סובל מחזרות. לשטרסלר יש משנת עולם סדורה, וכל אחד מהחוקים שהוא מציג בספר מתיישר איתה. זכותו. אבל העולם – כולל הכסף והפוליטיקה שבו – הוא לא שחור-לבן. ואם אני בבורותי היחסית הבחנתי בשני אי-דיוקים, אני מניחה שיש בו יותר.

פה ושם למדתי דברים שלא ידעתי קודם, כמו מלחמתם של הרוקחים באישור שניתן לחנויות פרטיות למכור תרופות ללא מרשם, ומאבקם של הירוקים באספקת הגז הטבעי. אבל רוב הזמן יותר משהספר מתריע או פוקח עינים, הוא מתחכם, לפעמים מאולץ תחת מסגרת "החוקים", ורוב הזמן גם התופעות ה"נוראות" שהוא מתאר לא באמת נוראות. "נערי האוצר" מכניסים להצעת התקציב סעיפים דרקונים בידיעה שייאלצו לוותר עליהם? ברור, כך זה במשא ומתן. מגזרים שונים בוחרים מועדים לשביתה לפי שיקולים אינטרסנטים (שביתת מורים אחרי תקופת החגים)? ברור, כי מי ידבר איתם בעיתוי אחר? וגם אם מדובר ברעות חולות, כמו המבנה המעוות של השכר במגזר הציבורי, הרי הדברים ידועים, וחידוש אין כאן.

שווה לדפדף בספר בשביל לראות את האיורים המקסימים מאת עמוס בידרמן. נדיר למצוא בספר קריאה איורים צבעוניים, כך שחזותית זהו ספר נעים לעין.

אפשר לוותר.

כנרת זמורה ביתן

2014

במהלך שנות קיומו של גטו ורשה – מנובמבר 1940 ועד מאי 1943 – עסק צוות של כותבים, מתעדים ומעתיקים, בהנהגתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, בתעוד החיים בגטו ובמחקרים שונים הקשורים בהיסטוריה ובהווה של הקהילה היהודית בפולין. ב-1942, לפני הגירוש הגדול (300 אלף יהודים נשלחו אל מותם, ובגטו נותרו 60 אלף בלבד), הוחלט להטמין את מסמכי הארכיון (שכונה "עונג שבת") במקום מחבוא מתחת לבית ספר. מסמכים אלה נחפרו והוצאו ב-1946. חלק נוסף של הארכיון הוחבא לפני המרד ב-1943, ונמצא ב-1950. סביר להניח שמסמכים נוספים הוחבאו אף הם, אבל אלה לא נמצאו מעולם.

התוודעתי אל הארכיון באמצעות ספרו המצוין של ג'ון הרסי, "החומה". הספר ראה אור כבר ב-1950, והוא מבוסס על חומרי הארכיון שנחשפו. בעוד "החומה" מספר את הארכיון, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מספר עליו. שמואל קאסוב מנתח את עבודתו של רינגלבלום בכלים של איש מדע והיסטוריון, אבל זה איננו ספר עיון גרידא, שכן לא ניתן לנתק את עבודת התיעוד והמחקר מן הנסיבות, שמצד אחד היו נשוא המחקר, ומצד שני השפיעו על הדגשים שניתנו לנושאים השונים. מה שלא השתנה לאורך כל התקופה זו ההקפדה של רינגלבלום על מתודות עבודה קפדניות.

ב-1891 פרסם ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב את קריאתו המפורסמת ליהודי מזרח אירופה לאסוף מסמכים ולחקור את ההיסטוריה שלהם (ע' 407). תפיסתו המקצועית של רינגלבלום הושפעה מזו של דובנוב. ההיסטוריה, לפי תפיסה זו, לא צריכה להכתב רק על ידי המלומדים, אלא גם על ידי פשוטי העם שההיסטוריה נוצרת על ידם. לפני המלחמה היה רינגלבלום פעיל פוליטית וחברתית – חבר מפלגת פועלי ציון שמאל, חבר בארגון ייוו"א (ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, המכון המדעי היהודי, שעסק בעיקר בתרבות היידית), וכאמור היסטוריון פעיל. רינגלבלום ימצא את עצמו במהרה עומד במבחן חסר תקדים, אבל הוא היטיב להכין את עצמו אליו. מאחר שעבד מחוץ לעולם האקדמי המסורתי, ועם תקציבים דלים ועידוד מועט, גדל בטחונו העצמי לאט, וכך גם תחושת השליחות שלו כהיסטוריון פולני-יהודי. זו היתה שליחות ששילבה למדנות ושיתוף של הציבור, ואשר הגנה על האינטרסים של האומה לא באמצעות אפולוגטיקה, אלא על ידי נסיון לחשוף את העובדות. זאת היתה שליחות כבדת משקל, שלא היה אפשר להוציאה אל הפועל לבד, ואשר חייבה מאמץ משותף, גיוס של הקהילה כולה (ע' 100). כשמצא את עצמו בגטו, לא חדל מפעילותו. הוא היה חבר מרכזי ב"אליינהילף", ארגון העזרה ההדדית, ובמסגרת זו ייסד את "עונג שבת".

הארכיון תיעד את החיים בגטו לפרטי פרטים באמצעות מאמרים שכתבו חבריו, שהתבססו בחלקם על ראיונות עם תושבי הגטו, וכן אסף מסמכים במגוון גדול: מודעות שנתלו בגטו, עטיפות ממתקים, כרוזים, ארכיונים פרטיים, יומנים ועוד. אליינהילף היה מתנגד נמרץ של היודנרט, ורינגלבלום החליט לא לצרף איש מן היודנרט לצוות של "עונג שבת", למעט אדם אחד. באמצעות אותו אדם, ובאמצעות שניים נוספים שהועסקו על ידי היודנרט, נאספו גם מסמכים של ההנהגה היהודית של הגטו. בנוסף לתיעוד הזה, עסקו הכותבים גם במחקרים שונים: נושא לדוגמא שהעסיק מאוד את רינגלבלום היה מערכת היחסים המורכבת והמשתנה בין יהודי פולין לשאר האוכלוסיה. לצד הכתיבה המונחית ניתן לכותבים החופש לבחור נושאים כרצונם: היום ברור שההצלחה של עונג-שבת נבעה בחלקה מכך שלצד הוועד הפועל, שהתווה כיוון ומיקוד, רבים מחברי הארכיון כתבו על נושאים שהם עצמם בחרו בהם. יחסי הגומלין האלה בין הכוונה מרכזית, מחקר ממוקד ויוזמה אישית הניבו מגוון אדיר של חומרים (ע' 166). במהלך 1942, כשניצולים ממחנות השמדה ומארועי טבח הגיעו לגטו והעידו על שראו עיניהם, הפנה הארכיון את מרצו לתיעוד עדויות אלה ולשליחתן אל מחוץ לגטו. ארבעה דוחות נשלחו לבריטניה במהלך אותה שנה, וכששמעו הכותבים את ה-BBC מתריע על תכנית ההשמדה, היתה להם תקווה שאולי תרמו למפנה לטובה.

לארכיון היו כמה מטרות, והמרכזית שבהן היתה לתת קול לקורבנות, ולא להניח את ההיסטוריה בידיהם של הרוצחים. … הארכיון חיוני. בלעדיו יקראו בני הדורות הבאים את התיעוד של הרוצחים וישכחו את קולותיהם של הקורבנות (ע' 356). חשוב היה לכותבים לתת קול אמיתי לקהילה על שלל גווניה, לטוב ולרע, ולא ליפול למלכודת של "אחרי מות קדושים": נאמנים למורשתם של פרץ, דובנוב ואנסקי, עבדו המלקטים האלה עד הסוף ממש כדי להבטיח שהדורות הבאים יראו את יהודי פולין דרך מנסרה היסטורית ולא דרך מנסרה האגיוגרפית או דרך דברי הספד. בזמנים רעים וטובים, יהדות פולין דברה בקולות רבים ושונים; הגברים והנשים של עונג-שבת עשו כל שביכולתם לתעד את הקולות האלה, ולהבטיח שיישרדו עד שיבוא יום ומישהו יקשיב להם (ע' 223).

בעיני, כוחו של הספר, לצד המחקר הקפדני, הוא בסיפורים האישיים. פרק שלם מוקדש לסיפוריהם של הכותבים, איש איש וסיפורו היחודי. גם במבוא, המתאר את חשיפת המטמון הראשון, ניתן מקום לקול האישי. האנשים שקברו את המטמון צירפו אל המסמכים שורות אישיות. הלב נקרע למראה המלים האחרונות של בחור צעיר: נחום גז'יוואץ' בן השמונה-עשרה רצה להזכיר למי שימצאו את הארכיון, כי בגלל שמשפחתו היתה עניה, לא עלה בידו להשלים את לימודיו… "אני מתכוון לרוץ אל הורי ולראות אם הם בסדר. אני לא יודע מה יקרה לי. זכרו, שמי נחום גז'יוואץ'" (ההדגשה במקור).

רינגלבלום עצמו מצא ממש לפני המרד מחבוא לאשתו ולבנו בצד הארי של ורשה, אך נלכד בגטו עם פרוץ המרד, ונשלח למחנה טרווניקי. פעילים פולנים חילצו אותו, ובחודשי חייו האחרונים שהה עם משפחתו ועם כשלושים יהודים נוספים בבונקר מתחת לחממה של פולני נוצרי. גם בתקופה זו המשיך בפועלו: בחודשי חייו האחרונים, מאז שובו ממחנה טרווניקי באוגוסט 1943 ועד מותו במרס 1944, מילא רינגלבלום את שליחותו האחרונה כהיסטוריון… רינגלבלום, דוגל עיקבי בהיסטוריה כמיזם קולקטיבי, היה עתה למתעד בודד. הוא ישב בפינה של בונקר תת-קרקעי צפוף וכתב בלי הפסקה (ע' 357). המעט שיכול היה לעשות עכשו היה למלא את שליחותו האחרונה של ההיסטוריון: להותיר אחריו מחקר שיאלץ את בני הדורות הבאים להתעמת עם העבר ביושר ובפתיחות (ע' 394).

יהא זכרם ברוך.

Who Will Write Our History? – Samuel D. Kassov

הוצאת דביר ויד ושם

2014

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה-הס

כותרת משנה: ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

במסגרת המאמצים לאסוף מידע על האויב, החליטו הבריטים, ובעקבותיהם האמריקאים, לצותת לשבויים מן הוורמאכט (הצבא הגרמני) על שלושת זרועותיו – יבשה, אויר וים – ומן הוואפן-ס"ס, הזרוע הצבאית של הס"ס. בכמה מחנות שבויים נבחרים, החל מדצמבר 1939, כלומר כמעט מראשית המלחמה ועד ימיה האחרונים, הותקנו מיקרופונים נסתרים, שהקליטו את שיחותיהם של השבויים. לעתים הושתלו בקרב השבויים משתפי פעולה שעודדו אותם לדבר, אבל ברוב המקרים מדובר בשיחות חופשיות. גם אם חשדו השבויים (רובם גרמנים, ומיעוטם איטלקים ויפנים) ששיחותיהם מוקלטות, לא יכלו להתגבר על הצורך לשוחח ולשתף בארועים שעברו עליהם ובתחושותיהם.

ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל חשף את קיומם של כ-150,000 עמודי תמלילים. כדי לנתח  את התמלילים ולהעניק להם משמעות חברתית-היסטורית מעבר לציטוטים גרידא, גייס את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר. כל אחד מפרקי הספר מתרכז באחד האספקטים שהרכיבו את עולמם של החיילים, כמו טכנולוגיה, סיפורי הרפתקאות, ערכים צבאיים, ציד ועוד.

ציפיתי לספר על המניעים של חיילי הוורמאכט, וקיבלתי ספר על "למה חיילים הורגים", דיון כללי שיש בו ענין, אבל חידוש כמעט שאין בו, וכמעט שום ערך מוסף לגבי המלחמה הספציפית ההיא. לשאלות המעניינות באמת, השאלות היחודיות למלחמת העולם השניה, כמו השתתפותם של חיילי הוורמאכט בהשמדה, ומה גורם לאדם מן השורה להשתתף מרצונו ברצח אזרחים וליהנות מן המעשה, ניתן אותו משקל כמו לנושאים האחרים שהספר מכסה.

בפרקים העוסקים ביחסם של החיילים להרג, הכותבים מפנים מפעם לפעם לארועים שארעו במלחמות אחרות על ידי חיילים אחרים, בעיקר להתנהגותם של חיילים אמריקאים בוייטנאם. התחושה היא שהם מבקשים להסיט את העיסוק מהתנהגותם הנפשעת של חיילי הוורמאכט באמצעות מתן פרשנות רחבה יותר לאלימות המשתחררת בכל שדה קרב. אין טעם להיתמם ולטעון שחיילי המדינות הדמוקרטיות מקפידים על טוהר הנשק, אבל אין מקום לגזור גזירה שווה בין התנהגות הנתפסת בעולם השפוי כחריגה לסטנדרטים הברוטליים העולים מן הציטוטים. היבט זה בספר גרם לי אי נוחות.

היבט נוסף שעורר בי תהיה לגבי נקודת המוצא של הכותבים היא טענתם שחיילי הוורמאכט היו א-פוליטיים, ולא הושפעו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך הם כותבים:  היחידה החברתית הכמעט בלעדית שהחיילים בחזית הרגישו מחויבים לה היתה קבוצת העמיתים והמפקדים… ואילו לרעיונות כמו "קונספירציה יהודית עולמית", "תתי-אדם בולשביקים" ו"קהילת העם הנאציונל-סוציאליסטית" היתה חשיבות שולית בלבד. החיילים האלה לא היו "לוחמים אידיאולוגיים", ורובם היו א-פוליטיים לחלוטין. למסקנה זו אין תימוכין בציטוטים המובאים בספר, ויותר מזה, היא עומדת בסתירה לדברים שהם עצמם כתבו באותו עמוד ממש: הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה עיצבו את התפיסות, את הפרשנויות ואת ההתנהגות של החיילים, והדבר בא לידי ביטוי ביחסם של החיילים לאלימות קיצונית, לתקיפות מיניות, לפרשנויות גזעניות ולאמונה בפיהרר. השפעתם של אלה היתה גדולה כל כך, עד שמנקודת המבט שלנו מפתיע לראות שוב ושוב באיזו אדישות סיפרו החיילים סיפורים על מעשים אכזריים ביותר (או הקשיבו להם), וכמה עמוקים היו האמונה והאמון בהיטלר עד שנת המלחמה האחרונה. מהם אותם "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה" אם לא האידיאולוגיה הנאצית? ניכרת בספר נטיה לעשות הפרדה, שלא היתה קיימת במציאות, בין ההנהגה ורעיונותיה לחיילים.

המסקנה אליה מגיעים הכותבים בסיום הספר מדכדכת: אם נפסיק להגדיר את האלימות כסטיה, נלמד על החברה שלנו ועל הדרך שבה היא מתפקדת יותר מאשר אם נמשיך להחזיק באשליות של החברה המודרנית על עצמה. וכאשר נשיב את האלימות על צורותיה השונות אל קובץ אפשרויות ההתנהגות של קהילות ההישרדות האנושית, נוכל לראות שהקהילות האלה הן תמיד גם קהילות השמדה. האמונה של המודרניות בריחוקה מהאלימות היא אשליה. בני אדם הורגים מסיבות שונות. חיילים הורגים משום שזוהי המשימה שלהם. יאללה בלגן. כאילו לא התקדמנו במהלך השנים, כאילו היינו יכולים לתפקד כחברה בלי להרחיק את האלימות אל מאחורי סורג ובריח, במקום – כפי שהם מציעים – לקבל אותה. כאילו אין באפשרותנו או ברצוננו לשאוף אל הטוב והישר. נכון שניסויים מראים שבהנתן הכוח והסמכות אנשים נורמטיבים מגלים סממנים סדיסטיים (ניסוי מילגרם וניסוי בית הסוהר יעידו), אבל חברה מתוקנת נלחמת בתופעות כאלה, רואה בהן סטיה, לא מאמצת אותן.

למרות כל ההסתיגויות, אני דווקא ממליצה לקרוא את הספר, בדגש על קריאה ביקורתית. זו הזדמנות לראות מה אמרו הגרמנים על עצמם בזמן המלחמה, ולא עם יפוי המציאות והמצאת תירוצים אחריה בנסיון ליצור לוורמאכט תדמית נקיה של צבא מקצועי נטול פוליטיקה. חלק מן הניתוחים של הכותבים מעניינים וראויים לתשומת לב, הן בהקשר הספציפי והן בראיה רחבה יותר. אין בספר מענה לשאלות המטרידות, אבל יש בו מידע רב ומעניין, ולפיכך הוא מומלץ.

Soldaten – Sönke Neitzel Harald Welzer

הוצאת דביר

2014

תרגום מגרמנית: עפרה קק

הנרייטה לאקס, אפרו-אמריקאית עניה, אם לחמישה, היתה בת 31 כשמתה בשנת 1951 מסרטן צוואר הרחם אלים במיוחד. במשך שנים רבות נעשו נסיונות לשמר תאי אדם חיים ומתרבים במעבדה, אך במעבדה כמו בחיים התאים חיו פרק זמן מסוים ואז מתו. התאים שנלקחו מביופסיה שנעשתה להנרייטה היו הראשונים שזכו לאלמוות, ועד היום הם משמשים באינספור מעבדות לצרכי מחקר. בתאים נעשה שימוש במחקר שכתוצאה ממנו ניתן היה להשתמש בתרכיב הפוליו לחיסון המוני, כתוצאה מן האלמוות של התאים אפשר היה לחקור סוגיות גנטיות, ועוד ועוד. נהוג היה לסמן תאים בראשי התיבות של האנשים שמהם נלקחו, וכך ניתן לקו התאים השם הילה (HeLa).

הנרייטה עצמה נותרה אלמונית, ולמשפחתה לא היה ידוע השימוש שנעשה בתאי גופה. האם זו בעיה? לדעתי לא. עברתי יותר מביופסיה אחת בחיי, ואין לי שום תביעת בעלות על התאים שהוצאו בתהליך. אם נשמרו ונעשה בהם שימוש והופקו מהם רווחים – התהילה והתמורה לחוקרים שעשו במלאכה. בעיני התאים האלה הם כמו שערה שנשרה או תא עור שהתקלף, חסרי ערך לחלוטין. בעיני משפחתה של הנרייטה זו בעיה גדולה, והרקע לה לדעתי הוא לא שאלת התאים לכשעצמם, אלא הרקע החברתי והתרבותי של המשפחה הספציפית הזו ושל הקהילה האפרו-אמריקאית בכלל. על רקע אפליה וגזענות ועוני ובורות, אצל אנשים שגדלו בימים בהם התערות שחורים ולבנים היתה כמעט טאבו, שסבלו כל חייהם מדעות קדומות ומיחס משפיל, הידיעה שגם אחרי מותה הנרייטה היא רק חפץ לשימושם של אחרים מקוממת ומעוררת זעם. גם הדרך בה נודעה להם הפרשה היתה חסרת שמץ התחשבות: מישהו מסר לעתונאים את התיק הרפואי שלה, וכל ההיסטוריה הפרטית שלה נחשפה בראש חוצות.

רבקה סקלוט מפליאה לשלב מדע עם חברה, את קור המעבדה עם הרגש האנושי. היא מרחיבה את היריעה הרבה מעבר לסיפורה של הנרייטה ולסיפור התאים, ומספרת גם על התפתחות המחקר לאורך השנים, ומרבה לעסוק בשאלות של אתיקה רפואית ומחקרית. מזעזע עד כמה היה התחום פרוץ עד לא מזמן, והחוליות החלשות בחברה – שחורים, אסירים, חולי נפש, תשושי גוף – שמשו בלי ידיעתם שפני נסיונות במחקר פולשני של המוח, בהזרקות ישירות של תאים סרטניים, במעקב אחרי חולי עגבת בלי הושטת סיוע, ועוד ועוד. מעבר לפן המדעי המרתק, היא נותנת במה לסיפורם של האנשים שבשולי החברה, והשילוב יוצר ספר מרתק.

מבין הדמויות בספר עולה וקורנת דמותה של דברה, בתה של הנרייטה, שהתלוותה אל הסופרת במסע אחר התאים ואחר עברה של הנרייטה ושל בתה הבכורה שמתה בבית-חולים לשחורים-משוגעים, כפי שנקרא המוסד. דברה, אשה לא משכילה שבשל עוניה של המשפחה זכתה ללמוד רק עד כיתה ו', שעברה כילדה התעללות מינית מצד קרוב משפחה והתעללות פיזית קשה מצד אשתו, שסובלת מחרשות חלקית ומיתר לחץ דם ומסוכרת, העזה כאשה צעירה לעזוב עם ילדיה בעל אלים ולגדל לבדה את ילדיה הקטנים. כשהחלה להתעניין בסיפורה של אמה, למדה להשתמש באינטרנט, עסקה באיסוף מידע אישי ומדעי, ונרשמה ללימודים (אך נאלצה לפרוש בשל קשיים כלכליים). עצוב לחשוב על מאות אלפי אנשים כמוה, בעלי פוטנציאל ואופי, שנשחקים ונמעכים בלחץ החיים, ולא זוכים לממש את יכולותיהם.

רבקה נקשרה למשפחה, בעיקר לדברה, והקימה קרן שמגייסת כספים להשכלתם של צאצאי המשפחה, ולכל מי שחש עצמו נפגע מתהליכים רפואיים הדומים לזה שמתואר בספר. חלק מההכנסות ממכירת הספר מועברות לקרן.

ספר מומלץ ביותר.

The Immortal Life of Henrietta Lacks – Rebecca Skloot

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

כותרת משנה: החיפוש אחר התיאוריה המקיפה של הזמן

על כריכת הספר נכתב: "לפני עשרים שנה, ב"קיצור תולדות הזמן", ניסה סטיבן הוקינג להסביר את הזמן באמצעות הסברת המפץ הגדול. כעת אומר שון קרול שעלינו להיות שאפתנים יותר. כדי להבין את הזמן, עלינו לדעת מה קרה לפני המפץ הגדול". קראתי בזמנו את ספרו של הוקינג, והרגשתי שאני מעשירה את ידיעותי ואת עולמי. לא הפכתי לפיסיקאית, אני לא בטוחה שהבנתי הכל לעומק, ובטח שכחתי את הרוב. אבל תוך כדי קריאה הרגשתי שאני מתחברת לטקסט ולתכניו, שהוקינג מצליח להסביר תחום סבוך להפליא לקורא ההדיוט, זה שמספיק סקרן ושואף ידע ומוכן להשקיע מאמץ בהבנת הדברים. הספר לא היה קל, אבל הוקינג הצליח להתבטא בדרך שגרמה לי להאמין שאני מבינה את הנאמר.

הייתי להוטה לקרוא את "מעולם ועד עתה", כי, כאמור, את "קיצור תולדות הזמן" הערכתי מאוד, וחשבתי שבהחלט הגיע הזמן לעדכן את הידע הדל שלי. לצערי, החוויה מרחיבת הדעת לא התרחשה הפעם. ספרו של שון קרול לא עומד בדרישת המינימום מספר שמיועד לקורא שאינו מדען, להעניק לקורא את ההרגשה שהפיסיקה המסובכת מתחילה להתפענח עבורו. הוא לכאורה עממי, אבל למעשה מרחף בגובה רב מדי. אין ספק שהוא בקיא לגמרי בתחום שעליו הוא כותב (ד"ר שון קרול הוא פיזיקאי תיאורטי במכון הטכנולוגי של קליפורניה), אבל נראה שהוא מתקשה להפנים שיש אנשים שלא מסוגלים לתפוס מיד את מה שהוא מסביר. לכן הדוגמאות שהוא מציג להמחשה אינן ברורות דיין. הוא נותן דוגמא, ומניח שהיא משכנעת, אבל הוא לא לוקח בחשבון שאנשים שאינם חיים פיסיקה על בסיס יומי מתקשים עם הסברים שאינם אינטואיטיבים. זה לא אומר שהוא צריך לרדת ברמה, אבל אולי לתת דוגמאות נוספות, לנסות לתת הסברים מכמה זויות בהנחה שאחת מהן תתפוס.

לזכותו ייאמר שהוא מתבל את החומר באנקדוטות ובהומור, ומרבה באיורים שנועדו לתרום להבנה. הספר, למרות הנושא הכבד, קריא, והצגת החומר מובנית בצורה לוגית. ניכר שהוא אוהב את תחום עיסוקו, ויש משהו מדבק באהבה הזו.

התחלתי לקרוא את הספר בתנופה, שהלכה והואטה, עד שלקראת עמוד 90 דעכה כשהגעתי למשפט הזה: מהירות ההקפה של כדור הארץ את השמש היא כשלושים קילומטרים בשניה, לכן ההבדל בגודל המהירות בין החורף והקיץ עומד על כשישים קילומטרים בשניה, שכן כדור הארץ נע בכיוונים מנוגדים בעונות אלה. בטח יש איזו אמת פיסיקלית מאחורי המשפט הזה, אבל האמירה שכיוון התנועה של כדור הארץ משתנה עם עונות השנה עצרה את תנופת הקריאה שלי כליל. אי אפשר להשאיר משפט מוזר כזה ללא הסבר.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, אין לי מושג למי יתאים הספר הזה: פיסיקאים אינם זקוקים לו, ולדעתי קוראים שאינם פיסיקאים לא יחכימו ממנו. כך שבשורה התחתונה אין לי לצערי אפשרות להמליץ עליו.

From Eternity to Here: The Quest for the Ultimate Theory of Time – Sean Carroll

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: אורי שגיא

כותרת משנה: התבוננות מודרכת ביצירות ובנושאים באמנות

אפשר ליהנות מתמונה הנאה חזותית – להתרשם מהצבעים, מהקומפוזיציה, מהדיוק, מאפקטים של אור וצל, ועוד. ואפשר להעמיק את ההנאה על ידי "קריאת התמונה" – הבנת הנושא, הכרת הרקע ההיסטורי, מודעות להקשר החברתי, ועוד כיוצא באלה. רפאל סוסלר מציע בספרו את החוויה המשודרגת, ובוחר להוביל את הקורא והמתבונן דרך נושא התמונה כמוטיב מוביל, תוך התיחסות למוטיבים נוספים. התמונה אולי לא תהפוך להיות יפה יותר בעקבות "קריאתה", אבל היא לבטח תהפוך מעניינת ומרגשת יותר.

הכותב בחר להתמקד בחמישה נושאים – דת, מיתולוגיה, היסטוריה, דיוקן, נוף. לכל נושא מוקדש פרק משלו, אם כי מטבע הדברים ההפרדה אינה מוחלטת. נושא דתי, לדוגמא, יכול להיות מוצג על רקע נוף, וכו`. הכותב אינו מתעלם מכך, אך החלוקה לנושאים נועדה למקד את הניתוח. כל נושא מתקדם כרונולוגית על ציר הזמן, כשניתוח כל תמונה מתייחס להקשרים הרלוונטים לה. כך, לדוגמא, הפרק ההיסטורי נפתח עם שטיח באיה, שנרקם בימי הביניים בשנים 1070 עד 1077, ומסתיים עם "גרניקה" של פיקאסו. הספר מציג ומנתח 107 תמונות, וברור כי מסגרת של ספר אינה מספיקה כדי להעמיק בכל אחת מהן. אבל לקורא כמוני, שאינו חוקר אמנות, ניתן כאן מתאבן מפתה להוסיף ולחפש מידע על תמונות נבחרות, והספר כשלעצמו, גם אם לא יגרור קריאה נוספת, הוא מעניין וברור ומהנה.

למרות, או אולי בגלל, שמדובר בהוצאה עצמית, הספר מושקע מאוד מבחינת ההפקה. כל הדפים הם דפי כרומו מבריקים, הפונטים גדולים, השורות מרווחות. תענוג לדפדף בו (חבל שההגהה לא היתה מוקפדת בהתאם, ופה ושם נפלו שגיאות כתיב). הייתי מעדיפה שתחת כל תמונה יופיע שמה ושם הצייר, כדי שלא יהיה צורך לחפש אזכורים בטקסט או ברשימה בסוף הספר, אבל מכיוון שהתמונות מוצגות בסמוך לטקסט המנתח אותן, זו הפרעה שולית. השילוב של תוכן מעניין עם הפקה נאה יצר חווית קריאה מענגת.

בשורה התחתונה: ספר מרחיב דעת שהוא גם חוויה לעינים.

הוצאה עצמית

2009

כותרת משנה: אירועי מפתח בהיסטוריה העולמית

כשבחרתי לקרוא את הספר, חשבתי לתומי שמדובר בספר עיון מסוגו של "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים", ז"א ספר דוקומנטרי שמאיר ומנתח ימים גורליים בתולדות העולם. למעשה מדובר יותר בסוג של אנציקלופדיה. המחבר בחר 50 ימים הרי גורל, ותיאר את הרקע להם ואת מה שארע בעקבותיהם. במהדורה העברית נוספו 12 ימים מרכזיים בתולדות ישראל.

לא התלהבתי מהרעיון להתרכז בימים מסוימים, משום שנראה לי שיש ימים ספורים בלבד שניתן לבודד אותם ולקבוע שברגע יחיד שונה גורלו של העולם. יום הטלת פצצת האטום על הירושימה, לדוגמא, הוא בעיני יום שכזה (והוא אכן נכלל בספר). ימים אחרים בספר נבחרו מתוך רצף של ארועים מתמשכים. לדוגמא, היום בו החל ניוטון ללמוד באוניברסיטה. למה דווקא היום ההוא ולא היום בו פרסם את אחת מעבודותיו, או היום בו נפל התפוח על ראשו (אם אכן יש ממש במיתוס)? כך גם במקרים אחרים, הבחירה ביום מסוים נועדה למקד תשומת לב לנושא שלם ולא לנקודת זמן. זה, כמובן, אינו רע כשלעצמו, ואולי באמת היה עדיף להעניק לספר את הכותרת "ארועים ששינו את העולם".

יצוין לטובה מגוון הנושאים בספר: פוליטיקה לצד מדע וחברה ותרבות.

יצוינו לטובה הימים היהודים/ישראלים. לטעמי, הפרקים העוסקים בהם מנומקים יותר ובהירים יותר. לדוגמא, היום שבו עלתה "הבימה" ארצה. זהו יום שולי בתולדות העולם, אבל בהיסטוריה התרבותית העברית הוא ציון דרך, והספר מסביר זאת יפה.

נשאלת השאלה אם בכלל יש בימינו מקום לספרים אנציקלופדים. קראתי, לדוגמא, את הפרק על קרב סלמיס, ולא הרגשתי שיצאתי מן הקריאה עם עושר של ידע. לעומת זאת חיטטתי קצת ברשת, ובכל מקום אתר הוביל לאתר, וקישור הוביל לקישור, ושפע של מידע עמד לרשותי. יסלחו לי חובבי הספרים הכרוכים (שאני נמנית איתם…), אבל לדעתי ספר שמקבץ ידע על קצה המזלג בנושאים שונים מאבד מהרלוונטיות שלו נוכח שפע האפשרויות האחרות (זאת לעומת ספר מחקר שמתעמק בנושא מסוים, ובוחן אותו על כל היבטיו, ופה יש עדיפות לספר על פני המידע המפוזר ברשת).

Days That Changed The World – Hywell Williams

הוצאת מטר

2010 (2006)

עריכת המהדורה העברית: אורן נהרי

הספר נכתב ע"י היסטוריון (הרסגור) ומומחה לתורת קבלת החלטות (פוקס), ויחד הם מנתחים החלטות הקשורות בקרבות מרכזיים בהיסטוריה. בספר שמונה פרקים העוסקים בקרב של נפוליאון הראשון, בקרב שניהל אחיינו נפוליאון השלישי, קרב ממלחמת העולם הראשונה, כיבוש צרפת במלחמת העולם השניה, הקרב על מוסקבה באותה מלחמה, מלחמת פינלנד-רוסיה, קרב בין הצפון לדרום בארה"ב, ומלחמתה של ישראל בכוחות לא סדירים.

ניכר שהכותבים עשו מאמץ לקרב את הספר לקורא שאינו מומחה. ראו לדוגמא את העטיפה המרנינה, אליה מצטרפים איורים קריקטוריים בגוף הספר. לשון הספר קלילה ועמוסת הומור. כך לדוגמא נכתב על מצביא מסוים שהיה "מקבל חררה" לו נודעו לו עובדות מסוימות, או המסקנה מאחד הקרבות ש"לא תוקפים מצביא רעב, גם אם הוא נמוך" (הכוונה לנפוליאון, כמובן). וכן הלאה. מכיוון שהספר עמוס בפרטי פרטים של מהלכים צבאיים, יש להומור תפקיד משמעותי בהקלת הקריאה. תרומה משמעותית נוספת לקירוב הספר אל הקורא היא בירידה לפרטים אישיים של דמויות מפתח: מחלת הערמונית של זה, הפילגש של ההוא, הארוחה הכבדה ערב לפני הקרב, וכו`. מבחינתי השילוב של פרטים "טכניים" עם היבטים אישיים הוא שילוב מנצח.

כמה פרקים לא עניינו אותי, ואחרים עניינו מאוד. אני לא חושבת שההבדל בין הפרקים נעוץ במחברים, שלדעתי התלהבו מכתיבת הספר כולו, אלא בהעדפות האישיות שלי. עניין אותי במיוחד לקרוא על כיבוש צרפת, משום שהפרק הזה נקשר לי לספר "דנקרק" שקראתי לא מזמן, ואף המלצתי עליו כאן. עניין אותי מאוד הפרק על מלחמת פינלנד-רוסיה, שעליה לא ידעתי דבר. הפרק על הקרב על מוסקבה הציג תמונה פנורמית מעניינת של רוסיה באותה תקופה. גם הפרק האמריקאי היה מעניין, בעיקר בשל הארכאיות של המערכה. הפרק הישראלי מעניין, כמובן, אבל קצת קרוב מדי לימינו מכדי שלא ייחשד בסוביקטיביות (או מכדי שאצליח להתייחס אליו באוביקטיביות).

כל פרק בנוי מהצגת רקע, תיאור דמויות מפתח, מהלך האירועים, ניתוח החלטות וסיכום. זהו מבנה מסודר והגיוני, וחסרונו היחיד הוא בחזרות על פרטים מסוימים.

למדתי על קצה המזלג על תורת קבלת ההחלטות, לדוגמא ההבדל בין החלטה נכונה והחלטה טובה, ואקח איתי כלקח לחיים את מילות הסיום "בלי היסטריה".

בשורה התחתונה – מעניין ומומלץ.

את הטקסט מלווים איורים מקסימים מאת עמוס בידרמן.

הוצאת דביר

2010