תגית: עם עובד

"עמק האושר" מתרחש בעיירה אוסטרלית קטנה, הממוקמת בעמק ששמו ניתן לו על ידי מחפשי זהב עמוסי ציפיות ותקוות. כשיבשו עורקי הזהב, נותר רק השם המיוחס כעת לעיירה בלבד. הספר נפתח בלידה של ילד מת, אסון המתקבל בהשלמה שקטה הן על ידי ההורים, והן על ידי הרופא, תושב חדש יחסית בעיירה, ועל ידי שתי הנשים שסייעו ליולדת – מילדת זקנה החשה חשדנות כלפי הרופא והתנהלותו הבלתי מוכרת לה, ומהגרת סינית הנדחקת לרקע, שומרת על שתיקה. ההשלמה הזו, והרכב הנפשות הפועלות, מכילים במידה רבה את רוחו של הספר כולו: עיירה מנומנמת, חשדנית כלפי החדש, אינה מקבלת את המהגר, נכנעת לטבע.

הספר מתרכז במספר דמויות מפתח: הרופא, נשוי ואב לשני בנים, מתלבט בין הצורך לעבור למקום נוח יותר מבחינה אקלימית לטובת אשתו החולנית, לבין המשיכה שהוא חש אל אשה מקומית. האשה אליה הוא נמשך חלמה לעבור לארצות הברית, אך נשארה בעיירה. בנו של הרופא סובל מהתעללות בבית הספר, ומאמין שחלומה של אמו על בית ספר פרטי בסידני ישפר את מצבו. פועל במשק של אחד מעשירי המקום נמשך אל בתו של בעל הבית, אך מנהל פרשית אהבים עם אשתו של המורה. המורה משתוקק למצוא משרה במקום אחר. אשת הבנקאי חולמת על מעבר למקום טוב יותר. למעשה, כל אחד מן התושבים, אילו נשאל, היה מבקש לעצמו מקום אחר, אך איש אינו זז ממקומו. נדמה שהתושבים היחידים שאינם מבקשים לעקור הם אלה שכבר עברו תהליך של עקירה, המהגרים הסינים, תושבים ותיקים בעיירה, בעלי חנות וקולנוע ונכסי נדל"ן, המצויים בשל דעות קדומות מחוץ למעגל החברתי.

בהפי ולי היה האדם סטטי מטבעו. זו הצרה. תראה אדם מתלונן לפנות ערב על כוס, תראה אותו מנגב את האבק מפיו, תקשיב לקולו הצהוב החיוור, אם אתה רוצה להבין למה אני מתכוון. מפני ששם תמצא את תכונת הסטטיות שאני מנסה להראות, זאת אומרת המכנסיים נשארים במקומם, אבל בקושי. הזמן התגבר על זה ועל עוד מחאה חיובית, הגם שהדברים נמשכו כמו שהיו.

למרות הסטטיות הזו, הספר עמוס התרחשויות, רובן באות לידי ביטוי במחשבותיהם של התושבים יותר מאשר במעשים של ממש. משום שהספר עוסק במחשבות, התחביר שבחר לו פטריק וייט משקף את הדרך בה המוח נע וקופץ בין רעיונות ומחשבות וזכרונות ואסוציאציות. המהלך המתעתע הזה משתנה במעבר מאדם לאדם. כך, לדוגמא, הקוים ישרים ובהירים יחסית אצל הרופא, מבולבלים בין עבר להווה אצל הפועל, וכאוטים אצל המורה, שכאביו הפיסיים משתלטים על הלכי רוחו ועל הגיונו. הבחירה הסגנונית גורמת לחווית קריאה מאתגרת ומורכבת, ומדי פעם – לפחות עבורי – קשה, בעיקר כשהמספר משלח כל רסן, וגולש לקטעים מן הסוג הבא (למרבה ההקלה אין יותר מדי קטעים שכאלה בספר, אבל לטעמי גם המעטים אינם הכרחיים):

מה זה היה לפני שנפלה עליה תרדמה ומפתח קרקש היא לא ידעה השועל המעופף שלה שעטפה ברדיד בלילה ההוא שארנסט לקח את המקל ואמר אצא לסגור את הברז בכפור, הוא לקח את הרדיד אבל לא את זה גם לא מכוסה שלא לראות שזה לא זה מה שאת חושבת האור על העלים זאת לא הדוושה דייזי שהוא לחץ עליה היה מת זה משונה למגע כמו עלה כשהוא מת הוא הכפור על הברז הו קר באת אתה חושב אין רחמים בקול אמר שהיה עליה היה עליה יהלום כשהכלב נבח רק לסגור את הברז…

פטריק וייט מיטיב לתאר את חוויותיהם של היחידים, וגם את מהותה של החברה המצומצמת והנוקדנית במקום קטן, שבו כולם מעורבים עם כולם, ואין היכן להתחבא מפני דעת הקהל:

יש משהו קשוח בשנאה שגורמים המגעים בין האנשים בעיר קטנה. לפעמים נדמה שיש לזה מין ארגון על-אנושי, כמו ליצרים בטרגדיה יוונית, אבל רק בנדיר יש איזו אצילות ביצרים בעיר קטנה […] היתה לזה עוצמה נסתרת לא בריאה, וזה מה שעשה את היצרים האלה שונים אף מן השנאה בין האדם לתופעות טבע.

רצח שמתרחש לקראת חלקו האחרון של הספר מהווה טריגר לשינויים אצל כמה מן הדמויות, אך אפילו הוא אינו מזעזע את המקום, רק מרעיד מעט את גלי הרכילות. אדם אחד יצליח לקבל החלטה לעזוב, אשה אחת תצליח לשנות את מהלך חייה, אבל העיירה כולה, עדיין מנומנמת ובלתי מתרגשת, תשלים עם האסון הזה, כמו שהשלימו הורי התינוק המת בפתח הספר עם אסונם.

כוחו העיקרי של הספר הוא בחדירה העמוקה אל נפשם ואל סודותיהם העצובים של גיבוריו, אך כוחו יפה גם בכושר התיאורי המעולה של וייט, בין השאר בתיאורי טבע המעמידים תמונה מדויקת של הסביבה ושל השפעתה:

במשך הקיץ הבטת סביבך בעיניים עצומות למחצה, והנוף היה כמעט אימפרסיוניסטי, צבעו וצורותיו נשברים מן החום. אבל כשנפוג מזג האויר החם שום קו לא התנועע עוד, היה ברור. פני הגבעה שמאחורי העיר שהבליחו כל הקיץ דממו עכשו, היו מופתיים ממש, היתה בהם היציבות של אחר הצהרים באחד מציורי פוסן. לפנות ערב היו השמים, מובהרים בכפורים שהקדימו, אמייל כחול נעים. הסתו חיכה לחורף בלי סערת מעבר, אלא רק אוירת ציפיה שלווה היתה בחוץ כדי לציין את השינוי, האתנחתה הזאת שבין שתי עונות שלטניות. את הסתו כמעט לא הבאת בחשבון. כל כך מעט קרה אז, חוץ מהתיצבות המיתאר והצבע המותך ההולך ומצן.

זהו הספר הראשון שכתב פטריק וייט ב-1939, ויש בו את אותן האכויות שמכוחן יצר מאוחר יותר ספרי מופת כמו "יורדי המרכבה" ו"גדילי עלים".

Happy Valley – Patrick White

עם עובד

2016 (1939)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

 

"אל מה שנמוג" הוא מסע בעקבות חייה של דורקה (דבורה) גרץ, אמה של הסופרת נורית גרץ. אם קראתם את "ים ביני לבינך", תזהו בספר הזה את אותו הסגנון המורכב, המשלב מספר קולות דוברים בו זמנית: דורה כותבת בהשפעת בנותיה את זכרונותיה, ומנהלת במקביל יומן העוסק בחייה בהווה, ונורית מסתמכת על הסיפורים ששמעו היא ואחותה במהלך השנים, ומשלבת רשמי מסע פיסי בעקבות העבר הפרטי של האם יחד עם התבוננות באמה הכותבת והפוגשת את נופי ילדותה. הדימוי העולה במוחי הוא של נהר, הזורם לינארית ממקום מוצאו אל סיומו, כשבדרך מצטרפים אליו נחלים צדדיים, חלקם מי שלגים שהפשירו, חלקם מי מעיינות, חלקם צלולים, חלקם עכורים, וכולם יחדיו משתלבים לזרם מים, לזרם חיים, אחד. התוצאה היא ספר רב-קולי, הנע בחופשיות בין הווה לעבר, כשהוא מסתמך על רשמים סובייקטיבים ועל עובדות מתועדות, וצירוף הזמנים והמקורות מאפשר תמונה שלמה של כל ארוע, של כל החלטה שהתקבלה ושל תוצאותיה.

זה היה יכול להיות ספר ביוגרפי שגרתי, של אשה צעירה ילידת מזרח אירופה, שלמדה באיטליה, ועלתה לארץ כחלוצה, כשהיא משאירה מאחור את הוריה ואת אהוב נעוריה. אופן הכתיבה של נורית גרץ עושה את הסיפור להרבה יותר מזה. בנוסף לשילוב הקולות, התיעוד של עבודת התיעוד, המעורבות האישית של הכותבת במסופר, והתובנות של שתי הכותבות האינטליגנטיות, מעניקים לסיפור עומק ומשמעות מעבר להיבט הפרטי.

הלב יוצא אל דורה, שמתלוננת מצד אחד על שהיא נאלצת לחיות מחדש פרשות כואבות מעברה, אך מצד שני להוטה לבקר במחוזות ילדותה ונערותה, להחיות זכרונות, לגעת שוב במה שנמוג. בפרק הפותח את הספר היא נפגשת עם אלסנדרו, בחור איטלקי שהיה מאוהב בה, אך בעת המפגש הוא כבר סובל משיכחה, והיא מנסה לגרום לו לזכור, לאשש את זכרונותיה שלה. בפרק המרכזי בספר ניתן מקום רב למכתבים ששלח אליה אהוב נעוריה, לוטק, שנותר באירופה, ומשם כתב אליה מילות אהבה וגעגועים, אך היא בחרה באחר על פניו. עד סוף ימיה תתמה אם בחרה נכון, ותתנחם בידיעה שלו שמרה אמונים לאהוב הרחוק אולי היתה נדונה לעבור את השואה על בשרה. באמצעות הספר אנו מתוודעים לחיי החלוצים, לאמונותיהם, ליחסים בתוך החבורות הקטנות שהתמודדו עם חיים מפרכים בתנאים קשים. אנו זוכים להכיר סופר נשכח, צבי זבולון וינברג, סבה של הסופרת. ואנו תוהים שוב ושוב על חמקמקותה של האמת ההיסטורית, על הדרכים הרבות בהן זכרוננו מתעתע בנו, מבליט או מטשטש ארועים ותחושות.

ספר מומלץ מאוד

 

עם עובד

1997

הציור על הכריכה: שלומציון קינן

כותרת משנה: קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל

עם תום מלחמת העולם השניה חולקה גרמניה בין ארבע המנצחות – ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. בנות הברית לשעבר ניצבו משני עבריו של גבול בפועל – ברית המועצות ממזרח, ושלוש האחרות ממערב. ברלין, עיר הבירה המשותפת, הממוקמת בלב האזור שנשלט על ידי הסובייטים, חולקה אף היא באופן דומה, ולמעצמות המערביות ניתנה זכות מעבר חופשי אליה. התכנון לטווח ארוך התייחס לאפשרות של איחוד גרמניה בעתיד, ואיחוד ברלין כבירתה, אך הכוחות שפעלו בשטח בשנים שאחרי המלחמה יצרו בינתים מצב של שתי מדינות שונות זו מזו: מצד אחד גרמניה המערבית, שחוותה נס כלכלי בתמיכה מסיבית של ארצות הברית, ומצד שני גרמניה המזרחית שקרסה תחת כלכלה קומוניסטית. פליטים נהרו בהמוניהם מן המזרח אל המערב, מנצלים את הגבול הפתוח אל חלקה המערבי של ברלין. חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות, ואולבריכט, מנהיג מזרח גרמניה, לא יכלו להשלים עם המצב, שאיים על היוקרה הסובייטית ועל מצבה הכלכלי הרעוע ממילא של מזרח גרמניה. המערב, מצדו, לא יכול היה לוותר על השליטה במערב ברלין, הן מטעמים מוסריים של ההתחיבויות שנטל על עצמו כלפי הגרמנים, והן מחשש שכשלון בברלין יגרום לאי אמון כלפי ארצות הברית, ואף לקריסת ברית נאט"ו. כשנכנס קנדי, הצעיר והבלתי מנוסה, לתפקידו כנשיא בינואר 1961, החל חרושצ'וב להפעיל לחץ כבד כדי לקדם את פתרון שאלת ברלין.

כך אנחנו תקועים במצב מגוחך. נראה מטופש שנימצא על סף מלחמת גרעין בגלל הסכם המשמר את ברלין בתפקיד הבירה לעתיד של גרמניה המאוחדת, אף שכולנו יודעים שיתכן שגרמניה לעולם לא תתאחד מחדש. אך אנו מחויבים להסכם הזה, וכמונו גם הרוסים, ואיננו יכולים להניח להם להסתלק ממנו.

פרדריך קמפ מלווה את ארועי 1961 שעה אחר שעה, בחדרי החדרים של הפוליטיקה הפנימית במערב ובמזרח, ובחדרי הדיונים של הפוליטיקה הגלובלית. החל ממשפט הפתיחה – זה היה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המלחמה הקרה – תיאור הארועים מותח ומורט עצבים, והקורא שותף לכל התלבטות במשחק השחמט חורץ הגורלות הזה, שהתנהל בצל איום ממשי של גלישה לעימות גרעיני. כשנקטה לבסוף מזרח גרמניה, בתמיכת ברית המועצות, בצעד חד צדדי, ובתוך לילה אחד הקיפה את מערב ברלין בגדר תוך חסימת מרבית המעברים אליה, הגיב קנדי באיפוק ובהבלגה.

זה לא פתרון נחמד כל כך, אבל חומה טובה הרבה יותר ממלחמה.

הקמת הגדר, ואחריה החומה, נועדה למנוע מתושבי המזרח לעבור למערב, אך התנועה בכיוון השני אמורה היתה להמשך כסדרה. כמו כן נשמרה זכות התנועה החופשית של בעלות הברית משטחי מערב גרמניה אל ברלין. קנדי הסתפק בכך. אבל כשהקשיחו המזרח הגרמנים את הבדיקות במעבר ממערב ברלין למזרחה, חלה החמרה ביחסי שני הצדדים, ובפעם הראשונה בתולדות המלחמה הקרה ניצבו זה מול זה טנקים אמריקאים וסובייטים. כידוע, הסתיים משבר זה בלא כלום, אך לחולשה האמריקאית היו שתי תוצאות: האחת כמעט מיידית – משבר הטילים בקובה ב-1962, והשניה היא עצם קיומה של החומה במשך עשרים ושמונה השנים הבאות, וכליאתם של מליונים מאחוריה. קמפ מנתח באופן משכנע את ארועי 1961 בכלל, ואת שנת כהונתו הראשונה של קנדי בפרט, וכדי להמחיש עד כמה היתה זו שנה כושלת (החל במפרץ החזירים וכלה בחומת ברלין), הוא מצטט מדבריו של קנדי עצמו, כפי שנאמרו לעתונאי שביקש באותה תקופה לכתוב ספר על כהונתו: "מדוע ירצה מישהו לכתוב ספר על ממשל שאין לו במה להתפאר חוץ מסדרת אסונות?"

מלבד ההזדמנות ללמוד על פרק מרתק בהיסטוריה, קמפ מאפשר גם התבוננות מעמיקה אל אישיותם של המעורבים. מצד אחד חרושצ'וב חם המזג, סובל מהתקפי דכאון ומהתקפי שתיה, רודף כבוד, תיאטרלי, מניפולטיבי, ומצד שני קנדי הכריזמטי, לכאורה צעיר אתלטי, ולמעשה סובל משורה של תחלואים, כולל מחלת אדיסון וכאבי גב קשים, שבגינם נעזר בקביים הרחק מעיני הציבור, והיה מכור לשורה של תרופות קונבנציונליות ובלתי קונבנציונליות, שהשפיעו על מצבי רוחו. האם מהלך ההיסטוריה של מליארדי אנשים מוכתב בסופו של דבר על ידי מקריות אופיים של היחידים הניצבים בעמדת הובלה?

למרות שמדובר בספר תיעודי, ולמרות שסופם של האירועים ידוע, הוא נקרא כספר מתח משובח ומעשיר. קמפ משלב בספר כמה סיפורים של אנשים פרטיים שהושפעו ממהלך הארועים – שוטר צבאי מערב גרמני שניצב על הגבול וצפה במאורעות, צעיר מזרח גרמני שנורה וגסס בין הגדרות, ועוד – ומביא בדרך זו בפני הקורא תמונה משולבת של הדיפלומטיה המניעה את ההיסטוריה, ושל האנשים שגורלם נקבע בשלה.

אסיים במשפט שבו בחר קמפ לסיים את ספרו בהתיחסו לחומת ברלין:

במשך 30 שנה, ואולי במשך ההיסטוריה כולה, היא תשאר דימוי סמלי למה שמשטרים לא חופשיים מסוגלים לעולל כאשר מנהיגים חופשיים אינם מתייצבים כנגדם.

מומלץ מאוד

Frederick Kempe – Berlin 1961

עם עובד

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

"מאושרי והלאה" הוא קובץ המכיל שבעה סיפורים. מרבית הסיפורים סובבים סביב נקודת שבר או צומת הכרעה. כולם ממוקמים בהווה הישראלי, ומפגישים בין דמויות מגוונות. אהבה בין בני אותו המין היא מוטיב דומיננטי בספר, כמו גם קשרים חוצי מגזר ודת.

ב"ג'ומאנה" שבה רופאה ערביה, המתגוררת בתל אביב, אל בית הוריה באום אל פאחם בשל מות אביה, ומשאירה מאחור את ההתלבטות בין שתי אהבותיה לנשים יהודיות. ב"שטפון" מתוארת חופשה משפחתית אחרונה של גבר צעיר עם אשתו חולת הסרטן ועם שתי בנותיהם הפעוטות. "פרדסים" מסופר מפיה של ילדה תושבת יפו, שמשפחתה מתגוררת בקירבה מאיימת למשפחת פשע. "מוניר, דנה והילדה", הסיפור הארוך ביותר, מפגיש אם חד הורית יהודיה עם שוהה בלתי חוקי פלסטיני הומו. "והיתה להם הכינרת" מתאר את הסיוט הגדול ביותר של אם. "חורף" עוסק בהתמודדות עם דמנציה. "מאושרי והלאה" הוא סיפור אפוף חמלה על הקשר של המספרת עם אמה של בת זוגה.

הטקסט על כריכת הספר נפתח במלים "הרבה אומץ וכשרון יש בדפי הספר הזה". אני לא בטוחה שנדרש בימינו אומץ כדי לכתוב על נושאים שהוגדרו בעבר כטאבו, אבל כשרון אכן יש כאן, ובשפע. הכתיבה של הילה עמית מדויקת מאוד, ללא "שומנים" מיותרים, ישירה ובהירה, לא מתלהמת גם כשהרגשות שופעים. שפת הסיפורים נאה עד מאוד, והדרך בה הם נבנים מרתקת ומושכת.

זהו ספרה הראשון של הילה עמית, חף מליקויי ספר ביכורים ומומלץ.

טעימה מ"ג'ומאנה"

עם עובד

2016

ב-7 באוגוסט 1974 מתח פיליפ פטי, לולין וקוסם צרפתי, כבל בין גגות מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ובמשך כארבעים וחמש דקות טייל לאורכו שמונה פעמים, רקד, רץ, ישב ושכב, בלי רשת בטחון ובלי כל אמצעי הגנה אחר, למעט מוט לשיווי משקל. בראיון שהעניק זמן קצר אחר כך הגדיר את הרגשתו במלים פשוטות, אולי משום שאנגלית אינה שפת אמו, אולי משום שהיה איש של מעשים ולא של מלים, או אולי משום שאין מלים גדולות דיין לתאר את תחושת החופש והחיים והאופוריה: “I was happy happy happy… happy” (הראיון נכלל בסרט שבקישור).

קולום מק'קאן בחר באותן ארבעים וחמש דקות, בחוויה הפרטית היחודית של פטי, כציר לספר, ורקם לצידה ובמשולב בה את סיפוריהן של מספר דמויות בניו יורק של אותה שנה. זוהי השנה שאחרי נסיגת ארצות הברית מויטנאם, מלחמה שגבתה ממנה למעלה מ-58,000 הרוגים. פרשת ווטרגייט מגיעה לשיאה, והתפטרותו של ניקסון ממש מעבר לפינה. ניו יורק שבספר היא עיר חסרת מנוחה, הפשע מבעבע, אנשים אבודים מחפשים מפלט, עדיין יש גזענות, הפערים החברתיים בולטים. בפרק המסופר מעיניו של סולומון סודרברג, שופט בערכאה הנמוכה, זה שמטפל מדי יום בעשרות תיקים חדשים, העיר מצטיירת כך:

הגאות עלתה ונכנסה ואז יצאה, והשאירה מאחוריה טינופת. הוא צפה בתהלוכה הנכנסת ויוצאת מאולם המשפט שלו, בכל מחלקה שהיה בה באותו יום, ותהה איך במשמרת שלו נהייתה העיר מגעילה כל כך.

מק'קאן בנה את ספרו בדרך דומה לזו שנקט ב"לחצות אוקינוס" וב"הצד האחר של האור". הספר נפתח במספר סיפורים, לכאורה נפרדים זה מזה, שרק מיקומם בניו יורק באותם ימים משותף ביניהם. בפרק הראשון אנו מתוודעים לקוריגן, נזיר אירי שמתמסר לטיפול בזונות ובדיירי בית אבות. קוריגן חי בעוני, סופג מהלומות מסרסורים, ומתמיד בשלווה במשימות שלקח על עצמו. עולמו מתערער כשהוא מתאהב, ומכיוון שהוא לוקח את נדריו ברצינות מרובה, הוא נקרע בין האהבה לאשה למחויבות לאלוהיו. הפרק השני סובב סביב קלייר, תושבת האזור העשיר של העיר, אשתו של השופט סודרברג, ששכלה את בנה בויטנאם, ומארחת בביתה קבוצת תמיכה של אמהות שכולות. בפרק השלישי מוצגת לארה, שיחד עם בעלה בליין אימצה הרחק מהעיר אורח חיים של שנות העשרים במטרה להגמל מסמים. ליד דמויות אלה, ולא פחות מרכזיות מהן, מופיעות דמויות נוספות: אחיו של קוריגן, טילי וג'זלין, אם ובת זונות, גלוריה ששכלה שלושה בנים. כל אלה, יחד עם מגוון של דמויות שוליות יותר, מרכיבות יחד מעין פסיפס, שאולי אינו מייצג בהכרח את אוכלוסית ניו יורק, אך נותן תחושה של חיים מורכבים ומבעבעים. לעושר הסיפורי תורמים עשרות הפרטים הקטנים שאינם חומקים מתשומת לבו של הסופר, ויוצרים ספר חי גדוש מראות ותחושות. בדומה לשני הספרים האחרים שהזכרתי, גם כאן הסיפורים השונים משתלבים יחדיו בעדינות. התרגום המצוין של אמיר צוקרמן תורם גם הוא לחווית הקריאה.

בסקירה על "לחצות אוקינוס" השתמשתי במונח קונטרפונקט כדי לתאר את האופן בו הקוים הסיפוריים השונים נרקמים יחדיו. בספר הזה האסוציאציה המוסיקלית שעלתה בראשי תוך כדי קריאה היא וריאציות. גיבורי הספר שונים זה מזה, אך הנושאים המעסיקים אותם מופיעים בספר בוריאציות שונות, על פי אופיים. היחס לאלוהים, לדוגמא, הוא מוטיב חוזר שכזה, החל בקוריגן, שכאמור נקרע בין אלוהים לאהבה, דרך טילי הזונה, שבאה אתו חשבון: אני לא יודעת מי זה אלוהים, אבל אם אפגוש אותו מתישהו בקרוב אני הולכת להעמיד אותו בפינה עד שיגיד לי את האמת – ועד גלוריה שויתרה עליו למען שלוות נפשה: אני יודעת שעשיתי מעצמי טפשה לפעמים, ושאלוהים עשה ממני טפשה לא פחות פעמים. ויתרתי עליו בלי רגשות אשם מיותרים.

העיר ניו יורק, גיבורת הספר לא פחות מן הדמויות המתוארות בו, גם היא זוכה להתיחסויות שונות. מק'קאן מייחס להולך על החבל, לאחר שנשדד, את המחשבה הזו:

זו היתה העיר שלתוכה הזדחל – הוא הופתע לגלות שהיא מותחת את הגבולות עוד יותר ממנו.

והשופט סודרברג מסביר אותה כך:

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין ענין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי.

אל תוך היומיום של ניו יורק מגיח לפתע ההולך על החבל, נועז, שלוו, מסתורי, מעורר כבוד. קוריגן הגדיר אותו כמראה יפה ובלתי נשכח, אחת האמהות השכולות ראתה בו את בנה המת, שנים אחת כך נשאה איתה בתה של אחת הדמויות את תמונתו. ושוב מפיו של השופט ניתן ההסבר לקשר האמיץ שבין העיר להליכה על החבל:

וזה מה שהעלה על דעתו של השופט סודרברג את המחשבה שההולך על החבל הוא הברקה גאונית. שהוא כשלעצמו מצבת זכרון. הוא עשה מעצמו פסל, אבל פסל מושלם לניו יורק, זמני, למעלה באויר, גבוה מעל העיר. פסל שלא מקדש את העבר.

מק'קאן מתאר עיר קשה, אנשים סובלים, תופעות של עוני ומצוקה וגזענות, אבל גם כאן – כמו בספריו האחרים – הוא מאמין גדול בחמלה, בכפרת עוונות, בסליחה, באהבה, ברוח האדם. כך הוא אומר מפיה של אחת הדמויות בהתייחס להולך:

האדם לבדו נגד קנה המידה, עדיין כשיר להיות למיתוס למרות כל הראיות.

מומלץ מאוד

פרק ראשון

Let the Great World Spin – Colom McCann

עם עובד

2013 (2009)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

התמונות לקוחות מן הסרט

מא ג'יאן נולד ב-1953 בסין שתחת שליטתו של מאו דזה דונג. ילדותו ונערותו עברו בתקופת מהפכת התרבות, תקופה של דיכוי ושל טרור, שהשפיעה עמוקות על תפיסת עולמו ועל יצירתו. בבגרותו – כשהוא משורר, סופר, צייר וצלם – עבד בשרות התעמולה הסיני כצלם. כך הוא מתאר התרחשות אופיינית במהלך יום עבודה, כשנדרש לצלם במפעל פלדה:

ביקשתי מהאיש לעמוד בשבילי בפוזה מסוימת, והיושב-ראש מלמל, "אתה לא יכול להשתמש בו, הוא לא חבר מפלגה, ובחודש שעבר הוא ביקש חופשת מחלה". במקומו הוא הציג בפני שלושה פועלים לדוגמה, שאצלם אותם. עד שגמרתי אתם, הפנים שלהם היו מכוסים שלפוחיות מהניצוצות של הפלדה המותכת. כשעובדים בשביל המפלגה, צריך ללמוד לזייף את המציאות.

שלוש השנים המתוארות בספר מתרחשות בשנות השמונים בתקופתו של דנג שייאו-פנג, יורשו של מאו, שש שנים לאחר תום מהפכת התרבות. סין נחלצה מחשכת תקופת מאו, דנג שייאו-פינג הכריז על ליברליזציה ועל מודרניזציה בארבעה תחומים – חקלאות, תעשיה, מדע, טכנולוגיה – אך המפלגה עדיין שולטת בכל פרט בחייו של היחיד.

כשאחד האקטיביסטים, ויי ג'ינגשנג, אמר שארבע המודרניזציות חסרות משמעות בלי החמישית – דמוקרטיה – הוא נעצר, הועמד למשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר.

מא ג'יאן – מצד אחד סיני שנאלץ להיות ממושמע כדי לשרוד, מצד שני אקטיביסט מרדן שאורחות חייו לא נשאו חן בעיני המפלגה – מצא עצמו בגיל שלושים מופרד מבתו היחידה, גרוש מאשתו, מואשם ב"זיהום רוחני", ונרדף על ידי השלטונות בעקבות הלשנה (בהקשר זה יש לציין את כתיבתו הכנה של הסופר, כנות שמאירה את הלך הרוח של הסינים באותה תקופה: כשמתברר לו שחברתו בגדה בו, הוא כותב מכתב הלשנה, ובו הוא מנסה למנוע ממנה להשיג תפקיד שחשקה בו בנימוק ששכבה עם חוליגן. לא ברור אם המכתב אכן נשלח, אבל עצם הפניה להלשנה כאמצעי לנקמה בסכסוכים פרטיים אופיינית לתקופה). כשקצה נפשו של מא ג'יאן בחייו הדחוסים והמחניקים בבייג'ינג, עזב את עבודתו, זייף אישורי מסע, שבלעדיהם לא ניתן לנוע בסין, ונסע הרחק ככל שניתן אל ג'יאיוגואן שבמחוז גאנסו במערב, המקום בו מסתיימת החומה הגדולה.

לו היו אומרים לי לחזור עכשו לבייג'ין, הייתי מסתער היישר לתוך החומות האלה. מוטב לפצח את גולגולתי ולמות מאשר לחזור ולהירקב בעיר הטחובה ההיא.

במשך שלוש שנים נדד הסופר ברחבי סין. לפעמים התנהל ברגל, במדבר, ביערות, על הרים – מסעות מפרכים, תוך שהוא סובל מרעב, ישן על עצים, נופל לנהר סוער. לפעמים עצר בישובים, מציג מכתבי הפניה שכתבו מכרים שרכש לעצמו בדרך כדי לזכות באישור לינה או בעבודה מזדמנת. כדי לפרנס את עצמו עבד בעבודות מגוונות – נגר ספות, ספר, צייר מודעות, מארגן אירועי תרבות. הספר משלב תיאורי נוף עם סיפוריהם של הסינים בישובים נידחים, ברובם סיפורים של עליבות, של סביבה מרוטה, ישנה ומזוהמת, של מצוקה קשה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מוצא כי למרות הפתיחות היחסית של המשטר החדש, היחיד עדיין מעוך, עדיין חושש, עדיין מציג תמונות של מאו ומצטט מדבריו.

החיים כאן תלויים על בלימה, ולכן לומדים בני האדם להשתנות עם הרוח. בנים של אנשים שנרצחו בידי המפלגה עובדים בלשכה לבטחון הציבור. משפחות שנהרסו מידיו של מאו דזה דונג, תולות כרזות שלו על קירות בתיהן. כולם יודעים שההיסטוריה של סין משתנה באותה תכיפות שהנהר הצהוב מציף את גדותיו.

השלטונות לא הניחו למא ג'יאן גם במהלך מסעו. הוא שהה במעצר כשנאשם שהוא מרגל בורמזי. בעקבות הרצאה שנתן באחד הישובים כדי לממן את עצמו, הואשם ב"הפצת תעמולה ליברלית בין צעירים נוחים להתרשם". הוא נאלץ לתמרן, להמלט, להסוות את עצמו.

כשניסה להסביר את הסיבה ליציאה למסע, מעבר לסיבות המובנות שפורטו למעלה, כתב:

סין היא חור שחור, אני רוצה לצלול לתוכו. אני לא יודע לאן אני הולך, אני רק יודע שהייתי מוכרח לעזוב. כל מה שהייתי אני נושא איתי, כל מה שאהיה מחכה לי בדרך שלפני. אני רוצה לחשוב בעמידה, לחיות חיי נדודים. אף פעם לא אוכל לחיות יותר את חיי בחדר אחד.

תוך כדי הליכה, נוכח הקשיים, ונוכח העובדה שלא מצא תשובות לכל מה שמציק לו, כתב:

ככל שאני הולך יותר, אני פחות מבין למה. נהפכתי למכונת הליכה. כל עוד יש לי תרמיל על הגב, אני אלך, עד שאפול. הדרך תופסת שליטה, אני הולך בה כמו עיוור. איבדתי כל תחושת כיוון. למה בחרתי לחיות חיים כאלה?

מא ג'יאן, בודהיסט שחיפש מענה או הסבר לחייו הכאוטיים, שוטט במהלך מסעו גם בטיבט, כשהוא מגדיר את עצמו כצליין. דווקא שם לא מצא חיבור אל האמונה. עייף ומרוקן הוא מחליט לשוב לביתו.

סיירתי כל כך הרבה זמן, בכל כך הרבה מקומות זרים, נעשיתי זר לעצמי.

אחרי שובו לבייג'ינג, מא ג'יאן נעצר ונחקר, ולאחר שספרו הראשון נאסר לפרסום נמלט להונג-קונג. הוא שב לבייג'ינג לתמוך בסטודנטים בארועי טיינאנמן, ארועים שתיאר בספרו "תרדמת בייג'ינג". מאז 1997 הוא חי מחוץ לסין, ונאסר עליו לבקר בה. סין, למרות הליברליזציה היחסית והפתיחות לעולם, היא עדיין דיקטטורה הפוקחת עין על התנהלותם של תושביה, ומפעילה צנזורה מחמירה.

"אבק אדום" הוא ספר מסע מרתק, שופע תיאורי נוף ודברי הגות מעמיקים, פותח אשנב אל מרחביה של סין ואל אנשיה. מומלץ מאוד.

Red Dust – Ma Jian

עם עובד

2005 (2001)

תרגום מאנגלית: עידית שורר (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

הסופר אלכסנדר סולז'ניצין ריצה עונשי מאסר והגליה לאחר שבמכתבים שכתב מתח ביקורת על סטלין. את חייו בגולאג ובגלות תיאר בספרים שפרסם, וביניהם "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ", "במדור הראשון", "ארכיפלג גולאג" ועוד. במהלך התקופה בה נכלא במחנה עבודה לקה בסרטן ואושפז. הספר "אגף הסרטן" מבוסס על התנסויותיו.

"אגף הסרטן" מפגיש דמויות מרחבי ברית המועצות, שלולא חלו לא היו נפגשות. הספר מתאר את "בני המזל", השוכבים במחלקת הגברים (חסרי המזל שוכבים במסדרונות ובכוכים מאולתרים), ומתמקד בעיקר בשניים מהם: פאבל ניקולאיביץ' רוסאנוב, פקיד בכיר בעל מצפון גמיש המורגל בתפנוקים, ואולג קוסטוגלוטוב, בחור פשוט אך תאב ידע שהוגלה לצמיתות מלנינגרד לישוב נידח ונחשל מסיבות שרירותיות. באמצעות הקונפליקט הבלתי נמנע בין השניים, כמו גם באמצעות סיפוריהם של החולים האחרים, מציג סולז'ניצין לקורא את פניה של ברית המועצות במחצית שנות החמישים, לאחר מותו של סטלין. ברית המועצות שבספר היא מקום של שחיתות ושל מחסור, של שרירות לב, של פערים מעמדיים גדולים למרות האידיאולוגיה הקומוניסטית, מקום של חוסר יציבות, של גורלות העשויים להשתנות ברגע.

לצד החולים, סולז'ניצין מספר גם את סיפורם של אנשי הצוות הרפואי, העובדים בתנאים קשים, נתונים למרותם של עסקנים, נאלצים לסבול מינויים פוליטיים של רופאים בלתי ראויים, מגששים דרכם ברפואה בהתהוות, נדרשים למנוע טיפול מחולים סופניים. בעוד עולמם של החולים מצטמצם לתחומי בית החולים (אם כי אולג שוחר החופש מצליח למצוא הזדמנויות לנשום אויר מחוץ לאגף), הרופאים והאחיות מנהלים גם חיים פרטיים מחוץ למוסד, והספר מאפשר הצצה אל תנאי המגורים הצפופים, כפויי השיתופיות, של האזרח הסובייטי.

סיפורה של ברית המועצות הוא פן דומיננטי אחד בספר. הפן הדומיננטי השני הוא החיים עם המחלה נוכח אימת המוות. סולז'ניצין מיטיב לתאר את הפחד ואת התקווה, את האשליה ואת ההשלמה.

כמו בספר "כנגוח העגל את האלון", גם כאן משכה את תשומת ליבי התיחסותו של הסופר לכתיבה תחת אילוצים. בעוד בראשון כתב את הדברים מפיו עצמו, הפעם בחר כדוברת בבתו של רוסאנוב, המציגה עמדה הפוכה משלו, והלגלגנות ברורה. הנה כמה דוגמאות:

על הכשרון לתאר פרטים:

יש לי רעיון! לא אתחיל להתעסק בכל דמות לחוד ואין כל צורך בכך! אני מתארת לעצמי סוג של חדשנות מעין זה: לתאר בבת-אחת קולקטיבים שלמים, במשיחות-מכחול רחבות. הרי תמצית החיים בקולקטיב ולא באישיות בודדת.

על אימת הביקורת הספרותית:

לגדפני בכל הרצינות – לכך לא יגיעו לעולם, כי לא ימצאו אצלי סטיות רעיוניות […]. ואני טוענת: העיקר לדבוק בנימוסין ולהיות ערה לאירועי הזמן! והביקות לא תפגע בך.

על הכנות בספרות:

הכנות אינה יכולה לשמש עקרון בספר. כשהמחשבות מסולפות או מתנכרות לאוירה השוררת, הכנות מזיקה ומגבירה את השפעתה הרעה של היצירה! הכנות הסוביקטיבית עלולה להתנגש באמיתות תיאור החיים.

סגנונו של סולז'ניצין הוא שילוב של פרוזה עובדתית עם ציניות מושחזת. את מלאכת הצגת עמדותיו ודעותיו הוא מותיר בידי גיבוריו, הן אלה המדברים בשמו, והן אלה המייצגים את כל מה שהוא בז לו ומתקומם נגדו. התוצאה היא יצירה מרהיבה, מקיפה ונוגעת ללב.

Раковый корпус – Александр Солженицын

עם עובד

1968 (1970)

תרגום מרוסית: יוסף סערוני

"מועדון המתאבדים" הוא קובץ הכולל שלושה סיפורים: "המעשה בצעיר ובעוגיות הקצפת", "המעשה ברופא ומזוודת הנסיעות הענקית", ו"הרפתקת הכרכרה הדו-אופנית". אמנם לכל סיפור עלילה נפרדת משלו, אך בין שלושתם מתקיים רצף סיפורי: בראשון נקלעים פלוריצל, נסיך בוהמיה, ועוזרו המסור קולונל ג'רלדין, אל מועדון המתאבדים, בשני הם מנהלים מרדף אחרי נשיא המועדון, ובאחרון המרדף מגיע לקצו.

הסיפורים ראו אור בעתונות ב-1877, וחמש שנים אחר-כך נכללו בכרך הראשון של "סיפורי אלף לילה ולילה החדשים" (New Arabian Nights). לסיפורים אכן יש כמה מאפיינים של אלף לילה ולילה. בדומה לשולטן ולווזיר הנאמן לו, המסתובבים מחופשים בשווקי ערב, הנסיך והקולונל עוטים זהויות שאולות, ויוצאים לשחר להרפתקאות ברחובות לונדון. ובדומה לסיפורי ערב, גם כאן נשמע קולו של מספר יחיד (המכונה "הסופר הערבי שלי"), המוליך את המאזינים מסיפור אחד למשנהו. במרוצת השנים מאז ראו אור, הסיפורים אומצו ועובדו פעמים רבות, ולמרות היותם מכתביו הראשונים של סטיבנסון, יש הרואים בהם את מיטב יצירתו, ואת מבשריה של אמנות הסיפור האנגלי הקצר. בעברית זהו תרגומם השלישי.

לא אכנס לפרטי העלילות, המופרכות למדי, בעיקר משום שבעיני הקסם של הסיפורים אינו בסיפור עצמו, אלא בפרטים הקטנים הנחבאים בו. הנה מספר דוגמאות.

סטיבנסון טומן בין המלים ביקורת על החברה בת זמנו:

עכשו […] אתה יכול להעריך את תענוגות החברה שלנו. אתה יכול לראות איך היא משלבת את ההתרגשות של שולחן משחקי מזל, דו-קרב וזירה רומאית. עובדי האלילים עשו חיל […], אבל נדרשה מדינה נוצרית כדי להגיע לקיצוניות הזאת, למיצוי הזה, לחריפות השלמה הזאת.

יש לסטיבנסון דרך עקיפה מעודנת להכפיש את גיבוריו במסווה של מחמאות:

קמצנותו היתה במידה רבה ענין של הרגל, ויושרו, שבלט מאוד בקרב בני חוגו, מקורו היה בראש וראשונה בחוסר בטחון ועלומים.

היו לו הרבה מידות רעות קטנות מן הסוג המכובד יותר, והאנינות לא מנעה אותו מלהתמסר להן בהרבה דרכים מפוקפקות למדי.

על אותו גיבור מפוקפק אומר הסופר הערבי בסוף הסיפור את הדברים הבאים, ומגניב באגביות ביקורת על הפוליטיקה האמריקאית:

אוסיף רק זאת שמר סקאדמור כבר החל לעלות בסולם התהילה הפוליטית, ולפי ידיעות אחרונות היה השריף של עיר הולדתו. 

ועוד עקיצה כלפי האמריקאים:

מוטב שיוציא מלבו תכף ומיד כל תקווה שיוכרז כנשיא ארצות הברית וישאיר אחריו פסל, בסגנון האמנותי הכי גרוע שבאפשר, לקשט בו את הקפיטול שבוושינגטון.

אני מחבבת מאוד אמירות על המודרנה, שנכתבו בימים הנראים לנו כעת מיושנים עד מאוד. הן מעניקות מעט פרופורציה ליוהרת הקידמה:

תקופת עזרי הנוחות עכשו […]. יש לנו עסקים בכל מיני מקומות ולכן הומצאו הרכבות. הרכבות הרחיקו אותנו שוב ושוב מידידינו, לכן הותקן הטלגרף כדי שנוכל לתקשר מהר ממרחקים גדולים.

הסיפורים שזורים הברקות מסוג זה ודומות להן, ובשלהן אני ממליצה על קריאת הקובץ.

פרק ראשון

The Suicide Club – Robert Louis Stevenson

עם עובד

2016 (1882)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

"הפרשה המסתורית בסטיילס", כמו ספריה האחרים של אגתה כריסטי, מותח ומהנה. רצח המבקש את פתרונו, בלש אינטליגנטי שהעובדות וההגיון מנחים אותו, בריטיות של פעם בתיבול מבטא בלגי, ואוסף של דמויות שלכל אחת סוד – כל אלה יחד נרקחים לספר מתעתע ונעים מאוד לקריאה.

הנרצחת הפעם היא אמילי אינגלתורפ, בעלת אחוזת סטיילס. החשוד המיידי הוא בעלה, הצעיר ממנה בעשרים שנה. מתגוררים באחוזה גם שני בניה החורגים, אשתו של אחד הבנים, ובת-חסות צעירה. סביבם סובבים רופא יהודי, מומחה לרעלים, משרתת מסורה וצוות העובדים בבית. המספר, חברו של אחד הבנים, הוא בלש חובב שבא לביקור. בדרך מקרה נקלע לכפר גם מכרו הוותיק של המספר, הבלש הבלגי הרקול פוארו. כדי למנוע עיסוק ציבורי ברצח, מופקדת החקירה בידיו הדיסקרטיות של פוארו. במהלך רוב הספר "ידעתי" בוודאות מי הרוצח, אם כי בכל דף נאלצתי להטיל ספק ב"ידיעה" הזו, עד שבניתי תיאוריה סבוכה שכרכה כמה חשודים יחדיו. בסופו של הספר התברר, כרגיל, שטעיתי. "התנחמתי" בעובדה שהראיה המוצקה נחשפה ממש לקראת הסיום, ובכל מקרה משחק הבילוש שהקורא עובר הוא חלק מחווית הספר.

"הפרשה המסתורית בסטיילס" הוא הספר הראשון שבו הופיע הרקול פוארו, שכיכב גם בשלושים ושלושה ספרים נוספים ובחמישים וארבעה סיפורים. פוארו, כמו ג'יין מארפל, הבלשית הישישה בשנים-עשר ספרים ובעשרים סיפורים, זכה לעיבודים קולנועיים וטלויזיונים רבים. אגתה כריסטי ניצבת בראש רשימת רבי המכר של כל הזמנים יחד עם שייקספיר, ומספר העותקים של ספריה נאמד בין שניים לארבעה מליארד.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת דרוד משעני. בפתח דבריו משעני מציג ביקורות על ספריה של כריסטי, הטוענות כי הם ההפך מספרות יפה, ואינם ראויים לקריאה שניה. במענה לביקורות אלה הוא מציע קריאה שונה בספר, חתרנית משהו. אני לא לגמרי מסכימה עם גישתו, אבל אני סבורה כמוהו שלמרות הקלילות לכאורה יש בספר עומק ותחכום.

מומלץ, כמובן.

The Mysterious Affair at Styles – Agatha Christie

עם עובד

2016 (1920)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כותרת משנה: בין ציורים לאנשים

ראובן רובין (1893 – 1974) היה אחד מגדולי ציירי ישראל. הספר "בד בבד" נכתב על ידי כלתו, כרמלה רובין, המשמשת כאוצרת בית ראובן מאז הקמתו ב-1983. עשרים ושמונה פרקי הספר מציגים את ציוריו של ראובן, ציור או שניים לפרק, ומספרים סיפורים הכרוכים באותם ציורים, או במילותיה של הכותבת בפתח דבר: "מצאתי את עצמי "רוקמת" עלילות בשולי הציורים ובין חומרי הארכיון, ואלו הלכו ותפחו ונשתמרו בזכרוני עם השנים". הסיפורים אינם בהכרח נוגעים לתהליך היצירה עצמו – לפעמים הם מספרים על גלגוליו של ציור שאבד ונמצא, לפעמים על תערוכה שבה הוצג הציור – אבל כוללים תמיד מספר מלים על ההתבוננות בתמונה.

אוהבי ראובן ומעריצי ציוריו ימצאו ענין ב"צידו האחר של הקנבס", כמובטח על הכריכה. מבחינתי, כטירונית, זו היתה היכרות ראשונה ומאירת עיניים עם יצירתו ועם עולמו. בעבור קוראים כמוני, שמתבוננים באמנות מודרנית אבל לא ממש רואים אותה, טוב עשתה הכותבת שכללה בפרק הראשון מכתב שכתב ההיסטוריון מרווין לוונטל ב-1926, ובו – על פני שישה עמודים – פרש את דעותיו על "משמעות היצירה האמנותית, על איכויותיה, ועל מה שהיא תובעת מן המתבונן בה". לא אצטט כאן את כל המכתב, כמובן, אסתפק באחת הפסקאות האחרונות, המסכמת את דבריו:

אל תאמר לי עכשו שאולי אני יודע משהו על אמנות, אבל אתה לעומת זאת יודע מה אתה אוהב. ראשית, יכול להיות שאתה לא יודע. שנית, עדיין אינך יודע (וגם אני לא) מה תאהב בעתיד. אם תפתח נכונות להיחשף לאמנות (לעתים תכופות ובפתיחות רגשית) ויש ביכולתך לשנות הרגלים, תגיע לנקודה שתתחיל לאהוב אמנות, כלומר לאהוב את רובין. כשתגיע לזמן הזה, על כל ההנאות הכרוכות בכך, תודה לרובין שאיפשר לך לגלות בתוכך חוש חדש, חוש ההתבוננות.

מצוידת בתובנותיו של לוונטל יצאתי למסע בתחנות חייו של הצייר, ומאחורי הקלעים של בית ראובן. מכיוון שאיני מצויה בעולם האמנות, הייתי מן הסתם מתקשה עם ספר שכולו התבוננות מודרכת בציורים, ולכן השילוב של תמונות עם אנקדוטות מעניינות התאים לי. תרמה להנאה מן הספר ההתלהבות המדבקת שבה נכתב.

כראוי לספר אמנות, "בד בבד" הוא ספר מושקע מבחינה עיצובית, ונעים מאוד לדפדוף.

מומלץ לאוהבי ראובן ולמבקשים להתוודע ליצירתו.

 

עם עובד

2016