תגית: עם עובד

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכז במת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: קים פילבי והבגידה הגדולה

הרולד אדריאן ראסל פילבי, שנודע בשם קים פילבי, מבכירי הביון הבריטי, גויס לביון הסוביייטי ב-1933 עוד בהיותו סטודנט. דעותיו המרקסיסטיות היו ידועות לחבריו, אך משהחליט להעמיד את עצמו לרשות ברית-המועצות, התחזה כאיש ימין, יצא לספרד כעתונאי, ושיגר כתבות תמיכה בפרנקו הלאומני. בתקופת מלחמת העולם השניה גויס לביון הבריטי, והחל לטפס לצמרת. בשלב מסוים אף מונה לעמוד בראש האגף הסובייטי… עדויות של סוכנים עריקים מברית-המועצות לאורך השנים עוררו חשדות כנגד פילבי, וכתוצאה מכך לא מונה לעמוד בראש השרות, אולם הוא הצליח להמשיך בפעילותו עד שנות ה-60. ב-1963 הצליח פילבי להמלט לברית-המועצות, שם חי עד מותו ב-1988.

סיפורו של פילבי נודע ברבים, בין השאר בזכות ספרי עיון שנכתבו אודותיו, כמו גם ספרי בדיון מבוססי מציאות, כמו "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה ו"הגורם האנושי" של גרהם גרין. למרות זאת, ספרו של מקנטייר נקרא במתח ומעורר עניין, גם משום נקודת המבט שבחר בה – החברות בתוך הארגון הבריטי – וגם בשל כשרונו לספר סיפור.

MI6, שרות הביון הבריטי העוסק בפעילות מחוץ למדינה (בניגוד ל-MI5 הפועל בתוכה), מתואר בספר כמועדון חברים אקסקלוסיבי. חבריו ברובם היו בנים למשפחות ממעמד גבוה, בוגרי בתי ספר פרטיים. כדי להתקבל לשרות ולהתקדם בתוכו די היה בהמלצה בנוסח "הוא משלנו", שהחליפה לעתים בדיקות רקע מעמיקות. כך אפשר להסביר את הסתננותם של מרגלים רבים אל שורות הארגון. בדיקה מקיפה היתה אולי מונעת את גיוסו של פילבי, בשל עברו המרקסיסטי, בשל שינוי העמדה הפתאומי משמאל לימין, ובשל נסיונו לגייס ידידה לשרות הסובייטים עוד בשנות ה-30. נסיון זה הוא שיביא בסופו של דבר, שלושים שנה אחר-כך, לנפילתו.

קים פילבי היה אדם שופע קסם, מתיידד בקלות, אהוב מאוד על חבריו הרבים. מקנטייר בוחר להתמקד בחברות בינו ובין ניקולס אליוט, אף הוא איש MI6. בחיפוש ברשת אחר מידע אודות אליוט נמצא כי שמו נקשר בעיקר בשני כשלונות מבצעיים, שהידוע בהם הוא בריחתו של פילבי. מקנטייר מספר על הקריירה המוצלחת של אליוט, שיחסית לפילבי הנהנתן חובב האלכוהול, היה טיפוס סולידי. פילבי ואליוט נפגשו במסגרת הארגון ב-1940, הפכו לחברים קרובים (עד כמה שחברות יכולה להיות קרובה כשאחד מהם מנהל חיים כפולים בסתר), והתקדמו במקביל במעלה ההיררכיה. כשפילבי נחשד בריגול, היה זה אליוט שיצא בנחרצות להגנתו, ואף הצליח להחזירו לשרות לאחר מספר שנות הקפאה. בשל הנאמנות והאמון האלה, תחושת הבגידה שלו כשנחשפה האמת היתה כואבת במיוחד. כך כתב אודותיו ג'ון לה-קארה, שפגש אותו ב-1986, עשרים ושלוש שנים אחרי הפרשה:

חיש מהר התברר שהוא מבקש להכניס אותי למעגל, לגרום לי להתפעל, כפי שהוא עצמו התפעל; לגרום לי לחלוק את יראת הכבוד ואת התסכול שלו לנוכח עוצמת המעשה שנעשה לו; ולהרגיש, אם רק אוכל, או למצער לדמות בעיני רוחי, את חמת הזעם ואת הכאב שהחינוך המעודן שלו והגינונים המושלמים שלו, ועל אחת כמה וכמה המגבלות של חוק הסודות הרשמיים, אילצו אותו להסתיר היטב.

לא נראה לי שמקנטייר התכוון להגן על פילבי, אבל המרגל אינו מצטייר כאן שחור משחור. נכון שהנחת היסוד היא שאנשים אמורים להשאר נאמנים למשבצת בה נולדו, ולפיכך פילבי אמור היה לשמש את הבריטים בלבד. בהתעלם מכך, אי אפשר להכחיש שהיה נאמן לאמונותיו ללא פקפוק לאורך עשרות שנים, ופעל לישומן. הוא הונע על ידי אידיאולוגיה, לא על ידי בצע כסף או הרפתקנות. הוא העמיד פני חבר כשלא היה כזה, אבל זה מה שמרגלים עושים. גם הטיעון החוזר ונשנה שבמעשיו גרם לאנשים לאבד את חייהם נגוע בצביעות, בהתחשב בזירה המלוכלכלת בה מתנהלים משחקי הריגול. טענו כנגדו שהיה צריך לשנות את עמדותיו לנוכח זוועותיו של סטלין, אבל כמו מליונים אחרים הוא טעה לחשוב שניתן להפריד בין הקומוניזם התיאורטי למעשי. כך או כך, מקנטייר אינו מעמיד עצמו בעמדה שיפוטית, אלא בעמדה של מספר, ואת זה הוא עושה מצוין.

"מרגל בין חברים" הוא ספר מעמיק, המסתמך על אינספור מקורות, ואני ממליצה עליו, כמו גם על קודמו, "סוכן זיגזג", שעסק גם הוא בעולם הביון הבריטי במלחמת העולם השניה.

A Spy among Friends – Ben Macintyre

עם עובד

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כותרת משנה: אירופה 1914 – 1949

"לגיהינום ובחזרה" הוא הכרך הראשון משניים (השני עדיין לא ראה אור), שבהם סוקר איאן קרשו את קורותיה של אירופה במאה העשרים. כרך זה עוסק בשנים של מלחמות העולם ומעט אחר-כך. ספרים רבים נכתבו על שתי המלחמות שקרעו את אירופה, וצמצומן לספר יחיד הוא משימה מאתגרת: " אני יודע היטב שעל כל משפט שכתבתי יש למעשה שפע של חיבורים, רובם באיכות גבוהה, פרי עטם של מומחים". קרשו בחר לפיכך לקצר את ארועי המלחמות עצמן, מתוך הנחה שמהלכיהן ידועים ומוכרים לקורא, והתרכז במגמות החברתיות שעיצבו את היבשת. קושי נוסף טמון בנסיון לאגד את אוכלוסית השטח כולו (כולל רוסיה ותורכיה) תחת מגמות מאובחנות. למיטב שיפוטי, המבוסס על הידע המוגבל שלי, קרשו מציג אבחנות משכנעות.

הספר מורכב מעשרה פרקים הערוכים בסדר כרונולוגי.

על הסף: הפרק הראשון מתאר את אירופה שלפני המלחמה הגדולה, ואת הכוחות שהובילו אליה: לאומנות, תיעוש מהיר, תמורות חברתיות, התערערות הסדר הפוליטי. יתכן שהמלחמה היתה פורצת גם ללא הטריגר של רצח הארכידוכס האוסטרי, אך משבוצע הרצח ההדרדרות היתה מהירה. קרשו מצביע על אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לאחר שנתנה ערבות פתוחה לאוסטריה שהציגה אולטימטום לסרביה. שרשרת ההתחמשויות והגיוסים הכלליים, החל ברוסיה ועבור למדינות אירופה האחרות, לא ניתנה לעצירה.

האסון הגדול: פרק זה הוא תיאור כרונולוגי של מלחמת העולם הראשונה. מבחינתי זהו פרק מעניין במיוחד, משום שהידע שלי על מלחמה זו הוא שטחי.

שלום סוער: בראש הפרק ניצב המוטו, ציטוט של מרשל פרדיננד פוש ב-1919: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה". הפרק כולל הסבר על ההסכמים שנחתמו בתום המלחמה, ומתאר את המצב הכלכלי והחברתי הכאוטי בכל המדינות. המגמה הפוליטית השלטת ביבשת היתה סילוק המשטרים הסמכותניים, ובחירה כמעט גורפת בוריאציות על משטר רפובליקני. המעניין במיוחד בפרק זה, בעיני, הוא הדמיון בין מצוקותיהן של מדינות המערב: בכולן שררו בעיות דיור חמורות, בכולן נאלצה המדינה להתמודד עם החוזרים מהקרבות, ולטפל בעשרות אלפי אלמנות ויתומים. גרמניה המובסת לא היתה במצב הגרוע ביותר, למעט אמונתם של הגרמנים שמדינתם לא הובסה, והם נענשים באופן בלתי פרופורציוני.

לרקוד על ראש הר געש: עניינו של פרק זה הוא תור הזהב של שנות העשרים, בהיבטי כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הסכמי לוקרנו ב-1925 יצרו תקוות לעתיד של שלום. בסיומו של העשור היתה היבשת נתונה להשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי בארצות הברית. חלק מן המדינות גלשו, בגלל לחצים חברתיים וכלכליים, חזרה למשטרים סמכותניים. מרתק ללמוד על שגשוג המפלגה הנאצית, שנחלשה מאוד אחרי הפוטש הכושל, על רקע משבר הכלכלה החקלאית, משבר שלובה על ידי הקומוניסטים כנגד הסוציאל-דמוקרטים.

העתיד מטבעו תמיד פתוח, לעולם אינו נתיב חד-סטרי גזור מראש. ויתכן כי בלעדי המשבר הכלכלי שיובא מארצות הברית היתה אירופה ממשיכה בדרכה לעבר צמיחה כלכלית רצופה, חרויות ליברליות ושלטון דמוקרטי אל המישורים שטופי השמש של השלום הביו-לאומי וההרמוניה. אך שום מהמר לא היה שם את כספו על כך. אמנם המשבר המעמיק של השנים שלאחר מכן לא נגזר מראש, אך הוא לא התרחש יש מאין. מתחת למעטה הנוצץ היה "תור הזהב של שנות העשרים" באירופה עידן רצוף כתמים ובעיות.

צללים מִתעבים: פרק זה מתאר את המחצית הראשונה של שנות ה-30, שנים שאופינו בצניחה למשבר הכלכלי וביציאה ממנו. שוב ניכר דמיון רב בקשיים של כל מדינות המערב, כולל גרמניה. האבטלה הגיעה במקומות מסוימים עד לשיעור של חמישים אחוז. בכל אירופה ניכרה עליה של הימין הקיצוני, אך בכל מדינות המערב שרדה השיטה הפוליטית הפרלנטרית, להוציא איטליה, פורטוגל, ספרד וגרמניה.

גרמניה היתה מדינה בעלת דמוקרטיה שברירית, היא חשה שסכנה מרחפת על התרבות שלה, סבלה מפיצול אידיאולוגי ופוליטי חמור […] הממשלה הדמוקרטית קרסה מול גלים של סכנה וקיטוב פוליטי.

גרמניה רצתה לשכתב את הסכמי ורסאי: הסכמי לוקרנו עשו צעד ראשון בכיוון, הויתור של המעצמות על הפיצויים בכנס לוזאן ב-1932 היה ההמשך. לגרמנים זה לא הספיק.

קרשו מפריך את מיתוס הנס הכלכלי של היטלר: היטלר עלה לשלטון כשהכלכלה היה בשיא השפל, וההתאוששות של גרמניה התרחשה במקביל להתאוששות בכל מערב אירופה. קרשו מסביר את סוד הקסם של היטלר במצע שדיבר על גרמניה אחת מול גרמניה מפוררת, על התחדשות לאומית.

רוב המצביעים לא חיפשו מצע מגובש וברור ולא דרשו רפורמות מוגבלות בהתנהלות הממשלה. מפלגתו של היטלר קסמה להם משום שהבטיחה התחלה חדשה על ידי סילוק השיטה הישנה כולה. הנאצים לא רצו לתקן את מה שהיה להגדרתם גוסס או רקוב; הם הבטיחו למחוק הכל ולבנות גרמניה חדשה מתוך ההריסות. הם לא הבטיחו לנצח את יריביהם; הם איימו להשמיד אותם כליל. המסר היה מושך דווקא בגלל הקיצוניות שלו.

אזור סכנה: בפרק זה מתוארים המשטרים וההתפתחויות המדיניות והחברתיות במדינות אירופה עד 1936. דגש מושם על השוואה בין שלוש הרודנויות הגדולות: סטלין והטרור הפנימי, מוסוליני והשאיפות האימפריליסטיות באפריקה, היטלר ושאיפות ההתרחבות באירופה. פן מעניין נוסף בפרק הוא חולשת חבר הלאומים: כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן ב-1931, כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ב-1936, פלישת גרמניה לחבל הריין המפורז – כל אלה זכו לגינוי בקול ענות חלושה ללא תגובה אופרטיבית. פרק זה מסתיים עם התיצבות הרודנויות זו מול זו בספרד: היטלר ומוסוליני תמכו צבאית בפרנקו, סטלין סיפק סיוע צבאי לרפובליקנים.

לעבר פי התהום: הפרק מתרכז בארועי שלוש השנים שלפני המלחמה. מלחמת האזרחים בספרד הוותה מעין ניסוי כלים עבור הרודנויות, אך לא היתה לה השפעה על המלחמה באירופה. דגש ניתן להתיחסות המערב לאיום הבולשביקי, ומקום נרחב תופסת המדיניות הפייסנית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהסכם מינכן ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מעניין לציין שההתיחסות של קרשו לפייסנות אינה שלילית באופן גורף:

גם אם ראשיתה במניעים הנעלים ביותר, הפייסנות היתה, כדברי צ'רצ'יל, "סיפור עגום של טעויות בשיקול הדעת מצד אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות", שיצרו "סדרת תמרורים בדרך לאסון". אין ספק בדבר "כוונותיהם הטובות" של הפייסנים בבריטניה ובצרפת, אך חינוכם, נסיונם וההכשרה הפוליטית שלהם לא אפשרו להם להתכונן למפגש עם גנגסטר בזירה הבין-לאומית. הם פשוט לא היו יריבים שקולים להיטלר. הם חשבו שיוכלו לשאת ולתת על שלום גם על חשבון השלכתה של מדינה נוספת לכלבים. הוא רצה מלחמה לכל דבר.

גיהינום עלי אדמות: למהלכי המלחמה מוקדשים בפרק זה עמודים בודדים בלבד. עיקרו של הפרק הוא תיאור חווית המלחמה עבור האזרחים ועבור החיילים בדגש על מעשי הזוועה והברבריות. תוצאות המלחמה: מיגור מוחלט של הפשיזם, חלוקת אירופה בין שני גושים (בניגוד למלחמה הראשונה שפירקה אימפריות והחליפה אותן במדינות לאום שסועות), החלפת עריצות אחת (גרמניה) באחרת (ברית המועצות) במזרח, החרבת גרמניה בתבוסה ללא עוררין (בניגוד להכחשה הגרמנית את התבוסה במלחמה הראשונה), נוכחות אמריקאית (בניגוד להתבדלותה אחרי המלחמה הראשונה), הכרה שהיבשת פסעה בנתיב התאבדות ולפיכך יש צורך בהתחלה חדשה.

מעברים שקטים בעשורים חשוכים: הפרק סוקר מגמות חברתיות במחצית הראשונה של המאה העשרים:

אוכלוסיה – למרות המלחמות האוכלוסיה גדלה מ-500 מליון ב-1913 ל-600 מליון ב-1950, בזכות שיפור בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה, תיעוש, נדידה מהכפר לעיר, תופעת הפליטים והעקורים, השתלבות נשים בכוח העבודה.

כלכלה – גלובליזציה, צמיחה כלכלית בשל הגברת היצור במלחמה, חדשנות טכנולוגית ומדעית, מעורבות המדינה בכלכלה, דומיננטיות אמריקאית, ההבדל בין מערב ומזרח.

חברה – רציפות מוסדית וחברתית, ניידות חברתית מצומצמת, חוסר יכולת לשפר מעמד חברתי, זכות הצבעה לנשים בשל הכרה בתרומתן למאמץ המלחמתי אך ללא שיפור במעמדן יחסית לגברים.

אינטלקטואלים – חלוקה גסה בין אנטי-פשיזם לאנטי-קומוניזם עם כל גווני הביניים ועם מגמות מנותקות מהפוליטיקה.

כנסיה – ירידה במספר המבקרים בכנסיות, בעיקר הפרוטסטנטיות, העמדה הבעיתית של מוסדות הכנסיה נוכח ההשמדה.

בידור פופולרי – פריחה של הקולנוע ושל המוסיקה הקלה, אסקפיזם, אמריקניזציה

מתוך האפר: אחרי המלחמה חוותה אירופה תקופה קצרה של נקמה: עשרות אלפים הוצאו להורג בכל רחבי אירופה, בדרך-כלל ביוזמות פרטיות שארכו זמן קצר עד שהמדינה התערבה ושמה להן סוף. ביוגוסלביה נערכו טיהורים ברשות המדינה, בעיקר נגד ה"אוסטשה" הקרואטים. במזרח אירופה גורשו מליוני גרמנים לגרמניה או לקצות ברית המועצות – לפחות חצי מליון איבדו את חייהם כתוצאה מכך, וגורלם של עוד מליון וחצי אינו ידוע. כמו כן נערכו גירושים הדדיים של צ'כים, סלובקים, אוקאינים, הונגרים ועוד. משפטי נירנברג לוו במשפטים נוספים, שיצרו תהודה הולכת ופוחתת. בגרמניה נכשלה הדה-נאציפיקציה: הבירוקרטיה הכרוכה בכך היתה מעבר לכוחותיהם של הכובשים, והנטיה הכללית היתה יותר לשקם ופחות להעניש. ב-1949 התברר שאירופה, על שני חצאיה, עלתה על דרך ליציבות ולצמיחה. הגורמים לכך לדברי קרשו: קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה; השפעת הטיהור של פושעי המלחמה ומשתפי הפעולה; גיבוש חלוקתה של אירופה לטווח ארוך; הצמיחה הכלכלית שהחלה להמריא לקראת סוף שנות הארבעים; הסכנה החדשה של הלחימה האטומית.

הכל נראה ברור בדיעבד. כמה מן המגמות אפשר היה לאבחן בזמן אמת? ואם ניתן היה לאבחן, מה ניתן היה למנוע? האם בעוד שנים נסתכל לאחור על ימינו ונתייחס לארועי היום – כמו ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד האירופי, או גילויי התוקפנות של רוסיה כלפי פינלנד בשל רצונה להצטרף לנאט"ו – כאל ציוני דרך בהיסטוריה החדשה?

כך או כך, "לגיהינום ובחזרה" הוא ספר מקיף ומרתק, שמציע שפע של ידע. כוחו, בעיני, הוא דווקא במסגרת המצמצמת ובמבט מלמעלה על ארועי התקופה. אני מרגישה שהועשרתי, ושמחה להמליץ עליו.

To Hell and Back – Ian Kershaw

עם עובד

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

אברהם סוצקבר, מחשובי המשוררים ביידיש, התגורר בוילנה כשהעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ביוני 1941. יחד עם חבריו ניסה להמלט מזרחה, אך ההתקדמות הגרמנית היתה מהירה יותר, והוא שב לעירו. בחלקו הראשון של הספר, "בציפורני הגרמנים", תיאר את התקופה שבין הכיבוש להקמת הגטו, שלושה חודשים מאוחר יותר. הגרמנים, בשיתוף פעולה נלהב של הליטאים, פתחו במסע רצח. במהלך אותו קיץ נרצחו בפונאר 35,000 יהודים, כמעט מחצית מן הקהילה. אלה ששרדו סבלו מחוקים מגבילים ומהשפלות. סוצקבר עצמו נתפס יום אחד ללא הטלאי, ואולץ – יחד עם רב זקן ונער צעיר – לרקוד ערום סביב מדורה בה הועלו באש ספרי תורה. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות בעיר – אחד מהם הושמד תוך זמן קצר – וסוצקבר החל בפעילות בתחומי התרבות, כתיבה, בימוי, עבודה עם נוער ועוד. במסגרת העבודות שנאלץ לבצע עבור הגרמנים צורף למה שהיהודים כינו "בריגדת הנייר" – מיון ספריות וארכיונים יהודיים: חלק מן האוצרות הועברו לגרמניה, הרוב הושמד. סוצקבר וחבריו הצליחו להציל כמה מסמכים, והטמינו אותם במקומות מסתור שונים בגטו. את קורות הגטו תיאר בחלקו השני של הספר, "מאחורי השער". חלקו השלישי של הספר, "ארגון הפרטיזנים", מוקדש לפעילות המחתרת בראשותם של יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן. בספטמבר 1943, ממש לפני חיסול הגטו, הנהגת המחתרת, שעד אז סברה שיש להגן על הגטו מבפנים, קבלה את העמדה לפיה מקומו של הפרטיזן ביערות, וקבוצות של לוחמים החלו מבקיעות לעצמן דרך החוצה. סוצקבר נמנה עם אחת הקבוצות הללו. במרץ 1944, בהשפעת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", נשלח מטוס סובייטי להעביר את סוצקבר ואת אשתו מן השטחים שבשליטת גרמניה למוסקבה. חלקו הרביעי והאחרון של הספר, "באפר הלוחש", מתאר את הנסיונות שעשו הגרמנים להשמיד הוכחות לרציחות בפונאר, שם נקברו בקברי אחים 100,000 איש, מהם 70,000 יהודים.

הסופרים איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן יזמו מפעל תיעוד תחת השם "הספר השחור", שנועד לתעד את מעשי הגרמנים בשטחים הסובייטים. ספרו זה של סוצקבר היה אמור להוות חלק מן התיעוד שלא יצא אל הפועל, ו"גטו וילנה", שנכתב בין מרץ לדצמבר 1944 במוסקבה ובוילנה, ראה אור כספר עצמאי במוסקבה ובפריז. במבוא לספר מטופלת בדקדקנות יתרה סוגית ההבדלים – המזעריים – בין שתי ההוצאות, המיוחסת ברובה לדוקטרינה הסוביטית ולצנזורה שהפעילה. הכותבים טוענים שמסיבה זו לא ניתן דגש מספיק לשיתוף הפעולה של הליטאים, וחלקו של אבא קובנר הלא-קומוניסט מוזער. לא מצאתי לזה סימוכין בטקסט עצמו. כמו כן דנים הכותבים בהרחבה בשאלה מדוע לא התייחס סוצקבר בספר לשירה שכתב בגטו. שאלה תמוהה ושאינה במקומה, לדעתי, הן משום שיש התיחסות מסוימת לשירה, והן משום שזכותו של סוצקבר לבחור מה לכלול בספר. בקצרה, המבוא, שנראה לי מעניין בשעת קריאתו, איבד מטעמו נוכח עוצמתו של הספר, וטוב היה אילו נכתבו הדברים באחרית דבר במקום במבוא, או בספר מחקר נפרד.

הספר משלב בין הציבורי לפרטי. סוצקבר התייחס בספר לחוויותיו שלו, אבל הסתמך רבות על עדויות של אחרים כדי להביא בפני הקורא את סיפורה השלם של קהילת וילנה בתקופת השואה. למעט התיאור הרגשי של ההשפלה שעבר לפני תקופת הגטו, כמתואר למעלה, בשלושת חלקיו הראשונים של הספר שמר הכותב רוב הזמן על נוסח מרוחק של מתעד, ויצר יריעה רחבה של קורות התקופה, תוך שהוא עוסק בכל ההיבטים של החיים ושל המוות בגטו ובסביבתו. לרגשותיו נתן דרור מועט במשפטים ציניים בודדים:

קיטל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד "הרמוני" […]. ביודעו שבגטו פועל ארגון פרטיזנים לא סמך נויגבאואר אלא על קיטל לבדו, ששמו ברציחת יהודים נודע לתהילה, ותהילתו הגיעה עד הנה ממרחק מאות קילומטרים […].

על החוויות האישיות הקשות שלו עצמו דיווח כמעט בלקוניות:

הלכתי אל אמי. היא בישרה לי שתהיה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמי שכחה את החוק שקבע מורֶר – כל יילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מורֶר מולאה.

טרם התעשתי מן האסון עם הילד, וכבר אסון חדש: אני הולך אל אמי, והיא נעלמה. נודע לי שאוברהרט, הסוכן הגרמני, הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שפיטלנה 7, שם גרה אמי, ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם – לפונאר.

סוצקבר היטיב לתאר את טירוף התקופה, את סחרור החוקים וההגבלות שהשתנו חדשות לבקרים:

אי אפשר למנות את סדרת החוקים והפקודות שהושתו על הגטו. אנסה להביא רק צרור קטן לשיפוטו של האדם הנורמלי, אם יוכל להבין זאת.

בספר ניתן ביטוי עז לאכזריות, לדרך בה תעתעו הגרמנים בקהילה היהודית המבועתת, וגרמו להם למרות הרציחות האינסופיות להאמין שיש תקווה:

לשכתו של נויגבאואר בגסטפו השכילה להטעות בעורמה את האוכלוסיה בכל מיני אופנים. מאה מהחטופים נשלחו באמת לעבודה ליד פסקוב. משם הם כתבו מכתבים. שמחה אחזה ביהודי וילנה, כל אחד מהם חשב שבנו חי, שאביו ישוב בקרוב.

אותו ברונו קיטל, שהוזכר קודם, תואר כך, באחד מתיאורים רבים של חדוות הרצח:

בעת חיסול גטו וילנה ציווה קיטל על עושי דברו שיוציאו בשבילו החוצה פסנתר. הוא התיישב והתחיל לנגן. באותה שעה חשפו הכאפונעס מָלינה [מקום מחבוא], והוציאו משם בחור יהודי. הבחור בכה, התחנן שישאירו אותו בחיים. כשהוא ראה את קיטל ליד הפסנתר, הוא נפל לרגליו. קיטל שלף את האקדח שלו, ובעוד יד אחת יורה בבחור לא הפסיקה ידו השניה לנגן.

ולצד אותם תיאורים בלתי נתפסים, גם רגעים קטנים של חסד:

על הקונצרט הראשון בגטו: כאוויר הרים לחולה ריאות, כך השפיעה התזמורת על תושבי הגטו. יופיו של העולם, למענו התעורר הרצון להלחם.  

על הספריה שנפתחה על ידי הרמן קרוק ב-10 בספטמבר 1941, ימים בודדים לאחר כינוס היהודים בגטו: אנשים שבימים כתיקונם קראו רק לעתים רחוקות מיהרו עתה לספריה. ספר נעשה חבר, היה נחמה בבדידות. במָלינות,  במערות התת-קרקעיות, לאורו של בדל נר, לאורה של קרן אור זעומה שחדרה מבעד לסדק קראו ספרים […] בנובמבר הצטמצמה אוכלוסית הגטו בארבעים אחוז, ואילו מספר הספרים שנקראו גדל כמעט בשליש.

לסיפורן של דמויות רבות ניתנה במה בספר, לוחמים, אנשי תרבות, אנשים שסיכנו את עצמם בהברחות חוזרות ונשנות של מזון ושל נשק, אנשי היודנראט שסוצקבר לא שפט, ואנשי המשטרה היהודית ובראשם דסלר, שאותו שפט לחומרה. וגם יאנובה ברטושביץ', שבמשך תקופה הסתירה אותו (עד ששכן ראה אותו, ולכן עזב וחזר לגטו), ולא הסתפקה בכך אלא דאגה גם למזון למשפחתו:

פעם אחת תפס אותה שוטר בשעה שתחבה את הלחם. הוא איים עליה שאם תעשה כן עוד פעם, תירקב בכלא לוקישקי. למחרת היא שבה והלכה אל השער, תחבה תחתיו את הלחם והביאה לי מכתבים.

כאמור, בשלושת החלקים הראשונים של הספר הסגנון מאופק למדי. החלק הרביעי שונה מבחינה זו. סוצקבר מתאר, מפי עדים, את הנסיונות להשמיד עדויות לרצח בפונאר. שמונים יהודים, כבולים ברגליהם, נאלצו לבצע את העבודה, שתוכננה בקפדנות של מהנדסים, החל מחפירת הקברים והוצאת הגופות, דרך הקמת המוקדים לשריפת הגופות, וכלה בטיפול בעצמות שלא נשרפו ובאפר. נאסר על היהודים להתייחס לגופות כגופות. המילה שהותר להשתמש בה היתה "פריטים", ואף נקבעה שיטה לחישוב מספר ה"פריטים" במקרה של גופות בלתי שלמות. בשעות שאחרי העבודה נאלצו היהודים להתגורר בתוך בור עמוק. לקראת סיומו של הפרק המזעזע הזה, שקראתי באותה חלחלה בה נכתב, סוצקבר, שביקר בפונאר במהלך העבודה על הספר, התפרץ:

שהאדם חזק יותר מהמוות – חשתי לראשונה רק היום, ב-18 ביולי 1944, כשהלכתי לפונאר, אל קברותיהם של יותר ממאה אלף איש. איך אני יכול לרשום בשלווה כזאת את חוויותי, איך אני יכול בכלל לכתוב על מה שראיתי שם – בעצמי איני מסוגל לתפוס.

אמי בפונאר, יַלדי, חברי, מה אני אומר? הרי אף אחד איננו עוד, הרי את גופיהם שרפו על המוקדים ואת עצמותיהם כתשו, שלא יישאר שום זכר. נדמה לי שגם לבי נשרף על המוקד. דבר-מה אחר הולם בקרבי. השנאה אולי.

(ביוני 2016 נחשפה מנהרת הבריחה שנחפרה על ידי היהודים שהועסקו בהשמדת הראיות לרצח)

"גטו וילנה" הוא מסמך מרשים וחודר אל לב, שיחודו בכתיבה המהלכת בתבונה בין עדות לתיעוד, ובמועד כתיבתו סמוך כל כך לארועים. ספר קשה לקריאה אך מומלץ מאוד.

ווילנער געטא / אברהם סוצקעווער

עם עובד

2016 (1944)

תרגום מיידיש: ויקי שיפריס

מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי

"שקט, שקט" (שטילער, שטילער), השיר על פונאר, הולחן בגטו על ידי הילד אלכסנדר וולקוביסקי (תמיר), אז בן 11. את המלים כתב שמרקה קצ'רגינסקי, איש תרבות ופרטיזן. התרגום הוא של אברהם שלונסקי

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

"השם הטוב" הוא סיפורו של דור שני להגירה. אשימה ואשוק, שניהם ילידי בנגל שבהודו, בנו את חייהם בארצות הברית. אשוק הגיע לשם מבחירה לצורך לימודים, אשימה הצטרפה אליו בעקבות נישואי שידוך. עם סיום לימודיו של אשוק החלו השניים להגשים את החלום האמריקאי – משרה טובה, בית בפרברים, מכונית. יחד עם זאת, בתוך ביתם ניהלו אורח חיים הודי מסורתי, ומרבית חבריהם היו אף הם מהגרים. למרות געגועיהם למשפחה שהשאירו בבנגל לא שקלו חזרה למקום מוצאם, אך למרות ההשתלבות המוצלחת במקומם החדש תלווה אותם תמיד תחושת זרות.

להיות זר, מתחילה אשימה להבין, הוא כמין הריון לכל החיים – ציפיה תמידית, נטל קבוע, תחושה מתמשכת של אי-שייכות. זו אחריות לא-פוסקת, מאמר מוסגר בתוך מה שהיו פעם חיים רגילים, לגלות שהחיים הקודמים נעלמו, הוחלפו במשהו מורכב ותובעני יותר. להיות זר, כמו ההריון, מאמינה אשימה, הוא משהו שמעורר באנשים אחרים אותה תחושה של סקרנות, אותו שילוב של רחמים וכבוד.

משנולדו ילדיהם הפער בין תרבותם מבית ותרבותם מחוץ העמיק מצד אחד והטשטש מצד שני. לילדים הם נראו מיושנים, בביקוריהם בבנגל הילדים לא חלקו איתם תחושה של שיבה הביתה, ומנהגי ארצות הברית פלשו אל תוך חייהם.

הדמות המרכזית בספר היא של גוגול, הבן הבכור. נהוג בתרבות ממנה באה המשפחה לתת לכל אחד שני שמות: שם אחד הוא לשימוש המשפחה, מעין שם חיבה, ושם פורמלי – הוא השם הטוב – שנבחר בכובד ראש ונושא משמעות. כך אשימה – שאין לה גבול, חסרת גבולות – נקראת בפי קרוביה מונו, ואשוק – שמעל לכל צער – הוא מיתו בפי משפחתו ובפי חבריו. מכיוון שלא ניתן לשחרר את הבן מבית החולים האמריקאי ללא רישום שמו בתעודת לידה, והמכתב מהסבתא-רבתא שהיתה אמורה לבחור את השם הטוב התמהמה, הפך שמו היומיומי גוגול להיות שמו שברשומות. כשעמד גוגול להרשם לבית הספר, החליטו הוריו סוף סוף מה יהיה שמו הטוב, ניחיל – השלם, המקיף הכל – אך הילד כבר התרגל להקרא גוגול, וכך הפך זה להיות שמו הרשמי. כשאחותו הצעירה נולדה, ההורים, למודי נסיון, בחרו מיד את שמה הטוב, סונאלי – זהובה – ושמה בפי משפחתה התגלגל לסוניה.

איך מרגיש ילד שנדרש להיות אמריקאי בחוץ ובנגלי בבית בעודו נושא שם רוסי, ילד שמבלה את חופשותיו לא במחנה קיץ עם חבריו אלא בבנגל עם קרובים הזרים לו, שחוגג ימי הולדת לא עם פיניאטה ופיצה אלא עם קהל גדול של חברי הוריו וכיבוד ממטעמי הודו? גוגול אינו מתואר כילד סובל – יש לו הורים טובים וחברים קרובים – אבל הוא בהחלט קרוע ומתלבט ומודע לזרותו. תחושת הזרות הזו תגרום לו להתאמץ להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ותרחיק אותו ממשפחתו. שנים רבות תעבורנה בטרם יגלה מחדש את הוריו כבני אדם, ובטרם יצליח לבחור את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, בין שורשיו לתקופתו.

"השם הטוב", כמו ספרה האחר של ג'ומפה להירי, "הבקעה", קריא מאוד, זורם, כתוב בפשטות אך מעמיק ומשכנע. הסופרת "ניקתה" את הסיפור מאלמנטים שאפשר למצוא בדרך-כלל בספרים העוסקים במהגרים למערב, כמו גזענות, שנאת זרים, קושי של הגברים להסתגל לתפיסות מגדריות שוויוניות וכיוצא באלה, וכתוצאה מכך זהו אמנם סיפור שנובע מהגירה, אך אינו נדחק לתוך המסגרת הזו. כל מי שחווה מעבר בין תרבותי, או שבחר בדרך חיים שונה מזו שבחרה עבורו משפחתו, ימצא בספר מקבילות לחייו, ויגלה הבנה ואמפתיה הן כלפי דור ההורים והן כלפי הדור השני.

מומלץ

The Namesake – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שלומית אפל

ארועי ליל הבדולח (הלילה שבין 9.11 ל-10.11.1938) עומדים במרכזו של ספר זה. בעיר, ששמה נשאר עלום, תוצאות אותו לילה היו קשות מבמקומות אחרים (יחסית לגודל האוכלוסיה): ארבעה יהודים נרצחו, יהודי אחד וסוכנת הבית הקתולית שלו התאבדו. הסופר, יליד העיר, מנסה להבין מה בדיוק ארע שם, למה פרצו הפרעות, מה היה הרקע, מי היו האנשים שלקחו חלק בארוע, ובעיקר מה היה טיבם של אלה שלא לקחו בו חלק, שהתרחקו בהקלה אחרי שנאמר להם "מי שלא יהודי אין לו מה לפחד", שסגרו חלונות ודלתות כדי לא לשמוע את צעקות המעונים, שרחצו בנקיון כפיהם כשסברו שאין זה מתפקידם להתערב אם המשטרה עצמה שומרת מרחק: גם אפס-מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צפייה, ריצה-כדי-לצפות, ריצה-כדי-להקשיב, ריצה-כדי-לצפות-ולהסתלק, ריצה-כדי-להקשיב-ולהסתלק, שמיעת-משהו-בלי-לגשת, אי-ביאה-כשנקראים-לבוא, התעוררות-מהשינה, דאגה, הליכה-לראות-מה-קרה והסתלקות-מפחד-איומים, גם אלה מעשים.

הספר מספר על מקום אמיתי ועל אנשים אמיתיים. הפרטים שונו כדי להגן על העדים. שלוש חקירות התנהלו באשר לארועי אותו לילה: המשטרה המקומית פתחה בחקירה ביום שאחרי. חקירה זו הופסקה בהוראת הגסטפו, שערך "חקירה" משלו, במהלכה הורה לעדים מה לומר (שאלו אותי: לא הכרת אף אחד, נכון? מנעימת השאלה הסיקה העדה: שלא כדאי לי להסגיר אף אחד ובאמת פחדתי ולא הסגרתי), והורה לטייח עובדות ולשנות מסמכים, כמו תעודות פטירה של הנרצחים (שם הם הודיעו לי שכתבתי בלילה תעודת פטירה שמדובר בה על רצח ובוודאי טעיתי, כי לפי הבירורים שלהם זו היתה התאבדות. האדון ריינהולד פרידלנדר נפל במדרגות ותוך כדי נפילה נעץ לו סכין בחזה). לאחר המלחמה נערכה חקירה נוספת, וכמה אנשים הועמדו לדין. חלקם הורשעו.

מבנה הספר בלתי שגרתי. הוא עשוי כמונטאז´ של עדויות, משולב בהערות קצרות של הסופר. הסגנון נע מדיבור ישיר לעקיף, משפטים נחתכים באמצע לטובת ציטוטים, מעשים ממוספרים תוך כדי הטקסט, באחד הפרקים המשפטים מתחילים בסוף השורות, דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ועוד כהנה וכהנה טריקים, שלמען האמת כוונתם אינה ברורה לי. אילנה המרמן, שתרגמה יחד עם רוני לוביאניקר, הוסיפה אחרית דבר, ובה התייחסה למבנה היחודי של הספר. לדבריה המטרה היתה ליצור אי מנוחה אצל הקורא, לא לאפשר לו לשקוע בסיפור שגרתי, אלא לגרום לו להתמודד עם ההתרחשויות כאילו הוא חווה אותן בעצמו, לגרום לו למחשבות מסוג מה היה הוא עצמו עושה באותו המצב. כהשוואה היא מביאה את היינריך בל, זיגפריד לנץ וגינתר גראס שעסקו בנושאים דומים, אך לטענתה עשו לקורא חיים קלים כשהביאו סיפור מסודר ומובנה. האמירה הזו נשמעת לי תמוהה, אם חושבים למשל על גראס שספריו לא ממש עונים להגדרה של ספר מובנה וקל לקריאה, או על ספר כמו "בליארד בתשע וחצי" של בל שהוא אמנם ספר מובנה כהלכתו אבל קל הוא לא. אני מודעת לכך שספרים משפיעים בצורה שונה על קוראים שונים, ואילנה המרמן מן הסתם הושפעה כפי שהיא מעידה, אבל אני יכולה להעיד רק על עצמי, ואותי טכניקת הסיפור עצבנה. יש לסופר המון מה להגיד, ואלמלא היה הנושא קרוב לליבי אני חושבת שהייתי מחמיצה את מרבית המסרים. מכיוון שהספר נראה לי חשוב התמדתי בקריאה. 

גם ריבוי הפרטים בספר מיותר לדעתי. הספר נכתב ב-1973, הרבה אחרי הארועים, הרבה אחרי שאנשים הועמדו לדין וחלקם הוענשו. מי בדיוק עשה מה באיזו דקה כבר לא היה חשוב בעת כתיבת הספר. אם הסופר היה מעונין לפתוח את הפרשה מחדש, ולהרשיע את אלו שחמקו מעונש, או אז לכל פרט היתה משמעות. אבל הוא הרי טורח מאוד להסתיר פרטים מזהים. מה שחשוב כאן הוא המסר, ולדעתי אצל מרבית הקוראים שאינם מצויים בפרטים ההיסטוריים הוא ילך לאיבוד בתוך שפע המלל, וחבל.

ולמרות הליקויים אני ממליצה לקרוא. זהו ספר חשוב, שעוסק בלילה גורלי ובהשלכותיו החורגות ממסגרת השואה, ומעמיד לדיון שאלות קשות של אשמה ואחריות.

Mordver laufe – Manfred Frank

עם עובד

1990

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר ואילנה המרמן

"ניצב כל הלילות", שהוא מעין ספר המשך של "אל תגע בזמיר", הוא בעצם הנוסח הראשון של הספר הידוע. ג'ין לואיז פינץ', אשה צעירה בשנות העשרים לחייה, מגיעה מניו-יורק לבקר את אביה אטיקוס במייקום שבאלבמה, לבו של הדרום האמריקאי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים. תשעים שנה אחרי הרצחו של לינקולן, ארצות-הברית עדיין מתבוססת בסוגיות של שוויון זכויות לשחורים. בשנה בה מתרחשת עלילת הספר פסק בית המשפט העליון של ארצות-הברית כי יש לבטל את ההפרדה הגזעית בחינוך הציבורי, פסיקה שהסעירה את הרוחות, הן בקרב תומכי ההפרדה, והן בקרב המתנגדים למעורבות הפדרלית במדיניות הממשל של מדינות האיחוד. הספר עמוס בפלשבקים מילדותה של ג'ין לואיז (שכילדה כונתה סקאוט), ומהם לומד מי שלא קרא את "אל תגע בזמיר" על המשפט שניצב במרכז אותו ספר, משפט שבו שימש אטיקוס כסניגורו של טום רובינסון, צעיר שחור שהואשם באונס בחורה לבנה. ג'ין לואיז, שראתה מאז ומתמיד באביה מצפן מוסרי, מזדעזעת כשהיא מגלה שהוא משתתף במפגש של מועצת האזרחים הלבנים, ואינו מוחה כשנישא במפגש נאום גזעני.

אטיקוס שב"אל תגע בזמיר" נחקק בלב הקוראים כדמות מופת, לוחם צדק אמיץ, מגן השחורים. מסיבה זו הופעת "ניצב כל הלילות", המעורר ספקות לגבי שלמות אופיו, עוררה תרעומת (תרעומת שקצת מצחיקה אותי, כי הרי אין המדובר בהשחרת פניה של דמות אמיתית, אלא של דמות בדויה פרי דמיונה של הרפר לי). לדעתי, קריאה דקדקנית ב"אל תגע בזמיר" מגלה שתדמיתו של אטיקוס בעיני הקוראים מושלמת יותר מכפי שהתכוונה הסופרת. אטיקוס לא התנדב לייצג את טום רובינסון – "קיויתי כי חיי יחלפו בלי שאיאלץ לטפל במשפט מסוג זה, אך ג'ון טיילור הצביע עלי ואמר: 'אתה האיש!'"("אל תגע בזמיר", עמ' 90) – והוא לא דחה את המינוי, כי לא יכול היה לנמק את הסירוב לילדיו. משעה שהוטל עליו תפקיד הסניגור, הוא מילא אותו בשלמות, משום שהיה חייל נאמן בשרות החוק והמשפט. סובלנותו ותמיכתו הבלתי מסויגת בחופש הדיבור חלו גם על האנשים שתכננו לבצע לינץ' בטום, וכך אמר אחרי הארוע לסקאוט ולאחיה ג'ם: "איני רוצה כי תשמרו לאנשים הללו טינה בענין זה, ויקרה אשר יקרה" ("אל תגע בזמיר", עמ' 157). כשקוראים כך את הספר הראשון, עמדותיו של אטיקוס בספר השני נראות פחות מפתיעות.

שמו של הספר באנגלית לקוח מישעיהו כ"א, ו': כִּי כֹה אָמַר אֵלַי, אֲדֹנָי: לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה, אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד. הביטוי "לך העמד המצפה" ללא ניקוד הוא קצת סבוך כשם לספר, והבחירה בביטוי קל יותר מאותו פרק, שני פסוקים אחר-כך, נראית לי מוצלחת: וַיִּקְרָא, אַרְיֵה–עַל-מִצְפֶּה אֲדֹנָי, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם, וְעַל-מִשְׁמַרְתִּי, אָנֹכִי נִצָּב כָּל-הַלֵּילוֹת.

הספר נפתח במאמר מעניין שכתבה ד"ר סוניה וינר אודות הרקע ההיסטורי והתקופתי ואודות הספר. כדאי לקרוא.

אני אוהבת מאוד את "אל תגע בזמיר". קראתי אותו לפני שנים רבות יותר מפעם אחת, ולאחרונה, בשל ההמולה סביב הספר החדש, קראתי אותו שוב, ולא נס ליחו. התלבטתי אם לקרוא את "ניצב כל הלילות", כדי לא לקלקל את הטעם הטוב, ובדיעבד אני שמחה שקראתי. הוא אמנם פחות מגובש ופחות מרגש מקודמו, אבל הוא משקף מציאות מסוימת, מעלה דילמות מעניינות, ומעשיר את חווית ההיכרות עם בני פינץ' ועם תקופתם.

Go Set a Watchman – Harper Lee

עם עובד וידיעות ספרים

2016 (2015, 1957)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

סימון, גבר כבן ארבעים וחמש, ודוד, ילד כבן חמש, הגיעו באניה ממקום כלשהו, לא ברור איפה הוא ומה הוא, אל מדינה חדשה, לא ברור היכן היא, כדי להתחיל חיים חדשים. אין לנו שום רקע על חייהם הקודמים, לא ידוע לנו למה עזבו הכל מאחוריהם. כל שאנו יודעים הוא שדוד – זה כנראה לא השם שניתן לו בלידתו – איבד קשר עם הוריו, וסימון נטל על עצמו לאתר את האם האבודה.

לו ולילד יום הולדת משותף. כלומר מאחר שהגיעו באותה אניה עצמה באותו יום עצמו נקבע להם כיום הולדתם יום הגעתם המשותף, כניסתם המשותפת לחיים חדשים.

מכאן מתגלגל לו סיפור הזוי, עמוס דמויות ביזאריות ותפניות לא הגיוניות, ושום דבר אינו מה שנדמה שהוא. עובדת מרכז הקליטה היא צעירה חביבה להוטה לעזור, אבל גם אשה קשת לב שמניחה לשניים לישון בחוץ בקור. סימון הוא אפוטרופוס מסור, אבל בלי סיבה הוא בוחר בחירה אקראית לכאורה באשה משונה להיות אמו של הילד. ליתר דיוק, אין כאן בחירה מושכלת או רשלנית: הוא משוכנע משום מה שזו היא אכן האם האבודה. הסוורים, שבחברתם סימון עובד בנמל, הם פילוסופים במסווה. ומעל הכל, דוד עצמו הוא ילד מיוחד, לפעמים ילדותי, לפעמים בוגר עד מאוד. ובכלל, כל הספר נע על התפר הזה שבין נורמליות ליחודיות ולמוזרות, לעתים גולש לקפקאיות, לעתים נרגע אל תוך שגרה מוכרת, דן לסירוגין, ובאותו כובד ראש, בענינים שברומו של עולם ובפתיחת סתימה בשרותים.

אני נותנת לקוטזי קרדיט שמאחורי התעתועון הזה מסתתרות כוונות ותובנות. אבל אם אכן ביקש לאתגר את הקורא, ולגרום לו לצלול ולדוג מכל השפע שאולי מסתתר מתחת, עם החתומה מטה הוא פספס לגמרי. אני אוהבת ספרים רבי משמעות ומרובי רבדים, ספרים שיש בהם קישורים ואזכורים לתופעות תרבותיות, להיסטוריה, למדעים, ספרים שמעידים על רוחב האופקים של הכותב, ומחייבים קריאה דקדקנית כדי ליהנות מהם הנאה עמוקה, כזו שנשארת עם הקורא גם אחרי שסגר את הספר (נבוקוב, לדוגמא, כתב ספרים שכאלה). אבל קוטזי בספר הזה גם מספר סיפור לא מושך, בעיני, וגם מחביא את כוונותיו עמוק מדי, כך שפיצוח הספר הוא לא בגדר הנאה אלא בגדר עבודה.

קוטזי עצמו מתאר טוב ממני את מה שחשתי כלפי הספר הזה:

"ערב טוב," היא אומרת. "נחזור למקום שהפסקנו בו בשבוע שעבר ונמשיך את עיוננו בנושא השולחן – השולחן וקרוב משפחתו הכסא. כזכור לכם, דברנו על סוגי השולחנות השונים שקיימים בעולם, וסוגי הכסאות השונים. שאלנו את עצמנו איזו אחידות יש מאחורי השוני, מהו שעושה את כל השולחנות שולחנות ואת כל הכסאות כסאות".

בשקט הוא קם וחומק מן החדר.

[…]

האמת היא שמקומו לא במכון הזה. ההתפלספות רק עושה אותו קצר רוח. לא מעניינים אותו כסאות או הכסאיות שלהם.

ובמילותי שלי: לא לטעמי.

The Childhood of Jesus – J. M. Coetzee

עם עובד

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

זהירות, ספוילרים בסקירה

"הסחרחרת שבים" הוא ספר התבגרות, המתרחש בעיקרו על הרקע הקשה של מלחמת העולם השניה. רוב, בן שש בפתיחת הספר, הוא ילד אוסטרלי, המתגורר עם משפחתו הענפה במערב אוסטרליה. המשפחה הגרעינית, המתגוררת בעיר הקטנה ג'רלדטון (צפונית לפרת'), מונה ארבעה אנשים – רוב, הוריו ואחותו הקטנה נאן, אך למשפחה ענפים אחדים הפרושים בחוות באזור, וילדותו של רוב עוברת עליו בטבע הפראי של אוסטרליה. מכל בני משפחתו הוא אוהב ומעריץ בעיקר את ריק בן העשרים ואחת, והתגיסותו של ריק לצבא במהלך מלחמת העולם מהווה משבר עבור הילד.

רוב הילד הוא טיפוס חושב, מעמיק, חובב היסטוריה, מודע מאוד לעצמו ולסביבתו. דרכו אנו מתוודעים להיסטוריה של ההתישבות במערב אוסטרליה, ליחסים בין התושבים המקוריים למתישבים, ולהתפתחותה של אוסטרליה להיות המדינה שאנו מכירים היום.

מהרהר היה בזמן ובתמורה, איך בבוקר אחד, כשהיה בוודאי קטן מאוד, גילה את הזמן בשכבו בדשא ועיניו עצומות מול השמש. סופר היה לנפשו. כך ספר עד ששים ואמר בלבו: זו דקה. ואז הרהר: לעולם לא תהיה עוד הדקה הזאת. לעולם לא יהיה עוד היום הזה. לעולם לא.
כל ימי חייו לא יגלה עוד תגלית כה מזעזעת.

חלקו הראשון של הספר מתאר את חייו של רוב בצל המלחמה, הפחד מהפצצות היפנים, והחשש המתמיד לגורלו של ריק, שאיש לא שמע ממנו דבר מאז גויס. הקורא, בזכות סצנות קצרות בודדות שבהן מתאר סטו את שעבר על ריק באותה תקופה, יודע כי ריק שבוי מעונה וחולה במחנה יפני, אך עבור משפחתו הוא בחזקת נעלם. כילד מעסיקים את רוב דברים רבים ושונים מחייו היומיומיים, אך למרות שמדובר בתקופה של ארבע שנים – תקופה ארוכה מאוד בהתחשב בגילו – ריק אינו נשכח. בתוך שיחות בנושאים אחרים הוא מסוגל לזרוק פתאם לאויר את השאלה "ומתי יחזור ריק?". הוא מסרב לקלוט ולהפנים את האפשרות שריק לא ישוב.

רוב לא חדל לכתוב מכתבים אל ריק בכל אותן ארבע שנים ארוכות, למרות שאינו מקבל תשובות. המשמעות העמוקה שייחס ריק לקשר עם הבית באה לידי ביטוי בהקדשה שכתב לילד אחרי שובו הביתה:

"ישרותך מנחה אותי במעגל צדק ומחזירה אחריתי אל ראשיתי"

כשריק שב, אמו של רוב מכינה אותו לאפשרות שריק החוזר לא יהיה אותו ריק שעזב. על פני השטח ריק מתאושש, שב להיות עליז וקנטרני כשהיה. אבל רוב, המתעקש לחלוק אתו חדר, נחשף לסיוטי הלילה שלו, עד ללילות חסרי שינה, נבהל כשהוא מזהה בעיניו של ריק הבעה אטומה כאילו הוא מתנתק מן הסובב ומצוי במחוזות אחרים.

בחלקו השני של הספר ניתן משקל שווה להתבגרותו של רוב ולנסיונותיו של ריק להחלים מן הטראומה. רוב הופך מילד לנער, מתאהב לראשונה, מהרהר בעתידו. ריק מנסה ליצור קשר קבוע עם אשה, אך נפשו המעונה אינה מוצאת מנוח. רוב חולם על ארצות רחוקות, אך קשור בכל נימי נפשו לארצו ולהיסטוריה של משפחתו באוסטרליה החלוצית. ריק קשור לאדמה, נרשם ללימודים, אך מתקשה למצוא שלוות נפש, ואינו מסוגל להשאר במקומו. בסיומו של הספר, בהיות רוב בן ארבע-עשרה, ייפרדו דרכיהם. רוב ישאר באוסטרליה, מתקומם על שינוי סביבתו ונסיבות חייו.

העיר התרחבה והלכה מתוך בולמוס פתאומי. זאת תהיה עיר ממש, אמרו הכל.

חמת-זעם האדימה את פני הנער ושמה מחנק לגרונו. "שמרן שכמוך," אמרה אמו בפליאה.

היא אינה מסוגלת להבין, והוא אינו יכול להסביר לה שהדחפורים גרועים מן היפנים.

ראנדולף סטו נולד בג'רלדטון בשנת 1936, כלומר הוא בן גילו של גיבורו ובן מקומו. היכרות זו עם הזמן והמקום ניכרת היטב בהזדהות העמוקה שבה הוא כותב על גיבוריו, בתיאורי הנוף שלו, בתיאורי חיי היומיום, ובתיאור האוירה של אותן שנים קשות. רוב שלו הוא דמות מעוררת הזדהות ואמפתיה, הלב יוצא אל ריק המיוסר, ואוירת החלוציות והראשוניות מעוררת נוסטלגיה גם אצל הקורא שאינו אוסטרלי.

The Merry-Go-Round in the Sea – Randolph Stow

עם עובד

1965 (1968)

תרגום מאנגלית: ארנון בן-נחום

אשה עשירה ובת לוויתה נרצחות בפריס. בזירה העקובה מדם מוצא פקד מֶגרֶה – הבלש שיצר ז'ורז' סימנון – טביעות אצבע ועקבות נעליים שמשויכות חד משמעית לאדם בשם הֶרטָן. הרטן נשפט ונידון למוות, אך לפקד שהביא להרשעתו יש ספקות. הוא משכנע את התובע הכללי לאפשר להרטן לברוח בתקווה שיוביל את המשטרה אל הרוצח האמיתי, או לחילופין יספק למגרה הוכחה שהוא אכן ראוי לעונש שהושת עליו.

לכאורה ספר מותח, אך בפועל הוא די משעמם, לצערי. אני אוהבת מאוד את הספרים של סימנון בתרגומו של יהושע קנז ("מדרגות הברזל", "האיש שצפה ברכבות" ועוד), וקיוויתי לחווית קריאה טובה גם הפעם, אבל "ראשו של אדם" לא מתעלה לאותן רמות של תיאור וכושר אבחנה שמצאתי בספריו האחרים. הוא לא ספר רע, אבל הוא ספר שיישכח מהר, כי אין בו – לפחות בעיני – שום אמירה משמעותית שתתפוס את תשומת הלב.

שעשעתי את עצמי, תוך כדי קריאה, בהשוואות בין הבלשים של פעם לאלה של ימינו, עתירי הטכנולוגיה. אנשיו של מגרה עוקבים אחרי הרטן ואחרי אדם נוסף, והוא עצמו מנותק מהם. אין טלפון סלולרי, אין מכשירי קשר. כדי לעדכן את הבוס הם צריכים למצוא טלפון ציבורי, במקום בו הנעקבים מואילים בטובם לעצור, או לתפוס שוטר תנועה ולשלוח אותו עם פתק אל מגרה הצמא לידיעות. מגרה עצמו, המתמקם בשלב כלשהו בחדר במלון, נאלץ להפעיל את מלוא סמכותו כדי שהמרכזנית במלון תסכים להיענות לבקשותיו התכופות לקשר אותו עם מקומות שונים. אין מחשבים משוכללים שמזהים אדם על סמך רמז דקיק שנמצא בזירה, אין מצלמות אבטחה שמכסות פחות או יותר את כל העיר, כנהוג בסדרות בלשיות של ימינו. יש הרבה חן ונוסטלגיה בקריאת בלש בטעם של פעם.

בשורה התחתונה: פושר

La Tête d’un Homme – Geoeges Simenon

עם עובד

2015 (1931)

תרגום מצרפתית: רמה איילון