תגית: עם עובד

"לא ביום ולא בלילה" הוא סיפורן של שתי אהבות אובססיביות. נעמי, שגדלה בישוב כפרי סמוך לכנרת, עוברת לגור בתל-אביב. מתמזל מזלה והיא מוצאת מיד עבודה בחנות בדים, ודירה סמוכה שמצפה לשוכר. פחות מתמזל מזלה, אך היא עדיין אינה יודעת זאת, והיא מתאהבת ממבט ראשון במאיר. מאיר הוא עיתונאי שרמנטי, בחורות כרוכות אחריו והוא יוצר בקלות קשרים רומנטיים שאינם מחזיקים מעמד. "כל העסק הזה של ההתאהבויות והרומנטיקה, שכולם כל כך מתרגשים ממנו, זה לא בדיוק הענין שלי. בשבילי היינו הך, היום זו, מחר אחרת", הוא מודה. הוא אינו נדרש למאמץ כדי ללכוד ברשתו את נעמי התמימה, שמצדה בטוחה שמדובר באהבת אמת הדדית. אלא שהימים הם ימי מלחמת העצמאות, ומאיר נשלח לחזית ככתב צבאי, מותיר אחריו, להקלתו, את נעמי שהרה לו.

חרדתה של נעמי לגורלו של מאיר, היא חרדתן של כל הנשים מאז מלחמת העצמאות ועד היום, תקווה ופחד שלובים יחד. "ייגמרו הקרבות בנצחון מזהיר, המצרים ימוגרו מארצנו ואהובך יחזור אליך, ככה הם מבטיחים, אבל את הספקנות אי אפשר להסתיר, ומתוך הסדק בשריון מציץ הבשר העירום: מי יודע מה ילד יום, נשמעת לחישה ברורה, ומיד כולם חוזרים לשתיקתם, אף אחד לא רוצה להיות הרע שאומר את האמת".

כשמאיר נפצע קשה וסבור שלא ישרוד, הוא "מוריש" את נעמי לסטפן, החובש הסועד אותו, ומוסר לו את המכתבים שכתבה לו על מנת שיחזיר לה אותם. מאיר, שמגיע בזמן לבית החולים וניצל, עושה את המעשה ההגון ונישא לנעמי, ועושה את המעשה הבלתי הגון וממשיך לפלרטט עם כל בחורה מזדמנת. סטפן, שהחזיר לנעמי את המכתבים בזמן שמאיר היה מאושפז, התאהב בה, והפך לגלגל שלישי במשפחה. וכך, נעמי מאוהבת במאיר, גם כשהוא בוגד ונוטש (אולי בהשראת אמו של של הסופר, כפי שתוארה ב"מזכרת אהבה"). סטפן מאוהב בנעמי, למרות שברור לו שלבה לעולם לא יהיה נתון לו. ומאיר מאוהב בעצמו. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

סיומו של הספר מתרחש שנים רבות אחרי תחילתו, כשנעמי ושני ילדיה הבוגרים ניצבים על קברותיהם של מאיר ושל סטפן. יש משהו סוריאליסטי בסיום, מאוד מייאש ונטול תקווה, והתקשיתי להתחבר אליו.

יצחק בר-יוסף מוליך את העלילה לאטה כמספר יודע כל המספק לקוראים תיאור של ההווה עם הצצות אל העתיד. הדמויות מדויקות מאוד, וגם אם קשה לפעמים להבין את ההיאחזות שלהן בפנטזיה האובססיבית שלהן, הן צובטות בלב. ברקע הסיפור נמצאת ישראל בשנתה הראשונה, המלחמה הממושכת שסוף סוף הסתיימה, הבחירות הראשונות, הפילוגים הפוליטיים והחברתיים, הסכסוכים באגודת הסופרים, התשתיות הבלתי מספקות, הצנע המעיק. למעט הסיום, הערכתי מאוד את מלאכת הכתיבה המיומנת ואת הסגנון המקורי, ואני ממליצה עליו, כמו גם על ספריו האחרים של הסופר.

עם עובד

2000

שתי יצירות מאת ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה.

הראשונה בהן היא "מותה של בל" מ-1952. ספנסר אשבי, מורה להיסטוריה ולמדעי הטבע, התנהל כהרגלו בערב שגרתי. אשתו כריסטין יצאה לעיסוקיה. בל, בתה של חברתה של כריסטין, שהתארחה אצלם, יצאה אף היא. ספנסר נהנה מבדידותו, לגם משקה, בדק עבודות של תלמידיו, החליף בגדים ופנה לעבוד על המחרטה החביבה עליו. בל, ששבה הביתה, נעמדה בפתח החדר לאחל לו לילה טוב, או כך היה נדמה לו שכן בשל רעש המחרטה לא שמע את דבריה. כריסטין התקשרה להציע לו להצטרף למשחק ברידג', אך הוא העדיף להשאר בבית. שגרה.

למחרת בבוקר נמצאה גופתה של בל בחדרה, וחייו של ספנסר התהפכו. שני אנשים יודעים בוודאות שהוא חף מפשע – הוא עצמו והרוצח. כל השאר, ברמה כזו או אחרת, חושדים בו. הוא אינו מאשים אותם. הוא עצמו סבור, בשל היעדרם של סימני פריצה, שהרוצח היה חבר או מכר, אז למה שאחרים לא יאמינו שהאשם בו? ולמרות זאת ההתמודדות עם דחיה חברתית מרומזת או מפורשת אינה קלה.

אבל יותר משהוא נדרש להתמודד עם החשדנות מצד מכריו, הוא נאלץ להתמודד עם שדים שהדחיק בכוח, וכעת מצאו פתח להדחק בו ולחזור אל חייו. גופתה המוטלת מעורטלת למחצה של בל עוררה בו אותו רגש שחש כשראה בנערותו תמונת זימה, והבושה אוחזת בו. בשל אב בעייתי התרחק מכל מה שמריח מיצרים – אלכוהול, מועדוני לילה, חמוקי נשים. כל חייו, כל האיסורים והמגבלות שהטיל על עצמו, נבעו מהידיעה שהוא עלול להיות בן דמותו של אביו, וכעת, הבושה שחש בצירוף האוירה הרעה סביבו מערערים את כל הסייגים.

סימנון, כרגיל, מנהל את העלילה בתוך נפשו של גיבורו עד להתפוררותו הבלתי נמנעת.

היצירה השניה בספר היא "מכת ירח" מ-1933. טימאר, גבר צרפתי צעיר, מגיע לליברוויל, בירת גאבון, כדי ליטול על עצמו תפקיד בחברת סחר בעצים. מרגע הגעתו אל החוף הוא נקלע לעולם שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. החום מטגן את המוח, המחלות אורבות, קצב החיים איטי ובלתי יעיל, את נימוסיו הטובים איש אינו מעריך, האוכלוסיה המקומית השחורה זרה, האוכלוסיה המקומית הלבנה אינה זקוקה לו. שלא במפתיע הוא מתאהב בבעלת המלון שבו הוא מתגורר, ובהשפעתה נסחף להקים עסק ולעבור להתגורר במעלה הנהר הרחק מן העיר.

סימנון מתאר את הסביבה כולה מתוך תחושותיו של טימאר, והיא מבלבלת, מסוכנת, שונה עד לייאש מכל מה שהכיר. אבל זה אינו רק סיפורו של טימאר אלא גם, והפעם אולי בעיקר, סיפור הקולוניאליזם הצרפתי. חבורה של גברים לבנים מנצלת מינית נשים שחורות, מעסיקים לבנים מתעללים בעובדים שחורים, אשה לבנה יורה למוות בשחור ומפילה את האשמה על גבר שחור אחר בשיתוף פעולה עם מערכת המשפט הלבנה. נדמה כי השחורים משלימים עם המצב: "הם, הלבנים, עושים כרצונם, כי הם לבנים!". טימאר, למרות שהוא לכאורה יוצא דופן בקרב הלבנים, הוא בסופו של דבר אחד מהם. שחור אחד מת, זו אינה סיבה להיות מוטרד. מטרידה אותו יותר השאלה אם האשה הלבנה אשמה, ואם כן מדוע היא כל כך שלווה. רק כשהוא מוצא את עצמו גבר לבן יחיד בסירה שמשיטים עשרה גברים שחורים, והוא צופה בהתנהלותם בינם לבין עצמם, הוא מתבונן בהם בפעם הראשונה כבני אדם. ועדיין הוא מתייחס אליהם כאל נחותים הנתונים למרותו.

כמו ביצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה) גם כאן הסופר ממחיש בשלמות את הכאוס ההולך ומשתרר בנפשות גיבוריו, וקריאת שתי היצירות מרתקת. הספר נהנה גם מתרגום מוצלח של יהושע קנז, והוא מומלץ בהחלט.

La Mort de Belle / La Coup de Lune – Georges Simenon

עם עובד

2008 (1952, 1933)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

כשאנה היתה תינוקת נרצח דימה, אביה היהודי, בבאבי יאר. אמה הנוצריה לודה, שניסתה להציל אותו מבורות ההריגה, נרצחה יחד אתו, ואנה גדלה אצל סבתה. כשהרתה בהיותה בשנות הארבעים לחייה, ונותרה אם יחידנית ללא בעלה שנטש, גילתה שבהעדר מודל אימהי אין לה מושג איך לגדל את ויטה התינוקת. לתובנה הזו הגיעה שנים אחר-כך, כשויטה המבוגרת כבר היתה מכורה לאלכוהול, לגברים מזדמנים ולטלנובלות, ובתורה לא היה לה מושג איך לגדל את בתה קטיה. אנה, שכאמור לא הצטיינה כאם, נטלה על עצמה את האחריות על נכדתה קטיה, נחושה לא לטעות הפעם.

שלוש הנשים מתגוררות יחדיו בדירה מוזנחת באוקראינה. אנה, שהיתה קופאית בסופר, היא כעת גמלאית. באיחור רב גילתה את הספריה המקומית, ובחירות הספרים האקראיות שלה הובילו אותה אל העולם המורכב והקסום של המיתולוגיה היוונית, ממנה היא שואבת רוגע ותובנות (ומכאן שם הספר). ויטה מטפלת בדיירי בית אבות, מתקשרת עם גברים לא מתאימים, ומעדיפה את השתיה ואת הטלויזיה על פני כל דבר אחר. קטיה, עדיין בת עשרה, מחונכת על ידי סבתה לעצמאות יחסית. היא מתקשה בלימודים, ומתקשה ביצירת קשרים עם בנות גילה, אבל כשבזכות יופייה היא זוכה בחוזה דוגמנות, היא צוברת בטחון. אנה עדיין מאמינה במרקסיזם, ויטה מאמינה באהבה שמתמהמהת, וקטיה, בשל גילה הצעיר ולמרות קשייה, מאמינה שהכל אפשרי ופתוח.

השלישיה מתפרקת כשקטיה פוגשת את ואדים, אוליגרך יהודי שמתאהב בה, ולוקח אותה אתו לתל-אביב. קטיה הופכת לאשה מוחזקת, כזו שיש לשמור בסוד, בעוד ואדים חי עם אשתו ובתו בירושלים. הוא נדיב, תומך בה וגם בבנות משפחתה שנותרו באוקראינה, אבל ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מן הסידור הזה.

דמות נשית נוספת היא זו של אקסנה, אשתו של ואדים, שנחושה להשאר צעירה ומושכת, ותעשה הרבה כדי לשמר את אהבתו של בעלה ואת מעמדה כאשתו, למרות ההתנהלות העסקית האפלה שלו, שלה היא מודעת היטב.

למרות כתיבה יפה ומדויקת, נותרתי עם תחושה של אכזבה. הסיפור בסופו של דבר די סתמי, ולא לגמרי נהיר. בראש ובראשונה לא ברור כיצד אנה, שלחמה כל חייה למען רווחתה של נכדתה, אפשרה את החיבור שלה עם ואדים. ההשלמה של ויטה עם המצב, למרות אהבתה לבתה, אולי יכולה להיות מוסברת בחולשת האופי שלה, אבל ההשלמה של אנה אינה מתקבלת על הדעת. היתכן שהמירה את נכדתה ברווחה חומרית? השערה זו אינה מתיישבת עם דמותה כפי שתוארה עד אז. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר שגם מה שקרה לקטיה בסיום אינו משכנע. היו לה אפשרויות אחרות. די חיבבתי את אנה, קצת ריחמתי על ויטה ויותר על קטיה, אבל איכשהו הן נותרו מרוחקות על הנייר ולא נכנסו לי אל הלב על מנת להשאר.

בשל כתיבה יפה מצד אחד (תיאור דרכה של אנה אל הספרים, לדוגמא, הוא מלאכת מחשבת), ומה שבעיני הוא חולשה סיפורית מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

עם עובד

2024

שי תמוז, סופר ומחזאי בשאיפה, כתב ספר אחד שנשכח והוא תקוע בכתיבת מחזה. את פרנסתו הצנועה הוא מוצא בכתיבה, בין השאר כמבקר תיאטרון וספרות וכבעל טור לעת מצוא. שי נשוי לאלונה, שבמהלך השנים משגשגת בעבודתה בגלריה, ואב לבן, חייל משוחרר, ולבת בגיל העשרה. הוא אינו מאושר מן הקריירה המקרטעת שלו, ואינו מאושר מן הפער שנפער בינו ובין אשתו, ומן הניכור שבינו ובין ילדיו. יותר מכל הוא שואף לפרסום ולהכרה, אך אלה חומקים ממנו, משום שהוא נטול כריזמה, ומשום שבעצם אינו אומר דבר בעל משמעות. הוא מאמץ את עמדתו של המו"ל של אחד העיתונים שאמר לו, "מנסיוני אמצע הדרך היא כמעט תמיד הנכונה", ונדחק לשוליים כמשעמם. ברור לו שאם היה בוטה וחד-משמעי היה מצליח לצבור עוקבים ותגובות, אבל אופייו אינו מאפשר לו להיות כזה. כשהוא כותב, לדוגמא, ביקורת קשוחה בשובו בערב מהצגת תיאטרון גרועה, הוא מעדן אותה בבוקר בטרם ישלח אותה לפרסום.

את כל מה שנכתב בפיסקה הקודמת ישי שריד מורח על פני כתשעים העמודים הראשונים של הספר בכתיבה דלה ואינפורמטיבית שאינה מתקדמת לשום מקום. המשכתי לקרוא משתי סיבות. האחת היא הידיעה שידובר בספר הזה, בגלל שיוכו הפוליטי הברור, ורציתי להיות מעודכנת. השניה רכילותית: מישהו אמר לשי גולדן שהספר נכתב עליו, הוא הגיב בכעס, ישי שריד הכחיש. סקרנותי התעוררה (תשובה: שי תמוז הוא לא שי גולדן, אבל ההשראה באה ממנו והחצים מכוונים אליו, ואולי גם אל שי גולדשטיין, ובהרחבה אל כל מי שלא היה ימני ושינה את דעותיו, מהפך שישי שריד, על פי הספר הזה, אינו מאמין שהוא אפשרי ללא מניעים נסתרים).

כשהרפורמה המשפטית עולה על סדר היום, וגל המחאות גואה, שי כותב מאמרים מפייסים, אבל מתחיל למאוס בהליכה על ביצים. "תמיד אתה מנסה לצאת בסדר עם כולם ונשאר עם שום דבר. אנשים לא אוהבים רכיכות, חניכים תורנים, ילדים טובים וחנפנים. הגיע הזמן לקחת צד", הוא אומר לעצמו ולוקח צד. מאמר בעד הרפורמה פותח לו את הדלת אל ערוץ 14, מפגיש אותו עם אושיות כמו עירית לינור וגדי טאוב, שמיוצגים בספר באמצעות וריאציה על שמותיהם האמיתיים, ומקנה לו מקום בפאנל. זמן מה הוא נהנה מן הפרסום, וגם מן החרפות והגידופים שהוא סופג, אבל ההופעה החיוורת ונטולת הכריזמה שלו היא שוב בעוכריו. כדי לתדלק מחדש את הענין הציבורי הוא בודה היסטוריה משפחתית של קיפוח עדתי (אביו ממוצא עיראקי, אמו ממוצא פולני, והנושא העדתי מעולם לא שיחק תפקיד בחייהם). השילוב של הסיפור עם דעותיו והבטחון שהוא הולך וצובר, מוליכים אותו אל הפרס הגדול מכולם: הנהון של היכרות מצד הבן של, שמץ של אישור מצד רעייתו של, וחיזוקים מצד ראש הממשלה עצמו.

ארועי השבעה באוקטובר אינם משנים את העמדות ששי מביע. שריד ממיט עליו עונש בדמות פציעתו הקשה של בנו בעזה, ועדיין כל מה שחשוב לשי הוא לשוב אל אור הזרקורים.

חלקו הראשון של הספר היה, כאמור, משמים. חלקו השני הוא כתב שטנה כנגד מחנה הימין. דיון בעמדות הפוליטיות יכול היה להיות מעורר ומעניין, ולהעניק לספר תוכן, אבל שריד בוחר בכתיבה ברמה של העלבות בגן. התכניות בערוץ המשוקץ מתאפיינות "בהתרסה חצופה ובמוקיונות", בארוע חברתי-פוליטי הגברים עסוקים בניקוי שיירי בשר מהשיניים, ולשר יש שיניים עקומות. כי מן הסתם במחנה השני (ואני מתעבת את הביטוי המפלג הזה) תכניות הטלויזיה מתאפיינות בדיאלוגים אפלטוניים, הארועים החברתיים-פוליטיים מתנהלים בסגנון מועדון חברים בריטי אריסטוקרטי, ואישי הציבור כולם יפי בלורית ותואר. שמישהו יספר לשריד שיש אנשים בשני הצדדים, ושיש גם אמצע. סביר שלא ישתכנע. כי בעולם של שריד יכול להתקיים מצב שבו כששי, שאמור להחליט מי יקבל פרס ספרותי ממלכתי, מעיין ביצירות שהוגשו, הוא מגלה שבכל פעם שהיצירה ראויה מסתבר שהיא נכתבה על ידי האליטה הישנה. כל השאר אינו שווה את הנייר שעליו הודפס. אז כן, זה רע מאוד ושגוי ומקומם להחליט למי להעניק פרס ספרותי על פי השתייכות עדתית או מפלגתית. זה רע ושגוי ומקומם לא פחות לקבוע שכל הכותבים הטובים מצויים בצד אחד של המפה הפוליטית-חברתית.

ועוד לא דברנו על כתיבה עצלה ורשלנית שמזניחה פרטים ועמוסה סתירות. אם שי לא כתב מעולם דעה לכאן או לכאן, מה בדיוק מגדיר אותו כ"עיתונאי שמאלני" שחצה את הקוים? למה יש יחסים כל כך משונים בין שי ואלונה לילדיהם? אין לנו שמץ מושג למה שי הוא מי שהוא, נעבעך כזה שלהוט להכרה, למעט רמז חפוז לקראת סיום על איזה חרם בכיתה ה', נסיון מאוחר להעניק איזו תובנה. הכל מאוד שטחי, מאוד מוכוון אג'נדה. קצתי לגמרי ב"הם" ו"אנחנו", אבל הספר הילדותי הזה הוא כולו כזה.

כשישי שריד כותב על נושאים שאינם פוליטיים, הוא סופר מעניין. כך היה ב"מגלה החולשות" וב"מפלצת הזכרון". כשהוא מניח לאג'נדה להשתלט, יוצאות לו יצירות, שבעיני אינן ספרותיות אלא פמפלטיות ושטחיות, כמו "מנצחת", וביתר שאת כמו הספר הזה.

אפשר לוותר.

עם עובד

2024

שתי יצירות שונות של ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה, ומשותפת להן השאלה, האם אדם יכול לברוח מעצמו?

מר מונד, הדמות הראשית ב"הבריחה של מר מונד", שגדל במשפחה של תעשיינים ומנהל את המפעל המשפחתי, מתעורר ביום הולדתו הארבעים ושמונה לעוד יום של שגרה. בתו מנישואיו הראשונים נשואה ואם לילדים, ובאה לבקר אותו רק כשהיא צריכה כסף. בנו מאותם נישואים עובד במפעל, אך שומר מרחק מאביו. אשתו הראשונה עזבה אותו, וכעת הוא נשוי לאשה קרה ומנוכרת. לא מפתיע אותו שאיש מקרוביו אינו זוכר את יום הולדתו, אבל משהו בו פוקע כשגם האיש הקרוב אליו ביותר בעבודה אינו מברך אותו. בשתי נקודות בחייו ביקש להמלט משגרת חייו אך נרתע. היום, כשעייפות של ארבעים ושמונה שנים רובצת עליו, הוא מושך סכום גדול מחשבונו, מגלח את שפמו, קונה בגדים משומשים, ובלי מילת פרידה עולה על רכבת ומסתלק. הוא נפעם כשמסעו מזמן לו אפשרויות לחיות בפועל חיים שעד אז ראה רק מבחוץ – לשבת לאכול במסעדה המונית, להתחכך באנשים בתור לספר – ואולי, רק אולי, יצליח לאמץ לעצמו חיים חדשים.

אבל יש דברים שלא משתנים, בעיקר ליבת האישיות. מר מונד הוא טיפוס של מטפל, אף פעם לא מטופל, והוא מוצא עצמו משום כך מעורב בחיי שתי נשים ונוטל עליהן אחריות, כמעט נגד רצונו. מכיוון שמעולם לא היה מאושר, הוא שומר על מרחק קבוע ובלתי ניתן לחציה בין מעשיו ובין רגשותיו. האופן בו בחר סימנון לסיים את הפרשה (ולא ארחיב כדי לא להכשל בקלקלנים) הוא מעין תערובת בין בחירה והשלמה.

מעניין שסימנון נתן לגיבורו את השם מר עולם, אולי כאמירה שאין מדובר פה באדם יחיד אלא בדמות מייצגת.

ז'אן, הדמות הראשית ב"האלמנה קודר", גדל גם הוא במשפחה ממעמד מכובד, אבל מחסור באהבה ובתמיכה ניתב אותו למסלול בשולי החברה. כשהוא מופיע על במת הסיפור הוא נווד שהאלמנה קודר מאמצת אל ביתה כעובד, ואולי כמאהב עתידי. האלמנה מסובכת ביחסים מורכבים עם חמה ועם גיסותיה, ויותר מכל מטרידה את שלוותה אחייניתה בת השש-עשרה, שכנראה מגלמת בעיניה את חרות הנעורים שאבדה לה מזמן. בדומה למר מונד גם ז'אן קץ בעבר בשגרת חייו, אך בשונה ממנו הוא עשה מעשה שסימן אותו לתמיד. כשהאלמנה הופכת יותר ויותר תובענית וקנאית, הוא מוצא עצמו שוב בנקודת שבירה. "שוב ושוב להתחיל מחדש! נמאס לו!". אחוז בחילה ומיאוס הוא חוזר אל אותו דפוס שקבע את חייו בעבר.

כמו ברבות מיצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה), מרבית העלילה מתרחשת במקום המעניין ביותר, נפשן של הדמויות. יש עלילה, יש דרמה, אבל עיקר העניין הוא בהשפעה של הארועים על הדמויות, ובתגובה שלהן שבתורה מזינה את הארועים. סימנון מצטיין גם בשימת הלב לפרטי הפרטים שמהם מורכבת תמונה שלמה של מקום ושל אוירה. רמה אילון תרגמה היטב, והספר מצטרף לסדרה המוצלחת של יצירות סימנון הרואות אור בעברית.

Le Fuite de M. Monde; Le Veuve Couderc – Georges Simenon

עם עובד

2024 (1945, 1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

כותרת משנה: מסע אל לבה השבור של אפריקה

הנרי מורטון סטנלי נכנס להיסטוריה כשמצא ב-1871 את דייויד ליווינגסטון, חוקר הארצות האבוד, סמוך לאגם טנגניקה, ובירך אותו במשפט שנחקק בזכרון הקולקטיבי, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?". אבל פועלו של סטנלי לא הסתכם בזאת. שלוש שנים אחר כך, במימונם של שני עיתונים, יצא לחקור לראשונה את נהר קונגו לכל אורכו, ארבעת אלפים ושבע-מאות קילומטרים, מנקודת המוצא שלו ועד שהוא נשפך אל האוקינוס האטלנטי. המסע, שנמשך שלוש שנים בתנאים קשים וגבה את חייהם של רבים ממשתתפיו, היווה נקודת מפנה בגורלם של תושבי האזור. סטנלי יכול היה להזכר כחוקר בעל הישגים, אבל מעורבותו הפעילה, שנתיים אחרי תום המסע, בהכשרת קונגו כנחלה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד, סללה את הדרך לשנים של סבל, דיכוי ורצח של המקומיים.

מאה ושלושים שנה אחר-כך יצא העיתונאי הבריטי טים בוצ'ר בעקבותיו של סטנלי. כשמוּנה בוצ'ר לכתב של הטלגרף באפריקה, למד כי העיתון שהעסיק אותו היה אחד המממנים של מסעו של סטנלי, וחווה רגע של התגלות ושל תחושת יעוד. במשך כשלוש שנים חקר לעומק את האפשרויות לעשות את דרכו מלבה של אפריקה ועד האוקינוס, ובכל אשר פנה נתקל בקשת של תגובות שנעו בין ספקנות לאזהרות חמורות. היה אף מי שהתייחס לתכניותיו כאל "משאלת מוות". קונגו שבוצ'ר דמיין לא היתה קונגו שהוא עתיד היה לפגוש. שנתיים לפני שהבלגים הסתלקו מן המדינה, יצאו אמו של העיתונאי וחברתה לסיור אפריקאי, מעין מסע התבגרות, וקונגו שבזכרונותיהן הצטיירה שמדינה רגילה שברגילות, כזו ששתי נערות לבנות צעירות עשויות לטייל בה בבטחה. אבל קונגו של אחרי קבלת העצמאות היא מדינה עניה שבעניות, מוכת מלחמות שבטיות, מדינה שבה למעלה מאלף איש נרצחים בפעילויות מעין מלחמתיות מדי יום, מדינה שעֲברה מחוק, והיא משמשת מגרש משחקים קטלני לכנופיות גרילה. הרעיון שאדם יחיד, ועוד כזה שבולט בעורו הלבן, יוכל לשוט לאורך הנהר או לצעוד לצדו, נראה לכל מי שנשאל מטורף. טים בוצ'ר לא שעה לאיש. תגובות שליליות גרמו לו לשקוע בלימוד מעמיק של האזור. תגובות מעטות ומהוססות של אולי דרבנו אותו לצאת לדרך. ב-2004 נחת בלובומבאשי, העיר שמתחנת הרכבת שלה יצאו אמו וחברתה ברכבת לנסיעה חוצת קונגו ב-1958, ופתח במסע הרה סכנות ויסורים שארך שישה שבועות עד שהשלים את המשימה שבחר לעצמו.

תיאוריו של בוצ'ר את ששת השבועות הם שילוב של היסטוריה, נופים, היכרות עם דמויות, ניתוח פוליטי, ובעיקר קינה. "עשיתי את דרכי במדינה שיש בה יותר עבר מעתיד, מקום שבו מחוגי הזמן אינם נעים קדימה, אלא אחורה", הוא מספר. "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר, וסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם". קונגו, שנקרעה בידי קולוניאליסטים אירופים מצד אחד, סוחרי עבדים ערבים מצד שני, וציידי עבדים אפריקנים בתווך, לא הצליחה לשקם את עצמה כשניתנה לה העצמאות. כבר מלכתחילה היתה שסועה בין כוחות מנוגדים מבפנים. מובוטו ססה סקו, ששלט בה במשך שלושים ואחת שנים החל מ-1965, הכריז על עצמו כאל, הלאים הכל לטובת עצמו ולטובת מקורביו, ונהג בקונגו גרוע מכפי שנהג בה ליאופולד הבלגי, כשהוא רודה בעם ומניח לכל סממני הקידמה להחרב. בוצ'ר קושר את מצבה הפוליטי העגום של קונגו לעובדה שהקולוניאליסטים מנעו מן המקומיים להחזיק בכל משרה בכירה שהיא, ולכן כשעזבו את המדינה לנפשה לא היו בה אנשים שהיו מוכשרים דיים לנהל אותה, והיא נפלה בידי דיקטטורים.

למה מדינות אחרות בעולם הצליחו להחלץ ממורשת הקולוניאליזם וקונגו לא? אולי משום שנלקחה ממנה כל תחושה של ריבונות ושליטה, בעיקר אחרי ועידת ברלין שבה חילקו ביניהם מדינות אירופה את אפריקה. בוצ'ר סבור שמה שקונגו (ומדינות אחרות באפריקה) צריכה הוא תחושה של חוק וסדר, הרבה יותר משהיא זקוקה למשלוחי סיוע ותרומות צדקה. יש המון כסף באפריקה, שרק מעטים נהנים ממנו, ולא הוא שיפתור את הבעיות של אפריקה, אלא מערכת צדק מתפקדת ותרבות שלטונית. מונו"ק, כוח השמירה על השלום מטעם האו"ם, אינו יעיל והוא חסר מיקוד, אבל זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות. מועצת הבטחון אינה עונה לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?", אלא "מה המינימום שביכולתנו לעשות?". "כמו למקומות רבים אחרים באפריקה, גם אל קונגו העולם כבר למד להתייחס כאל עניין אבוד", הוא כותב.

"נהר הדם" הוא תיאור נוקב של מדינה הרוסה ושל חברה מיוסרת. בוצ'ר העמיק לחקור את ההיסטוריה ואת ההווה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והשילוב של אלה עם היכרות קרובה עם קונגולזים שפגש ועם תיאורי הנוף ותלאות המסע יוצר ספר מרתק ונוגע ללב.

Blood River – Tim Butcher

עם עובד

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אורית הראל

"באיזה צומת גורלי טעה ועבר ליקום אחר, מקביל, והוא אינו מותאם אליו […] ואולי לא היה שום צומת, אלא רק מעבר הדרגתי וחמקמק […] מתחוור לו שהוא מתקשה לזכור את אליהו של פעם, ובו בזמן אליהו של השנתיים האחרונות הוא יותר זר מִמּוּכָּר"

לאליהו היו חיים לא רעים בכלל. חיי הנישואים שלו היו תקינים, יחסיו עם בתו היחידה היו סבירים, הוא עבד בעבודה שפרנסה אותו יפה. במבט לאחור הוא אינו יכול לומר שהיה מאושר, אבל הכל זרם על מי מנוחות. שלוש שנים קודם שנפתחת העלילה צץ בו הדחף לפתח שבשבות חשמל הידראוליות לרתימת אנרגיית הים. גם כאן התנהלו הדברים כשורה, אלא שכדי לממן את הפיתוח נזקק אליהו לכסף. משום שבחר לא לדבר עם איש, למעט שותפיו לפיתוח, על רעיונותיו עד שיבשילו לכלל מוצר, משך כסף מחשבונות משותפים לו ולאשתו בלי ידיעתה. כשהעסק קרס אחרי שנה נאלץ להתמודד עם תחושת הבגידה שלה כשגילתה שפעל מאחורי גבה.

מכאן הכל הלך והדרדר. אליהו עזב את ביתו על פי דרישת אשתו, וכדי לפצות אותה ויתר על חלקו בדירה. בתו הפנתה לו עורף וחדלה לשתף אותו בחייה. הוא מצא עצמו ללא עבודה, ללא משפחה, מתגורר בדירה מעופשת. לפרנסתו החל לעבוד כמורה לפיזיקה בתיכון, ופה דווקא מצא סיפוק, הוא מצליח להביא את תלמידיו להישגים, ואפילו מתחבב עליהם. עדיין הוא כמֵה למחילה מאשתו ולהבנה מבתו, והמחסור הכספי מעיק עליו.

והנה צצה ישועה שתסייע לו לשוב ולעמוד על רגליו: אביו שנפטר הותיר לו בצוואתו דירה שעל קיומה לא שמע מעולם. אבל אליה וקוץ בה: הוא יוכל למכור את הדירה רק אחרי מותו של הדייר שמתגורר בה, ובינתים אותו דייר משלם דמי שכירות נמוכים להפליא. אחוז אובססיה הוא מסתובב סביב הדירה ובתוכה, מתוודע אל הדייר ואל האנשים המשונים שמתגודדים סביבו. ככל שהעניינים בדירה הולכים והופכים מוזרים ומעורפלים, גם חייו הופכים הזויים עד מסויטים. הוא אינו מבין מה מתרחש שם, טועה בהבנת כוונותיה של אשתו, גורם לבתו להיות מנוכרת ביתר שאת, כושל בנסיון חד פעמי ליצור קשר עם אשה, ומעמיד את משרתו בסכנה. כל כשלון בתחום אחד גורר אחריו כשלונות באחרים, ונדמה שלא ירחק היום וכמו הגמל בביטוי המפורסם, גם גבו ונפשו יישברו כשיועמס עליהם הקש המכריע.

אילן עמית-פרוינד עוקב בכתיבה טובה אחר תהליך הדרדרותו של אליהו. הקוראים חווים יחד אתו את הבלבול, את אי הוודאות, ואת חוסר האונים שהוא חווה כשהוא מנסה לחלץ את עצמו מן הפקעת ההולכת ומסתבכת של אי הבנות ושל תככים. הכל מסתער עליו בבת אחת. כשהוא מנסה להנחיל סדר בתחום אחד נוצרת פרימה בתחום אחר, והוא אינו יודע את נפשו.

מה יעלה בגורלו של אליהו? האם הסיוט ההולך ומתעצם יכריע אותו, או שידחוף אותו אל נקודת שבירה שדווקא תגרום לו לשחרר את האלימות ההולכת ומצטברת בו? הבחירה של הסופר עבור גיבורו תתברר סמוך לסיום.

"זרים מעבר לדלת" כתוב היטב, מותח במידה, מציג דמות מתחבבת למרות פגמיה, ומומלץ.

עם עובד

2024

"שום דבר לא בא בחינם! רק ילדים מחכים למשהו אחר, גם כשמיתוסים ואגדות מזהירים אותנו: עוץ-לי-גוץ-לי, המלך מידאס, עמי ותמי. אסור להאמין לבתי ממתקים! רק ענין של זמן עד שמישהו יגרום להם לשלם את מה שחשבו שיוכלו לקבל חינם. למה אף אחד לא מבין את זה?". כשמפיק מוסיקלי מבין שהאפשרות החדשה לשיתוף מוסיקה חינם עתידה להרוס את עסקיו ולשנות לחלוטין את האופן בו מוסיקה נצרכת, שתים מבנותיו יוצאות במסע פרסום, שנועד להזהיר מפני פיתויים בנוסח סיפורי העמים, דוגמת עמי ותמי ובית הממתקים שקרץ להם. שנים לא רבות אחר-כך שיתוף המוסיקה נראה תמים במציאות שבה אנשים מוכנים לשתף זה עם זה את תודעתם.

העולם החדש, שאותו הציבה ג'ניפר איגן בעתיד הקרוב מאוד, מבוסס על האלגוריתמים של מירנדה קליין, שעוזרים לחברות המדיה לנבא אמון והשפעה, ועל החזון של ביקס באוטן, שתרגם את האלגוריתמים לטכנולוגיה המאפשרת לכל אחד לשמור את תודעתו מחוץ לו ולשתף אותה עם אחרים. העולם הזה מבוסס גם על איסוף נתונים חובק כל, שהכל בו מכומת ומדיד ומנותח. למרות החשיפה מרצון הבלתי מוגבלת איש אינו יכול לדעת בוודאות מה אמיתי. האם האיש שדיבר בפנינו הוחלף בהולוגרמה, או הועלם ובמקומו הופיע מתחזה מקצועי, שבזכות שיתוף התודעה מסוגל לעשות את תפקידו בשלמות? אי אפשר לדעת. בעולם הזה יש חוקים וכללים שנועדו לשמור על פרטיות, אבל קשה לאכוף אותם, וקשה להתמודד עם טענות על שימוש מושכל וחיוני במידע פרטי. "גריפות אפורות", כך מכונה חיטוט בנשמותיהם של זרים, תחום מפוקח לכאורה, אך בפועל פרוץ.

השליש הראשון, בערך, של הספר, סובב סביב הנושאים הללו. מצד אחד, איגן אינה אומרת דבר שלא שמענו עשרות פעמים בשנים האחרונות. מצד שני, היא כותבת כל-כך יפה, והמורכבות הסיפורית שהיא שוזרת מאתגרת ומהנה. בהמשך, צר לי להודות, הלכתי לאיבוד. קפיצות הזמן הוגיעו אותי, וסיפורי העבר של הדמויות הראשיות ושל לוויניהן היו בלתי מעניינים בעיני. ליתר דיוק, כל פרק סיפורי בפני עצמו יכול היה להוות סיפור קצר עצמאי ראוי לקריאה. השילוב של כולם יחד לא עובד, לדעתי. חשוב לציין שלא התמדתי בקריאה עד סיומו של הספר, יתכן שאי-שם בהמשך הכל נקשר בשלמות וההחמצה היא שלי. באיזשהו שלב קצתי בדמויות התלושות שהתקבצו כאן יחד, והותרתי אותן לסבלותיהן ולשמחותיהן.

חבל, כי את "מפגש עם חולית הבריונים" שלה, שכתוב באופן דומה, ושכמה מגיבוריו מופיעים פה, הערכתי. אולי זו אני שפחות סבלנית כעת. מצד שני, את "חוף מנהטן" שלה, שבנוי אף הוא מסיפורים משתלבים פחות או יותר הקופצים בזמן, לא הערכתי. אז אולי זו היא שהפריזה גם הפעם בגודש ובפיזור. אין לי מסקנה חד-משמעית.

The Candy House – Jennifer Egan

עם עובד

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

כשגרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, נחלצו לעזרתה בריטניה וארצות הברית, יריבותיה מאתמול. בשלב זה לא היה בכוחן להשתתף במערכה בפועל, אבל הן שלחו ציוד צבאי רב באמצעות ספינות שהפליגו דרך האוקינוס הארקטי, והמשיכו בכך גם בשנים הבאות. אליסטר מקלין עשה חלק משרותו בתקופת המלחמה על סיפון הסיירת רויאליסט, שהתלוותה ב-1944 אל ספינות המשא. הספר מבוסס במידה רבה על חוויותיו.

ארבע-עשרה ספינות מערכה וספינות ליווי יצאו מסקפה פלו שבסקוטלנד צפונה אל נקודת המפגש עם שמונה-עשרה הספינות נושאות הציוד. אנשי הצוות של כולן התמודדו יום-יום ושעה-שעה עם מה שהרופא של יוליסס כינה "שלושת פרשי האפוקליפסה: קור, חוסר שינה, אפיסת כוחות". טמפרטורה שצנחה הרחק מתחת לאפס, סערות אימתניות, משמרות תכופות ואינטנסיביות לתחזוקת הספינות שניזוקו מאיתני הטבע, דחקו את האנשים אל קצה גבול היכולת. "אנשים אפסי כוח, חסרי שינה, קופאים מקור ומן המעילים הרטובים, אפורי פנים ויגעים, ברכיהם כושלות מחולשה, מרעב ומחוסר שינה, ובלבותיהם הזכרונות, המתיחות ותשישות הגוף היתרה של מאה לילות אין קץ כאלה". אבל הטבע העוין היה אולי החלק הקל של תלאותיהם. מוקשים ימיים נזרעו בנתיביהם, צוללות ארבו להם, ספינות מלחמה גרמניות זינבו בהם, ובחודשי החורף, כשהים קפא והם נאלצו לשוט קרוב לחוף נורבגיה, הותקפו גם מן האויר. גורלה של השיירה שהובילה הסיירת יוליסס הושפע מזה של הכאובה מבין השיירות, 17 PQ מ-1942. בזו אחר זו נפגעו ספינות, חלקן נאלצו לחזור על עקבותיהן, רובן טובעו. משלושים ושש הספינות רק חמש הגיעו אל יעדן. ברקע ריחף איום בדמותה של הספינה הגרמנית טירפיץ, שאמנם לא יצא אל הפועל, אך השפיע על קבלת ההחלטות של מפקדי השיירה.

אליסטר מקלין מתאר דקה אחר דקה את קורות השיירה, החל מן הסירוב של המפקדה לאפשר לאנשי יוליסס כמה ימי מנוחה, ועד המפגש המתסכל של אחד הניצולים עם אותם אנשי מפקדה שלא יכלו לתפוס את שעבר על הצוות של הספינות. מקלין עושה כמיטב יכולתו להעביר אל הקוראים ולו מקצת מן התשישות, מן האימה ומן הרוח האיתנה של השיירה. תיאוריו חיים, סוערים, יורדים לפרטי פרטים הופכי בטן ומעוררי חלחלה. הוא מתאר גם את התנהלות מפקדי יוליסס, את השיקולים – הנכונים והשגויים – שהדריכו אותם. הוא מתאר דמויות מפתח בלתי נשכחות, כל אחת ואופיה, ואת הדינמיקה ביניהן. והוא מנסה להבין מה החזיק אותם יחדיו, נחושים להמשיך קדימה, להשלים את המשימה, למרות המוות שמסביב. "כאלה היו המשענות, העוגנים הגדולים, שליכדו את "יוליסס" באותו שחר קודר ומר – גאוה, רחמנות, חיבה, צער, ויצר הקיום היסודי […] לא היתה שנאת האויב […] הם אף לא ראו את עצמם כנלחמים למען המלך והארץ".

התרגום הנאה של שמואל גילאי התיישן מעט עם השנים שחלפו (תרגום חדש של נעה בן פורת ראה אור ב-2007), אך עוצמתו של הספר אינה נפגעת מכך. "הסיירת 'יוליסס'" הוא ספר מרתק, מעורר השראה, ולמרבה הדאבה עדיין רלוונטי בעולם שאינו מצליח להתעלות ולחדול ממלחמות.

"כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את "יוליסס", מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הבטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא".

מומלץ מאוד.

HMS Ulysses – Alistair MacLean

עם עובד

1978 (1955)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

אנגוס מוני נרצח והגיע אל מה שהוא כנראה העולם הבא. לא גן עדן, לא גיהינום, רק עוד מאותו הדבר שהכיר בחיים שלפני הרצח. ביורוקרטיה מעייפת, רמיסת הפרט, יד איש באחיו, מירוץ אחרי הכסף, שנאת השונה, חלוקה ל"הם" ו"אנחנו". בינתים, על פני האדמה, אשתו ההרה גרייסי נאלצת להמשיך בחייה בלעדיו, ומבלי דעת נקשרת אל האיש שרצח את בעלה. היא מתמודדת עם הבדידות, עם ההריון והלידה, עם רוחו של אנגוס שמרחפת סביבה (ומאוחר יותר גם עם רוחו של הרוצח שמת), ואם בכל אלה לא די היא מוצאת עצמה לבדה עם בתה בעיר שהתרוקנה מתושביה שמתו או שנמלטו מאימת מגיפה חדשה שמכה באנושות.

הסיפור הזה הוא רקע להגיגיו של אנגוס בשפע של נושאים. הנה כמה מהם בליווי דוגמיות של ציטוטים.

אמונה ודת: "נסתרות הן דרכי האל". לא היה בזה שום הגיון. די קל להבין למה השטן ערמומי – אבל למה גם אלוהים מוכרח להיות כזה?

רוחניות: רוחניות יכולה להיות צורה ראוותנית של עיסוק עצמי מופרז

משמעות החיים: אני מאמין שהחיים חסרי משמעות אבל לא חסרי ערך, וההבחנה הזאת מספיקה כדי להוציא אותי מהמיטה בבוקר

תקשורת המונים: כל השיח נראה עכשו כמו תגובת יתר של מישהו לתגובת יתר של מישהו אחר לתגובה היסטרית להערה תמימה

קונפורמיות: זה מפתיע איך כללים מעורפלים מקנים לקשקוש מכל סוג שהוא אוירה לגיטימית

יש לסטיב טולץ כמה רעיונות חביבים, חוש הומור, דעה להביע וכשרון להביע אותה. אבל הסך הכל, כמו בספריו הקודמים, הוא, לפחות בעיני, יותר מדי ברק וצלצולים ופחות מדי אמירה מקורית. ייאמר, עם זאת, ש"יחסינו" משתפרים מספר לספר. את "שבריר" נטשתי, את "חול טובעני" סיימתי בחוסר נחת. ב"על החיים ועל המוות", שתורגם יפה על ידי יואב כ"ץ, מצאתי רעיונות ששווים הרהור, וגם כמה קטעים עלילתיים שקראתי בהנאה.

Here Goes Nothing – Steve Toltz

עם עובד

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ