תגית: עיון

כותרת משנה: זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום

גיל סמסונוב הוא בן למשפחה הלוחמת. אביו היה מפקד לח"י בזכרון יעקב, ובין בני משפחתו היו לוחמים נוספים באצ"ל ובלח"י שהתפצלה ממנו. המחלוקת והשנאה בין המחתרות הללו להנהגת הישוב ידועות, ובגינן במשך שנים רבות הושתק חלקן של הראשונות במאבק להקמת המדינה. עיוות זה של ההיסטוריה תוקן עם עליית הליכוד לשלטון, אך הקרע בין המחנות לא התאחה, ונדמה שהטינה שהגיעה לשיאה בסזון ובפרשת אלטלנה עדיין מלבה יצרים גם היום. סמסונוב מספר בספר זה את ההיסטוריה כפי שחווים אותה צאצאי אנשי המחתרות. "אינני מתיימר להיות אובייקטיבי", הוא מצהיר בהקדמה, ובאותה נשימה מבטיח לספר את הסיפור האמיתי. די דבר והיפוכו.

"הבֶּגינים" יכול היה להיות ספר היסטורי מרתק, אילולא היה כה חד צדדי. "מי יתן וספרי שעורך חשבון היסטורי יביא אותנו לסגירת מעגל האיבה שהחל לפני קרוב ל-100 שנה ושנדע להתעלות. לדבר. לגשר. להבין. לסלוח. להיות ראויים ליוסף טרומפלדור ולשלמה בן-יוסף, לחנה סנש ולדב גרונר", כך מייחל הסופר במוטו הפותח את הספר, אבל הכרה בתרומתו של צד אחד, והתעלמות כמעט גורפת מתרומתו של הצד השני, אינן הדרך לגישור. פעמים ספורות בלבד, נדמה לי שרק פעמיים, הוא מביע את הרעיון ששילוב שתי הגישות המתנגשות יחדיו הביא לתוצאות המיוחלות – "הקרדיט העצום לעצמאות ישראל מגיע לשני המחנות ששנאו והשמיצו זה את זה ובעטו זה בזה במשך שני עשורים, עד שהקימו יחד מדינה". בשאר הזמן ניצב צד אחד טהור וצודק מול רשעות ועוינות של הצד השני הטועה תדיר.

מאז ומתמיד הוקסמתי מסיפורי המחתרות. את "גבורה באדום", סיפורו של דב גרונר, קראתי שוב ושוב כילדה. בגין היה ועודנו בעיני דמות מופת. אבל כמוהו גם בן-גוריון. ועלילות ההגנה והפלמ"ח מפעימות אף הן. חבל על כל הדם הרע שזרם בין הצדדים. אני סבורה שהפעילות המקבילה במישורים השונים – המדיני והמיליטנטי – היתה חיונית, ואין האחד מייתר את השני. העובדה שצ'רצ'יל אמר פעם "אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה", אין פירושה שאצ"ל אכן גרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה, כטענתו הנחרצת של סמסונוב בפתח הספר וגם בסיומו. אצ"ל הטריד אותם, אולי המאיס עליהם את שהותם כאן, אבל הוא לא פעל בחלל ריק, ולבטח לא היה גורם יחיד.

ככל שהספר הולך ומתקדם, הנחרצות של קביעותיו הולכת ומקצינה. לשיא היא מגיעה בפרק העוסק בתקופת מלחמת ששת הימים, שבה בגין צורף כשר בלי תיק לממשלת אחדות. אין עוררין על כך שהיה שר פעיל ומשפיע בימים שלפני המלחמה ובמהלכה, אבל מכאן ועד למשפט "בגין הביא להגשמת החלום שטווה ז'בוטינסקי ושיוצג בסמל אצ"ל, הרובה שמונף מעל מפת ארץ ישראל השלמה" ארוכה מאוד הדרך. היו שם ראש ממשלה, רמטכ"ל, מפקד חיל אויר, שר בטחון. לא שר אחד בלי תיק שהביא להגשמת החלום. בפרק האחרון קובע סמסונוב שבגין הוא ראש הממשלה האהוב ביותר בתולדות ישראל. גם אם לבי נוטה אליו, לא מצאתי שום סימוכין לקביעה הזו.

הספר כולל סיפורים היסטוריים מוכרים ברובם, וגם כמה שפחות, כך שרכשתי ממנו ידע חדש. אפשר לומר גם שמעניין לקרוא על הארועים מנקודת מבט סובייקטיבית. הבעיה היא שיש לזכור כל הזמן שזוהי נקודת המבט, ולא לקבל את הקביעות שבספר כפי שהן. בעיני, יותר מכפי שמדובר בקריאה היסטורית, מדובר בקריאה אנתרופולוגית, היכרות עם נקודת מבט של ציבור שצמח מתוך המשפחה הלוחמת. אבי המשפחה הזו עמד כל חייו איתן נגד מלחמת אחים, גם כשחש שנגרם לאנשיו עוול קשה, ולוואי ונלמד ממנו.

גם ספרו הקודם של סמסונוב, "הנסיכים", נטה בפירוש חיבה למשפחה הלוחמת ולצאצאיה, אבל שם הוא הצליח לשמור על מידה רבה יותר של אובייקטיביות עובדתית. מכיוון שקיימת חפיפה חלקית בין שני הספרים, אמליץ על הקודם כעדיף על הנוכחי.

דביר

2023

תמונתה של אשה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן, והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האשה, שעל פי הכיתוב במוזיאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך, על פי הרישומים, לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה, קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה היהודיה, וגם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא, אלא בלה חזן. יערי מספר על גלגוליהן של שתי הנשים הצעירות שהגיעו לאושוויץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית, לונקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה בתמונה, ובלה ששרדה, וגם של חברתן תֶּמה שניידרמן (ונדה מאייבסקה) שגורלה אינו ידוע, ובהרחבה הוא מגולל את פעילותן של הקשריות, שפעלו בציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה, והיו חוליה חיונית בתנועת ההתנגדות היהודית.

יערי הוא פרופסור לחקר המוח, וכמי שרגיל בהליכים מדעיים הוא אינו מותיר אזורים עמומים. כך תמונתה של האשה מוליכה אותו לתיאור מפורט של התהליך המיכני היעיל שאיפשר צילומים בסרט נע; חקירתן בעינויים של שתי הנשים בשוכא מובילה להיסטוריה של הבנין ולפירוט אמצעי החקירה הברוטליים; והפרטים נצברים עד לשרטוטה המלא של התקופה החשוכה. יערי אינו היסטוריון מנותק מרגש, ואין בספר אפילו מראה מקום אחד שמצביע על מקורות (רשימה ארוכה שלהם מופיעה בסוף), ולכן הקריאה בו, קשה ומהפכת קרביים ככל שתהיה, היא כקריאת ספר תיעוד מנוסח כפרוזה מדויקת ורגישה, שלמרות שתפניותיו ההיסטוריות ידועות הוא עדיין נקרא בתקווה לנס שלא בא.

כיבוש פולין על ידי הגרמנים והסובייטים, ומאוחר יותר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים, ניתקו את הקשר בין הקהילות היהודיות, שנותרו מבודדות זו מזו, לעתים בלתי מודעות לגורלם של היהודים במקומות אחרים. הגשר בין הקהילות נוצר רובו ככולו על ידי הקשריות, נשים צעירות, חלקן נערות, שבזכות מראה פנים ארי, שליטה בשפה הפולנית, תעודות מזויפות, ומנה גדושה של תושיה ושל תעוזה, הצליחו שוב ושוב לחמוק מן הגטאות ולתוכם, להסתובב במקומות בהם גילוי זהותן היה כרוך בסכנת מוות, להעביר הודעות, עלונים ונשק, ולנסות לגבש תנועת התנגדות. בין שאר עלילותיהן, בלה הצליחה להשתלב למשך מספר חודשים בעבודה כמתורגמנית במשרדי הגסטפו (תמונת שלוש הקשריות המצורפת למטה צולמה במסיבת חג מולד במקום עבודתה), ולונקה ניצלה תדיר את נכונותם של גברים גרמנים לסייע לה לסחוב תיקים מבלי להיות מודעים לתכולתם, כדי להמנע מביקורות. הנה נקודה שלא חשבתי עליה עד כה, ויערי מתייחס אליה: בזכות המראה והתעודות והאומץ, לונקה ובלה וחברותיהן יכלו לנסות להטמע באוכלוסיה הפולנית ולהמתין עד יעבור זעם. אבל הן לא עשו זאת, לא פרשו מן השליחות שנטלו על עצמן, למרות הסיכון במאסר, בעינויים ובמוות. למה? יצחק צוקרמן, מראשי המרד בגטו ורשה, כתב: "שאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוח, מה החזיק אותן? נראה, שהיתה זו אידיאה גדולה, וגם לחברוּת הבלתי רגילה בקרב התנועה היה תפקיד בזה". ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, היוזם והרוח החיה של ארכיון "עונג שבת" כתב בהתיחסו אל הקשריות: "האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".

את אותה שאלה ניתן לשאול על הרופאים והאחיות, בלה בתוכם, שבחרו להשאר עם החולים, או להצמד אליהם בצעדות המוות כדי לתמוך ולגונן, על התנהגותן של לונקה ובלה בפביאק, כשלמרות שזוהו כפולניות מצאו דרכים לסייע לאסירות היהודיות, על מאמציהן של אסירות בוגרות תנועות חלוציות להבריח נערות מהתור לקרמטוריום אל מחנה הנשים. אולי היתה זו תחושה עזה של שליחות שגברה על יסורי הגוף והנפש, אולי התחושה שכשהכל נלקח מהן עדיין נותרה בידיהן הבחירה בדרך שתותיר אותן שלמות עם עצמן (ואין בזה אמירה שיפוטית כלפי מי שלא מצאו בתוכם את הכוח לכך).

עד מחציתו בערך הספר נקרא בהשתאות ובסקרנות מלוות באימת הכיבוש והרדיפות. מרגע המאסר של שתי הצעירות, נוספת לקריאה זוועת הכלא ואחריה זוועת אושוויץ ובירקנאו. היבטים שונים של מוראות השואה תוארו בספרים רבים אחרים, ביניהם החוויה הנוראה של המעבר החד מן החופש היחסי אל הפשטת הזהות וההשפלה, שבאה לידי ביטוי נוקב ב"999 נשים צעירות"; חייהן של הנשים במחנה שתוארו ב"אף אחד מאתנו לא יחזור"; תפקידם הבלתי אנושי של הזונדרקומנדו, שתואר ב"מרד באושוויץ", הרציחות ההמוניות בפונאר שעליהן כתב סוצקבר ב"גטו וילנה". יערי מחבר את כולם יחד, ומצרף אל כל אלה את הארועים החיצוניים שהשפיעו על התנהלות הגרמנים, ואת תיאור היומיום במחנה הנשים, לצד פרטים "טכניים" על המבנים, על ההשמדה, ועל המבנה ההיררכי, יחד עם תיאור דמויות המפתח ששררו על האסירות והפכו את חייהן לגיהינום. הוא מספר גם על החברוּת ועל העזרה ההדדית שהיו מקור עידוד ותמיכה שבלעדיהם היה קשה לשרוד. תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים שחייהם שהצטלבו באופן ישיר או עקיף באלה של הקשריות, אסתפק אם כך באזכורם של שניים, אנטון שמיד חסיד אומות עולם, ומלה צימטבאום שהוצאה להורג אחרי בריחה מאושוויץ והיה בה העוז להתריס בפני תלייניה רגע לפני מותה.

יערי ממשיך ומלווה את בלה חזן בפעילותה אחרי המלחמה בקרב ילדים פליטים, בקשיי הקליטה בישוב בארץ, מקום בו גינו את הנרצחים וחשדו בשורדים, ובחייה החדשים בארץ עם בעלה, איש הבריגדה היהודית, ועם שני ילדיה. לסיפור קורותיה נחשף כשבית לוחמי הגטאות החליט להוציא לאור ב-1990 את שלוש מחברות העדות שכתבה, וגנזה, ב-1945 אחרי שעלתה לארץ עם קבוצת הילדות שהדריכה.  בסיומו של "דיוקן אשה" חושף יערי את התהליך המפותל, ובמידה רבה האקראי, שהביא לחשיפת זהותה הכפולה של 'קריסטינה', זו שבתמונה וזו שנשאה את שמה.

"דיוקן אשה" הוא מסמך תעוד מרשים ונוקב, המעלה על נס נשים מעוררות השתאות, הראויות עד מאוד לעיטור בו זכתה בלה חזן לאחר מותה, אות המציל היהודי.

כנרת זמורה דביר

2024

כותרת משנה: איך להשאיר מאחור כאב כרוני ולחיות חיים מלאי עשיה ומשמעות

עדי דוידוביץ היא פיזיותרפיסטית בעלת ותק. באתר שלה היא מצהירה כי "טיפול בכאב בעיניי הוא לא חיפוש אחר אבחנה או בדיקה שתוכיח מה הבעיה, אני בוחרת בדרך אחרת, חיפוש אחר הפתרון", ובכך עוסק הספר.

שליש מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל סובלים מכאב כרוני. כאב עלול להגרם כתוצאה מנזק, כמובן, אבל הדיון בספר מרחיב את מושג הכאב לבעיות שאינן מציגות נזק. המוח, הבנוי להישרדות, יוצר תחושת כאב כשהוא חוזה פוטנציאל לנזק, ומוחק את התחושה הזו כשהוא מקבל מידע שהגוף תקין. בעית הכאב הכרוני נוצרת כשהמוח אינו מפסיק לחזות נזק צפוי. למה זה קורה לכל כך הרבה אנשים? לכך אין תשובה ברורה.

חלקו הראשון של הספר עוסק באופן בו המוח פועל, בדרכים בהן הוא מפרש את המסרים שהוא מקבל ומתרגם אותם למציאות שהוא יוצר עבור הגוף המאכסן אותו. חלק זה של הספר כולל מחקרים מעניינים, וגם טיפולים הנגזרים מהם, כמו תרפיית המַראה שפותחה כדי לטפל בכאבי פנטום. חלק זה כולל גם רשימה של מיתוסים שהכותבת מבקשת להפריך, ביניהם האמונה בבדיקות דימות (כאלה שלדברי הרופא אינן נחוצות אבל האנשים הכאובים מתעקשים לעבור), והקשר בין ישיבה או יציבה לכאב כרוני. לעניות דעתי הבלתי מקצועית בעליל, הכותבת נחרצת מדי לשלילה, ויש מקום לבחון גורמים פיזיים לצד עיקשותו של המוח.

את האופן בו המוח יוצר קשרים, לומד, ומפרש את המסרים שהוא מקבל, אין לנו כנראה אפשרות לשנות. מה כן ניתן לשינוי? "בשלושה מקומות יש לנו היכולת להשפיע. הראשון – אנחנו יכולים לשנות את המשמעות שאנחנו נותנים לכאב. השני – אנחנו יכולים לשנות את החיזוקים שאנחנו נותנים לכאב. והשלישי – אנחנו יכולים לנהל חשיפה חוזרת ומדורגת לגירוי ולהוביל להתרגלות של המוח". חלקו השני של הספר מציע שורה של תרגילים, בעיקר מחשבתיים, שיהפכו את הכאב להיסטוריה. אם לתמצת את הספר למשפט אחד, הרעיון, כפי שהבנתי אותו, הוא לא לתת לכאב לנהל אותנו, אלא לשנות את הגישה שלנו כלפיו עד שיידחק וייעלם. "עכשו הכאב הוא כל מה שהמוח שלכם מתרכז בו, הוא כל עולמכם. כאשר תמלאו את העולם שלכם בתוכן, הכאב יזוז הצידה ומתוך כך יקטן". זה לא נשמע קל, וזה אכן לא קל. נדרשים לכך אומץ, החלטיות, ובעיקר היכולת לשנות הרגלים.

למרות התרגילים, אני לא בטוחה שהספר מתאים לתרגול עצמי שמניב תוצאות. גם משום שנדרשת נחישות שליווי מקצועי יכול לספק, וגם משום שהתרגילים טובעים בים של חזרות על דברים שנאמרו קודם ובסיפורי הצלחה. מכל מקום, אני מניחה שעבור מי שסובלים מכאב כרוני, המחשבה שיש מוצא יכולה להביא לשינוי, או למצער לנחם.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: חייו והיקום שלו

ספרים רבים נכתבו על אלברט איינשטיין או בהשראתו, ורבים נוספים עוד ייכתבו מן הסתם. הביוגרף וולטר איזקסון זכה לגישה אל מסמכים אישיים שנחשפו בשנים האחרונות, ובהסתמך עליהם ועל שורה ארוכה של מקורות נוספים, כתב את סיפורו של איינשטיין, המדען, האיש והאגדה.

הספר כולל, באופן בלתי נמנע, התיחסות אל עבודתו של איינשטיין. איזקסון עשה מאמץ ניכר לפשט את הפיזיקה לרמה שתהיה נהירה לקורא הסקרן והבלתי מקצועי. פשטות היא גם מילת מפתח בתפיסתו של איינשטיין. "אמונתו הבלתי מעורערת כי היקום אוהב פשטות ויופי, ונכונותו להתיר לאמונה זו להנחות אותו – גם אם משמעות הדבר היא קעקוע יסודותיה של הפיזיקה הניוטונית – הן שהובילו אותו, בצלילות מחשבה שאין כמוה, לתיאור החדש שהוא נתן למרחב ולזמן". בשם אותה פשטות חתר עד סוף ימיו, ללא תוצאות, אל תיאורית השדה המאוחד, והתנגד לאקראיות שבמכניקת הקוונטים: "אין ספק שמכניקת הקוונטים מרשימה, אבל קול פנימי אומר לי שהיא עדיין לא הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת המון, אבל היא לא באמת מקרבת אותנו אל סודותיו של הקדמון לכל הדברים. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות". יש אומרים כי בעשורים האחרונים לחייו איינשטיין הפך להיות "מי שהיה", ושבהתנגדותו למכניקת הקוונטים נטש את המרדנות שהדריכה אותו עד אז והתנהל כמו השמרנים שלהם התנגד בצעירותו. הוא היה מודע לכך, אבל לא ראה עצמו כשמרן אלא כמרדן המתנער מאופנות נפוצות. איזקסון מצביע על הדרכים הרבות שבהן איתגר את המדענים המובילים בתחום, מתוך חתירה עיקשת ומתמדת אל האמת. את מכניקת הקוונטים הגדיר תחילה כשגויה, ומיתן את הגדרתו ל"לא שלמה", מה שלא מנע ממנו להמליץ על הייזנברג ושרדינגר לנובל.

מתוך שפע פרקי החיים שבספר אתייחס לבודדים.

מה הופך אדם לאיינשטיין? איזקסון חוזר ומתייחס לכמה מאפיינים. הקלת ראש בסמכות, פריקת עול לנוכח כללי משמעת, וחוסר כבוד לידע שנרכש במסורת – "הכבוד העיוור לסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת", כדברי איינשטיין – וגם השתוממות יַלדית ואינטואיציה, שלגביה אמר כי "רעיון חדש מופיע בפתאומיות ובאופן אינטואיטיבי למדי, אבל אינטואיציה אינה אלא התוצאה של נסיון אינטלקטואלי קודם". מן העבודה מחוץ לאקדמיה כבוחן במכון לפטנטים נטל ספקנות עליזה ושיפוט עצמאי. לאלה יש להוסיף, כמובן, פתיחות מחשבתית, דבקות במטרה ובאמת, ויכולת להשליך מאחורי הגב תיאוריות בלתי מוצלחות. כך, לדוגמא, במכתב לעמית בפברואר 1917 כתב: "נטשתי לחלוטין את השקפותי שעליהן חלקת בצדק. אני סקרן לשמוע מה יהיה לך לומר על הרעיון המטורף במקצת שעליו אני חושב כעת".

מה הופך מדען, שבודדים מבינים את דבריו, לכוכב? איזקסון סבור שתדמיתו הציבורית המלבבת של איינשטיין היתה קרובה מאוד למי שהוא היה באמת. "איינשטיין הצליח להפוך את דמות הגאון המפוזר שלו למפורסמת […] הוא היה אדיב אך מרוחק, מבריק אך מבולבל. הוא ריחף לו לכאן ולשם, באווירה של הסח-דעת ורגישות מחויכת. הוא הפגין יושר קיצוני, היה לפעמים – אבל לא תמיד – תמים כמו שהוא נראה, דואג בלהט לאנושות כולה, ולפעמים גם לבני אדם מסוימים […] התפקיד ששיחק לא היה רחוק מהמציאות, אבל הוא נהנה לשחק אותו עד הסוף". הוא אהב את הבדידות, אבל גם את הציבוריות, והחום שהביע כלפי הבריות היה כנראה כובש. בעיני מחממת את הלב העובדה שאיש מדע, שהאנגלית שלו רצוצה, זכה בארצות-הברית, ולא רק בה, להערצת המונים בנוסח כוכבי פופ. אפרופו אי ההבנה של תורת היחסות, חיים וייצמן, שבילה במחיצתו במהלך הפלגה מאירופה לארצות-הברית ענה במענה לשאלה אם דברו עליה: "במהלך חציית האוקינוס, איינשטיין הסביר לי את התיאוריה בכל יום ויום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה".

פרשת יחסיו של איינשטיין עם מילֶבה מאריץ', אשתו הראשונה ואם ילדיו, תחילתה בשתי נשמות תאומות שמצאו זו את זו. מאריץ' היתה אשה פורצת דרך, סטודנטית יחידה בכתה בה למד איינשטיין בתקופה בה המוסדות להשכלה גבוהה מנעו מנשים לבוא בשעריהן. למרות פער הגילים ביניהם – היא היתה מבוגרת ממנו – ולמרות ההתנגדות הנחרצת של משפחתו, הקשר ביניהם היה איתן, ושילב אהבה ואינטלקט. באחד המכתבים שכתב לה תיאר איינשטיין טיול טבע מלבב שהוא מתכנן לערוך איתה, הביע את געגועיו, וסיים במלים שאמורות לשמח את שניהם, "ואז נתחיל עם התיאוריה האלקטרומגנטית של האור של הלמהולץ". הפן האינטלקטואלי דעך במידה רבה כשמאריץ', שנכנסה להריון, נכשלה בפעם השניה בבחינות לקבלת תואר, וממכתב שכתבה לחברתה הטובה עולה "שהיא התמקמה בנוחות בעמדת האהובה התומכת, ולא השותפה המדעית". מחמת המוסכמות והבושה נאלצו להסתיר את ההריון ואת הילדה שנולדה להם (לא ידוע אם נפטרה בגיל צעיר מאוד ממחלה או נמסרה לאימוץ). עבור איינשטיין, שככל הנראה מעולם לא פגש את הילדה, היה זה משבר, אך השבר של מאריץ' היה, כמובן, גדול יותר לאין ערוך. כשנישאה מאוחר יותר לאיינשטיין ויתרה על שאיפותיה המקצועיות, והסתפקה בעזרה בבדיקת חישוביו. למרות שמפתה להסחף אחר הרעיון הרומנטי לפיו היתה שותפה לתורת היחסות, אין לכך כל זכר במכתבים הרבים ששלחו זה לזה או לחבריהם. יתרה מזו, במהלך הגירושים המרים והממושכים היא עצמה מעולם לא טענה בפני איש שהרימה תרומה משמעותית לעבודתו. מכל מקום, הפער בין האיש שהפך לכוכב מדעי והאשה שהפכה לעקרת בית הלך והתרחב, ו"דעיכת הנישואים התנהלה במדרון ספירלי. איינשטיין נעשה מרוחק רגשית, מאריץ' נעשתה יותר מדוכאת וקודרת, וכל פעולה העצימה את רעותה". עם אלזה, אשתו השניה, היחסים היו שונים. "אינני מוכשרת בשום כיוון פרט אולי לתפקיד רעיה ואם. התעניינותי במתמטיקה מוגבלת בעיקר לחשבונות משק בית", הצהירה, והיתה לאיינשטיין רעיה, אם, אחות ומטפלת.

סיפורו של איינשטיין הוא גם סיפורו של היהודי הנודד. בשלב מוקדם למדי ניבא שיום יבוא והגרמנים יתיחסו אליו לא כאל מדען גרמני אלא כאל יהודי שוויצרי (עוד בגיל העשרה ויתר על האזרחות הגרמנית בשל המנטליות המיליטריסטית הגרמנית). ואכן, התיאוריה שלו זכתה לכינוי "פיזיקה יהודית". היטלר ב-1921 התלונן, וכיוון גם אל איינשטיין, "את המדע, גאוותנו הגדולה ביותר, מלמדים כיום עברים". הנרי פורד שאל בבטאון שהוציא, "האם איינשטיין גנב את רעיונותיו?". ביתו נפרץ על ידי הנאצים, סירתו הוחרמה, וכשאלה נודעו לו כשהיה בדרכו להרצאות בארצות-הברית ידע שלא ישוב לגרמניה. הוא התגייס לטובת הענין הציוני, למרות ההתנגדות הנחרצת שלו ללאומיות, ובשלב מאוחר יותר בחייו אמר לאבא אבן כי "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי הפכה לקשר האנושי החזק ביותר שלי". איינשטיין נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ובהזדמנויות רבות השלים עם ההתיחסות אליו כאל סלבריטי שנועד לבדר –  "בעלי ההון כאן נאחזים בכל דבר שעשוי לספק להם תחמושת במאבקם כנגד השעמום", אמר – כדי לגייס תמיכה ביהודי אירופה.

איינשטיין לא היה אדם מושלם – די אם נזכיר את יחסיו הסבוכים עם בניו בילדותם ובנערותם – אבל הוא צבר זכויות רבות כדובר חסר מורא בשם השוויון והצדק החברתי. לא רק דובר, אלא גם פועל בשם עקרונותיו. הוא הצטרף לשלל תנועות לצדק חברתי וגזעי, מה שהחשיד אותו בעיני ה-FBI, תמך בסתר בהמוני אנשים פרטיים שנזקקו לערבויות כספיות כדי להגר, הציע חדר בביתו לזמרת השחורה מריאן אנדרסון, כשבית מלון סירב לתת לה חדר, ועוד כיוצא באלה.

אעצור כאן, למרות שמפתה לכתוב עוד ועוד על השפע שמספק איזקסון. אזכיר רק שהפרק האחרון מוקדש לפרשה הביזרית של גנבת מוחו של איינשטיין. איזקסון מזכיר שם, בין השאר, את מייקל פטרניטי, שהתלווה במשך מספר ימים אל ד"ר תומס הרווי, הפתולוג שגנב את המוח ונסע אחרי שנים להביא את מה שנשאר ממנו אל נכדתו של המדען, וכתב על חוויותיו את הספר "בדרך עם מר אלברט".

מספריו של וולטר איזקסון קראתי עד כה רק את הביוגרפיה שכתב על אילון מאסק, והסתייגתי מעט מן הפן הרכילותי והיומרנות הפסיכולוגית. הביוגרפיה של איינשטיין, לעומתה, מרשימה באיזון שבין מדע לחיים אישיים, ובין הערצה לביקורת.

ספר מרתק על אישיות מרתקת.

Einstein – Walter Isaacson

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2011 (2007)

תרגום מאנגלית: דוד מדר

כותרת משנה: חייו ויצירתו של פנחס מינקובסקי

פנחס מינקובסקי יליד 1859, היה חזן, מלחין, מרצה וכותב, שפעל במשך כחמישה עשורים במקומות שונים באוקראינה, ברוסיה ובארצות-הברית, מהם שלושים שנה באודסה, שם שימש כחזן ראשי בבית הכנסת של יוצאי ברודי. מכיוון שהתנגד נמרצות להקלטת יצירות חזנות, לא ניתן לשמוע אותו כיום, אבל הוא הותיר כמה יצירות מולחנות, ביניהן "שיר עד" ו"שיר המעלות" (את האחרון יש המייחסים ליוסל'ה רוזנבלט שהקליט אותו). כמו קולו, גם רבים מכתביו אבדו, בעיקר בשל האופן בו נאלץ בסופו של דבר לחמוק מאודסה מחמת מצוקות המהפכה הבולשביקית. ענת רובינשטיין חקרה את חייו ואת פועלו בהתבסס על ספר אוטוביוגרפי שכתב, "מִסֵּפֶר חיי", על מאמרים שנותרו, ועל דברים שכתבו אודותיו בני תקופתו.

דמותו של מינקובסקי מעניינת במיוחד בשל הדואליות שאפיינה אותו, ורבים מבני תקופתו, שחיו על קו התפר שבין מסורת למודרנה. "המשכיל היהודי חי במתח מתמיד בין מה שהשאיר מאחור, בין המטען התרבותי, החינוכי והדתי שבנה את אישיותו בשנותיו הצעירות, ובין חייו הבוגרים, שאותם בחר לנתק מעברו "המיושן" ולהפנות את פניו אל העתיד, אל המודרנה והקדמה", כותבת רובינשטיין, ומבחינה בין ההשכלה היהודית-גרמנית, שעסקה בשאלות תיאולוגיות, להשכלה היהודית-רוסית שלא נתפסה כתנועה לשינוי דתי. מינקובסקי מגלם זאת באופן בו ניהל את הקריירה המשגשגת שלו. מצד אחד דבק בטקסטים הדתיים, ועשה הבחנה ברורה בין קודש לחול (כמו בהתנגדותו להקלטות וגם למופעי חזנות פומביים). מצד שני, כפי שסיפר, "הנהגנו עוגב ומקהלת נשים, וערכנו שינויים בנוסחאות העתיקות, כך שנהגו לומר עלינו: מי שרוצה לשמוע מוזיקה של היהדות הרפורמית, חייב ללכת למקדש הברודיים. כל הפרופסורים מהקונסרבטוריון המלכותי, כל אומני האופרה הרוסים והאיטלקים, כולם נהגו להשתתף בתפילות. כל הגנרלים ופקידי הממשל, כמו גם הנסיך פון אלדענבורג ורעייתו, אחותו של אלכסנדר השלישי, כולם פקדו את התפילות והיו מלאי התפעלות". תושבי אודסה – "עיר חביבה, עיר עליזה, עיר 'גנבית' הייתה העיר", כפי שתיאר אותה זאב ז'בוטינסקי, יליד המקום – היו להוטים אחר מוזיקה, וחידושיו של מינקובסקי משכו רבים. למותר לציין שהיו מתנגדים לשינויים הללו, כמו גם לעובדה יוצאת הדופן של פניו המגולחים של החזן הראשי, אבל בני ברודי, שאימצו כבר בעיר מולדתם אורח חיים משכילי, ביקשו לתת לו ביטוי גם במקומם החדש.

אודסה של אותה תקופה היתה גם אחד ממרכזי הספרות הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי המודרני. מינקובסקי השתלב היטב בחברה זו, ופרסם מאמרים רבים בעיתונות היהודית והעברית בנושא מוזיקה יהודית וחזנות, בהם פרס את משנתו ביחס למשמעותם של תהליכים שעברה המוזיקה בבתי הכנסת בעקבות ההשכלה, מעמדה של החזנות, המוזיקה בהקשר של ההתעוררות הלאומית היהודית, חינוך מוזיקלי ושאר ענייני השעה. הוא שימש גם כפרופסור למוזיקה יהודית ומרצה לתולדות המוזיקה בקונסרבטוריון יהודי, היה מזכיר חבורת זמיר, שעם חבריה נמנו טשרניחובסקי, ביאליק ואחרים, והיה פעיל באגודת תרבות שתמכה בבתי ספר עבריים.

חייו של מינקובסקי, למרות הצלחתו, לא היו קלים מבחינה אישית, וגם הקריירה שלו נתקלה פה ושם בקשיים. אחת המשרות הראשונות שלו היתה בבית-כנסת בחרסון, שם נקלע אל מה שכונה "קהילה אוכלת חזניה", עם קהל שהיה מפוצל באהדתו לשני החזנים ששימשו יחדיו לפניו, ומאוחד בציפיתו למפלתו של החזן החדש. "המצב היה לי לגועל נפש", כתב, ונענה להצעת משרה בארצות-הברית, שם היה אמור להיות חזן-כוכב שימשוך קהל מתפללים אל בית הכנסת, ויהווה גשר בין ישן לחדש. סכסוך כספי שלח אותו חזרה לאודסה, שם נפתח הפרק הארוך בחייו. כשישוב לארצות-הברית בגיל ששים ושלוש, אחרי שיימלט מרוסיה, יגלה שהזמנים ישתנו, ניו-יורק נגמלה מ"שגעון החזנים", ומבחינת ראשי הקהל זמנו עבר. את ההגירה הזו עשה לבדו, משום שלא הצליח להשיג ויזה לאשתו, שמצאה עוד קודם לכן מקלט בצרפת אצל בתם. אגודת החזנים פרשה עליו את חסותה, אבל הוא לא האריך ימים ונפטר בהיותו בן ששים וארבע.

על חשיבותו ועל מקומו המרכזי של מינקובסקי בתרבות ובחברה יעידו האזכורים הרבים שלו במאמרים וביצירות ספרותיות שכתבו סופרים בני זמנו, ביניהם מנדלי מוכר ספרים ב"ספר הקבצנים", שלום עליכם ב"מנחם-מנדל", ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, ואיסאק באבל ב"סיפורי אודסה", שם מובטחת לאחת הדמויות הלוויה מפוארת במיוחד: "שתי מרכבות עם זֵרים, מקהלת בית הכנסת של יוצאי ברודי, מינקובסקי בכבודו ובעצמו יבוא לשיר לעילוי נשמתו".

בשנת 1921 הורשו מספר סופרים ואנשי רוח יהודים לעזוב את ברית-המועצות. מינקובסקי היה אמור להיות אחד מהם, אך ברגע האחרון נמחקו הוא וטשרניחובסקי מן הרשימה. תמונת הכריכה היא קטע מצילום של הקבוצה, שבמרכזה מינקובסקי יושב בין ביאליק לטשרניחובסקי.

"חזן המשוררים באודסה" הוא סיפורו של אדם מעניין ששיחק תפקיד משמעותי בצומת דרכים מרתקת בהיסטוריה. הועשרתי בידע ואני ממליצה עליו.

רסלינג

2024

כותרת משנה: סיפורה של הוצאת בן-אביגדור בוורשה 1891 – 1896

אברהם ליב שאלקוביץ, שבחר בשם בן‐אביגדור בפעילותו הספרותית, זכה למקום של כבוד בתרבות העברית כמו"ל העברי המודרני הראשון. בן-אביגדור היה ממקימי ההוצאות אחיאסף ותושיה, אך עוד קודם לכך יזם את המפעל העצמאי "ספרי אגורה", שסימן את ראשיתו של זרם ספרותי חדש, "המהלך החדש".

ספרונים זולים במחיר שווה לכל כיס היו נפוצים עוד קודם לכן. רוכלים נודדים הפיצו ספרונים קטנים וזולים בכפרי אירופה כבר במאה השבע-עשרה. צ'רלס דיקנס פרסם כמה מספריו בסדרה של ספרונים ("אוליבר טוויסט" נדפס בשנים 1837 עד 1839 בעשרים וארבעה ספרונים ללא כריכה, ובמחצית התקופה בערך ראה אור גם כספר שלם). לספרות העממית, שהופצה בפורמט זה, היתה חשיבות גדולה בקידום האוריינות וההשכלה בקרב העם.

בן-אביגדור, שדגל בתחייה הלאומית באמצעות חיי הרוח בלשון עברית, ושאף לטפח ספרות יפה בעברית שתדבר אל לב המוני העם, בחר בפורמט הספרונים הזולים כדי להגשים את מטרותיו. הוא הקפיד על רמה ספרותית, על תכנים הלקוחים מן היומיום היהודי, ועל שפה מדוברת. בשונה מן הנהוג בתקופתו הוא שילם שכר סופרים הוגן למפרע. לעומת ההשקעה בתכנים, בסופרים, ואחר-כך בשיווק (וגם בתשלום שוחד לצנזורים), הוא חתך עלויות בכל מה שקשור לפורמט, כדי שהספרים יצדיקו את שמם, "ספרי אגורה". היו אלה ספרונים קטנים, לא כרוכים אלא בעלי מעטפת נייר, מודפסים על נייר דקיק בדפוס באיכות ירודה. ארבעים וחמישה הספרונים הפכו ללהיט ונמכרו באלפי עותקים בין השנים 1891 ו-1896. את הספרים הראשונים כתב בן-אביגדור עצמו, אך בהמשך לא התקשה לגייס סופרים, כאלה שכבר היו מוכרים וכאלה שחיפשו במה ראשונה, שנמשכו אל השכר ההוגן ואל ההצלחה.

היו מבקרים שסברו שהסיפורים ירודים, שמקומם לא יכירם על מדף הספרים המכובדים, אבל מעגל הקוראים הלך והתרחב. עורך עיתון, שסירב לתת מקום לפרסומם ואף קרא להחרימם, מצא עצמו מאוחר יותר מציע אותם כתמריץ לגיוס מנויים לעיתונו. כמו כל הצלחה, גם "ספרי אגורה" הפכו מודל לחיקוי (עשרות שנים אחר כך המודל עדיין עובד: ספרית תרמיל, סדרת פטיט של תשע נשמות, הסיפורים הקצרים שנמכרים בנפרד באתר עברית – אם למנות מספר דוגמאות).

אסתר לפון קנדלשיין חקרה את "ספרי אגורה" מהיבטים רבים, החל במצבם של יהודי אירופה בתקופה המדוברת, דרך סיפורו של בן-אביגדור ותיאור פועלו, עבור בניתוח מנקודת מבט ביבליוגרפית, וכלה בביוגרפיות קצרות של הסופרים ובתיאור פרטני של המרכיבים הפיזיים של כל אחד מן הספרונים.

מכיוון שמדובר בספר עיון, יש בו התיחסות מפורטת אל היבטים "טכניים", אבל עיקרו של הספר, בעבור קוראת כמוני, הוא בתיאורים החיים של הנפשות הפועלות, של הרקע ההיסטורי והחברתי, ובעיקר של העולם הספרותי התוסס. במקומות רבים מאוד מצאתי שההתלבטויות של העוסקים במלאכה – מו"לים, בעלי דפוס, סופרים – אינה שונה כלל מזו שמלווה אותם כיום, ולכן גם אם זהו מחקר היסטורי, מעניין כפי שהוא, יש בו רלוונטיות רבה גם היום.

"ספרי אגורה" הוא ספר מאיר עיניים, מעניין ומומלץ.

את הספרון הראשון, "לאה מוכרת הדגים", פרי עטו של בן-אביגדור, וספרים נוספים מן הסדרה, ניתן לקרוא בפרויקט בן-יהודה.

רסלינג

2024

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

על הטווח שבין מר ספוק, סמל החשיבה הרציונלית וההגיון הקר, להומר סימפסון הכאוטי והאימפולסיבי שהשכל הישר ממנו והלאה, אומר דן אריאלי, אנחנו קרובים יותר לאחרון. האם עובדה זו בהכרח שלילית? לאי-רציונליות יש לעתים יתרונות חברתיים ואישיים ברורים. הנכונות לבטוח באחרים, לדוגמא, היא ברוב המקרים אינטואיטיבית ולא רציונלית, והיא המאפשרת שיתוף פעולה והרמוניה כל עוד לא הוכח שהבטחון היה מוטעה. כדי להגיע לאיזון יש להיות מודעים לאופן בו הנטיות האי-רציונליות הרבות משפיעות על החלטותינו, להעריך את חוסר השלמות, ולהחליט מה רוצים לתקן.

אריאלי, פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית, מצביע בספר על מספר התנהלויות אנושיות שאינן מוּנָעות על ידי שיקולים רציונליים. חלקו הראשון של הספר עוסק בנושאים הקשורים בעבודה, והשני בתחומים בינאישיים. במרבית התופעות שהוא מתאר אין, בעיני, חידוש מרעיש, אבל יש תמיד ענין בעשיית סדר במה שנראה מובן מאליו ואין נותנים עליו את הדעת במהלך הרגיל של החיים. יש גם ענין רב באופן בו מה שנראה לי בגדר מובן מאליו ולא נדרש לתיקוף, מקבל חותמת של ניסוי. אריאלי מיטיב להנגיש את שיטות עבודתו לקורא, ומציג באופן ברור ומושך, עם מגע נעים של הומור, את התהליך המחשבתי שהוליך מניסוי לניסוי עד המסקנה (ודווקא משום שנהניתי מן ההיבט הזה של הספר, התאכזבתי לגלות שאת אחדים מניסויו לא הצליחו לשחזר, מה שמאיין את מסקנותיהם).

כל הניסויים נעשו, כמובן, בתנאי מעבדה, והם מבודדים משתנים מסוימים באופן מלאכותי שאינו מייצג בשלמות את המציאות המורכבת. יחד עם זאת, כך כותב אריאלי, "לא ברור לי מדוע המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות הפשוטות שלנו לא יהיו אותם מנגנונים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות המורכבות והחשובות", והוא מבקש "לחשוב על ניסוי כעל הדגמה של עקרונות כלליים ורחבים יותר, שעשויים לספק תובנה בנוגע לאופן שבו אנשים חושבים ומקבלים החלטות בנסיבות שונות […] ידע שניתן ליישם בחיים המקצועיים והפרטיים".

הנה כמה נקודות בהקשר לעבודה:

פסיכולוג החיות גלן ג'נסן, טבע את המונח "לחם-עבודה", contrafreeloading, שפירושו כי בעלי חיים רבים מעדיפים להרוויח את המזון שהם אוכלים מאשר לקבל אותה כמות אוכל באופן חופשי מבלי לטרוח בשבילו (החתול יוצא דופן, אולי משום שכהגדרתו של אריאלי הוא הרציונלי שבחיות). תופעה זו נקשרת לנקודה שהוא מזכיר כמסקנה של ניסוי אחר, ולפיה מאמץ מייצר תחושת סיפוק בטווח הארוך. ההגיון הקר אולי יוביל אל המסקנה שעדיף לזכות בגמול ללא מאמץ, אבל הנטיה האי-רציונלית לקשור בין השקעה לתמורה מושרשת עמוק.

מה מניע אותנו לעבוד קשה? "אני חושב שכמעט כל סוג של משמעות (גם "משמעות קטנה") יכול להניע את ההתנהגות שלנו. כל עוד אנחנו עושים משהו שיש לו איזשהו קשר לדימוי העצמי שלנו, הדבר עשוי לטפח את המוטיבציה שלנו ולגרום לנו לעבוד קשה יותר". ויעיד כל מי שנענה אי-פעם ל"נראה אותך", וביצע משימה מטופשת כלשהי בשביל הכבוד שבדבר.

בחלקו השני של הספר משכו את תשומת לבי שני נושאים. הראשון הוא רגש הנקמה, רגש בסיסי שקשור ליכולת לבטוח בזולת, הקלות בה הוא מתעורר, והאופן בו הוא מתמתן. השני הוא יכולת ההסתגלות הן לאושר והן לאומללות, ואחת המסקנות הנגזרות ממנה: לא כדאי להפסיק פעילות בלתי נעימה, אלא להתמיד עד סיומה, משום שעם הזמן מסתגלים אל אי הנעימות, ואם נפסיק באמצע נצטרך להתחיל להסתגל מחדש כשנחזור אליה. מאותה סיבה, רק להפך, כדאי לקחת פסקי זמן מחוויות מהנות, ולא להניח לעצמנו להסתגל ולאבד את החידוש שבהנאה. למדתי גם מונח שלא הכרתי, "עדריות עצמית". "כשאנחנו רואים את עצמנו מקבלים החלטה, אנחנו מיד מניחים שההחלטה היתה כנראה הגיונית […] ולכן אנחנו חוזרים עליה". כך החלטה שנגרמה כתוצאה מרגש ממשיכה להתקיים גם כשהרגש המניע התפוגג. כדאי להיות מודעים לכך.

דן אריאלי מרבה לחזור בספר אל החוויה המעצבת שלו. בהיותו נער נפצע קשה, ושבעים אחוז מגופו נכוו בכוויות מדרגה שלישית. בשלוש השנים הבאות היה מאושפז, והפציעה מלווה אותו עד היום. אחד הניסויים המתוארים כאן נוגע ישירות לכאבים המייסרים שחווה. הוא ביקש לבדוק את הקשר בין כאב בעבר ליכולת לסבול כאב בהווה. המסקנה שאליה הגיע היא שרמת הכאב שאדם חש נובעת לא רק מחומרת הפציעה אלא תלויה גם בהקשר שבו נחווה הכאב. לכן פצועים שחוו שיקום כואב שבסופו הטבה, כפי שהוא עצמו חווה, יהיו אדישים לכאב בהווה יותר מחולים סופניים שעבורם אין שום קשר בין כאב לתקווה.

"לא רציונלי אבל לא נורא" כתוב בבהירות ובנעימות, והוא מעניין ומעורר מחשבה.

The Upside of Irrationality – Dan Ariely

דביר

2010 (2010)

תרגום מאנגלית: לי מיכאל ברגר

כותרת משנה: מסע אל נפשם של מרגלים שבגדו במדינתם

מה גורם לאדם לבגוד? או אולי צריך להקדים ולשאול מהי בגידה? האם כל אדם שפועל נגד מדינתו יוגדר כבוגד (והדוגמא הבולטת היא, כמובן, גרמנים שפעלו נגד המשטר הנאצי)? הסופר ג'וזף קונרד, בהגדרה מרחיבה, קבע כי "אדם לא יכול לבגוד במדינתו או בדתו או בקהילתו. אדם יכול לבגוד רק במצפונו",אבל נדמה לי שרובנו תופסים אינטואיטיבית את המונח, בין אם מדובר בבגידה במדינה או בבגידה בחבר. הספר "בגידה בממלכת הסוד" מתמקד בבוגדים שהתנדבו לבגוד, בשונה מכאלה שנסחטו ואולצו לכך, בעת שהיו עובדי ארגונים חשאיים במאה העשרים ואילך, ומנסה לפצח מנקודת המבט הפסיכולוגית את התהליך שהוביל לבגידה. ד"ר אילן דיאמנט הוא פסיכולוג קליני, שעסק, בין שאר עיסוקיו, באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון, ושלמה פלד הוא פסיכולוג ארגוני, ששירת בעבר במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה בארץ ובחו"ל.

הספר נפתח בדיון כללי מעניין, ובו היבטים מחקריים שונים של התופעה. בסיום הספר מקיימים הכותבים דיאלוג ביניהם, המסכם את מסקנותיהם ומציע הצעות אופרטיביות. ביניהם מקובצים בחמישה שערים סיפוריהם של בוגדים מפורסמים, כשהם מאוגדים על פי מאפיין יחיד, מוטיב מרכזי במניעיהם. תחת "הזדהות עם המקופחים" מצויים ג'ונתן פולארד, בפרק מאיר עיניים שחידש לי רבות על אישיותו, אודי אדיב, ואנה מונטס, היחידה שלא הכרתי קודם (אולי משום רק חמישה אחוזים מן הבוגדים הן נשים). "המדענים" כולל את קורותיהם של מרקוס קלינגברג וקלאוס פוקס. ב"סטיות חברתיות" מככבים אברי אלעד, מרדכי קידר, ויקטור אוסטרובסקי, אולדריץ' איימס ורוברט הנסן. "אידיאולוגים לכאורה – מרגלי המלחמה הקרה" מספר על שישה בוגדים מפורסמים – קים פילבי, גאי ברג'ס, אנתוני בלאנט, אולג גורדייבסקי, זאב אבני וישראל בר. האחרון, "זכות הציבור לדעת", מתאר את פרשת מרדכי ואנונו, ומספר את הסיפור היחיד שעדיין לא בא אל סיומו, זה של אדוארד סנודן. בכל אחד מן הפרקים הנפרדים מתוארים הרקע שבו גדלו האנשים ופעולותיהם בהמשך חייהם עד שנתפסו, ומוצע דיון פסיכולוגי המבקש להבין מה הוביל אותם אל המסלול בו בחרו.

כאמור, את כל הדמויות, למעט אנה מונטס, כבר הכרתי, בעיקר בזכות ספרים מצוינים, וביניהם אלה שכתב בן מקנטייר, "ריגול – כרוניקה של בגידה" מאת פיט ארלי, ולאחרונה "המרגלים" יוסי מלמן ואיתן הבר. כך שמבחינתי לא היה כאן חידוש בהיבט הביוגרפי. המייחד את הספר הוא ההיבט הפסיכולוגי.

בכל בן אדם מסתתר פוטנציאל לבגידה, כך מסכימים שני הכותבים, ובכך, לפחות מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, חולשתו של הספר, שכן לא למדתי ממנו משהו מועיל. הסיפורים הנפרדים בספר אינם מצליחים (אולי גם אינם מבקשים), ליצור פרופיל של בוגד. אין מסלול ישיר ומובהק שמוביל, נניח, בין אב מזניח לבן בוגד. בין הדמויות בספר אנשים שסבלו מהורה מתעלל, כאלה שנהנו מהורה תומך מעודד, וכל הקשת שבאמצע. אין גם נתיב חד משמעי בין רמת ההערכה והסובלנות שאדם זוכה לה כבוגר לבחירה ב"קריירה" של בגידה בהמשך. אבל מתוך סך הארועים ניתן בכל זאת להצביע על מאפיינים שעשויים להדליק נורות אזהרה כשבאים לגייס אדם לארגון חשאי, ואפשר להתוות קווים מנחים להתיחסות אליו כשהוא מתלמד. לדוגמא, בשלב האבחון יש לבדוק בין השאר יכולת לווסת דחפים ולבלום אותם. בשלב ההכשרה יש להקפיד על תמיכה, סובלנות, התיחסות הוגנת לביקורת. בוגדים ימשיכו לצוץ במפתיע, אבל התיחסות מוקדמת אל גורמי סיכון יכולה להפחית את הסיכוי להשתלבותם בארגון.

הכתיבה של פלד ודיאמנט רהוטה ונהירה, סיפוריהם של הבוגדים מרתקים, ומי שמתעניין בפסיכולוגיה ימצא בספר דיונים מעניינים.

מטר

2024