מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב. אני רואה, למשל, סכין במטבח, ואני חושב: סכין – מלה חדה מאוד, כמו סכנה, ויש בה סוד כמוס, מכונס. או ערפל. כשאני רואה ערפל בחוץ, אני חושב שאין מלה בעולם שמתאימה יותר לערפל מאשר ערפל. כי זהו מין ענן של אור ואופל, יפעה בהירה עלופה בעלטה של אופל. או לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו. פעם התבוננתי בלטאה מטפסת על ענף, וחשבתי: הלטאה מלטפסת, כי היא גם מטפסת וגם מלטפת. כשאני רואה את אופירה, אני אומר לעצמי: היא בחורה מנותרקת, כי היא מנותקת, אך בו-בזמן היא גם מרתקת. ולעתים קרובות היא מלבדרת, כי בשעה שהיא מדברת, היא לבדה בודה דברים מלבה. מלים משעשעות אותי, אך הן גם מכשפות. אפשר לראות את הנשמה שבהן.
אם התרשמתם שעשהאל הוא אנטי-גיבור חולמני (או שמא יש לומר "מנותרק"), מן האנשים שאהרן מגד מיטיב לתאר, צדקתם. עשהאל הוא נשמה טובה, חי בשולי חייהם של אנשים סוערים ממנו, נושא מעמסת ילדות מסובכת, מאפשר לאחרים לנצל אותו, עובד בעבודה בלתי מספקת, חי במקום שאינו מתאים לו, ובדרכו השקטה – בחיים הפנימיים המתנהלים בנפשו – נאבק למצוא יציבות ושלווה.
מפעם לפעם מתעוררים בפורומי הספרים דיונים בשאלה איזה ספרים נקנה "על עיוור" ולמה. ובכן, את הספר הזה בחרתי לקרוא, בלי מידע מוקדם ובלי המלצות, משום שתורגם על ידי יהושע קנז, הנמנה עם הסופרים החביבים עלי. התוצאה – בינגו.
בספר שני סיפורים – "מדרגות הברזל" ו"אלמונים בבית". גיבורי שני הסיפורים הם מן הסוג שמדבר אלי: אנשים "אפורים", כאלה שאם תסקור את חייהם לא תמצא בהם דבר הראוי לציון מיוחד. אבל האנשים הללו חיים בתוך עצמם באינטנסיביות, והסיפור הפנימי מייצר דרמות שאת עוצמתן קשה להכיל.
העלילות עצמן פשוטות, ולכן לא יתוארו כאן מחשש לספוילרים.
שני דברים הרשימו אותי במיוחד בשני הסיפורים: האחד – כושר ההתבוננות המרשים של סימנון לתוך הנפש, שם בעצם מתרחשת העלילה האמיתית. השני – רמת הכתיבה. סימנון שולט באמנות מרובה באוירת הסיפורים באמצעות תיאורים משורטטים בעדינות של מראות, קולות, צבעים, ריחות. במקביל להיותו מספר סיפורים הוא מצייר תמונות, ממחיז סצנות, בורא עולם המשתלט על כל החושים.
ז'ורז' סימנון רכש לו מקום ברשימת אלה שאקרא "על עיוור".
L`escalier de Fer / Les Inconnus dans la maison – Georges Simenon
הספר כולל נובלה ושלושה סיפורים שנכתבו ע"י שן צונג-שן בשנות השלושים של המאה העשרים. כולם מתרחשים בכפרים/עיירות על רקע נוף מרהיב: עם בוא הסתו והחורף יזדהרו הבתים הבנויים על הצוקים הנטויים מעל למים, וקירותיהם העשויים טיט צהוב, רעפיהם השחורים, עמידתם האיתנה והשתלבותם המושלמת בנוף יעשו על הצופה רושם כה עז שהלב יימלא אושר שאיו דומה לו. טייל שיש לו ענין כלשהו בשירה או בציור יכול לשוט על הנהר הקטן הזה, מכונס בסירה קטנה, שלושים יום, ומובטח לו שלא ישתעמם. נפלאותיו של הטבע מתגלים כאן בכל מקום ומקום, והתושיה והתבונה הגנוזות בו מפעימות את הרוח ושובות את הלב בכל פינה ובכל רגע.
הדמויות ביצירות הן של כפריים ואנשי עמל פשוטים, אנשים צנועים, מסתפקים במועט, וגם אם יש ברשותם מותרות, הם מעדיפים על פניהן יושר ואהבה: המעבורת היא רכוש ציבורי ואין המשתמשים בה חייבים בתשלום, וגם אם מתעורר מצפונו של אחד הנוסעים והוא מטיל אל הסיפון חופן מטבעות, מובטח לו שאיש-המעבורת ילקט אותם אחד לאחד, יטמינם בכף-ידו ויאמר בפנים מרצינות של בעל-ריב: 'אני מקבל הקצבה, שבעה קילו אורז, שבע מאות מטבעות נחושת. זה מספיק לי! וכי אני זקוק לכספך?'
על הרקע שובה הלב הזה מוצגת בכל אחת מהיצירות הסתבכות עלילתית. לעינים מערביות עכשוויות העלילות עשויות להיראות קשות לעיכול, אבל על הרקע הסיני הנינוח של אז, עם כללי חיים שונים לגמרי, הארועים אמנם אינם קלים, אך מקובלים ופתירים כך או אחרת. בסיפור "סיאו-סיאו", כדוגמא, משיאים ילדה בת 11 לילד בן שנתיים. מתחשק לשאול "השתגעתם?", אבל בעיני המשתתפים בסיפור אין בכך כל חריג: הילדה מגדלת את הילד כאחות גדולה, וכינויו בפיה "דידי", שפירושו אח צעיר. היא חולמת על מקומות אחרים ועל חיים אחרים, אבל אין בסיפור אוירה של מרירות, גם כשחל בו סיבוך. הסיפור "הבעל", שהוא בעיני העצוב מכולם, עוסק בסיטואציה שבה נשים מכפרים נחשלים עוברות למקומות מפותחים יותר ועובדות כזונות לפרנסת משפחתן, בעוד הבעלים נותרים במקומם. הסיפור מביא כמעט לכדי התנגשות את הפער שנוצר בין בני הזוג, אבל בהלך הרוח הסיני השקט וה"פסטורלי" יש מוצא ויש פתרון. וגם אם אין פתרון, יש השלמה.
כשקוראים את קורות חייו של שן צונג-ון, מוצאים גם שם את השלווה ואת ההשלמה שמאפיינים את גיבורי יצירותיו. כך, לדוגמא, כשנרדף ע"י הקומוניסטים, הודח ממשרתו באוניברסיטה, כתביו נאסרו, והוא הוצב בתפקיד זוטר במוזיאון ההיסטורי, החל להעמיק בארכיאולוגיה, וקנה לו שם בתחום זה.
אז יש בסיפורים עצב, ויש גם מוות ועוני ומחסור, אבל יש גם המון יופי ואנושיות, ויש חיבה גדולה של המספר לדמויותיו, חיבה שמחלחלת אל הקורא.
אמירה כץ, שתרגמה את הסיפורים מסינית, הוסיפה הערות ואחרית דבר מעניינת.
הציור שובה הלב שעל העטיפה הוא משל לן ינג מתקופת מינג.
המספר הוא חייל בצבא היפני המובס בפיליפינים. מכיוון שלקה בשחפת, הוא נשלח אל בית החולים, כשבתרמילו מזון למספר ימים ורימון יד: בלי המזון אין לו סיכוי להתקבל לבית החולים, וכשייגמר המזון ייזרק משם. כשימצא את עצמו עזוב לנפשו הוא בהחלט מוזמן להפעיל את הרימון ולסיים את חלקו במלחמה.
כבר מן המשפטים הראשונים, ואחר-כך לכל אורכו של הספר, לא יכולתי להמנע מלחשוב שרק יפני יכול היה לכתוב אותו כך, באכזריות, בנוקשות ובקבלת הגורל שאנו נוטים לייחס ליפנים. אבל כשמקלפים את מעטה השונות, הספר הוא אוניברסלי, וחופר עמוק בשאלות של מוסר שעולות תדיר במצבי מלחמה. איפה עובר הגבול בין ירי צודק לרצח, מה מותר לעשות כדי לשרוד. וגם שאלות כמו ערך החיים וקבלת המוות ורצון חופשי.
מומלץ, אך מילת אזהרה: הסופר אינו חס על רגשותיהם הענוגים של הקוראים, והספר משובץ תיאורי פצועים ומתים על פצעיהם וקרביהם השפוכים.
הספר הזכיר לי ספר מצוין אחר אודות המלחמה– "לבדו ימות האדם" מאת דייויד הוארת. מקום אחר, תרבות אחרת, סיפור שונה לגמרי, אך המשותף לשניהם הוא היחיד בתוך המלחמה, וההיאחזות בחיים כשנדמה שאי-אפשר.
"העיר והכלבים" הוא סיפורה של קבוצת צוערים בני-עשרה במדרשה צבאית בפרו. רובם הגיעו למדרשה מתנאים של מצוקה, עוני ואומללות, ומנת חלקם במקום החדש אינה טובה יותר. מאופיו של המקום הוא נתון למשמעת צבאית חמורה, כשהצוערים ממוקמים בתחתית ההיררכיה, נתונים לשרירות ליבם של הממונים עליהם, ולאלימות המופעלת עליהם (עונש מקובל על עבירות קלות מכונה "זוית ישרה". החניך מכופף את גבו עד שגופו יוצר זוית ישרה, ובמצב זה הוא סופג בישבנו בעיטות עזות). אבל הקשיחות שמפגינים הקצינים והמש"קים היא כעין וכאפס לעומת האלימות של הצוערים כלפי עצמם. הכלבים בשם הספר הם חניכי הכיתה הראשונה, שאכן זוכים ליחס של כלבים וגרוע ממנו. התיאוריה הטוענת כי מי שהוכה הופך למכה מוכחת שוב ושוב. וכאילו לא די בהתעללות באנשים, גם הכלבה חסרת הישע, הכרוכה אחר התלמידים, זוכה ליחס אלים ללא סיבה, ללא מניע, ללא הסבר. העובדה שמדובר בספר המתבסס על זכרונות אישיים של הסופר הופכת את כל המסכת הקשה הזו למצמררת עוד יותר. בתוך הכאוס שורר חוק קדוש אחד – אסור להלשין. כשהחוק מופר התגובה היא רצח. הטיפול בפרשת הרצח, ובעיקר טיוחה, הם הנושא המרכזי בחלקו השני של הספר.
הספר נע בין תיאורי החיים במדרשה לחייהם של הצוערים קודם שהגיעו לשם, וגם לארועים הקורים להם בימי החופשה המעטים או בהזדמנויות שנקרות להם לברוח למספר שעות. דרך תיאורי החיים שמחוץ למדרשה מצטיירת תמונה של פרו העצובה והאומללה. האם זוהי תמונה מייצגת של פרו ? אני לא יודעת, אבל היא כנראה מייצגת נכונה את חייהם של העניים המרודים. זהו עוני מחריד, ולצופה מבחוץ קשה להבין איך במצב שכזה מתקיימים ומפכים להם אהבה, משפחה, מוסיקה, חינוך, שמחת חיים. העוני הוא מצב נתון, כאילו מצב טבעי, והחלומות של האנשים אינם מתרוממים הרבה מעל לרמת חיים מעט טובה יותר. מאוד עצוב.
הספר מסופר בגוף שלישי ובכמה גופי ראשון לסירוגין. יש יותר ממספר אחד בסיפורים האישיים, ולעתים רק אחרי כמה משפטים מתברר מיהו הדובר כעת. המספר בגוף שלישי הוא יודע כל, וגם כשהוא הדובר לפעמים לוקח קצת זמן להתאפס ולזהות על מי הוא מספר. בשיטה זו נוצרת תחושה שכולם משולבים זה בזה, מה שאכן נכון, אבל בו זמנית כל אחד הוא עולם ומלואו, אישיות בפני עצמה, ובבסיסו של דבר כולם מאוד מאוד בודדים ונלחמים איש איש את מלחמת ההשרדות הפרטית שלו.
הערת אגב: דרך הסיפור והסביבה הצבאית הזכירו לי מאוד את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, בכל ההבדלים המתבקשים כמובן.
כשסיימתי לקרוא את הספר, וחיפשתי קצת רקע, מצאתי שהספר הוא זה שבזכותו זכה יוסה להכרה, אבל באותה הזדמנות זכה גם לגל של מחאה והתנגדות. עד כמה שהבנתי, ביקורת על הצבא לא התקבלה באהדה בפרו של שנות הששים, עד כדי כך שעותקים מהספר נשרפו בפומבי. כקוראת מהחוץ קשה לי להבין זאת: מדובר בארגון צבאי שמטייח פרשת רצח, ולי זה נראה כמו עוד פרשה עגומה ולא יותר. גל של מחאה נראה מוגזם, אבל אני לא פרואנית, והספר מן הסתם דרך על יבלות שאני לא יודעת לזהות. מצאתי שהוא מוגדר כסאטירה על הצבא ועל החברה. כנראה כך, וככזה מן הסתם עשה עבודה טובה.
היה לי קשה לקרוא בתחילה, גם בגלל הזרות וגם בגלל האלימות, ואת חציו הראשון של הספר קראתי לאט ובקשיים. לאחר הרצח נדבקתי לספר וקראתי ברצף: הדמויות נעשו מעניינות יותר, מלאות יותר, קשת הדמויות המטופלות ע"י הסופר התרחבה – לא צוערים בלבד, אלא גם המש"קים והקצינים הזוטרים והבכירים זכו להתיחסות מעמיקה. מניעי הדמויות הפכו ברורים ומגוונים, והסיפור יצא מן המסגרת הצרה של חברת הנערים, מה שהפך אותו מעניין יותר. הרגשתי שאני מתחברת לעלילה, נעשית מעורבת יותר, מפתחת אכפתיות. הסיפור הפך מוכר יותר: גוף מאורגן המתלכד כדי להגן על עצמו, ומועך את החריגים – זהו סיפור שיכול להתרחש, ומתרחש, שוב ושוב במקומות שונים, בחברות שונות. הסופר מוליך את העלילה בחוכמה, מיטיב לנתח את מניעי הדמויות ואת רגשותיהן. הייתי מרותקת.
באו העמודים האחרונים ותחושותי השתנו. ממש בסוף מתרחש טוויסט לא ברור, לא הגיוני, של חילוף זהויות. מסיפור ריאלי, מציאותי עד כדי אכזריות, מתבצעת פתאם גלישה חדה אל העל-טבעי. אני לא מבינה למה, בשביל מה, למי זה נחוץ, איך זה נדבק. כאילו לא היה לסופר מושג איך להביא את הסיפור לסיום מתקבל על הדעת. סגרתי את הספר כמעט מרוגזת. אם הייתי כותבת סקירה ספונטנית מיד עם סיום הקריאה, הייתי מתחילה עם סיומו של הספר, ומביעה אכזבה רבתי. אבל כשישבתי לכתוב, ושבתי והעליתי לעצמי את כל מהלך הספר, התקררתי קצת. אני עדיין חושבת שהסוף ממש לא מתאים לספר, אך בהתעלם ממנו יתרונותיו ומעלותיו של הספר עולים בהרבה על החסרון הזה.
מה ההבדל בין ספר מתח סתם לספר מתח טוב? הספר הטוב מקיים שני תנאים: הוא שומר על מצב של מתח לכל אורכו, והוא מספק פתרון מבריק בסיומו. "שגיאות קטנות" מקיים חלקית רק את התנאי הראשון.
הספר נפתח בתעלומה: קוורק, פתולוג בבית חולים באירלנד, רואה את גיסו, רופא מיילד באותו בית חולים, מחטט באחד מתיקי הנפטרים בחדר המתים. קוורק, שתוי כמו תמיד, קצת מהסס להאמין למראה עיניו, אבל העובדות מצטברות ומעידות שמשהו לא כשר מתרחש שם. העלילה מסתעפת ליחסים בין השניים ובין נשותיהם, לעברו של קוורק, שאומץ כנער יתום על ידי אביו של הגיס הנ"ל, למסכת חייו של אותו אב, למערכת היחסים בין קוורק לאחייניתו, לתעלומות הרוחשות במנזרים ובבתי יתומים באירלנד ובארצות-הברית, ועוד. לאורך כשלושה רבעים מן הספר הוא עוצר נשימה, מבעבע יצרים רעים, אלימות וחשדנות, והתקווה לפתרון מבריק יש לה על מה להסתמך.
ברבע האחרון הספר צונח. הוא מאבד אמינות, ולפיכך גם הענין בפתרון התעלומה מתפוגג. לולא הייתי קרובה כבר לסיומו של הספר, הייתי שוקלת נטישה, כי לגמרי לא עניין אותי לדעת מה באמת קורה שם. הנפילה מתחילה עם גילוי פרט בעברו של קוורק, שאמור להקשר לנושא המרכזי של ילדים נטושים, אבל לטעמי הוא תפור לעלילה בתפרים גסים, ואינו אמין. אחר-כך הולכים ומצטברים ארועים וסיפורים צדדיים, שהם בנים חורגים לעלילה, ולא רק שאינם תורמים – הם מזיקים. מצטרפות דמויות לא משכנעות, כמו אשתו של החותן בארצות-הברית, והקשרים בין בני המשפחה מאבדים הגיון. מסתבר שהאיש הרע בסיפור הוא לא מי שחשבנו, ולמרות שזה דווקא הגיוני יש הרגשה של עומס אחרי כל הארועים שקדמו לגילוי.
לסיכום, הספר לא רע לסוגו, ואם לא מצפים להתרה מרשימה אפשר ליהנות מן המתח שבדרך.
לפני שקראתי את הספר היתה לי עמדה מעורבת כלפיו: מצד אחד ההמלצות שדברו בעדו, ומצד שני מקום התרחשות באוסטריה (פוי, נאצים), ופרקים שכולם נושאים שמות נשיים (אוף, ספר מגדרי). אז באתי אליו עם קצת אנטי, אבל גם עם רף ציפיות גבוה, והייתי סקרנית לדעת איזו סקירה תצא לי מכל המיש-מש הזה.
יוצאות לי רק מילים טובות.
אני אוהבת את הספרים האלה שמקבצים סיפורים המרוכזים כולם סביב מקום אחד, ויוצרים פסיפס שלו לאורך שנים (בהקשר הזה יצוינו לטובה "וינסבורג אוהיו", "טקסס" ו"הארכיקטורה בחבל האוזרק בארקנסו"). "נחלה" מתרחש בשנים 1909 עד 1977 בכפר אוסטרי השוכן בעמק מבודד. תושבי הכפר אינם מרבים לצאת מן העמק, נישאים בינם לבין עצמם, ומקיימים מיני קוסמוס קטן ושלוו. פשטות החיים שובה את ליבי, ההשלמה עם מה שיש, השמחות המשובצות בתוך חיים של עבודה חקלאית מפרכת. גם כשאנשים חשים אי שביעות רצון, גם כשהם נתקפים תאוות נדודים, הנחלה היא נקודת המוקד, האבן השואבת, הבית שאותו לא עוזבים, וגם אם כן – אליו שבים.
השנים העוברות, המלחמות שבעטין שכל הכפר בנים רבים, הטכנולוגיה המודרנית, התקשורת הגלובלית – כל אלה אינם משנים את הפסטורליה הכפרית ואת תפיסת העולם המשלימה עם הקיים של תושביו. בפרק האחרון, המתרחש בשנת 1977, מתוארות לאורה ובתה כשהן דוחפות יחד עגלה עמוסת כדי חלב, כאילו לא השתנה דבר בעשרות השנים האחרונות. כשטבעת הנישואין של לאורה נשברת בגין העבודה הקשה, מה שהיה מן הסתם מהווה טריגר להרהורים ולמסקנות ניו-אייג'יות במקום אחר, לאורה חשה החמצה לרגע כשבעלה אינו קולט את עצבותה ובמקום מילות נחמה הוא מפטיר "אמא גמרה ארבע טבעות, אם אני לא טועה, ואז היא הפסיקה לענוד אותן". אבל כמה עמודים אחר-כך הסיפור לוקח כיוון שונה לגמרי מה"מצופה" בעידן המודרני, ולאורה, כמו כל הנשים לפניה, משלימה עם חייה. זו אינה השלמה של חוסר ברירה, שתחתיה כוסס חוסר סיפוק. זו השלמה מלאה, מרצון, והיא מאפיינת לא רק את הנשים בספר, אלא גם את הגברים. כי כשמושרשים בנחלה, האלטרנטיבות אינן מהוות פיתוי של ממש.
על כך שנקשרתי לספר תעיד העובדה שלא הזדקקתי לאילנות היוחסין שבסופו, כאילו חייתי בכפר שנים ומשפחותיו היו למשפחתי.
אל קירן דסאי התוודעתי בספר "מהומה בגן הגויאבות", סיפור שנון על בחור הודי לא יוצלח עלוב, שמאס בשגרה הכושלת של חייו וטיפס על עץ מתוך כוונה להתבודד ולהתנתק, אך הפך לגורו מוקף מעריצים נלעגים. ציפיתי למשהו דומה ב"ירושה של אובדן", לסיפור קטן מלא הומור, ואולי משום כך התקשיתי תחילה להתחבר לספר, כי קטן הוא לא, ולמרות שיש בו הרבה הומור אי אפשר להגדיר אותו כהומוריסטי. בפרקים הראשונים קיבלתי את הרושם שהעלילה מתפזרת מדי – חלק ממנה מתרחש בארה"ב – ותחילה התרשמתי שמדובר בנסיון להקיף יותר מדי בספר אחד. אבל משעה שהצלחתי להכנס לעלילה, וכל חלקיה התחברו לשלמות אחת, התקשיתי להניח את הספר מהיד.
מדובר בסיפור פנורמי מרהיב מהקליבר של "איזון עדין" ו"שידוך הולם" (וזו, כמובן, מחמאה גדולה). הוא מתרחש בעיקר על גבול הודו-נפאל, ובמרכזו ההתקוממות הנפאלית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ההתקוממות הזו היא אמנם ציר העלילה בזמן הווה, אבל הספר מתפרש על פני תקופה ארוכה יותר, ומביא בפלאשבקים אירועים מחיי גיבוריו והורי-הוריהם, תוך שהוא עוסק בקשת רחבה של נושאים המעסיקים את ההודים – המעמדות החברתיים, התהליכים הפוליטיים, המפגש הטעון עם המערב ובעיקר עם אנגליה, הכלכלה הרעועה, ההגירה ההמונית בעיקר לארה"ב וקשיי המהגרים, יחסי גברים-נשים, ההתיחסות להודו כעולם שלישי, שחיתות השלטונות, ועוד. הגלובליות הרב-תרבותית נדונה בספר באספקטים שונים, והכתבה הזו מרחיבה בענין.
מכיוון שלא קראתי את המקור, אין לי כלים לשפוט את נאמנותו של התרגום, אבל נאמן או לא – הוא פשוט נהדר. השפה עשירה, תענוג של ממש.
קרי ון ברוכן, ילידת 1881, היתה בת למשפחה יהודית הולנדית אדוקה בדתה ועניה. לאביה ולשתי נשותיו נולדו שמונה-עשר ילדים, רבים מהם נפטרו בילדותם. שניים מהם התפרסמו מאוד בבגרותם– יעקב ישראל דה האן ואחותו הסופרת. לפני שקראתי את הספר אפילו לא שמעתי את שמה, ומאז למדתי שהיתה פופולרית מאוד בזמנה, כתבה יותר משלושים ספרים – חלקם רומנים, חלקם עיוניים ופילוסופיים, תרגמה ספרים, פרסמה עשרות מאמרים, והיתה מרצה מבוקשת. אחרי מותה בגיל 51 – ספק התאבדות, ספק טעות במינון כדורי שינה – נשכחה, אבל אחרי מלחה"ע השניה זכתה להכרה מחדש, ואחדים מספריה זכו למהדורות חדשות.
אפשר לקרוא את הספר הזה בלי לדעת דבר על חייה של הסופרת. בספר עשרים וארבעה פרקים, ובכל אחד זכרון ילדות. הפרטים הביוגרפים שונו, אבל הזכרונות ככל הנראה מדויקים. התחברתי לספר ברמה מאוד אינטימית, כל זכרון שלה הציף בי גל של זכרונות משלי. לא משום שיש דמיון בפרטים, כי בדרך-כלל אין. אבל יש משהו באופן הכתיבה, בדרך שבה היא מספרת, בדיוק הקפדני, בהתרפקות הלא-נוסטלגית, בשילוב של התמימות והכוליות הילדותית עם כושר הביטוי של האשה הבוגרת – בכל אלה היא מעמידה ילדות מאוד חיה, שמשום מה הציפה בי כאמור את ילדותי. במקומות שבהם היה גם קשר אסוציאטיבי בין החוויות שלנו, שם בכלל התמוגגתי. לדוגמא, בפרק מסוים מישהו עומד לנסוע לאמריקה. מדובר בשלהי המאה ה-19, כשנסיעה כזו לא היתה מעשה שבכל יום. איכשהו נזכרתי בפעם הראשונה שקיבלתי גלויה מדוד שנסע לטיול בעולם הגדול, וכמה התרגשתי, ואיך הדמיון שלי השתולל בעקבות המעשה הנועז הזה של יציאה מהארץ. העולם הגדול במקרה ההוא, רק בשביל הפרופורציה, היה תורכיה.
כך שאם אני צריכה להמליץ על הספר, אני צריכה להיות זהירה, ולנתק אותו מההשפעה הפרטית שלו עלי. מדובר בזכרונות של ארועים קטנים, שום דבר הרה-גורל, כך שאולי מבחינה זו הוא לא הכי מעניין. אבל הוא כתוב בכשרון גדול, שהופך גם ארועים שוליים לראויים להכתב בספר. זו, אגב, מחשבה שלוותה אותי כל זמן הקריאה: מה הופך ארוע לראוי להכתב. לא גיבשתי תשובה, אבל אני שמחה שקרי ון ברוכן מצאה לנכון לכתוב, וששפרה פינקהוף בחרה לתרגם.
אפשר לקרוא את הספר מתוך היכרות עם הסופרת, לדעת שבחייה שלטו כמה קונפליקטים מרכזיים – יהודיה בעולם נוצרי, אינטליגנטית בסביבה בורה, אשה בעולם גברי, אינדיבידואליסטית בעולם של מוסכמות. לכל אלה יש רמזים דקים בספר. כשנראה שאחיה לא התקבל לבית-ספר יוקרתי, המורה בבית הספר הנוכחי מעלה השערה שהיהדות היא המכשול. זו הפעם הראשונה, כך היא מספרת, שחשה שונה כיהודיה. התחושה הזו מתפוגגת מהר, כשהיא נתפסת לעלבון בשל השערה של מורה אחרת שהעוני הוא המכשול האמיתי. זה בערך האזכור היחידי לקונפליקט היהודי-נוצרי. ביטוי עז יותר, גם הוא חד-פעמי בספר, היא נותנת לספקות בעניני אמונה. לפיכך יש להיכרות עם הסופרת ערך מוסף בקריאת הספר, אך היא לא הכרחית.
אהבת אדם ואמונה באנושות הם המאפיינים העיקריים בכתיבתו של וויליאם סרויאן. כך ב"הקומדיה האנושית", וכך גם ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון". שני הספרים מתרחשים על רקע מלחמה, ובשניהם אובדן וכאב, אבל רוחם של השניים אופטימיות ושופעת חיבה לכל אדם.
בסיפור "שבעים אלף אשורים", מתוך "מבחר ספורים", סרויאן מתייחס מפורשות לגישה הזו שלו לחיים בכלל ולכתיבה בפרט. הנה שני קטעים בתרגומו של יצחק עברי. אם התרגום נראה לכם כבד ומגשש אחר מילים הולמות, קחו בחשבון שהספר יצא לאור בשנת תש"ז:
והנה אני סבור שאני רוחש חיבה לכל הבריות, ואפילו לאויבי ארמניה, שלא קראתי להם בשם, מרוב טקט שבי. הכל יודעים מי המה. אין בליבי ולא כלום על מישהו מהם, משום שאני רואה אותם כראות אדם אחד, אשר לו מסכת-חיים אחת ויחידה בזמן אחד ויחיד. וודאות היא בי, שאדם אחד ויחיד, שמסכת-חייו אחת ויחידה, אינו מוכשר לכל אותם מעשי-הזוועה שההמונים מבצעים אותם. אין בי התנגדות אלא להמונים בלבד.
כאן, במערב הרחוק, בסן-פרנציסקו, בחדר קטן שברחוב קארל, אני מתכוון לכתוב מכתב לבני-אדם פשוטים ולספר להם בלשון פשוטה דברים הידועים להם מקודם. אין אני אלא רושם רשומות. ואם אני משוטט לי קמעה סחור סחור, אין זה אלא משום שאינני חפוז ביותר ומשום שאינני בקי בכללים. אם יש לי איזו שאיפה שהיא בכלל, הרי זו – לגלות את האחווה האנושית. זוהי מודעה רבתי, והיא נשמעת כיקרת-ערך במקצת. בדרך כלל מתבייש אדם למסור מודעה מעין זו. חושש הוא שמוכי-סופיסטיקה יצחקו לו. אבל לי לא אכפת.
בספר שלושים וארבעה סיפורים קצרים, שהכינוי משובבי-לב הולם אותם. תכננתי לקרוא אותם אחד-אחד בהפסקות, כפי שאני נוהגת בדרך-כלל בספר סיפורים, אבל הספר סירב לעזוב לי את היד.
סקירות ספרים 