תגית: עם עובד

"דברי מתיקה" הוא ספר כיפי. במהלך הקריאה היתה לי תחושה שהסופר פשוט נהנה לכתוב אותו, ותחושת ההנאה הזו חלחלה אלי כקוראת. הוא לא ספר עמוק, אולי תוך כמה שבועות יישכח ממני, אבל הוא מעניק חווית קריאה מספקת, ולפעמים די בכך. חובבי ספרים ייהנו גם מהאזכורים הספרותיים הרבים: הגיבורה היא מעין תולעת ספרים, קוראת הרבה ומהר, ומעודכנת בכל חידושי הספרות בתקופתה – שנות השבעים של המאה העשרים.

"דברי מתיקה" הוא מעין ספר מתח/ביון. סרינה, חובבת ספרות כאמור, השלימה תואר ראשון במתמטיקה. במהלך לימודיה ניהלה רומן עם מרצה, ובהשפעתו ובתמיכתו קיבלה תפקיד באמ.איי.5. לאחר תקופת הכשרה מתסכלת, קיבלה משימה הקשורה לתחום הספרות, ומשם העלילה מסתבכת כשהיא מפתחת קשר אהבה עם הסוכן שהיא אמורה להפעיל. לא ארבה בפרטים נוספים על מהלך הארועים, כדי להמנע מספוילרים.

איאן מקיואן משכנע מאוד כאשה מספרת. אין שום תחושה של אילוץ בכניסה שלו לעורה של אשה. הוא בונה דמות אמינה של צעירה, שהיא לעתים מפוכחת, לעתים אבודה, מתאהבת בקלות, נתונה להשפעות, מעט מאוד נוטלת יוזמה, והרבה מאוד מניחה לעצמה להסחף עם הארועים. בנוסף להיותו ספר מתח, זהו גם סיפור אהבה, וגם קומדיה, והשילוב של השלושה עובד יפה.

הספר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל אין זאת אומרת שהוא לא מושקע בפרטים. כפי שהוא מיטיב להתבטא כאשה, הוא גם משקף יפה את רוח התקופה, וניכר שהשקיע בתחקיר.

בשורה התחתונה: הנאה מובטחת

Sweet Tooth / Ian McEwan

עם עובד

2013

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ציטוט לסרוגין מן הסיפור "פיסת נייר שנמצאה ליד קיר המוות" מתוך קובץ הסיפורים המרשים "העליה לשמים" מאת אדולף רודניצקי. בחוץ מצוד וז'נדרמים וקולות ירי, והוא מסוגר בחדרו, ומהרהר בספרים שכתב לפני המלחמה:

הם מטפטפים בתוכי ארס שמוכר רק ליודעי סוד. אני מפחד מפניהם. לעתים אני משתטה ומחביא אותם בארון מתחת לערמת ספרים אחרים, אבל אפילו כך הם מכאיבים לי כמראה בית שנפטר בו אדם יקר. את הספרים האלה… כתבתי ופרסמתי במשך חמש-שש שנים לפני ספטמבר 1939, אבל רק עכשו אני מבחין במשגיהם ואני כורע תחתיהם. המלחמה הזקינה את ספרי באלף שנים…

אינני מבין את האדם שכתב זאת, אינני מכיר אותו, והכל אומרים וימשיכו לומר שאני הוא זה. אני משאיר אחרי דבר-מה שמעורר בי שנאה שלא תיאמן, שנראה לי כקריקטורה של עצמי, משהו שמתקלס בי ומעורר בי תיעוב אמיתי, ודווקא הוא שיישאר אחרי. כלום לא ישאר מן ההכרה העמוקה הזאת חסרת האונים שמסוגלת, מי יודע למה היא מסוגלת, הרי זאת לא יידע איש לעולם!…

אינני מבין לא את הדמויות שבספרי, לא את הבעיות המוצגות בהם, ולא את סגנונם. בספרי? הרי דור שלם כתב כך. באחד בספטמבר 1939 התעוררה הספרות של פולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, והיא מבוגרת במאה שנים.

Wniebavstapienie / Adolf Rudnicki

הוצאת עם עובד (קלאסי כיס)

1999

תרגום מפולנית: עדה פגיס

"כנגוח העגל את האלון" הוא ספר שמקורו במכתב שכתב סולז'ניצין אל ועידת הסופרים ברוסיה במאי 1967, כשהרגיש כי "אין אני יודע מה יילד יום, ואפילו אם אחיה. או שיוסר ראשי, או שעניבת החנק תיקרע לחצאין". הרקע למכתב מתואר בשליש הראשון של הספר, ומצורפות השלמות שכתב בשנים 1967, 1971, 1973 ו- 1974.

רקע: סולז'ניצין נכלא בגולאג ב-1945 לאחר שבמכתב לידיד מתח ביקורת על סטאלין. לאחר שמונה שנות מאסר הוגלה לקזחסטן. רק ב-1957 הורשה לשוב לביתו. ב-1974 הוגלה שנית, הפעם למערב גרמניה, לאחר שהשלטונות הסוביטים קראו את כתב היד של "ארכיפלג גולאג". רק כעבור עשרים שנה שב לארצו.

להלן שני ציטוטים מתוך הספר, ציטוטים העוסקים בכתיבה במחתרת תחת אילוצים פוליטיים:
יתרון רב לו לסופר במחתרת מבחינת חופש קולמוסו: אין הוא רואה לנגד עיניו לא את הצנזורים, לא את העורכים, דבר אינו עומד בדרכו, פרט לחומר, דבר אינו מרחף מעל לראשו, פרט לאמת. אך יש במצבו גם מגרעת תמידית: חוסר קוראים, וביחוד קוראים בעלי טעם ספרותי מעודן ומחמיר. שהרי את קוראיו המעטים (לי היו כעשרה, בעיקר מבין עצירים לשעבר, וגם מהם לא הצליח איש לקרוא את כל הדברים, שהרי גרים אנו בערים שונות, ואיש אין לו ימים מיותרים, כסף מיותר לצורך נסיעות, ואף לא חדרים מיותרים להתארח בהם), את קוראיו בוחר הסופר במחתרת לפי עקרונות אחרים לגמרי: מהימנות פוליטית וכשרון לשמור סוד. שתי תכונות אלה רק לעתים רחוקות עולות בקנה אחד עם טעם ספרותי מעודן. יוצא אפוא שאין סופר המחתרת זוכה לביקורת ספרותית קפדנית, המושתתת על ידיעת הכללים הספרותיים של ימינו. ומתברר כי ביקורת זו, השילוב הטופוגרפי המפוכח של הכתוב במרחב האסתטי, דרושה לו מאוד לכל סופר ולו אחת לחמש שנים, או לפחות אחת לעשר שנים. מסתבר כי עצתו של פושקין: "האם את רצונך השביע, אמן מחמיר?" אמנם נכונה היא, אך לא במלואה. כשהנך כותב תוך בדידות גמורה עשר ושתים-עשרה שנים, הרי שבלי משים אתה פורק עול, מתחיל לוותר לעצמך, ופשוט אינך שם לב: אם למשפט חריף יתר על המידה, אם לביטוי מליצי ואם למילות מעבר מסורתיות ונדושות, במקום שלא נמצאו לך מילות חיבור נאותות יותר.

מה מאוד רציתי לעבוד בלא להחפז! מה מאוד רציתי לשלב יום-יום את הכתיבה לסירוגין עם אימוני לשון לא חפוזים לשמם. מה מאוד רציתי להעתיק את הכתוב עשר פעמים מחדש, להניחו הצידה, לחזור אליו כעבור שנים, ולהקדיש שעות ארוכות לברירת המילים הבאות בחשבון במקומות שהשארתים ריקים. אך כל חיי היו ונשארו בסימן של חפזון ובהילות, דחוסים למעלה מן המידה – והלוואי שהייתי מצליח להקיף לפחות את קוי המתאר של מה שאין לדחותו בשום פנים ואופן! ואולי גם בכך אין להצליח…
מה רבים היו הסופרים שנחפזו! – על פי רוב בגלל חוזים עם המו"לים, בשל אימת התאריכים הקרבים ובאים. אך נדמה – על שום מה אחפז אני – לטש וחזור ולטש! אך לא. תמיד היו סיבות נכבדות שהאיצו בי – פעמים הכורח להסתיר, לבזר את ההעתקים, לנצל את העזרה שהוצעה, להתפנות לתפקידים אחרים – וכך לא היתה אף יצירה אחת שהוצאתי אותה מתחת לידי בלא להחפז, ואף באחת מהן לא מצאתי את המילים האחרונות המדויקות.

Бодался телёнок с дубом – Александра Солженицына 

הוצאת עם עובד

1977 (1967)

תרגום מרוסית: מנחם בן אייר

הנה מה שיש לריצ`רד רייט לומר על כוחה של הספרות.

רקע: ריצ`רד רייט, נכד לעבדים, שנולד וגדל באזור הכפרי של הדרום האמריקאי בראשית המאה ה-20, על כל המשתמע מכך לגביו כשחור, עשה צעד ראשון לשינוי מהותי בחייו כשעבר אל העיר ממפיס, עדיין בדרום, מתוך כוונה לעבוד ולהרוויח כסף שיאפשר לו לעבור לגור בצפון. למרות שהספריה הציבורית בממפיס לא השאילה ספרים לשחורים, הוא הצליח לתמרן כך שיוכל לקרוא, ועולם חדש נפתח בפניו – יותר עולם של רעיונות מאשר עולם של עלילות בדויות. כפי שמתואר בקטעים שלהלן, הקריאה היא שנתנה לו את הדחיפה המכרעת להשאיר את הדרום על תרבותו המעוותת מאחור, ולנסות ליהנות מן החרות המובטחת במדינות הצפון.

עם שרוממה את רוחי, הקריאה גם דכא דיכאתני, הראתני את האפשרי, את אשר הפסדתי. מתיחותי חזרה אלי, והיא חדשה, איומה, מרה, סוערת, כמעט קשה מנשוא. לא עוד הרגשתי שהעולם מסביבי עוין הוא, רצחני; ידעתי זאת.

…כן גם עתה נמלטתי מפני דבר-מה משנמלטתי אל דבר-מה, אך הדבר לא נחשב עלי. כי זה היה הלך-נפשי: עלי להסתלק מכאן; איני יכול להשאר כאן.
אולם מהו הדבר שעורר בי הרגשה זו? מהו הדבר שעורר בי את הכרת האפשר? מנין באה לי, באפלה דרומית זו, תחושת החרות?…
הן רק בכוח הספרים – שלכל המוטב לא היו אלא עירויי-תרבות תחליפיים – הצלחתי לקיים את נפשי באורח חיוני שלילי. כל-אימת שחדלה סביבתי לסמכני או להזינני, נאחזתי בספרים; אי-מכאן נבעה אמונתי בספרים מתוך הרגשת יאוש משנבעה מתוך ההכרה בתכלית ערכם.

קריאתי האקראית בספרות יפה ובביקורת הספרות היא שהעלתה לפני רמזים עמומים של אפשרויות החיים. כמובן, לא ראיתי ולא פגשתי מעולם את האנשים שכתבו את הספרים שקראתי, ואותו עולם שבו חיו זר היה לי כירח. אולם אשר נתן לי את היכולת להתגבר על אפס-אמוני הנושן הוא שספרים אלה – אשר נכתבו בידי אנשים כדרייזר, מאסטרס, מנקן, אנדרסון ולואיס – נראו כדברי-ביקורת מתוך התגוננות על מחנק הסביבה האמריקנית. סופרים אלה כמו הרגישו שייתכן ליצור לאמריקה צורה השווה יותר לנפש תושביה. ומתוך רומנים וסיפורים ומאמרים אלה, מתוך ההתרוצצות הרגשית של הגירסות הדמיוניות של מעשים טרגיים או מעשי-גבורה – הרגשתי בפני מגע חום של אור נעלם; ובנסיעתי גיששתי אחר אור נעלם זה והשתדלתי כל העת שיהיו פני ערוכים ומכוונים כדי כך, שלא אאבד את תקות הבטחתו הרפויה, וראיתי בו צידוק למעשי.

ספר מומלץ

Native Son – Richard Wright

הוצאת עם עובד

1947 (1945)

תרגום מאנגלית: נח שטרן

בתחילה היה נדמה לי שהספר בלתי קריא בגלל השפה וריבוי הפרטים, אך בהמשך הוא הפך לספר "וואו", מעניין וחכם ומעשיר.

מרתק, וגם מעציב, לקרוא על אינטריגות פוליטיות ומלחמות דת שהתרחשו לפני למעלה מ-3,000 שנה. מרתק, כי הרבה מן המסופר לא הכרתי קודם. מעציב, כי שום דבר, למעט קצבם של הארועים, לא השתנה.

במרכז הספר ימי מלכותו של פרעה אחנאתון, שחולל מהפכה דתית קצרת יומין. לאמונתו, אתון, אל השמש, היה אל יחיד, לעומת התפיסה שרווחה באותם ימים של ריבוי אלים ובראשם אמון. אתון היה אמור להיות אל שוויוני, שאינו מבדיל בין עני לעשיר. אמון ואלילי המשנה שלו, לעומתו, העשירו מאוד את מעמד הכוהנים, שכמובן התקוממו נגד השינוי. אתון סלד משפיכות דמים, מין אל צמחוני (אבל נהרות של דם זרמו בגינו). אמון ונספחיו חיבבו קורבנות בשריים. הרבה גורמים חברו להעלמותו המהירה של פולחן אתון, ומיקה ולטרי באמצעות שנהאת עומד עליהם יפה.

הספר עוסק בהרחבה גם במבנה הפוליטי של אזור המזרח התיכון, ומשחקי הכוחות, בריתות השלום והפרתן, מעניינים מאוד.

הספר הושפע מטקסט מצרי בשם "סיפורו של שאנהת", המתוארך למאה ה-20 לפני הספירה.

בסופו של דבר גם השפה הכמו תנ"כית לא הכבידה עלי כלל. ככל שהספר העמיק בארועים, הקריאה נעשתה שוטפת יותר, וגם אם פה ושם צצו מילים שגרמו לי להתעכב ולנסות לנחש למה התכוון המתרגם, לא היה בזה משום הפרעה של ממש.

כדאי מאוד לקרוא.

The Egyptian (Sinuhe, egyptiläinen) –  Mika Waltari

 עם עובד

1964 (1945)

תרגום: אהרן אמיר

ניקודם דיזמה, בור גס וחסר כל, מוצא ברחוב הזמנה למסיבה של החברה הגבוהה, ומחליט לנסות להסתנן אליה כדי לאכול, לשם שינוי, ארוחה כהלכתה. בשל תקרית שולית לכאורה במהלך המסיבה נוצרת שרשרת של אי-הבנות, שבעקבותיה מוצא עצמו ניקודם אדם מכובד בעיני כל, עשיר ורב השפעה.

הספר ראה אור בפולין בראשית שנות ה-30, וזכה לפופולריות רבה. הוא שם ללעג מוסכמות חברתיות, מלגלג על הדרך בה אנשים תופסים אחרים על בסיס דעות קדומות, ומבקר את הפוליטיקה ואת השרות הציבורי המושחתים. ספרו של יז'י קושינסקי, "להיות שם", נכתב בהשראתו.

הספר קריא מאוד, חביב ומשעשע. הוא לא הראשון ולא האחרון שעושה שימוש ב"שתילת" אדם פשוט בצמרת החברה כדי להאיר את חוליה (ראו לדוגמא את "רביזור"), אבל העובדה שהרעיון "משומש" לא פוגמת בו, שכן הוא כתוב בחן רב, בהומור כובש, ובשכנוע ניכר.

נהניתי ואני ממליצה עליו.

Kariera Nikodema Dyzmy – Tadeusza Dołęgi-Mostowicza

הוצאת עם עובד

1989 (1932)

תרגום מפולנית: יורם ברונובסקי

בחרתי לקרוא את "קיץ אלכסנדרוני" סתם כך בלי ידע מוקדם, בלי המלצות. אני לא יודעת למה בחרתי דווקא בו מכל הספרים שעל המדף עליו שוכנים ספרי ספריה לעם הישנים, אבל אני שמחה שכך יצא.

משפחה יהודית מקהיר מתגוררת במהלך הקיץ אצל משפחה יהודית באלכסנדריה. האב והבן של המשפחה המתארחת הם רוכבי סוסים מקצועיים, וחלק ניכר מהעלילה סובב סביב המירוצים המתנהלים בעיר. אבל המירוצים הם לא לב הענין, אלא רקע לשורה ארוכה של סיפורי משנה – תורכי שהתגייר בעקבות האהבה, ילדים בני עשר שמתחילים לגלות את המין, יחסי יהודים-מוסלמים, יחסי אבות-בנים, יחסי אדונים-משרתים, נערה שרוצה-לא-רוצה להחלץ מן המשבצת המצומצמת המיועדת לנשים, ועוד ועוד – מעט דפים המחזיקים את המרובה. וכל זה על רקע ססגוני ומדויק של ההווי היהודי באותן שנים (ראשית שנות ה-50). תיאורי הנוף, האויר, האוירה, הדמויות – כולם חיים ותוססים. אהבתי במיוחד את השימוש שעושה הסופר בחבורת הנשים המתכנסות לעתים תכופות למשחקי קלפים ולרכילות: באמצעות קטעי שיחות ביניהן העלילה מותנעת. לא יכולתי שלא לחשוב על תפקידה של המקהלה במחזות יווניים.

בהחלט מומלץ

הוצאת עם עובד

1978

סירוה מריה, בת להורים לבנים עשירים, נדחתה ע"י הוריה מיום לידתה, וגודלה ע"י משרתי הבית אפופה באוירה המיסטית של השדים והרוחות שאמונת המשרתים גדושה בהם. לקראת יום הולדתה השנים-עשר נשך אותה כלב שוטה. היא לא לקתה בכלבת, אך כשהענין התגלה לאביה, הוא נתקף פתאם רגשי אבהות, וגרר אותה ממרפא למרפא, עד שהחליט לכלוא אותה במנזר. מעולם השדים השחורים עברה הילדה אל עולמם של כוחות האופל הנוצרים, נתונה בידי אנשים המאמינים בשדים ובדרכים הנוראות לגרושם. קרן אור של תקווה האירה את עולמה כשאיש הכמורה שהתמנה לטפל בענינה התאהב בה. להזכירכם, סירוה מריה בת שתים-עשרה.

מצד אחד זהו ספר ססגוני כפי שמארקס יודע לרקוח. מצד שני זהו סיפור עצוב על ילדה שנפלה בין שני עולמות. שני הפנים האלה של הסיפור מוצלחים מאוד, כתובים מצוין, נוגעים ללב. מצד שלישי, הבחירה שלו באופציה לגאולה בדמות אהבה פדופילית מקוממת. אני תוהה אם מארקס באמת ראה בקשר בין השניים קשר של אהבה. בעיני הוא קשר של ניצול, שבו הילדה שוב נפלה קורבן לשרירות ליבם של המבוגרים. אם רואים זאת כך, הספר הופך בעיני שלם יותר, וכותרתו, הנותנת משקל שווה לאהבה ולשדים, אירונית ועוקצנית.

Del Amor y Otros Demonios – Gabriel Garcia Marquez

הוצאת עם עובד

1995 (1994)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת

זהירות, ספוילר!

הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש במהלך קריאת הספר, אבל כשהגעתי כמעט לסיומו מחשבה אחת סילקה את כולן בגלל הקטע הבא. סינגר החרש-אילם, ה"גורו" של העיר, זה שבעצם נוכחותו, ביכולתו להקשיב ובהבנה שהוא מגלה, מהווה עוגן, סלע איתן להשען עליו, מתגלה ממש לקראת הסוף כאחד שבעצם לא מבין מה רוצים ממנו. מיק שקיבלה בגללו החלטה לצאת לעבוד, ד"ר קופלנד שחשב שמצא איש לבן תומך, האנשים שעצרו אותו ברחוב בבקשת הבנה – כולם פחות או יותר דברו אל הקיר. הבדידות, שהיא מוטיב מרכזי בספר, כל-כך קשה, שאנשים אפילו לא מחפשים מישהו לשוחח אתו – די להם במישהו שמקשיב ומבין לליבם. וכעת מסתבר שגם את זה לא היה להם. סינגר היה עבור כולם בדיוק מה שידידו היווני היה עבורו – נוכחות בסביבה, מישהו שאפשר לדבר אליו ולא לקבל מלל בתגובה, ותו לא. לא במפתיע, משנעלם העוגן של סינגר, חדל הוא עצמו מלשמש עוגן לאחרים.

זמן מה סבבו הרהוריו על העיר שהניח מאחריו. הוא ראה לפניו את מיק ואת ד"ר קופלנד ואת ג`ק בלאונט ואת ביף בראנון. פניהם צבאו עליו מתוך החשכה עד שחש כי נחנק הוא. הוא הרהר במריבה שבין בלאונט ובין הכושי. משמעותה של מריבה זו היתה מטושטשת במוחו ללא תקנה – אולם כל אחד משניהם תקף, בהזדמנויות שונות, בשצף-קצף את חברו שלא בפניו. סינגר הסכים עם כל אחד בתורו, אף כי לא ידע מה הדבר שביקשו ממנו כי יגנהו. ומיק – פניה הפגיעו, והיא אמרה דברים שרובם לא הבין כלל. ולבסוף ביף בראנון שב"קפה ניו-יורק". בראנון ולסתו השחורה כעין הברזל ועיניו הצופיות. וזרים שהלכו אחריו בחוצות ועצרוהו ושוחחו עמו מטעמים בלתי-מובנים. התורכי מחנות-האריגים שהיה מנופף בידיו לעומתו ומקשקש בלשונו כדי לצור מלים שאת צורתן לא דימה סינגר בנפשו קודם. מנהל-העבודה בבית-חרושת אחד וכושיה זקנה. איש-עסקים ברחוב הראשי, ופרחח שמשך חיילים לבית-זונות שבסמוך לנהר. סינגר טילטל בכתפיו מתוך מבוכה. הרכבת נעה מישרים, קלות. ראשו נינוע ונח על כתפו, ושעה קלה נימנם.

איזה ספר עצוב.

The Heart is a Lonely Hunter – Carson McCullers

הוצאת עם עובד

1961 (1940)

תרגום מאנגלית: יעל מדיני

(תורגם מחדש ב-2008 ע"י אברהם יבין)

מה אני מקווה למצוא בספר?
סיפור מעניין 
כתיבה איכותית 
נושאים למחשבה 
כובד ראש 
הומור 
חלון לעולמות לא מוכרים 
את כל אלה ועוד מצאתי ב"הדברן".

הנושא המרכזי בסיפור הוא המפגש בין הציביליזציה המערבית ותרבות אנשי השבטים באמזונס. ברור מי החזק מן השניים, למי יש את הכוח להשתלט על האחר. האם המערב מנסה לקרב את השבטים כדי להיטיב איתם? האם הוא מונע מסקרנות, מרצון להכיר, או מהדחף לכבוש ולהטמיע את המיעוט? האם ייטב לאנשי האמזונס אם יתנערו מתרבותם הנחשלת ויזכו בנוחות שיש בכוחה של הטכנולוגיה להעניק? האם ובמה עדיפה האמונה המונותאיסטית על ריבוי האלים?

בציר הסיפור עומד שאול מוראטס, יהודי פרואני, שכתם סגול מכסה את מחצית פניו (הוא מכנה את עצמו בהומור "מסכונת"), והמספר רואה בו דמות מופתית. שאול מייצג בסיפור את הגישה הטוענת שיש להניח לשבטים לנפשם, ולא "לזהם" אותם במגע עם תרבויות אחרות. את הגישה הנגדית מייצג המכון לבלשנות: אנשיו מביעים כבוד רב לאנשי השבטים, ועוסקים במסירות בלימוד אורחות חייהם, אך מטרתם הסופית היא העברת השבטים על דתם ועל אמונתם, תוך שינוי המנהגים שאותם הם טורחים לחקור וללמוד. כך, לדוגמא, אחד השבטים מורכב ממשפחות החיות כל אחת לנפשה, ומבלות את מרבית חייהן בנדודים (ההליכה, כך הם מאמינים, מונעת מן השמש לשקוע לנצח). תחת השפעת המכון הם מתקבצים בכפרים, ואף ממנים לעצמם מנהיגים, מוסד שאינו מוכר להם ואינם חשים בו צורך.

המספר הולך שבי אחר דמותם המסתורית של הדברנים, נוודים העוברים ממקום למקום, ומרתקים את אנשי השבט בסיפורים הנמשכים שעות. באמצעות הסיפורים הם מעבירים ידיעות, מספרים מנפלאות האל הטוב ומעלילות האל הרע, ומשתפים בנסיונות שעברו. אנשי השבט נמנעים מלספר לזרים על הדברנים, כמעט מכחישים את קיומם. מדוע? הפתרון בספר.

את הספר מספרים לסרוגין הסופר לקוראיו והדברן לקהל מאזיניו. השילוב בין שני הסגנונות מוסיף לספר חן רב.

למרות הנושא הרציני, לא חסרים בספר רגעים הומוריסטים. לדוגמא, הסופר מתאר את הנסיונות ליצור תכניות טלויזיה רציניות במדינת עולם שלישי, שבה בכל תחום שולטת האנרכיה. דוגמא נוספת, הדברן מספר למאזינים על היהודים ועל הנוצרים במונחים הלקוחים מעולמם – תיאור שיש בו חוכמה רבה, אך דרך ההצגה שלו שעשעה אותי.

מרשים אותי הגיוון בספריו של יוסה: "העיר והכלבים" האלים והמייאש אודות חייהם של ילדי שוליים בפנימיה צבאית, "פנטליאון ושירות המבקרות" ההומוריסטי, ו"הדברן" כבד הראש.

מומלץ.

El Hablador – Mario Vergas Liosa

הוצאת עם עובד

1990 (1987)

תרגום מספרדית: טל ניצן