תגית: עם עובד

הסופר אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלְגֶל בעיירה קטנה בצפון צרפת. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר בגוף ראשון את שנותיו בתקופת חטיבת הביניים, מגיל עשר ועד שלוש-עשרה.

למרות שעלילת הספר מתרחשת בצרפת השְֹבֵעה בשנים הראשונות של המילניום הנוכחי, תיאור העיירה מעלה על הדעת את הדלות ואת הבערות של ימי הביניים. תושבי העיירה נידונים מלידה למסלול חיים שמנתב את הגברים לעבודה במפעל המקומי, ואת הנשים לעבודות הבית או למשרות שירות. הם נישאים אלה לאלה, ומנציחים את העמל ואת העוני מדור לדור. למרות שאדואר לואי העלה את קורותיו על הכתב כשהיה רק בן עשרים ושתים, הספר שופע אבחנות חדות כלפי סביבתו. כך, על ההיכלאות של תושבי המקום בתוך נתיב מוגדר הוא כותב: "אי האפשרות לבצע סיכלה את האפשרות לרצות, וזו בתורה חסמה את טווח האפשרי". בית המשפחה שאדי מתאר רעוע, פרוץ לרוחות ולגשמים, אכול טחב. האב מובטל לאחר שגבו נהרס בעבודת הפרך, האם רוחצת זקנים לפרנסת המשפחה, הילד נשלח לחנויות להשיג מצרכים בהקפה. המצוקה גוררת אלכוהוליזם, וזה בתורו גורר אלימות. מרבית הילדים נוטשים את הלימודים אחרי החטיבה, ומתגייסים לסייע בפרנסה. הבורות היא, אם כן, נחלתם, והדרך היחידה להתגדר בתחושת עצמיות היא באמצעות בוז והתנשאות כלפי המיעוטים וכלפי החריגים. הגבריות היא הערך הקדוש, ועליה אדי כותב, "בעולם שבו הסגולות הגבריות טופחו כערך עליון, אפילו אמי אמרה על עצמה, אני יש לי ביצים, אף אחד לא מתעסק איתי".

לתוך העולם הקשוח הזה נולד אדי, בן ראשון לאביו ושלישי לאמו. ילד עם גינונים של ילדה, עם הילוך מתנדנד. ילד שאינו אוהב כדורגל, שנהנה למדוד בסתר את בגדיה של אחותו, ש"מתנהג כמו נקבה". הוריו כעסו, חבריו לעגו לו, התעללו בו, הוא ניסה לשנות את עצמו, אך לשווא.

מדי בוקר, כשהתכוננתי לבית הספר בחדר האמבטיה, שיננתי לעצמי אותו משפט שוב ושוב, עד אשר איבד את פשרו והיה רק רצף של הברות, צלילים. ואז הייתי מפסיק ומתחיל מחדש היום אהיה קשוח. אני זוכר את זה כיוון שדקלמתי את המשפט הזה בדיוק, כמו תפילה במלים אלה בדיוק היום אהיה קשוח (ואני בוכה בזמן כתיבת השורות האלה; אני בוכה כי המשפט הזה נראה לי נלעג ומחריד, המשפט שליווה אותי לכל מקום כל כך הרבה שנים ושנטוע, במובן מסוים, ואני לא חושב שאני מגזים, בשורש הקיום שלי).

מתוך האומללות והשונוּת אדי הצליח במקום שאחרים אף לא ניסו. לאחר סיום החטיבה הצליח להתקבל לתיכון הרחק ממקום מגוריו, ועלה על נתיב של השכלה ושל הרחבת אופקים. כמו במקרים רבים אחרים, די היה במחנכת עירנית אחת, מנהלת חטיבת הביניים, שעמדה על כישוריו, והציעה לו לנסות להבחן למגמת תיאטרון באותו תיכון. אביו, שנהנה למתוח אותו מתיחות אכזריות, החביא במשך חודש את המכתב המאשר את קבלתו, ונתן לו לקרוא אותו רק לקראת תום חופשת הקיץ. אמו הגיבה על תכניותיו במלים, "עכשו הוא הולך לעשות בגרות זה, החכמולוג של המשפחה".

למרות ההורות הכושלת של הוריו, למרות השתלטנות של אביו והזעם של אמו, הסופר אינו מתאר אותם כדמויות שליליות, אלא כדמויות מורכבות. גם האם וגם האב יודעים מה נדרש מהם כהורים, אבל אינם מסוגלים לעמוד בדרישות. האם מרבה לדבר על טעויות שעשתה ושהובילו אותה לאן שהגיעה, אבל בנה אינו סבור שניתן להתיחס לעברה כסדרה של טעויות, אלא כאי-מסוגלות, או בלשונו, "אולי מה שביקשה לומר הוא, אני לא יכולה להיות גיברת, גם אם הייתי רוצה". אביו, האיש שידו קפוצה, מפתיע אותו בשטר של עשרים יורו, הון עתק במונחי המשפחה, כשהוא מלווה אותו אל הרכבת בדרכו לתיכון, ונפרד ממנו במלים, "עכשו לך ותנסה לא לפשל".

הספר כתוב בשילוב של שפת כתיבה נאה עם לשון סלנג, ורמה איילון היטיבה לתרגם. האיור המינימליסטי וההולם על הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הסוף של אדי" הוא ספר שובר לב, לא קל לקריאה, אבל הוא חשוב, כתוב בכשרון רב, ביכולת התבוננות מרשימה, ובכנות כובשת.

En Finir avec Eddy Bellegueule – Édouard Louis

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

אונטר דן לינדן היתה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה השדרה המרכזית בברלין, מוקד היסטורי ותרבותי. פירוש שמה של השדרה הוא "תחת עצי התִרזה", ושמו של הספר נגזר ממנה, מרמז על עקירה ועל געגועים. יעקב, גיבורו של הספר, גדל בברלין, וראה עצמו גרמני לכל דבר. כשמשפחתו ביקשה להמלט מגרמניה עם עלית הנאצים, הוא בחר להשאר לצדה של צעירה בה היה מאוהב. רק משזו הפנתה אליו כתף קרה בשל יהדותו, נענה לבקשת אביו, ויצא לארץ-ישראל, חלוץ לפני משפחתו. אנו פוגשים את יעקב בערוב ימיו, עברו כהיסטוריון פעיל מאחוריו, הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה בנים מנוכרים למדי, ועדיין אותה עקירה היא הארוע המכונן של חייו.

בר היא שכנתו הצעירה של יעקב. היא חיה חיי נוחות ורווחה בוילה ברמת החייל, עם בעלה הקבלן המצליח. בר היא עקורה מבחירה. ילדותה עברה במשפחה מסורתית באשדוד, אבל היא בחרה בחיי חולין עצמאיים. כאקט סמלי קיצרה את שמה המקורי ברכה, והתרחקה פיזית ונפשית מהוריה. חייה של בר רצופי מסיבות, היא מוקפת חברות, אך חוסר מנוחה מכרסם בה בשל תשוקתה לילד, תשוקה שבעלה אינו שותף לה. הקשר בינה ובין יעקב נוצר כשהוא אינו עונה לטלפון של בניו, ואלה מתקשרים אליה ומבקשים שתיגש אל ביתו. חולשת הזִקנה של יעקב ובדידותה שלה גורמים לה לאמץ אותו כ"פרויקט", ספק נכדה שלו לפי גילה ספק אֵם לפי אחיזתה. היא לוקחת אותו איתה לבקר אצל סבתה בירושלים, ומסיעה אותו ברחבי הארץ למפגשים עם ילדיו.

ספרים סכריניים וסטראוטיפיים דוגמת "איש ושמו אובה" עולים על הדעת, אבל מהר מאוד מתברר ש"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפור אחר לגמרי. המפגש בין השניים אמנם ישפיע על שניהם – פחות על הזקן שאישיותו המרירה כבר מעוצבת ומקובעת, יותר על הצעירה שעדיין פתוחות בפניה אפשרויות לעצב את חייה – אך זה אינו ספר שיעדו ההתרה והפורקן, אלא ספר מסע בתוך המשפחה, הפרטית והישראלית. במישור הציבורי, שני גיבורי הספר חשופים ללא הרף לשידורים אינסופיים המתארים התלקחות בגבול הצפוני, ומגיבים עליהם, בר בדאגה ויעקב בהשלמה הנובעת מנסיון חיים של מי שהתנסה בקשיים ובמשברים. במישור המשפחתי בר תצטרך לגלות מה באמת חשוב לה, ויעקב ייאלץ להתמודד עם בניו, שכל אחד מהם נושא באופן שונה את תוצאות אבהותו הבלתי מוצלחת. יונתן ברג יצר באמצעות הדמויות השונות פסיפס אנושי, שמרכיביו הם מורה שפרש לחיי מנוחה בגליל, חוזר בתשובה שבחר בדלות, מתעשר חדש שהקשר שלו עם בני אדם הוא באמצעות הכסף, מחפש דרך שהרחיק למנזר בודהיסטי, זקנה בבית ישן דחוס בין מגדלים מודרנים בירושלים, ועוד אחרים לצדם. גם דמויות מן העבר, שכבר אינן חלק מן העלילה בהווה, מאופינות בקוים מדויקים, דוגמת רחל, אשתו הראשונה של יעקב, שלא הצליחה להביא את הוריה לארץ, וכל חיוניותה התפוגגה כשנודע לה מה עלה בגורלם. ברג נוגע בציניות מסוימת בפכים הקטנים והגדולים המרכיבים את ההוויה הישראלית, ומספר סיפור מקומי ועכשווי.

"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפורם של בני הדור הראשון והשני למדינה. הראשונים נעקרו ממקומם, מרצון או מכפייה, ותהפוכות חייהם הטביעו את חותמן בבניהם, שנאלצו לברור את דרכם בצל טראומות ההורים. בהרחבה זהו סיפור על פערים בין-דוריים, כשכל דור מבקש את דרכו שלו. כל אחד מבניו של יעקב מפרש אחרת את התנהלותו של אביהם. אמיר הבכור, הדומה לאביו יותר מן האחרים, סבור כי מי שחווה את משבר העקירה "יבקש למצוא את העבר ולנוע משם היישר אל העתיד, יוותר על ההווה". אלכסנדר, הבן השלישי שחזר בתשובה, מחזיק בדעה הפוכה ולפיה אביו דווקא בחר להתמקד בהווה, ו"מי שמשתעבד להווה אין לו יותר נחת רוח וגם לא קרבה לילדים, וודאי לא עומק ומסורת". דווקא יעקב עצמו, למרות היותו היסטוריון האמון על בחינת העבר, אינו מסוגל להצביע על סיבה ומסובב בחייו: "כמעט בלי שהתכוננתי החיים האלה עברו, וכשאני מתבונן לאחור אני רואה רק חוסר סדר, גיבוב של רגעים. אי אפשר לצפות הכל, אי אפשר לדעת כל הזמן מה יקרה ומה צריך לעשות כדי שיקרה אל"ף ולא בי"ת. כוחות גדולים ממך דוחפים אותך מפה לשם, ולפעמים יש לך כוח להתנגד, ולפעמים אתה נותן לעולם להניע אותך בכיוון שלו".

מאמר אודות הספר הכתיר אותו כ"מפגש נפיץ בין פרופסור אשכנזי וצעירה מזרחית", כותרת שמצמצמת אותו לרמת דרמה זולה, וחבל. לעימות העדתי יש בספר נוכחות שולית בלבד. המפגש בין יעקב ובר הוא מפגש בין שני בני אדם החווים התחבטויות וחשבון נפש, ואלה נובעים ממכלול חייהם ומאישיותם, ואינם צבועים בגוון היחיד של מוצאם.

"הרחק מעצי התרזה" כתוב בכשרון, דמויותיו המגוונות מאפשרות לכל קורא למצוא חיבור אישי לעלילה, והוא משכנע ונוגע ללב. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2018

כותרת משנה: הספירה לאחור לקראת המלחמה

ההיסטוריון ריצ'רד אוברי מתאר בספר את ארועי הימים האחרונים שלפני 3 בספטמבר 1939, היום בו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. עשרה הימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, נחתם הסכם אי ההתקפה בין גרמניה וברית המועצות, וצבאו של היטלר עמד הכן לתקוף את פולין. היטלר, שידע לדבר נחרצות, אך התקשה בקבלת החלטות, ביטל ברגע האחרון את המתקפה שתוכננה ל-25 באוגוסט, ביטול שגרם לנציגי המערב לחשוב שאולי ניתן למנוע את המלחמה. הספר מתאר את ההתלבטויות בשני הצדדים, את חילופי המסרים התכופים, את המאבקים מבית בעד ונגד היציאה למלחמה, עד שהתקוות לפשרה התנפצו כשהצבא הגרמני פלש לפולין בבוקר ה-1 בספטמבר. גם אז, למרות הערובות שנתנו בריטניה וצרפת לפולין, לא נחפזו שתי המדינות להחלץ לעזרתה. רק כעבור שלושה ימים, ולאחר נסיונות גישור ופישור נוספים, הכריזו בלית ברירה על מלחמה, והתכוננו להגן על עצמן.

עם כל הכבוד לאוברי, אין בספרו חידוש. הוא מעלה את השאלה אם המלחמה היתה יכולה להמנע באותו שבוע, אבל אינו עונה עליה. היטלר, כך על פי הביוגרפיות שנכתבו אודותיו, שאף למלחמה, ולא היה מוותר עליה. היא השתלבה בחזון מרחב המחיה שלו, והיא נועדה לשמש דלק לתנועתו. הסכם מינכן (שתואר בהרחבה בספרו המצוין של רוברט האריס, "מינכן") נטל ממנו, לדאבונו, את יוזמת המלחמה מול צ'כוסלובקיה, וגם הוא התברר בסופו של דבר רק כמעכב ולא כמונע. שאיפתו המוצהרת היתה כיבוש המזרח, והסכם אי ההתקפה עם ברית המועצות היה צעד אסטרטגי בלבד, כדי לאפשר את כיבוש פולין. גם נכונותו לקיים דיון כלשהו עם נציגים ששלח המערב באותם עשרה ימים היתה בגדר הטעיה. הערובות שניתנו לפולין נועדו לאותת על עמדה תקיפה של המערב, אך הוא זלזל בהן. הדיון, אם כך, אינו בשאלת מניעת או מניעת המלחמה, אלא במידת נכונותן של בריטניה ושל צרפת להגן על סדרי העולם מפני תוקפנות רודנית, ובמניעים שהביאו אותן בסופו של דבר להכריז על מלחמה.

נראה שאוברי מבקש לשפר את תדמיתו של צ'מברליין, ואין בזה כל רע, כמובן. למרות שהצטייר כהססן ופייסן, ההחלטות שבפניהן עמד היו קשות מנשוא, וטראומת המלחמה הגדולה שהסתיימה פחות מעשרים שנה קודם לכן עדיין לא התפוגגה. ובכלל, כפי שאוברי מציין נכון, קבלת ההחלטות של היטלר היתה קלה יותר בשל אופי שלטונו הרודני. צ'מברליין הבריטי ודלדיה הצרפתי פעלו במשטר דמוקרטי מאוזן ושקול.

"1939", למרות שהוא לכאורה יורד לפרטים, מספר על קצה המזלג בלבד את מה שהתרחש במסדרונות הפוליטיקה של אותם ימים. אפשר להתרשם באמצעותו מאוירת התקופה ומהתלבטויותיה, אבל אני מעדיפה ספרים מעמיקים יותר ומפורטים יותר.

1939 – Richard Overy

עם עובד

2018 (2009)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

"שֶרי" מתרחש בצרפת בראשית המאה העשרים. לאה ושרלוט, נשים בסוף העשור החמישי לחייהן, הן מכרות מזה עשרים וחמש שנה. יחסיהן מתוארים כ"קִרבה עוינת של נשים קלות-דעת שגבר מעשירן ואחר-כך זונחן, שגבר אחר מרוששן – ידידות רבת-נרגנוּת של יריבות האורבות לקמט הראשון ולשערה הלבנה". בשבע השנים האחרונות מקיימת לאה קשר אהבים עם בנה של שרלוט, פְרֶד, המכונה שֶרי (יקירי), כעת בן עשרים וחמש. שרלוט, שקלות-דעתה חלה גם על תפקודה כאם, אינה רואה דבר חריג בקשר הזה, והיא, כמו לאה וכמו שרי, יודעת שמדובר ברומן זמני שיסתיים עם נישואיו המיועדים של הצעיר.

שרי נישא אפוא לאֶדְמֶה בת התשע-עשרה בנישואים שהוסדרו עבורם על ידי אימותיהם. הם נישאים מתוך מחויבות למוסכמות, לא מתוך אהבה. כשלאה ושרי משוחחים אודות הכלה המיועדת, שרי היהיר מפגין זלזול: "ההיא אין לה זכות דיבור. אני נושא אותה לאשה, הלא כן? שתנשק את עקבות רגלי הקדושות ותברך על מזלה הטוב. וזהו". השניים יודעים שהקשר ביניהם עומד להסתיים, והם מתיחסים לכך בטבעיות, ללא כאב לב וללא טינה. להפתעתם, כשהקשר אכן ניתק עם צאתו של שרי לירח-דבש באיטליה, מתברר לכל אחד מהם בנפרד עד כמה השני חסר לו, ושניהם מודים בפני עצמם שהקשר הקליל לכאורה כיסה על אהבה.

אהבה היא, אם כך, אחד הנושאים המרכזיים בספר, והיא חוצה בטבעיות את מחסום הגיל. הנושא המרכזי השני הוא ההזדקנות. לאה בת החמישים אינה זקנה, אך היא מודעת מאוד לגילה ולתהליך ההזדקנות המצפה לה. בחלקה נובעת המודעות מן הקשר עם שרי, ממנו היא טורחת להסתיר את קמטי צווארה ואת פניה הלא מאופרים. ובחלקה היא נובעת מן ההתבוננות שלה בסביבתה ובחברותיה המבוגרות ממנה: היא ראתה שוב גם את שלוש הזקנות, את צוארה של לילי, את השמיכה הצהבהבה שמרת אלדונזה היתה גוררת עמה לכל מקום זה עשרים שנה. "למי מן השלוש נגזר עלי לדמות בעוד עשר שנים?".

קולט מיטיבה להתבונן אל תוך נפשות גיבוריה, והיא מתארת באמינות וברגישות את שעובר עליהם. בתוך כך היא מתארת את התקופה ואת ערכי החברה בה מתנהלים חייהם של גיבורי הסיפור. מצד אחד חריגות קטנות, כמו שיער סתור או הסרת עניבה בציבור, מוגדרות כהפקרות. מצד שני, הורות לקויה, חיים טפיליים ונהנתנות ריקנית הם מן המקובלות.

למרות שהסיפור מעוגן בתקופתו, הדילמות שחוות הדמויות הן על-זמניות, גם אם בוריאציות שונות, והספר, שנכתב כמעט לפני מאה שנה, זכה מאז לעיבודים בקולנוע, בטלויזיה ובבלט. גם סיפור חייה של הסופרת עצמה מרתק: את יצירותיה הראשונות פרסמה תחת שמו של בעלה, ובהמשך הקריירה הספרותית שלה זכתה להכרה ולהערכה בזכות עצמה. היא נישאה שלוש פעמים, מחוץ לנישואיה קיימה יחסים עם נשים, ושמועות ייחסו לה רומן עם בנה החורג בן השש-עשרה. בתקופת מלחמת העולם השניה החביאה את בעלה היהודי בעלית גג.

"שרי" מעניק מבט על החברה בצרפת בראשית המאה העשרים, ויותר מזה מעניק הצצה חדה ונבונה אל נפשם של בני האדם בכלל, ושל נשים באמצע חייהן בפרט. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

Chéri – Colette

עם עובד

1975 (1920)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

"זורבה היווני" מסופר מפיו של אינטלקטואל, גבר צעיר כבן שלושים וחמש, שנוסע לכרתים כבעליו של מכרה פחם. במקביל לעיסוק הארצי, הוא מתכנן להמשיך בעבודתו הרוחנית ולכתוב ספר אודות בודהא. ברגע זה בחייו הוא מצוי על פרשת דרכים, נפרד מחבר קרוב, ותוהה על אורחות חייו לאחר שנפגע מקביעתו של אותו חבר שכינה אותו "תולע ספרים". בדרכו לכרתים הוא פוגש את זורבה, פועל מחוספס כבן ששים וחמש, שמציע את עצמו כמנהל תפעולי של המכרה. למרות ששני הגברים שונים מאוד זה מזה, ואולי דווקא משום כך, נפשותיהם נקשרות זו לזו.

הספר מעמת את תפיסות העולם של שני גיבוריו. זורבה מחלק את בני האדם לשלוש קבוצות: אלה שהופכים את האוכל לשומן ולצואה, הווה אומר, מסתפקים בשרידות. אלה שבקיצוניות ההפוכה – דוגמת המספר – הופכים אותו לאלוהים, כלומר מחפשים ללא הרף ובכל דבר משמעות רוחנית. ואלה – כמו זורבה עצמו – הבוחרים בשביל הביניים, ומזונם הופך לעבודה ולבדיחות דעת.

זורבה, נטול השכלה, חווה את העולם בחושיו, והמספר מתרשם כי בעיניו של זורבה, כמו בעיני אדם הראשון, היה העולם ומלואו חזיון כביר, עצום. מעל לראשו ממש נעו הכוכבים במסילותיהם, והים הכה על צדעיו. הוא חי והרגיש את הארץ ואת המים, את בעלי-החיים ואת אלוהים, בלי התערבותו המסלפת של השכל. חברו המלומד, הרגיל ללשון המופשטת ולהמרת הנפש לאינטלקט, חווה את העולם באופן אחר. כך, לדוגמא, בעוד זורבה שרוי ביגון עמוק לאחר מקרה רצח שארע בסביבתם, המספר מתנתק מעולם הרגש: כדרכי הגועלית, הבלתי-אנושית, הצלחתי שוב לסרס את המציאות ולצמצמה עד כדי הפשטה, בסלקי מתוכה את הדם, הבשר והעצמות, ובקשרי אותה עם חוקי היקום הנצחיים. לבסוף הגעתי לידי המסקנה האיומה, כי כל מה שקרה היה הכרחי. יתר על כן: כל זה עוד הוסיף להרמוניה האוניברסלית. מצאתי לי נחמה מסואבת סופית: מן הדין הוא שכל מה שקרה צריך היה לקרות.

זורבה הוא אדם חברותי, מתחבב בקלות, מתערה ללא קושי בציבור. המספר שונה ממנו גם בהיבט זה. בעוד זורבה מחזר אחר בעלת פונדק מקומית, המספר מעיד על עצמו כי חיי נתעו בדרך לא-דרך, ומגעי עם בני אדם נתמעט עתה עד כדי שיחת-יחיד בלבד. ירדתי למין בירא עמיקתא כזו, שאילו חייב הייתי לבחור בין אהבה–לאשה ובין קריאת ספר על אודות האהבה, הייתי בוחר בספר.

זורבה, המבוגר והמנוסה יותר, מגובש למדי בתפיסותיו, שהתחשלו בין השאר במלחמות הבלקן, בהן הפך לרוצח ברשות ומתוך להט פטריוטי. חוויותיו הובילו אותו להכרה שכל בני האדם דומים, ושהפטריוטיות היא רעה חולה. "כל זמן שיש 'ארצות'", כך הוא אומר, "יישאר האדם כחית-טרף, כחית-טרף איומה". המספר, לעומתו, הוא פטריוט יווני, המושפע במידה רבה מן הלהט שמפגין החבר ממנו נפרד בפתח הספר.

אולי בשל גילו הצעיר, ואולי בשל נטייתו לחקור כל פרט בסביבתו, כולל חקירה עצמית, המספר מרבה להשוות את עצמו אל זורבה, ולתהות דרכו של מי טובה יותר. הוא פתוח לערער על תפיסותיו שלו, עד כדי התנערות מן האידאל הבודהיסטי שבו אחז. לנוכח זורבה הנהנתן, המביע את עצמו בנגינה ובריקוד כשאוזלות מילותיו, תוהה המספר על רעיון ההתנתקות מן החומר המגולם בבודהא, והתפיסה שקודם לכן נראתה בעיניו כיעד נשגב הופכת, כהגדרתו, לכוח עצום של הרס האורב בתוכו.

למרות האמור לעיל, אף אחד מן השניים לא יעבור מהפך של ממש, ושניהם גם יחד לא ימצאו תשובה לשאלת  תכליתם של החיים, שהיא השאלה המטרידה אותם ביותר. אין בכך כדי לאכזב, שכן עצם תהליך הגישוש להכרת עולמו של האחר מרתק.

עוד על עולמם הפנימי של שני הגברים ניתן ללמוד מן הציטוטים שבאתר "בין המרכאות".

בנוסף לעיסוק בקשר שבין שני הגברים, הספר נוגע בביקורתיות בנושאים חברתיים. בין שאר נושאים, הוא מעביר ביקורת קשה על צביעות אנשי הכנסיה באמצעות תיאור דמויות ממנזר סמוך למכרה, ומתאר את הדינמיקה החברתית בכפר ואת כוחה הרצחני של העדריות, המונעת מדעות קדומות.

אי נוחות רבה נגרמת מן היחס לנשים, שתופס נתח גדול ממחשבותיהם של גיבורי הספר. זורבה סבור שהאשה היא יצור חלש, הזקוק לחיזוקים תמידיים, ושתכלית חייה היא תשומת לבו של הגבר: "האשה, אני אומר לך, היא יצור חולני, רגיש. אם אינך אומר לה שאתה אוהב אותה ושאתה חושק בה, היא מתחילה לבכות. אפשר שהיא אינה רוצה בך כלל, אפשר שאתה מעורר בה שאט-נפש, אפשר שהיא תאמר לך 'לא'. זוהי פרשה בפני עצמה. אבל כל הגברים הרואים אותה, מן ההכרח שיתאוו לה. זה הדבר שהיא רוצה בו, היצור המסכן". המספר, מצדו, מצטט שיר בודהיסטי: "מי הוא איפוא שיצר את מבוך הפקפוק הזה, את מקדש הזדון הזה, את כד הפשעים הזה, את השדה הזה הזרוע אלפי תרמיות, את שער השאול הזה, את הסל גדוש הערמה הזה, את הרעל הזה שטעמו כדבש למתוק, את הנחושתיים האלה הכובלים את בני-התמותה אל האדמה, את האשה?". הנשים הבודדות בספר הן או נלעגות או דֶמוניות, ונדמה שאין להן קיום משל עצמן.

קראתי את הספר בתרגומו הישן, שנעשה ב-1954 מאנגלית ולא משפת המקור. לטעמי, התרגום מיושן, ולמרות שלא קראתי את התרגום החדש של אמיר צוקרמן מיוונית, אני מניחה שהוא עדכני יותר ונאמן יותר למקור.

הרישום הנאה על העטיפה הוא פרי מכחולו של דן גלברט.

זורבה הוא אדם שמתחבב בקלות (ואולי לסירטאקי של אנתוני קווין יש בכך חלק), בין אם מקבלים את תפיסת עולמו ובין אם לאו. המספר, הבוחן את עמדותיו שלו מול האלטרנטיבה המגולמת בזורבה, נכנס אף הוא אל הלב. הספר, למרות היותו בעיקר הגותי, נחווה גם כעלילתי, מעלה חיוך ומהנה. למעלה משבעים שנה עברו מאז נכתב, ולא נס ליחו.

Βίος και Πολιτεία του Αλέξη Ζορμπά – Νίκος Καζαντζάκης

עם עובד

1963 (1946)

תרגום מאנגלית: חנוך קלעי

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ג'ים גלאס התייתם מאביו עוד בטרם נולד. לבו של ג'ים האב, בן עשרים ושלוש במותו, חדל לפעול בעודו עובד בשדה. ג'ים הילד גדל בחווה עם אמו סיסי ועם שלושת אחיה, הדוד זינו והדודים התאומים קורן ואל. המשפחה מתגוררת בצפון קרולינה בעיירה אליסוויל הקטנה והמנותקת מעיירות אחרות בסביבה, כולל זו שבראש ההר הסמוך, שבה מתגורר סבו, אותו לא פגש מעולם. השנה היא 1934, השפל בארצות הברית בעיצומו, חיסון למחלת הפוליו המאיימת יימצא רק בעוד עשרים שנה, ואופקיו של הילד מצומצמים לד' אמות החווה והעיירה.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג'ים ומסתיים שנה אחר כך. בעבור הילד, זוהי שנה של התרחבות הפרספקטיבה. הוא יזכה לראשונה לעבוד עם דודיו בשדה התירס. אמו תרשה לו להתלוות לדודו לנסיעה הרחק מחוץ לגבולות העיירה, ובפעם הראשונה בחייו יראה את האוקינוס. במהלך השנה תחובר העיירה לרשת החשמל, בתי הספר הקטנים הנפרדים יאוחדו לבית ספר אזורי, וביום הולדתו האחד-עשר, החותם את הספר, יראה לראשונה את סבו, ויתבונן במקום בו גדל מראשו של ההר.

"הוא התקשה להאמין איזה מקום קטן אליסוויל ממלאת בעולם. הוא קלט שאילו היתה נעלמת בהיעדרו, העולם לא היה משתנה שינוי ניכר. בעיני רוחו הוא ניסה לשרטט מעגל סביב אליסוויל כפי שעשה סבא רבא מקברייד שלו, אבל גילה שהדבר לא משפר את הרגשתו. הוא קלט שכל דבר שהוא יעשה בתוך המעגל הזה לא ישנה הרבה למישהו שנמצא מחוצה לו".

"ג'ים הילד" הוא סיפור קטן-גדול, שכוחו נובע מן הדמויות שובות הלב המאכלסות אותו ומהאהבה השורה עליו. הדודים, שטותניקים וכבדי ראש, מספקים לילד היתום בטחון ותמיכה, משתעשעים אתו ומחנכים אותו. כשהם שואלים את ג'ים אם חשקה נפשו באב, הוא מהרהר ועונה, "כבר יש לי שלושה אבאים". סיסי האם מקיפה אותו באהבה. ג'ים עצמו הוא ילד אנושי מאוד, קצת חנון אבל גם חובב ספורט, מנהיג טבעי שמעמדו מועמד בסימן שאלה עם פתיחת בית הספר החדש, חבר נאמן רוב הזמן, אנוכי לפעמים.

למרות היתמות והניתוק והקשיים, "ג'ים הילד" אינו סיפור על סבל. בצדק נכתב על כריכת הספר שהמשפחה מאושרת בדרכה. טוני ארלי כתב סיפור התבגרות בהיר, אמין וחכם, לפעמים מצחיק, לפעמים מאיים, וברא בין דפי הספר יקום מובחן ומחמם לב. ג'ים הוא גיבורו של ספר המשך שלא תורגם. אשמח לקרוא גם אותו.

מקסים.

Jim the Boy – Tony Earley

עם עובד

2018 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא סיפורם של בני הזוג פומראנץ, שניהם מורים בגרמניה שהמלחמה הפרידה ביניהם. הגבר, שרק בערך אחרי מחצית הסיפור מוזכר שמו אלישע, ברח מעירו והסתתר בכפרים במסווה של פולני, נוטל את זהותו של אדם שהתרברב בכוחותיו האל-טבעיים ומת כתוצאה ישירה של יוהרתו. האשה סטפה, יהודיה למחצה, נשארה בבית. אחרי המלחמה התגלגל אלישע לפלשתינה, והפך לרועה צאן נחבא אל הכלים בקיבוץ עד שהתפרסם בעקבות מאמר מתמטי חדשני שכתב. סטפה התגלגלה לברית המועצות, ואיכשהו הפכה לבעלת עמדה בכירה בשרותי המודיעין. הספר שמתחיל במלחמה מסתיים במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים.

המאפיין העיקרי של הספר הוא סגנונו. הסיפור, שהוא רוב הזמן קלוש ובלתי ניתן להסבר לוגי, נע באופן חופשי לגמרי בין ריאליות זהירה לפנטזיה. הפרקים הפותחים, המתרחשים בתקופת המלחמה, בעיקר אלה שמספרים את סיפורו של אלישע הנרדף, מאופיינים באוירה ערטילאית, ולא באשמת הנסיבות, אלא בשל בחירה יצירתית. כשניסיתי להבין מה בדיוק אני קוראת, חשבתי על סיפור שקורה כמה סנטימטרים מעל המציאות. לא ממש דמיוני, אבל מרחף ונוגע נגיעות קלושות בקרקע. אולי בשל ספר הפיזיקה שקראתי לאחרונה, המלים של הנייר נחוו אצלי יותר כאנרגיה מאשר כמהלך ארועים (אם התיאורים נותרים מעורפלים, אולי הצלחתי להעביר מעט מן הערפול שבסיפור). מכל מקום, מאוחר יותר, בימיו הראשונים של אלישע בארץ, כשהוא מתגורר בטבריה, עוז כותב כך: כמה וכמה פעמים אירע לו לעמוד בחדרו ולהשען בשני מרפקיו על אדן החלון, והנה מוצק: עץ ואבן. כאילו התיגעה לאחר כל השנים הללו זרימת האנרגיה הלוחשת ודבר-מה בעולם החיצון נקרש והולך. גושיות מסיבית פשתה בכל. אפילו גופו-שלו כמו הגליד מבפנים. אולי לאנרגיה שחוויתי היו, אם כך, סימוכין, ועוז עשה עבודה טובה בהמחשתה.

המאפיין הבולט הנוסף הוא הגודש הסיפורי. מכיוון שהסיפור נגוע ברובו בהזיה, אין לי ספק שבמקומות מסוימים לא קלטתי את כוונת הסופר. מדובר בספר שאין בו מוקד אחד, למרות שהוא עוקב כרונולוגית אחרי סטפה ואלישע. הוא נוגע בין השאר בחווית הקיבוץ, בקומוניזם, בזוגיות, בתפיסות חברתיות בישראל של שנות החמישים והששים, במצב הבטחוני, בציונות, בפילוסופיה של היידגר. הגודש הזה אינו מיטיב אתו, אלא מוסיף לחוסר הבהירות שהוא מן הסתם מכוון.

המאפיין הבולט האחרון הוא עומס הסמלים והרמזים. רמז פשוט הוא שילוב ציטוטים מתוך שירי "אנו באנו ארצה", כשאלישע מתכונן לעליה לארץ, וגם בימיו בטבריה, כמו לייצג את דעתו של הסופר על הפער שבין החלום למציאות. הסמל הבולט ביותר הוא הדב, שמופיע כמעט בכל פרק. נראה לי שגם שמו של הגבר נבחר בשל סיפור הדובים שהזעיק הנביא אלישע כדי שיטרפו את הילדים שקראו אחריו "עלה, קירח". כמו באשר לשפע הנושאים, גם שפע הסמלים הוא בעוכרי הספר, והדב המגיח ללא הרף הוא דוגמא להגזמה יצירתית. אם הסגנון גרם לי לחשוב שיש לתפוס את הספר באמצעות הרגש, הסמלים והרמזים מובילים לצורך בהבנה לוגית.

מפעם לפעם עוז חורג מן הערפל, ומשמיע עמדות מפורשות. כשאלישע מפרסם נוסחה מתמטית המפצחת את האינסוף, וכתבים ושאר סקרנים משחרים לפתחו, הוא מאבחן: לרגע מתגלה כי גופם מתעוות מתחת למלבושים בהשתוקקות נוראה אל סוד הכח, אל וריאציות חדשות לא-שוערו של עינוגי הכח, להצמית, להדביר, לאכוף, שטופים תאוה מרה תאוה נוקבת עד מוות לכבוש עוצמה. ההשתוקקות הזאת, גילה האיש לדעת, שורפת-חיים יותר מתאות הבשר, פולחת יותר מתאות הכבוד, יותר מן הצמאון, ממארת, מאכלת גוף ונפש. אמירות חדות וברורות כאלה אינן מרובות בספר. אני מניחה שרבות יותר מסתתרות מתחת לסימבוליות ולערפל.

למען האמת, רוב הזמן היתה לי הרגשה ש"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא יותר תרגיל מעניין בכתיבה ופחות יצירה מגובשת. אני מעריכה את המאמץ, אבל בעיני הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של ספרי עוז, ואחרי "מיכאל שלי" ו"קופסה שחורה", שקראתי לאחרונה, הוא מהווה אכזבה.

עם עובד

1973