תגית: עיון

כותרת משנה: מדריך למבקר בכדור הארץ

איזה ספר מקסים! דורון פישלר "מארח" חייזר, שהגיע לראשונה אל כדור הארץ, ומנסה להסביר לו בצורה פשוטה את ההתנהלות האנושית המוזרה. למה אנשים אוכלים מאכלים שבבירור מזיקים להם? למה כדור הארץ מחולק למדינות ואיך נקבעת החלוקה הזו? מה מקורן של הדתות והאמונות? איך נקבע לוח השנה, ומה מקור החלוקה המשונה של השעה לשישים דקות דווקא כשהאנושות מפגינה העדפה ברורה של השיטה העשרונית? מה זה כסף? ועוד כיוצא באלה שאלות שרובנו איננו נותנים עליהן את הדעת כי "ככה זה", אבל מתבונן מן החוץ לבטח ישאל שוב ושוב "למה?".

כמה מן העובדות שבספר היו ידועות לי, כמה מהן היוו חידוש, אבל גם את הידועות נהניתי לגלות מחדש באמצעות ההסברים הנהירים של פישלר, שמפרק את המורכבות לרכיביה הבסיסיים, ועושה זאת בהומור ובשכל ישר. להתרשמות ראו את המבוא ואת הפרק הראשון בקישור הזה, שבמרכזו נסיון להסביר לחייזר למה 15:15 פירושו שלוש ורבע.

אפקט קוורטי שזור בפרקי הספר. קוורטי QWERTY הוא סידור האותיות על המקלדת, סידור שנובע משורה של החלטות, לא בהכרח הגיוניות, לאורך השנים, שתוצאתן היא פחות או יותר אקראית. לא סידור אלפביתי, לא סידור על פי תדירות שימוש, אבל איש לא ישנה אותו. כך מגדיר פישלר את אפקט קוורטי: "אפשר לשכנע בני אדם לעשות כמעט כל דבר אם רק מגדלים אותם מילדות במחשבה שזה הדבר הנורמלי והרגיל לעשות, שככה כולם עושים, ושככה זה היה מאז ומתמיד". תופעה זו יכולה להסביר הרבה מן ההתנהלויות האנושיות המקובעות.

מכיוון שהספר לגלגני וביקורתי במידה מסוימת, יכול היה להווצר רושם מיזנתרופי משהו. פישלר מפוגג אותו בסיום. אולי שום דבר שבני אדם עושים אינו הגיוני, אבל במבחן התוצאה הם מגיעים להישגים מרשימים.

לחינו של הספר תורמים האיורים המלבבים של לי להב והעימוד והעיצוב של שרית רוזנברג.

מהנה, מעשיר ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: הפילוסוף המקראי

"אין קהלת מלמד אותנו לחשוב כמוהו והוא גם אינו מתווה למעננו מסלול הליכה בעקבותיו. קהלת משלח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות. ובכל זאת, מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, מוות".

חיים שפירא צולל אל משנתו של קהלת. בדומה לקהלת, שכאמור למעלה לא התווה מסלול, גם שפירא אינו פורש בפני הקורא משנה סדורה, ואינו מבקש לשמש מורה נבוכים. הוא מתעכב במקומות שמעוררים בו ענין, מרבה בציטוטים מפי הוגים ואנשי רוח שסובבים סביב הנושאים שבהם בחר לעסוק, ומזמין את הקוראים לצאת למסע משלהם.

המגילה נכתבה ככל הנראה בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מאות שנים אחרי ימי שלמה, ויוחסה לו על ידי המחבר כדי להעניק לה עוצמה. מן הסתם כשמלך אומר שחיינו הם הבל, בין אם כוונתו שהם חולפים מהר ובין אם הם בעיניו חסרי משמעות, יש לאמירה משקל נכבד יותר מאשר לו נאמרו הדברים על ידי אלמוני כלשהו. מכל מקום, בסופו של דבר, גם אם זהות המחבר מעניינת, התוכן עומד בפני עצמו.

רוב זמן הקריאה התווכחתי עם שפירא, ועל הדרך גם עם קביעות שציטט מפיהם של אחרים. ה"ויכוחים" הללו עשו את הקריאה מעניינת במיוחד, ואני מניחה שלכך בעצם כיוון הסופר. לעורר עניין, לזרוע רעיונות, לאתגר את המחשבה, להראות שאפשר להציג אמיתות והיפוכן וכולן תקפות. בנושא זה הוא מצטט את תומס מאן שהבחין בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית ואמר כי "אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר. אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות". באופן זה מוסברות, בין השאר, סתירות בדברים שכתב קהלת במקומות שונים במגילה, ומנקודת מבט זו הכל פתוח לדיון מעורר.

הנה שתי דוגמאות לאופן בו שפירא יוצר "שיחה" בין קהלת ל"אורחים" שהוא מזמין אל הספר.

בפרק ב, ד-יא, קהלת מונה את השגיו הרבים ברכוש, בחוכמה, בשמחה, ומקנח באמירה שלמרות הכל הוא יודע שהכל הבל ורעות רוח. שפירא מפתח סביב הסתירה הזו דיון בעושר ובאושר, ובין השאר מצטט את מונטסקיה: "אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, יתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעיה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז", דברים המהדהדים את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". האם אי היכולת להסתפק במה שיש היא שהובילה למסקנתו של קהלת? לא בהכרח, אבל הדיון סביבה מעניין.

בפרק א, יד-טו, קהלת סבור שלא ניתן לתקן את כל מה שמעוות תחת השמש. לטולסטוי, האורח הראשי בספר, יש עצה: "הפסק לנסות לעשות מהפכות, הפסק לנסות לשנות סדרי עולם, היה אדם טוב – די בכך והותר". האם העצה של טולסטוי תביא לתיקונו של עולם? יחליט הקורא.

הנה דוגמא לסתירות לכאורה (או לא לכאורה) בתוך המגילה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" כותב קהלת במקום אחד, ובמקום אחר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". יתכן שיש לבחון את ההקשר, או לתור אחר פרשנות מתווכת, או לחזור אל דבריו של תומס מאן באשר לאמת עמוקה. בכל אופן, אנשים שונים לאורך השנים בחרו באיזה מהמשפטים להיתלות ואיזה מהם לצטט, וכדאי לזכור ששניהם מתקיימים בקהלת.

"מכיוון שקהלת אמיץ, אין הוא יכול להיות אופטימיסט. מכיוון שקהלת חכם, אין הוא יכול להיות פסימיסט. קהלת רואה ומתאר את החיים ללא כחל וסרק, בכנות רבה ומרגשת", כותב שפירא לקראת סיום, ומצרף את הטקסט המלא של המגילה לקריאה עצמאית.

מי שמבקש פרשנות לקהלת, לא ימצא אותה בספר. מה שכן מצוי פה ובשפע הם זרזים וממריצים למחשבה מעמיקה בנושאים שבבסיס האנושות והאנושיות.

מעורר ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2011

"שעות הרות גורל" (או בשם המקורי הפחות דרמטי "רגעים גדולים של האנושות") מכנס יחדיו שנים-עשר אירועים היסטוריים, שכהגדרתו של צווייג, "הופכים את השעה למכרעת בגורלם של דורו, קובעים את דרג חייהם של יחיד, של עם ואפילו את גורל האנושות כולה". הארועים הללו משתרעים בקשת שבין כתיבת יצירה מוסיקלית להנהגת מהפכה, ומקום התרחשותם הוא במקומות שונים על פני הגלובוס.

אלו הם שנים עשר הרגעים ההיסטוריים שבהם בחר צווייג לעסוק. סיום מסעו של וסקו נוניז דה בלבואה, שהיה האדם האירופי הראשון אשר חצה את אמריקה התיכונה מן האוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, בספטמבר 1513; כיבוש ביזנטיון על ידי הטורקים במאי 1453, תוך נקיטת תכסיס מפתיע שבו הועברו כלי שיט דרך היבשה כדי להתייצב מול העיר; כתיבת האורטוריה "משיח" על ידי הנדל באוגוסט 1741, לאחר שהתגבר על שבץ ששיתק מחצית מגופו; כתיבת המרסייז, שהפך להמנון הצרפתי, על ידי רוז'ה דה ליל באפריל 1792; ההחלטה של המרשל גרושי לציית להוראה של נפוליאון לרדוף אחרי הפרוסים ביוני 1815 במקום לבוא לעזרתו כשהותקף, החלטה שככל הנראה תרמה למפלה בווטרלו; כתיבת "האלגיה של מריֶֶנבד" על ידי גיתה בספטמבר 1823; גילוי זהב במערב ארצות הברית בינואר 1848, ובהרחבה תיאור ההיסטוריה של סן פרנסיסקו; ההוצאה להורג שלא התרחשה של דוסטויבסקי בדצמבר 1849; הנחת כבל תקשורת ראשון בין אירופה לאמריקה ביולי 1858; סופו של טולסטוי באוקטובר 1910; הגעתו של סקוט לקוטב הדרומי זמן קצר אחרי אמונדסן בינואר 1912; נסיעתו של לנין משוויץ למוסקבה באפריל 1917.

שנים עשר פרקי הספר כתובים כסיפורים קצרים, למעט הרגע המכונן של דוסטויבסקי שנכתב כפואמה, והאפיזודות האחרונות בחייו של טולסטוי שנכתבו כמחזה, שאותו מגדיר צווייג כהשלמה לאוטוביוגרפיה הלא גמורה שנמצאה בעזבונו של הסופר. לפעמים מתוארים בפרקים השונים רגעים קצרים, לפעמים, כמו בפרק אודות סן פרנסיסקו, מתוארת פרשת חיים שלמה.

שטפן צווייג הוא מספר סיפורים מיומן, ולמדתי מן הספר כמה פרטים היסטוריים שלא הכרתי. יחד עם זאת יש לזכור שצווייג לא היה ביוגרף מהימן. הביוגרפיות שכתב מעשירות ומעניינות, אך חלקן, כמו "מגלן", "בלזק" ו"מרי אנטואנט", נגועות בהערצה ובמסר שצווייג ביקש לקדם ("פושה", לעומתן, כמעט אובייקטיבית). בהקדמה הוא כותב שנתן להיסטוריה לדבר – "לא ניסיתי לגוון או לחזק על ידי המצאתי את האמת הנפשית של מאורעות חיצוניים או פנימיים. כי ברגעיה הנאצלים של ההיסטוריה, כשעיצובה מושלם, אין היא זקוקה ליד מסייעת. כשהיא פועלת כסופרת, כמחזאית, אל ינסה סופר לעלות עליה" – אבל בפועל עירב פה ושם דעות בעובדות, התעלם מניואנסים, והפליג בהגזמות. כך, לדוגמא, הוא כותב בפרק המוקדש לקרב ווטרלו: "העדר האומץ של אדם קטן, חסר חשיבות, הרס כל מה שבנה האמיץ והמרחיק-ראות מכולם בעשרים שנות גבורה". המרשל גרושי לא היה אדם קטן וחסר חשיבות, לא לפני ווטרלו ולא אחר-כך. אולי בכלל עשה טובה לאנושות כשהחליט לדבוק במשימתו המקורית ולא לחוש לעזרת נפוליאון.

חמישה מן הסיפורים ראו אור לראשונה בקובץ אחד ב-1927. התרגום לעברית נעשה מן המהדורה המאוחרת יותר שראתה אור לאחר מותו של צווייג, וכללה שבעה קטעים נוספים. לא ידוע לי מתי נכתב כל אחד מהם, אבל הפיסקה המסיימת של הפרק אודות כבל התקשורת שחצה את האוקינוס נכתבה אולי על רקע החוויות הקשות של שנותיו האחרונות. אחרי תיאור של המאמצים הסיזיפיים ליצור קשר תקשורתי בין-יבשתי, הוא מסיים במלים אלה: "בזכות נצחונה על המרחב והזמן יכלה האנושות להיות מאוחדת לעד. לולא נתפסה כל פעם מחדש ליהירות הרת אסון, ההורסת את האחדות המופלאה, ומשמידה את עצמה דווקא באמצעים המקנים לה שליטה על איתני הטבע".

"שעות הרות גורל" הוא ספר מעשיר, שיגרום הנאה לחובבי היסטוריה ולאוהדי סגנונו של צווייג.

Sternstunden der Menschheit – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1985 (1927, 1943)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

"כל דור חייב ללמוד את ספרות הדורות שקדמוהו, אם יחפץ לבו להמשיך את השלשלת, לרשת ולהוריש. מי שלא ילמד, מי שלא ישלח ידו ליטול מן השפע, לא יוכל לפשוט את ידו ולהעניק דבר לבאים אחריו"

כותרת משנה: מהפכת אלוהים

התנ"ך, קובץ ספרי הקודש היסודיים של היהדות, פותח ב"בראשית ברא אלוהים", ומבשר בכך על המהפכה המונותאיסטית, החלפת האמונה באלילים באמונה באל יחיד. יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, מוצא בתנ"ך מהפכות רבות ומשמעותיות נוספות, ומציג אותן כאן. מהפכות אלה ברובן השפיעו לא רק על ההיסטוריה היהודית, אלא על החברה האנושית כולה.

בספר "לא כך כתוב בתנ"ך", שכתב זקוביץ יחד עם אביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הציגו הכותבים מסע ארכיאולוגי בתנ"ך, שביקש לעמוד על מסורות קדומות שהודחקו מפני הקאנון, אך הותירו עקבות בטקסט. שיטת המחקר כאן דומה. בכל אחד מפרקי הספר הכותב מציע פרשנות, מצביע על כוונות המחברים, תוך שהוא עומד בהרחבה על המשמעות העמוקה של כל אחת מן המהפכות ועל אופן התגבשותה.

מלמד המהפכה המונותאיסטית, הספר עוסק בשש-עשרה מהפכות נוספות. יצירת סיפורת רחבת יריעה על רקע מיעוט סיפורים במרחב שסביב ישראל הקדומה; שילוב בין חוק להיסטוריוגרפיה, עירוב חסר תקדים של חוקים וסיפורים היסטוריים; חוק אלוהי ולאומי; יום השבת, יום מנוחה שבועי לכל; גמול אלוהי, חטא ועונש אך גם יחס מיטיב לראויים לחסד; אופוזיציה למוסד המלוכה שהיה סוג השלטון המקובל במרחב; יחוד עיר קודש יחידה לעומת ריבוי מקומות פולחן; הנבואה כביקורת מוסרית ולא רק כחוזה עתידות; יעוד ירושלים כבית תפילה לכל העמים ולא רק כמרכז קודש לעם היהודי בלבד; דמוקרטיזציה של התפילה הבאה לידי ביטוי בריבוי הקולות בתהילים; תפיסה אופטימית של העתיד גם אם תבואנה קודם תלאות; הטמעת ספרות חול בתוך ספרות הקודש תוך התאמת הראשונה לרוחה של השניה; מדרש ופרשנות פנים מקראית; קאנוניזציה, הפיכת ספריה לספר קדוש אחד; הפצת הקאנון לכל העם.

לא אתיימר להקיף את הספר בסקירה. אתייחס לנקודות מעטות ממנו.

זקוביץ סבור כי יש רגלים להנחה שהסיפור המקראי, בטרם הועלה על הכתב, הוצג בפני העם כמחזה, וככזה גם נכתב. הוא מגיע למסקנה זו מאופי הסיפורים, שהם כמעט לחלוטין נטולי תיאורים, דמויותיהם מעטות, העלילה כולה מתרחשת מול עיני הצופה/קורא, ולעתים קרובות היא מסתיימת בפינוי הבמה מן ה"שחקנים".

הנביאים, שרצו למשוך את תשומת לב המאזינים, נקטו תכסיסים שונים, בין השאר רטוריים. דוגמא לכך מצויה בפרק ב' בעמוס. הנביא מונה באוזני מאזיניו ממלכת ישראל את פשעי מואב ואת העונשים שיחולו על ראשם, נושא קל לעיכול. מכאן הוא עובר לפשעי ממלכת יהודה ולעונשים הצפויים, והקהל מן הסתם מרוצה. כעת, כשהקהל שבוי, הוא הנביא יכול להגיע לעיקר, פשעי ישראל.

"דרכם של מחוללי מהפכות בשדה הדת להציג את פועלם כגילוי של שמרנות ושיבה אל המקורות, אל העבר". סיפורי עבר נערכו בהתאם, והדוגמאות רבות, ביניהן יצירת זיקה בין סיפורו של אברהם לירושלים כדי לשכנע בקדושתה ובמרכזיותה.

"ספר התנ"ך הוא מערכת דרכים מסועפת המחברת רחוקים וקושרת אותם זה לזה. משוררים מפרשים כתובי סיפור, מספרים מפרשים כתובי שירה, נביאים מפרשים את התורה, ולא נגזים אם נקבע כי אין יחידה ספרותית במקרא הניצבת לעצמה, מנותקת ועצמאית, שאין שואבים מבארהּ ואין מטילים עליה אור חדש, וכל יחידה עשויה לזכות לפירושים הרבה". אין ספק שקריאת התנ"ך באופן זה מרתקת, והספר שופע הדגמות מעניינות.

בין אם ניגשים לספר מנקודת מוצא של אמונה, ובין אם מנקודת מוצא של ענין היסטורי, הוא מרתק. אין לבקש בתנ"ך את הדיוק ההיסטורי העובדתי, אלא את המרחב הרעיוני, ויאיר זקוביץ מיטיב לנווט בו ולהסביר אותו.

מומלץ בהחלט

מאגנס

2019

כותרת משנה: ההיסטוריה של גני החיות בישראל

שי בן עמי, שעבד שנים רבות בתפקידים שונים בגני חיות, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על התפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל. הספר "גן החיות הציוני" מבוסס על עבודה זו. ההנחה שביסוד הספר היא שגני החיות הם השתקפות ייחודית ונאמנה של החברה והתרבות שבה הם מתפתחים. אחת הדרכים בהן הגשמת הרעיון הלאומי הציוני באה לידי ביטוי היתה ביצירת מוסדות תרבותיים שהם מעין "תו תקן" להתפתחות של היישוב היהודי בדרכו להקמת המדינה, וגן החיות נמנה עם מוסדות אלה. במהלך המאה התשע-עשרה גני חיות הפכו להיות מוסד נדרש בכל עיר אירופית מתקדמת, ומודל זה הועתק אל ההתישבות הציונית המתפתחת בארץ.

הספר נפתח בסקירה היסטורית של האבולוציה של גני החיות, החל מן האוספים הפרטיים של השליטים, שהפגינו באמצעותם עושר ועוצמה, ועד גני החיות של היום הפתוחים לציבור הרחב, ומשמשים למטרות שונות, ביניהן שימור וחינוך, וכמובן בידור. ככל שההתישבות העירונית הלכה והתפתחה, הצורך בטבע ובפעילות פנאי הלך וגבר, וגני החיות ענו ועונים על צורך זה. גני החיות פונים אל ציבור רחב, ומספקים חוויה תרבותית שאינה נתפסת כ"מחנכת", אלא כבידור ערכי לאוכלוסיה כולה על כל גווניה.

בפרקים הבאים אחרי הסקירה ההיסטורית מתוארים בפירוט רב כמה מגני החיות הבולטים בארץ, ביניהם גן החיות התנ"כי בירושלים, הגן המיתולוגי שהיה צמוד לעירית תל אביב עד שמוזג לתוך הספארי, גן החיות הלימודי בחיפה, גן הקופים ברמת גן, והחי-בר ביוטבתה. סיפורו של הראשון מעניין במיוחד בעיני, משום היותו משולב לבלי הפרד בהתפתחותה של ירושלים העברית. לא אציג פה את ההיסטוריה של כל אחד מהם, רק אזכיר כמה נקודות מעניינות משותפות.

מעבר לרצון להקים בארץ-ישראל מוסדות דוגמת אלה שבמדינות מחוץ לה, מנהלי גני החיות התיחסו לפעילותם כהגשמה של אידיאלים כמו ציונות ובניית אומה. ראו לדוגמא את הכרזה (מצורפת למטה) המודיעה על הצטרפותם של אריות לגן החיות התל אביבי: "בואם הוא סימן טוב לעתידות ולתקומתה של המדינה היהודית". אגב, שמותיהם של המצטרפים החדשים היו גיבור ותמר. אוסף בעלי החיים של גן החיות התנ"כי התבסס על בעלי חיים שהוזכרו בתנ"ך וחיו במרחב הישראלי בהווה או בעבר, כמשקף את חזרתו ושיקומו של העם. צירוף בעלי חיים "זרים" נועד לעיבוי האוסף ולמשיכת מבקרים.

עוד מצד האידיאלים – גני החיות לקחו חלק בהחיאת השפה העברית, הן בצורך לתרגם את שמות החיות והן בהקפדה על שילוט בעברית.

לצד אלה היו לנגד עיניהם של מנהלי הגנים ערכים של שמירת טבע וחינוך. גן החיות התנ"כי, לדוגמא, הנחיל למבקרים ידע בזואולוגיה, ובפרט בזו של התנ"ך. עמוס חכם, חתן פרס התנ"ך הראשון, ישב בחדר בגן וענה על שאלות המתעניינים.

העוסקים במלאכה הגיעו מתחום שונים. אהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי, היה בעל הכשרה מדעית, ואת הגן התחיל לפתח מאוסף קטן בחסות המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית שבה למד והרצה. מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות התל-אביבי, עלה לארץ אחרי שהיה רב הקהילה היהודית בקופנהגן, וכאן פתח תחילה חנות חיות. תחילתו של הגן בפתח תקווה בפינת חי בביתו של מהנדס העיר בן ציון השמשוני.

בתהליך התפתחותם של הגנים הונהגה האכלתם במזון ברמה גבוהה שיהודים לא יכלו לצרוך – פסולי שחיטה ובשר פיגולים, מעשרות של ירקות פירות וחלב והפרשת לחם. גם היום חלק ניכר מתזונת בעלי החיים מקורו זהה.

מכיוון שגני החיות נתפסו כאקס-טריטוריה, תושבי הארץ הערבים יכלו ליהנות מן הפעילויות בהם ולהתעלם מן ההיבטים הלאומיים. אוכלוסיה נוספת שנהנתה מן הגנים היא החרדית, שנמנעה מטעמים דתיים לבקר במוסדות תרבות אחרים.

הספר מעניין ושופע פרטים המשרטטים תמונה היסטורית שלמה, אך יש להודות שקראתי אותו באי נוחות. התפיסה שבבסיס גני החיות נראית לי אכזרית ובלתי הוגנת. הפרדת פילים מן העדר שבו נולדו כדי להציג אותם לקהל במקומות שאינם בית הגידול הטבעי, צמצום שטח המחיה של אריות לכלוב או לרחבה מגודרת – אלה ועוד הם בבחינת התעללות בעיני. אני מקבלת את ההיבטים של השימור ושל החינוך. ההיבט הבידורי הטהור הוא שגורם לי לתהות על זכות הקיום של המוסד.

מכל מקום, שי בן עמי אינו עוסק בשאלה זו. נקודת המוצא שלו היא היסטורית. ניכר שערך תחקיר מדוקדק, ומתוך ההתמקדות בתחום הספציפי עולה תמונת ההתישבות על האידיאלים ועל הקשיים שבה.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2024

כותרת משנה: על סטטיסטיקה והסתברות בחיי היום-יום

הסטטיסטיקה וההסתברות נוכחות בחיינו בכל תחום, וחיים שפירא פותח את הספר ברשימה ארוכה של דוגמאות אקראיות שממחישות זאת. קל מאוד לשחק במספרים כדי להציג על בסיסם מסקנות שגויות: לפעמים המחקר שמאחורי המספרים לוקה בתכנון, בהשמטת גורמים משמעותיים, בבלבול בין מתאם וסיבתיות. לפעמים די בקביעת נקודת התחלה ומרווח על גרף כדי להגיע לכמה תובנות שונות לחלוטין מאותם המספרים בדיוק. במקרים רבים מציגי המספרים וקוראיהם פשוט אינם מבינים אותם. שפירא מנסה לעשות סדר בים הסטטיסטיקה.

בשונה מספרים אחרים שלו שקראתי, כאן הצד המקצועי והמעשי של התחום בא לידי ביטוי נרחב, מעין מבוא לסטטיסטיקה כולל הסברת מונחים מקצועיים, שימוש בנוסחאות, תרגילים ועוד. אודה (ולא באמת אבוש) שלמרות שאני דוברת בשפת המספרים רפרפתי מעליהם, לא משום שאינם מועילים או מעניינים, אלא משום שעניין אותי יותר הפלט מאשר הקלט. תוך כדי התקדמות בהסברים שפירא מרבה לומר, "את זה אנחנו כבר יודעים" או "זה כבר קל לנו". כדי להרגיש כמוהו כדאי להתאים ציפיות לפני הקריאה. מי שמספרים עוברים לו מעל הראש, יתכן שהספר הזה אינו בשבילו. החלקים התיאורטיים, לעומת זאת, חשובים מאוד, אם כי יש להודות שהוא אינו מחדש הרבה, אם בכלל. יחודו בבהירות הדוגמאות התיאורטיות, בהומור ובחן הכתיבה.

הנה כמה נקודות שליקטתי מן הספר.

דוגמא למסקנה שגויה על בסיס נתון לכאורה נכון: מהירות מופרזת אינה גורמת לתאונות, שהרי רק אחוז קטן מן התאונות נגרם כתוצאה ממהירות מעל מאה ועשרים קמ"ש. הליקוי הלוגי: התעלמות מן העבודה שאחוז קטן מן הנסיעות מתרחש במהירות זו. המספר היחסי הקטן של התאונות קשור מן הסתם למספר הקטן יחסית של הנסיעות. על פי אותה לוגיקה ניתן להמליץ על נהיגה במהירות מעל שלוש מאות קמ"ש. על פי ה"סטטיסטיקה", לא נרשמו כלל תאונות במהירות זו.

אפקט דאנינג-קרוגר הוא התופעה שבה בני אדם נוטים להפגין בטחון מופרז בתחומים שבהם אין להם ידע, ולעומת זאת המומחים, שיודעים כמה הם לא יודעים, נוטים להערכת חסר של מומחיותם. תופעה קשורה היא האולטרקרפידריאניזם, הנטיה של אנשים להביע דעות ולתת עצות בעניינים שבהם אין להם הבנה מספקת. שתי אלה יחד חוברות לקביעות בלתי מבוססות, ולהאחזות במסקנות שגויות על סמך נתונים בלתי מספקים ובלתי ברורים.

שפירא מצטט מאמר הטוען, שהחברה נסוגה אחורה בזמן לעידן שבו תחושתם של אנשים רבים לגבי מה נכון ומה לא נכון נשלטת על ידי האמונות שלהם ושל האנשים סביבם יותר מאשר על ידי ראיות מדעיות. יתכן שהדבר נובע מתופעה ששפינוזה אבחן מזמן: ההגיון אינו יכול לנצח את הרגש. נראה לי שבעולם שבו הידע כל כך נגיש בהיקפים נרחבים ובלי סינון, ושבו הולך ונעשה קשה להבחין בין אמת לכזב, יש מי שפשוט מרימים ידים. אם כל כך קשה לברור את העובדות מתוך השפע, קל יותר (וגם מייאש יותר) לעקוב אחרי הרגש והאמונה. וחבל.

הנה כמה שגיאות שנעשות בעת איסוף נתונים והצגתם. "קטיף דובדבנים" הוא מונח המציין בחירה סלקטיבית, שבתורה מובילה, כמובן, למסקנות בלתי מדויקות. קטיף הדובדבנים הוא מסימני ההיכר של פסאודו-מדע, ושל כל מידע אנקדוטלי. שגיאה נפוצה אחרת היא לחשוב שאם יש שתי אפשרויות אז הסיכויים לכל אחת מהן זהים לזו של השניה ושווים לחצי. הטית השרידות, או עקרון החורים/הנתונים החסרים, משמעותה שלא בכל מקרה אנחנו רואים את כל הנתונים החשובים למחקר ויתכן שדווקא הנתונים החשובים ביותר חמקו מאתנו (שפירא מביא כדוגמא את הקביעה שפעם השירים היו טובים לעין ערוך מאשר בזמננו. עיון במצעדי הפזמונים הישנים מגלה בראשם שירים גרועים רבים שנשכחו. הקביעה הנ"ל נובעת מן הטובים הבודדים ששרדו). ועוד שגיאה נפוצה מאוד היא חוסר האבחנה בין מתאם לסיבתיות. דוגמאות משעשעות רבות ניתן למצוא באתר spurious correlations (ראו לדוגמא את המתאם בין צריכת מרגרינה לשיעור הגירושין במיין בשנים 2000 עד 2009. ממש מתאם אחד לאחד. אבל סיבתיות? לא).

משפע הסיפורים והאנקדוטות בספר חביב עלי במיוחד סיפורו של דיאגורס, הפילוסוף בן המאה החמישית לפני הספירה, הממחיש פעמיים את חשיבות ההתיחסות לנתונים החסרים. כשטענו באוזניו כי תפילות לאלים סייעו לאנשים להנצל מסערות בים, הזכיר למספרים את כל אלה שטבעו למרות שנשאו תפילות, ומכיוון שלא שרדו כדי לספר הם אינם נכנסים לסיפור הסטטיסטי. כשנקלע בעצמו לסערה, ושותפיו למסע התלוננו שזו ארעה באשמתו ובאשמת האתאיזם שלו, הזכיר להם את כל הסערות שהתרחשו בעת שהוא עצמו לא היה על סיפונה של סירה כלשהי. קל לקפוץ למסקנות מבוססות אמונה. מסקנות מבוססות עובדות דורשות עבודה קפדנית יותר.

אפרופו עובדות, שפירא מזכיר בהערכה רבה את הנס רוסלינג, וזו הזדמנות לשוב ולהמליץ על ספרו "עובדתיות".

"תנינים הימורים וימי הולדת" הוא ספר מעניין, נוטה מדי לטכני, לטעמי (אך אני בטוחה שיהיו מי שייהנו גם מן הפן הזה), מושך לקריאה בקטעים התיאורטיים, ומנגיש בחן מונחי יסוד לחשיבה לוגית וביקורתית.

כנרת זמורה

2023

כותרת משנה: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל

בין השנים 1927 – 1953 פעלו בשטחי בית הספר החקלאי מקווה ישראל מספר מזבלות, אליהן פונתה אשפת העיר תל אביב. בין השנים 2016 – 2020 נערכה באחת מהן חפירה ארכיאולוגית. חמישה מאמרים הסוקרים את פעילות המזבלה ואת תוצאות החפירות נכללים בספר זה, בליווי מבוא מאת תמר אלאור ובליווי תמונות בתוספת הסברים מן התערוכה שכללה כמה מן הממצאים.

קצת מוזר להשתמש במונח ארכיאולוגיה כשמדובר באתר שפעילותו החלה לפני כמאה שנה והסתיימה לפני שבעה עשורים בלבד. תמר אלאור כותבת במבוא על "מאמץ אנתרופולוגי מתבקש הנובע מן המסורת הדיסציפלינרית להכיר את העולם החומרי של הנחקרים ולפענח את תרבותם ”מבעד לעיניהם” שלהם", אבל מכיוון שמדובר על תקופה שניתן ללמוד עליה רבות מתיעוד כתוב (ואולי גם מעדויות ישירות), הארכיאולוגיה במקרה זה נראית לי יותר אנקדוטית, תומכת בתיעוד. אסף נתיב מצביע על כך במאמר "כרוניקה של חפירה בזבל", ומתייחס לתובנות השטחיות שניתן להפיק מן החפירות: "לכל היותר הן מצביעות על דבר-מה ששווה בירור, אך כל צעד נוסף דורש פנייה לארכיון הרשמי שמכיל התכתבויות, צילומים, דוחות ומסמכים היסטוריים אחרים. דהיינו, כדי לדון בתל אביב ההיסטורית, אנחנו חייבים לעבור מן המטמנה אל ההיסטוריה "הקונוונציונלית", ולכן הראשונה לעולם לא תאתגר או תחתור תחת השנייה". בנוסף יש לקחת בחשבון, והדברים נכונים לכל חפירה היסטורית, שמה שהשתמר אינו משרטט תמונה שלמה של החיים בתקופה הנחקרת. במזבלה במקווה ישראל, לדוגמא, כמות מוצרי הזכוכית גבוהה בהרבה משיעורה באשפה המקורית, שכן מוצרים אחרים התכלו רובם או חלקם.

תהיות בצד, הספר עצמו מעניין. מכיוון שהפן ההיסטורי מעורר בי ענין יותר מהיבטים טכניים או פילוסופיים, נהניתי במיוחד ממאמרו של ירון בלסלב, "בין הרצוי למצוי: אתגר האשפה בתקופת המנדט הבריטי", שעוסק בפירוט בהיסטוריה של הטיפול באשפה התל-אביבית. מתוך ההתכתבויות והתיעוד האחר עולה לא רק השאלה הסניטרית, אלא תמונה מקיפה יותר של נושאים שהעסיקו את הישוב באותן שנים. בין השאר אפשר ללמוד על הקשיים הכלכליים שאיתם התמודד בית הספר, על המאבק על עבודה עברית, על חלוקת מקומות עבודה לפי מפתח מפלגתי, ועוד. "סיפור המזבלה במקווה ישראל טומן בחובו את המעשה הציוני, המאבק היהודי-ערבי, ומשחקי הכוח האידיאולוגיים בתוך המחנה היהודי. התנהלות המזבלה מאירה גם את המתח המתמיד בין הרצוי למצוי, ובין האידיאה לפרקטיקה. עיריית תל אביב שאפה כל העת להיות יעילה ומתקדמת, ובתוך כך ניסתה לשפר את דרכי הטיפול באשפה. אולם השיקול הכלכלי היה תמיד זה שהכריע את הכף לטובת טיפול זול של הרחקת האשפה וערימתה במזבלה – וזאת גם במחיר ידוע של יצירת מפגע סביבתי פעם אחר פעם".

עוד בספר – תמר אלאור כותבת על מעשה ומוסר בסילוק חפצים; גלעד שטיינברג, אסף נתיב, לדיסלב סמג׳ה, רויטל בוקמן, ירון בלסלב, ואורן אקרמן חוקרים אם קיימות השפעות אנתרופוגניות ארוכות טווח על הסביבה; ארבל לוי, אספן של ישראלינה ושל בקבוקי זכוכית, כותב על תעשית המשקאות הקלים בארץ; ניל ננר ואביחי מזרחי מספרים על הרעיונות שהנחו אותם בהכנת התערוכה שהוצגה במוזיאון חולון לעיצוב ב-2021.

מה יספרו עלינו בעוד מאה שנים החפצים שאנו מסלקים והאשפה שאנו מטמינים היום?

רסלינג

2024

כותרת משנה: אמון, יושרה, אומץ וכבוד – הערכים ההכרחיים להצלחתם של מנהיגים

רוברט קאסלן, איש צבא במשך למעלה מארבעה עשורים, ומייקל מתיוז, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה, חברו יחד לכתיבת הספר. הטיעון שאותו הם מעלים, ומגבים בדוגמאות, וגם בעצות ליישום, הוא שאופי הוא המרכיב החיוני ביותר באישיותו של מנהיג מוצלח ומצליח.

אופי, שהגדרתו חמקמקה מעט, הוא אוסף הערכים המוסריים המכתיבים את התנהגותו הכללית של האדם. הוא נבנה מחוזקותיו של האדם, וגם מחינוכו ומן הסביבה בה גדל. הוא אולי מובנה באישיות מלידה, אבל ניתן לבנות אותו ולחזק אותו. קאסלן, שחייו היו כרוכים בווסט פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, מציין כי מטרתה היא "להעניק חינוך, הכשרה והשראה למנהיגים בעלי אופי". אין די בכישורים טקטיים וכיוצא באלה כדי להנהיג חיילים. יש צורך באופי, והאקדמיה שוקדת על טיפוחו.

הכותבים מצביעים על עשרים וארבע חוזקות, המסווגות תחת שישה ערכים (טבלה למטה). הם מחלקים אותן לשלוש קטגוריות – חוזקות של הבטן, שנותנות כוח להתמודדות, של הראש, שמורות כיצד לעשות זאת בדרכים חכמות ויעילות, ושל הלב, שהופכות את החיים לראויים לחיות – ועוברים בזו אחר זו על כולן. לכל אדם יש חמש או שש חוזקות מאפיינות, אלה שקל לו במיוחד להשתמש בהן להשגת מטרות ולהתמודדות עם קשיים. בקישור הזה יכול כל אחד להרשם ולבדוק מהן חוזקותיו, וכיצד הן מפוזרות בין הערכים השונים. הם מתייחסים גם לחשיבות של האמון, שהוא הכוח המניע אנשים לפעולה, ומתעכבים על מרכיביו – יכולת, אופי ערכי, אכפתיות ותקשורת. בימים אלה של קיטוב, של עליית חשיבות הנראוּת על פני האמת, האמון נפגע קשות. הכותבים מאמינים שניתן לשקם אותו.

בשולי הדברים: כמו בספרי עיון אחרים, העוסקים בחברה של ימינו, גם כאן הכותבים מזהירים מפני ראית עולם חד צדדית, המושפעת מן העובדה שאתרי חדשות וגם בני אדם פרטיים נוטים יותר להפיץ את הרע ואת הסנסציוני, וארועים חיוביים, שמתרחשים ללא הרף, נדחקים הצדה ומוזכרים פחות. כדאי לזכור זאת.

רובו של הספר מוקדש לדוגמאות צבאיות, הן מחיי הצוערים בווסט פוינט והן משדה הקרב, בעיקר בעירק. ביניהן משובצות גם דילמות אזרחיות, כמו תרבות ארגונית, תהליך בחירת עובדים ועוד. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מתמהיל מאוזן יותר, שכן יש להניח שמרבית הקוראים אינם עתידים לבחור בקריירה צבאית, ולכן היו מעדיפים דוגמאות ועצות בנושאים שאיתם יש סיכוי שיתבקשו להתמודד. נדמה כי הכותבים שכחו כי אינם מרצים לצוערי ווסט פוינט, ואודה כי מכיוון שאיני קהל שבוי כמו הצוערים, דילגתי פה ושם על התיאורים הצבאיים הארוכים מאוד, וליקטתי טיפים שעניינו אותי יותר.

לקריאת פרק ראשון

The Character Edge – Robert L. Caslen and Michael D. Matthews

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השניה

השופט היהודי-אמריקאי נתן פרלמן היה מודאג. אל האנטישמיות ה"רגילה" ששררה בחברה האמריקאית, נוספה בשנות ה-30 שנאה מבית מדרשו של היטלר. המנהיג הגרמני דיבר במפורש כבר ב-1933 על ערעור המורל האמריקאי כדי לאפשר השתלטות גרמנית על ארצות הברית, והיו מי ששמעו לו. כפי שמייקל בנסון מציין ביושר, היה מדובר במיעוט מבין הגרמנים-אמריקאים, אך המיעוט הזה היה קולני, קנאי ונוטף שנאה תוך שימוש בטרמינולוגיה נאצית ובהפצת קונספירציות. ברחבי ארצות הברית התקיימו מאז השפל הגדול כמאה ארגונים ברוח זו, ושני הבולטים שבהם, שאליהם מתייחס הספר, היו הבונד הגרמני אמריקאי, שהציג מצג שווא של פטריוטיות אמריקאית ושקד על חינוך דור העתיד, והלגיון הכסוף. הארגונים הללו פעלו באין מפריע, מוגנים על ידי חופש הדיבור.

לשופט פרלמן לא היתה דרך חוקית לבלום את הנאצים הללו, אבל הוא סירב להניח להם לשגשג, ומצא נתיב עוקף חוק. אחת המאפיות החזקות בארצות הברית היתה יהודית, ופרלמן גייס אותה לפעולה. הראשון שאליו פנה היה מאיר לנסקי, שהחל את דרכו בהברחת משקאות בתקופת היובש, והיה בהמשך לאחד מראשי הפשע הדומיננטים. פרלמן ביקש מלנסקי לגייס בריונים לשבש באלימות מפגשים נאצים. "הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן", אמר ללנסקי, והציב תנאי אחד – בלי הרוגים. בהתחשב ברוצחים קרי המזג עד פסיכופתים שגויסו למשימה, העובדה שהפעילות של הגנגסטרים של לנסקי בניו-יורק, וגם של קבוצות נוספות שגויסו בהמשך בערים אחרות, הסתכמה בפציעות בלבד, מפתיעה.

לפני שמגנים את השופט על הבחירה לחבור אל המאפיה, כדאי לזכור שעם פרוץ מלחמת העולם פנה אל לנסקי מודיעין הצי בבקשת סיוע, ואחר-כך פנו אליו גם אנשי ההגנה, להם עזר להבריח נשק לארץ ולמנוע משלוחי נשק לארצות ערב.

הגנגסטרים (לנסקי נעלב כשכונה בתואר זה) מכסחי הנאצים פעלו ברחבי ארצות הברית בשיטות שונות. לפעמים פעלו באופן עצמאי, לפעמים שיתפו פעולה עם המנהיגים הלגיטימיים של הקהילות היהודיות. בשיקגו חדר העיתונאי הֶרְבּ ברין, בעל המראה הארי, אל הבונד, והדליף למפעיליו פרטים על אספות מתוכננות. בניו ג'רזי הדליפו את המידע שוטרים, שבאווירת השחיתות הכללית היו נתונים למרותו של המאפיונר אבנר "לונגי" צווילמן, שגם הוא קיבל פניה מפרלמן. בקליבלנד, אוהיו, נכנסו הגנגסטרים לפעולה כשהחרם על עסקים בבעלות נאצים, שארגנה 'הליגה לזכויות אדם נגד נאציזם' בראשות אבא הלל סילבר, כבר היה בעיצומו. בלוס אנג'לס החלו לפעול במקביל לפעילותו של עורך הדין ליאון לורנס לואיס, שהמרגלים שלו הצליחו לסכסך בין שלושת המנהיגים הנאצים המקומיים, וחשפו מזימות לבצע לינץ' ביהודים מרכזיים בהוליווד. הגנגסטרים פעלו גם בסיאטל, במינסוטה, בניוארק ועוד. בכל אחד מהמקומות שיבשו באלימות כנסים נאצים, היכו נמרצות פעילים גרמנים, פגעו בעסקיהם, וזרעו פחד. ב-1939, כשאספות נאציות נתקלו בכל מקום בהפגנות נגד על ידי אזרחים מן השורה, חזרו הגנגסטרים לשגרה.

אין לזלזל בהיקף הפעילות הנמרצת הזו ובהשפעתה על ההתארגנות הנאצית בארצות הברית, אבל היא לא באמת הצליחה לעצור את הארגונים הללו. הסוף לפעילות הנאצית הגיע אחרי פרל הרבור והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. הנאצים אולי לא שינו את דיעותיהם, אבל הפסיקו להשמיע אותן בפומבי. בסופו של דבר, מה שבאמת הרס אותם היו גילויים בדבר פדופיליה ומעילות, והעמדתם לדין של כמה מראשי הארגונים.

מייקל בנסון ביסס את ספרו על מחקר מקיף ועל מספר גדול של מקורות, המצויינים בסיום, אבל הספר אינו נושא אופי דוקומנטרי-עיוני. למעשה, סגנונו הוא כשל קומיקס מילולי. הנה תיאור לדוגמא של מתקפה על אספה נאצית: "עצמות נשברו, קרקפות קולפו. צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות. שורות של יהודים קשוחים נמתחו מחוץ לדלת הקדמית ולאורך הרחוב. חלק מהגרמנים ניסו להשיב מלחמה, אבל הם היו שיכורים, והמתאגרפים היהודים חמקו בקלות מאגרופיהם". לא במקרה הספר נפתח בתיאור תמונת השער של הקומיקס קפטן אמריקה #1, בה נראה גיבור העל חובט באגרופו בפרצופו של היטלר. בנסון מתאר ללא כחל ושרק את אישיותם הבעייתית של הגנגסטרים, ואת פעילותם הפלילית מעוררת החלחלה, אבל בספר הזה, באותו פרק זמן, הם חד-משמעית הטובים, הניצבים כגיבורים מול הרעים האולטימטיביים. בנסון הוגן – הוא מזכיר גם איגודים גרמניים אנטי-נאצים – אבל אין לו שום כוונה להתייפייף, להבין, לחקור מניעים, להיות אובייקטיבי. כך, לדוגמא, הוא מתאר את האנטישמיות שרווחה בשיקגו בסוף שנות השלושים: זו "לא הוגבלה רק לעלבונות ברחוב או להכרזות הגסות של אנשים צרי אופק אכולי שנאה. שיח של שנאה עמד באוויר, נישא על גלי האתר ובקע מכל רדיו בעיר. אחד מפולטי תשפוכת הביבים היה כומר קתולי ושמו האב צ'רלס אדוארד קוגלין". בלי אבל ובלי אולי.

כאמור, אחרי מספר חודשי פעילות שבו המאפיונרים לשגרה. לקראת סיום בנסון מתאר מה עלה בגורלם של האנשים שהוזכרו בספר משני הצדדים. כצפוי, יש שם הרבה מאסרים, הוצאות להורג על כסא חשמלי ועוד מקרי מוות בלתי טבעיים. ויש גם סיפור מפתיע על ג'ק רובי, האיש שרצח את רוצחו של קנדי, ומסתבר שלפני שקיצר את שמו מג'ייקוב רובינשטיין לג'ק רובי היה ידוע כ"ספרקי", אחד מראשי המכסחים בשיקגו.

"גנגסטרים נגד נאצים" מתאר באופן מרתק פרשה כמעט בלתי ידועה. מייקל בנסון בחר במתכוון לספר בסגנון קליל, כשהוא משמר את עגת גיבוריו, שאותה תרגמה היטב דפנה לוי, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של ההתרחשויות. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

Gangsters vs. Nazis – Michael Benson

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי