האלטרואיסטים / אנדרו רידקר

כשפרנסין אלטר, פסיכולוגית ומטפלת זוגית, נפטרה בטרם עת, בעלה ארתור, מהנדס בנין המרצה על תחום התמחותו באוניברסיטה, נותר במצב כלכלי מעורער. במשך שנים, כשהוא הלך ונדחק מעבודתו בפרויקטים גדולים בבוסטון אל מספר הולך ומצטמצם של הרצאות באקדמיה, פרנסין היתה המפרנסת הראשית, ואפשרה את מגוריהם בבית מרווח בשכונה יוקרתית בסנט לואיס. טרם נישואיהם השקיעה פרנסין כסף משלה, שנשא פירות נאים, אך מכיוון שבתקופת המחלה שהביאה למותה ניהל ארתור פרשת אהבים, היא הורישה את כל הכסף לשני ילדיהם. אית'ן, הומוסקסואל חרדתי, טיפוס מרַצה וכמֵה לחיבה, בזבז את חלקו בירושה על נדל"ן יקר, שאין בכוחו לממן, בעיקר אחרי שהתפטר מעבודתו. מגי, טיפוס צדקני, דעתני ולוחמני, החליטה עקרונית לתקן את העולם על ידי תרומת חלקה בירושה למטרה טובה, ובינתים היא שומרת אותו אצלה בלי לעשות בו שימוש. אחרי שנתים של נתק בין האב לילדיו, כשאולריקה, האשה האחרת שהיא כעת האשה האחת, עלולה לעזוב אותו, ארתור יוזם מפגש עם השניים בתקווה ליהנות מן הכסף שירשו. הוא מנקה היטב את הבית, מפזר בו פריטים נוסטלגיים שירככו את לב ילדיו, מתכנן פעילויות שירגשו אותם, ומסתמך על תערובת של רחמים, נוסטלגיה, התנצלות ואשמה, תערובת שתוביל לכסף.

האם אפשר לתקן במפגש אחד יחסים שהיו הרוסים מלכתחילה? אנדרו רידקר מוביל את העלילה אחורה אל משפחותיהם המסרסות של ארתור ופרנסין, אל הקשר ביניהם שנראה נועד לכשלון ובכל זאת הוביל לנישואים, אל הדרך בה גידלו את ילדיהם, ואל קורותיהם של הצאצאים אחרי מותה של אמם. זהו סיפור של החמצות, של החלטות גרועות, של אגו פרוע ושל כניעוּת. במידה רבה, כפי שמעיד, בציניות כפי שמסתבר, שמו של הספר, זהו גם סיפור על נסיונות להיות טובים. אך מכיוון שמדובר באוסף של דמויות פגומות, שמניעים אותן גורמים שגויים ואנוכיים ולא אלטרואיזם לשמו, דינם של הנסיונות להכשל. ארתור בצעירותו, טרם נישואיו לפרנסין, נטש אותה כדי לבנות תאי שירותים בזימבבואה על בסיס חומר שהמציא ושנדחה על ידי מעסיקיו. עיוור למציאות המיט אסון על הכפר בו ביצע את ניסוייו, רק כדי לגלות שבעצם "המציא" פתרון לבעיה שגם נפתרה טוב יותר בעבר. מגי, הדומה לו יותר מכפי שהיא תהיה מוכנה להודות, בוחרת להתיישב באזור עירוני דל ולסייע לתושביו, משתבחת בלבה על פעילותה ועל היעוד של הירושה, ובו זמנית גונבת מכל הבא ליד, כולל מן הנעזרים בה. אם מגי היא בת דמותו של ארתור, אית'ן הוא במידה רבה ממשיכהּ של פרנסין, שכמוהו היתה לכודה ברצון לרַצות, וכתוצאה מכך הובילה את עצמה בכניעוּת לבחירות מזיקות.

אנדרו רידקר כתב ספר אינטנסיבי מאוד, שופע כאב ודמויות פגומות ללא תקנה, חלקן על סף הדמוניות. במידה רבה הספר נסוב על הורות גרועה, שבתורה יוצרת הורות גרועה, שתוצאותיה הרסניות הן להורים והן לצאצאיהם. יש, לטעמי, הפרזות בכתיבה, אולי בשל היותו ספר ביכורים, כאילו ביקש הסופר לדחוס עוד ועוד צרות ומכאובים. אך פרט לכך הוא מפגין כתיבה בהירה, מלאת חיים, המתורגמת יפה בידי גיא הרלינג, וכשנחלצים מן הסחרחורת המיוסרת של הארועים אפשר למצוא בלב מקום לרחמים.  

מומלץ.

The Altruists – Andrew Ridker

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

בדידות מזהרת / עמיחי שלו

"בדידות מזהרת" הוא סיפורה של העליה הגדולה מברית-המועצות לשעבר בשנות התשעים של המאה הקודמת. את הסיפור מספרים בגוף ראשון בתחילת שנות האלפיים שניים מן העולים. ארקדי חי בבת-ים עם אמו, מנסה ללמוד באוניברסיטה, ועובד לפרנסתו בשירות החדרים של מלון תל-אביבי. חיים חי בראשון-לציון עם אשתו ובתו בת החמש, ועובד אף הוא באותו מלון, מחזיק בתואר מנהל שירות החדרים, ושואף להתמנות לתפקיד מנהל המזון והמשקאות, תפקיד שמילא ברוסיה בטרם עלה לארץ.

החברה הישראלית, על פי הספר, נחלקת לשני מחנות. מצד אחד העולים מרוסיה, אנשים תרבותיים, נטולי מרפקים, שנדחקים למגורים זמניים בקרוונים ואחר-כך בשיכונים דלים, ונאלצים להסתפק בעבודות שירות משפילות. מצד שני הישראלים הותיקים, כוחניים, ברבריים, הרואים בעולים פולשים בלתי רצויים, גוזלי עבודות, שלא לומר פריווילגים שזוכים לתנאים מפליגים בהשוואה לאלה שזכו להם הם עצמם בהגיעם לכאן. אין אמצע, אין גווני ביניים. רק סטראוטיפים של אנשים שלא מבינים לאן הם נפלו, ומולם סטראוטיפים של אנשים שטופי דעות קדומות שמנצלים את כוחם ואת מבוכת החדשים.

התחושות הקשות של שני המספרים באות לידי ביטוי בשפע פרטים קטנים וגדולים. העובדים הפשוטים במלון, כולם רוסים, רשאים להכנס רק מ"התחת" של המקום, כפי שמכונה הכניסה האחורית. המשקה היחיד העומד לרשותם הוא מיץ פטל, בניגוד לקולה ולאלכוהול שהם מנת חלקם של הבכירים מהם, כולם ישראלים ותיקים. בעיני שכניהם רואים העולים רק שנאה. מצד אורחי המלון הם חווים יחס מתנשא ומשפיל. הם חוששים להתעמת עם בריונים ישראלים, משום שהם חשים מיעוט, ומי יאמין להם שהם הקורבנות. הבטחות מעורפלות לקידום אינן מקוימות, ואם בכל זאת זוכה מי מהם לשיפור מעמדו הדבר מגיע עם תו מחיר. חוויות מתמשכות שכאלה, של השפלה ודחיה ללא סיכוי לשיפור, אינן יכולות שלא לבקש לעצמן פורקן בדרך כלשהי. אצל ארקדי יופנה התסכול בעיקר כלפי עצמו. חיים, שאולי יכול לשאת את מכאוביו, אבל אומללותה של בתו היא יותר מכפי יכולתו לשאת, יידחף אל קיצוניות אחרת.

איני חובבת סטראוטיפים, אבל אני יכולה להבין כתיבה קיצונית כאמצעי ספרותי. אני נרתעת גם מהכללות – כל החברה הישראלית, גברים, נשים וטף, נוראית, כפי שעולה מן הספר הזה – אבל נניח שגם זוהי הקצנה שמטרתה הדגשת חוויותיהם של המספרים. עמיחי שלו ניחן בעוז-ביטוי שממחיש היטב את התסכול ואת היאוש של גיבוריו. יחד עם זאת, אני חושבת שדמויותיהם מפוספסות ואינן מייצגות את חווית המהגר, העולה החדש, חסר השפה. נעדרת לגמרי גם סולידריות מחזקת בין העולים לבין עצמם, כמו גם היאחזות בתרבות שממנה באו, תופעה המאפיינת במידה רבה את העליה הזו. ארקדי וחיים, כל אחד לחוד, הם אי בודד.  

כתיאור דחיקתו של אדם נורמטיבי לקיצוניות הספר מוצלח. כתיאור אמין של החברה הישראלית בראשית שנות האלפיים – הרבה פחות. לפיכך, המלצה מסויגת.

עם עובד

2015

עכשיו תורנו / שחר תורג'מן

כותרת משנה: סיפור אישי קטן על התיצבות של דור גדול

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלו לזרום דיווחים על המתרחש בעוטף עזה, הבין סרן שחר תורג'מן, מפקד מחלקת סיור בגדוד הנדסה, שפנינו למלחמה. כבר באותו היום גויסו כל אנשי הצוות, שהיו להוטים לצאת דרומה ולהתייצב מול האויב. תחילה, לאכזבתם, הוצבו דווקא בגבול הצפון, אך לאחר מכן נשלחו לעזה. שלושה חודשים אחר-כך נפצע שחר קשה בעת שהצוות, יחד עם לוחמי יהל"ם, התכונן לפוצץ בית חרושת לאמל"ח שהפעיל חמאס מעל לקרקע ובמנהרות תחתיה. הארוע הזה הפך מתוקשר הן בשל חומרתו – שישה חיילים נהרגו, בהם שניים מאנשי הצוות – והן משום שאחד הפצועים האחרים היה עידן עמדי (שנקרא בספר בשם שגיא).

שחר מתאר את פעילות הצוות במשך אותה תקופה. הוא מספר על האנשים השותפים למשימת הריסת המנהרות ומרכזי הפעילות של חמאס, על רוח הצוות ותחושת השליחות והדבקות במטרה, על הכניסה שלוש פעמים ביום ללב עזה כדי לבצע משימה אחר משימה, ועל ההיבטים הטכניים והארגוניים של פעילותם. כעד ראיה הוא מציג תמונה מפורטת של המאמץ ההנדסי הכביר שהושקע בבנית מערך המנהרות, ומפריך (אם מישהו עוד זקוק להפרכה) את האבחנה בין המערך הצבאי של חמאס למערך האזרחי של העזתים, כשפתחי מנהרות לאינספור נמצאו בבתים פרטיים ובמבני ציבור. במשולב עם ההיבטים הצבאיים הוא מתייחס בהערכה וברגישות להתמודדות המשפחות שבעורף. הוא עצמו נשוי, אב לשלושה ילדים קטנים, ובעל קריירה תובענית כמנהל פרויקטים הנדסיים, ואשתו מצאה עצמה מתפקדת כהורה יחיד לילדיה יחד עם הדאגה לבן זוגה.

אחרי שהשתקם מפציעתו, פחות או יותר, החליט לשוב לשרת במילואים יחד עם צוותו, שכמעט כל אנשיו נענו לקריאה. הצורך הנפשי לפעול לא שכך, והאיחוד של הצוות תרם לתהליך ההחלמה מן הפצע שנפער ביחידה באסון שנטל מהם שניים מחבריהם. הצוות עלה לגבול הצפון, נכנס לפעילות בלבנון, ומצא שם תמונה זהה לזו שבעזה – מערך מנהרות שמוקדש להכנה למתקפה על ישראל, בלבו של שטח מאוכלס.

אין בספר פוליטיקה וטוב שכך. יש לשחר דעות מוצקות משלו, כפי שהוא מציין לקראת סיום, אבל פוליטיקה לחוד והתיצבות להגנה לחוד. ובכל זאת, שני נושאים חשוב לו להדגיש לסיכום ספרו. האחד הוא תחושת השחיקה של אנשי המילואים שמשרתים מאות ימים תוך הזנחת חייהם הפרטיים, ואי השוויון בנטל. השני הוא המאמץ הסיזיפי של העורף. המדינה, לתפיסתו, חייבת לחזק את התמיכה באנשים שבעורף, אלה שמאפשרים לחיילים לפעול בחזית, לתועלת כולנו.

שחר כותב בפשטות, בענייניות. ההתיצבות מבחינתו מובנת מאליה, ותיאוריו את אנשיו אכן מספרים על דור גדול, כפי שנכתב בכותרת המשנה לספר. מקצת מן המסופר כאן אפשר לראות בכתבה שבקישור.

מעניין, מעורר הערכה ומומלץ.

עם עובד

2025

זיכרונות מהזונות העצובות שלי / גבריאל גרסיה מארקס

"בשנה שמלאו לי תשעים ביקשתי להעניק לעצמי ליל אהבה מטורפת עם נערה בתולה", כך פותח המספר את סיפורו. מדובר באדם בודד המודה כי "מעולם לא היו לי חברים קרובים". אין לו הישגים מיוחדים להתפאר בהם: הוא עבד כמורה לדקדוק, כ"מנפח ידיעות", כלומר מי שאוסף ידיעות מן העולם ועורך אותן עבור קהל הקוראים המקומי, פה ושם כמבקר מוסיקה ותיאטרון, ועדיין כותב מאמר שבועי מזה למעלה מחמישה עשורים. הוא מודע לבינוניותו, ומודה בה בפה מלא: "אין צורך שאומר זאת, כי זה ניכר בי מרחוק: אני מכוער, ביישן ומיושן. אבל מרוב שלא רציתי להיות כזה, למדתי להעמיד פנים כאילו ההפך הוא הנכון". הוא גר בבית גדול ששייך למשפחתו, אבל הוא עני, ומסתפק בספרים ובתקליטים אחרי שמכר את מרבית רכושו כדי לממן את חיי היומיום. מעולם לא נישא, לא ידע אהבה, וקשריו עם נשים הסתכמו במין תמורת תשלום.

הנערה הבתולה, בת ארבע-עשרה בלבד, שעבודתה בבית-חרושת אין בה די כדי לסייע למשפחתה, מחכה לו עירומה, אך ישנה, בחדר בבית-בושת. כשהמספר דמיין לעצמו את מתנת יום ההולדת שלו, הוא חשב על חוויה פיזית, אבל מה שהתרחש בחדר היה שונה לגמרי. הנערה הוסיפה לישון, הגבר לא נגע בה, אבל התאהב. לא בנערה אלא ברעיון של הנערה. הוא מקיים איתה קשר רומנטי מתמשך מבלי לדעת את שמה – הוא עצמו קורא לה דלגדינה. הוא מגיע בערבים, מקשט את החדר, הופך אותו לבית, ומחזיר אותו למצבו הרגיל בבקרים. הוא מקריא לדלגדינה סיפורים בעודה ישנה, מתבונן בה, משוחח אתה. כשבעלת בית הבושת מזכירה כבדרך אגב את יום הולדתה של הנערה, הוא חש מוטרד נוכח העובדה "שהיא מציאותית עד כדי כך שיש לה יום הולדת". האהבה שהוא חווה לראשונה בחייו משנה אותו, משנה את סגנון הכתיבה שלו, המאמר השבועי שלו מתמלא חיים, מתמלא אהבה, זוכה לפופולריות שמזמן לא חווה. אם קודם לכן האמין שימיו ספורים ולא הצטער על כך, כעת הוא מוכן להאריך ימים ושנים ולמות בבוא הזמן מאהבה.

פתיחתו של הספר עשויה להרתיע. הרעיון של מפגש מיני בין גבר זקן לבתולה צעירה, קורבן לשגיונותיו, הוא דוחה, שלא לומר פדופילי, והעמודים הראשונים כוללים התיחסויות לא נעימות, בלשון המעטה, לזנות. בהמשך יש משהו הזוי ובלתי מושך ב"קשר" שבין השניים, וההחפצה שלה לצרכיו גורמת אי נוחות מרובה. אבל כשצולחים את הפתיחה ומניחים לרגע בצד את הרתיעה, נותרים עם הכתיבה רבת העוצמה של מארקס, ועם שיר הלל לכוחה של האהבה, שונה וחד-פעמית ככל שתהיה.

גבריאל גרסיה מארקס שופע, בספר צנום זה, אמירות ותובנות מעניינות. הנה, לדוגמא, תיאורו את ההזדקנות במבט מבחוץ ומבפנים: "השינויים הראשוניים איטיים כל כך עד שכמעט לא משגיחים בהם, ואדם מוסיף לראות את עצמו מבפנים כתמול-שלשום, אבל האחרים מגלים אותם מבחוץ". אין צורך לחבב את גיבורו הפגום כדי לחוש את שהוא חווה, ולמרות אישיותו, שמעוררת במקומות רבים התנגדות, אפשר אפילו להתרגש אתו. שפת התרגום של טל ניצן מענגת, והספר מומלץ.

Memoria de mis Putas Triste – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מספרדית: טל ניצן

מתנה וצלקת / אודי נוימן

"מתנה וצלקת" מצרף יחדיו שתי נובלות. הראשונה, ששמה כשם הספר, מספרת על מיכאלה, שתורמת בהתנדבות כליה לילד זר. השניה, "הפי אנד", מתארת תקופה בחייו של רענן, שבה הוא מתנדב בהוספיס. כל נובלה עומדת בפני עצמה, והמשותף ביניהן הוא נסיון להתחקות על סיבותיה של פעולת ההתנדבות.

חיבבתי את הנובלה השניה. רענן, בן שלושים וחמש, מצוי במערכת יחסים ממושכת עם טל, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. טל היא ה"גבר" בבית, אם להגרר לסטראוטיפים, רענן הוא הרגיש יותר, החיישני. הוא כמֵה לאהבה, ולמרות היחסים התקינים בינו ובין טל הוא אינו חש שהוא מקבל את מה שהוא מבקש. יתכן שהיה מסתפק בכך, אבל ההתנדבות בהוספיס מפגישה אותו עם איריס, שבערוב ימיה חשה שחיתה חיים טובים עם בן זוגה וילדיה, ובכל זאת מייסרת אותה תחושת החמצה משום שהסתפקה ב"בסדר" ולא הלכה אחר לבה. למה רענן בוחר לבלות שנה בחברת אנשים גוססים? למה נדמה שהוא מוכן לסכן את כל מה שיש לו בשביל להעניק להם "מוות טוב"? רענן מתבקש בינו לבין עצמו לענות על השאלות הללו.

פחות חיבבתי את הנובלה הראשונה. מיכאלה היא אשה תקועה בשלהי שנות הארבעים שלה. שנים אחרי שבעלה בגד בה, אחרי תהליך גירושין שהיא גררה על פני ארבע שנים, אחרי שהוא כבר נישא ולו ולבת זוגו נולד ילד, היא עדיין מתייחסת אליו בינה לבינה כ"גדי שלי", לא מסוגלת להשלים ולהרפות. יש לה כמה גרסאות בתשובה לשאלה למה היא תורמת כליה לזר, למעט התשובה האמיתית: לנכס לעצמה מישהו אחר, "עמית שלי", כפי שהיא מכנה את הילד שמקבל את הכליה. בשונה מרענן, שהוא ברור ואמין ונכנס אל הלב, מיכאלה המשונה נותרת מרוחקת. ה"טריק" של צלקת הניתוח הפוצחת בפעימות בכל פעם שהיא באזור בו נמצא עמית, אינו תופס, מבחינתי. הוא "מחושב" מדי ומרחיק את מיכאלה אפילו יותר.

כושר הביטוי של אודי נוימן נאה, העלילות זורמות בנעימות, ובסך הכל חווית קריאה מעניינת.

עם עובד

2025

חנות הצעצועים המכושפת / אנג'לה קרטר

הסקירה כוללת מעט קלקלנים

מלאני בת השש-עשרה, שחיה חיים נוחים של שגרה מבורכת עם הוריה ועם אחיה ואחותה, מצויה בעיצומו של תהליך גילוי עצמי, מודעת לגופה, להתבגרותה, למיניותה. ערב שמתחיל בהסתבכות שלה עם שמלת הכלולות של אמה, ומסתיים בהודעה על אסון שבו נספו הוריה, מסיט את חייה מן המוכר והבטוח. יחד עם אחיה ג'ונתן ואחותה ויקטוריה, היא מופקדת בידיו של הדוד פיליפ, שאותו לא פגשו הילדים מעולם. רמז על אישיותו של פיליפ קבלה כילדה, כששלח לה בובה מעשי ידיו שפניה היו גרסה גרוטסקית של פניה שלה. מאז לא שמעה ממנו.

ביתו של הדוד פיליפ הוא מקום מזרה אימה ורב סודות. הדוד פיליפ, גבר מגודל בעל נוכחות מאיימת, שולט בחיי בני ביתו ביד רמה, תרתי משמע. אשתו מרגרט היא אילמת, אולי מפוחדת מכדי להשמיע קול, ונדמה כי היא נתונה למרותו כליל, להוטה להשביע את רצונו וחלילה לא לאפשר לו למצוא סיבה להתפרצות. יחד אתם מתגוררים בבית שני אחיה של מרגרט, פין ופרנסי, גברים ברוכי כשרונות – האחד אמן רבגוני, השני מוזיקאי – שניהם שונאים את פיליפ בכל לבם, אך מצייתים לחוקיו. פין אף סובל, ללא טרוניה המובעת בקול, מנחת זרועו. למה מסכימים שלושת אלה לחיות בצל קורתו של פיליפ, ולמעשה בצלו? מדוע שני האחים אינם נוטלים עמם את אחותם ומסתלקים? מדוע מרגרט טובת הלב כופפת ראשה בפני רודנות? הסבר בלתי מספק יסופק ממש לקראת סיום, הסבר שאמור, כך נראה לי, להוות גילוי סוד, אך ה"סוד" הזה גלוי לקורא העירני כבר משלב מוקדם.

כל מה שמעניין את הדוד פיליפ הוא עיסוק בבניית צעצועים ומריונטות. את הצעצועים מוכרת מרגרט בחנות הצמודה לדירת המגורים, ועליהם פרנסת המשפחה. המריונטות משמשות להצגות תיאטרון קצרצרות שמציג פיליפ בפני המשפחה, כשמרגרט מוחאת כפיים בהתלהבות ומעודדת את מלאני לעשות כמוה. העיקר שפיליפ יהיה מרוצה.

אל הבית הזה, אפוף הסודות, הסובל מהזנחה ומדלות, ונתון במתח תמידי הנובע מן היחסים שבין דייריו ומן הטרור שמשליט הדוד, מגיעים שלושת הילדים. ג'ונתן, שגם קודם לכן התעניין אך ורק בבנית מודלים של כלי שיט, מוצא כאן כר נרחב לעיסוקו, ובשל כישוריו, כמו גם בשל אופיו המסוגר, הוא זוכה, אם אפשר לכנות זאת זכיה, בחסותו של הדוד. ויקטוריה הילדונת מאומצת בחיבה הולכת וגוברת אל חיקה של מרגרט. מלאני, שמגויסת לסייע בחנות, נותרת להתמודד לבדה עם האימה, עם המסתורין, עם אובדן משפחתה ואורחות חייה, ועם אינספור התהיות והפחדים שמעורר בה ביתה החדש. בתוך אלה היא ממשיכה, מדרך הטבע, לגדול ולהתפתח. נוכחות שני הגברים, ובעיקר פין, מעוררת בה רגשות ויצרים שלא הכירה, והיא מנסה למצוא את זהותה בבית מסוגר ומבודד שבו אין לה אפילו מראה שבה תוכל להתבונן בעצמה.

הספר הוא בעיקרו סיפורה של נערה על קו הגבול שבין ילדות לנשיות, אלא שהנושא הזה שבליבת העלילה אינו זוכה בהזדמנות לבחינה מעמיקה, הולך ונאפף בלבול בשל חריגותם של המעורבים, וגולש עד כדי גרוטסקה של מעין אונס ביזארי אלים. בנוסף, רוב הזמן לא קורה בו בעצם דבר. בין הפרק הדינמי הראשון לפרק הדרמטי האחרון, זהו בעיקר סיפור מונוטוני. הוא הזוי, הוא כואב, הוא מפחיד, אבל במקומות רבים כל מה שחוויתי אתו הסתכם ב"נו, אז?". בעבורי לא די בכתיבה מדויקת ובאוירה אפלה כדי להצדיק את הקריאה.

יותר מדי שאלות נותרות פתוחות. בנוסף לסוד שאינו סוד והוא די תלוש מהעלילה, ולשאלות שהזכרתי בפיסקה השניה, כלומר חידת הכניעות של שני האחים והאחות לשגיונותיו של פיליפ, לא ברור מה הביא את בני המשפחה למצבם, מה עלה בגורלם של ג'ונתן וויקטוריה, מה פשר המשיכה של מלאני לפין פרט לעובדה הפשוטה שהוא נמצא בסביבה, איזה מין בני אדם דואגים קודם לפריטים דוממים ורק אחר כך תוהים לרגע על גורלם של קרוביהם, ועוד. בגלל כל הקצוות הפתוחים והמניעים הלא ברורים, קשה להקשר לדמויות למרות אומללותן ולמרות שהן כולן איכשהו מצטיירות כחיוביות, גם כשהן לא (למעט הדוד, כמובן). אין נקודת אחיזה, רק נזילוּת חמקמקה שיוצרת קושי בפענוחן ומונעת פיתוח רגש של חיבה.

בצד החיוב, אנג'לה קרטר, בקול מקורי, מיטיבה לבנות אווירה, ריבוי האזכורים התרבותיים מעשיר את העלילה, והסיפור הקצרצר המצורף בסיום הוא הברקה. יש לציין לטובה גם את התרגום של מיכל אלפון.

בשל איכות הכתיבה מצד אחד וקלישות העלילה מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

The Magic Toyshop – Angela Carter

עם עובד

2025 (1967)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

פויגלמן / אהרן מגד

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

החצר השלישית / בנימין טנא

"המלחמה ארכה שנים ומשנסתיימה ונתברר לי מעל לכל ספק שמכל עברי נשארו אודים עשנים בלבד, מצאתי את עצמי חוזר אל העבר ומלקט את שבריו, מנסה לצרפם כאבנים קטנות לפסיפס. קיוויתי שבהצילי את זכרונותי אמלט את עולם ילדותי מן ההרס והאובדן" – כך כותב בנימין טנא באחרית דבר לספר.

טנא, יליד 1914, מתאר ב"החצר השלישית" ארועים מילדותו ומהתבגרותו ברחוב נאלבקי שבוורשה. אביו, איש חסידות מודז'יץ, ירד מנכסיו כשבמהלך מלחמת העולם הראשונה גורש מעירו על ידי הרוסים, ונאלץ להתגורר עם אשתו וארבעת ילדיה, בצירוף אחת הדודות, בדירת שני חדרים, כשהם סובלים לעתים קרובות מחרפת רעב. בנו פותח את הספר בסיפורי השדים שהיה אביו מספר לו, סיפורים שהפכו אותו חששן וירא מכל דבר, ומסיים בשדים מן המציאות המרה שהביאו על האב את מותו בתאי הגזים באושוויץ. בין הפתיחה לסיום הוא משבץ תמונות, משעשעות לעתים, מרירות לעתים, של חייו כילד ברובע היהודי בין שתי מלחמות העולם. הוא מספר על בגדים ונעליים שעברו בירושה מאב לבן, והגיעו אליו – שלישי בתור אחרי אביו ואחיו – במצב מתפורר; על שוק הפשפשים המקומי, בו ביקר בחברת דודו חובב מעשי הקונדס; על יחסיו עם חבריו לכתה; על אהבתו לבת השכנים, שאולצה להנשא לאלמן מזדקן כדי שיתמוך במשפחתה העניה; על כניעתו לתשוקה לקנות לעצמו פנס, שהביאה אותו לגנוב כסף מאמו, ועל מאמציו לכפר על כך ולהשיב את הגניבה; ועוד. הוא מתאר דמויות שסבבו אותו, רובן ככולן יהודים שהתגוררו בסמיכות, ביניהן הסנדלר שעשה מאמצים לשפץ את נעליו, הפחמי שאצלו עבד זמן מה, הגביר שהשפיל את שמש בית הכנסת, הדודה שהתמחתה בעמידה על המיקח, אחותו שהיתה יריבתו כשהיו ילדים והפכה בת בריתו כשהתבגרו. בגיל חמש-עשרה הסתיימה ילדותו באחת אחרי מותה של אמו, ואחרי שנודע לו סוד העצב שהיה נסוך עליה כל חייה.

מרבית פרקי הספר משמרים את המבט התם של הילד. בחלקו האחרון הוא מרחיב מעט אודות ההיסטוריה היהודית בפולין, ואודות היחסים בין יהודים לנוצרים. הוא מצביע על הפער שבין יחס היהודים לפולין – יחס של גאווה פטריוטית – ליחסם של היהודים אל הפולנים. "אנו פחדנו מהעולם הגויי, וכיוון שעמדנו מול עולם זה חסרי אונים, נמלטנו אל איבה חסרת שחר שהיא נשקם של החלשים", הוא כותב בין השאר. לא פעם היה הוא עצמו עד לאלימות נגד היהודים, שפרצה לה יש מאין. כשבאחת הפעמים ספג יריקה בפרצופו, ידע ש"אני לא אוכל לחיות במקום שיורקים בפני". בשובו ממודז'יץ לורשה אחרי השבעה על אמו, הצטרף אל תנועת נוער ציונית, וב-1937 עלה לארץ.

כשהיה עדיין ילד, אביו, שביקש להנחיל לו כתיבה תמה, נתן לו פנקס חשבונות גדול וריק כדי שיתאמן בו בכתיבה. "הדפים הלבנים הבהיקו באור מנורת הגז שנגהה על החדר. הבטתי בהם ופתאם נשתלטה עלי תחושה מוזרה הפוקדת אותי עד היום כל אימת שאני ניצב מול דפים חלקים, ריקים: ריבונו של עולם! מה רבים הדברים שאפשר לרשום על דפים אלה! שירים וסיפורים, מעשיות ואגדות. הדפים הריקים שותקים ומביטים בי ללא הגה, אולם לאחר שמתכסים בכתב, הם מדברים באלף קולות שמחה או צער, וכל הקולות האלה אני המנצח עליהם, והעט שבידי הוא השרביט!". "החצר השלישית" מדבר בקולות של שמחה ושל צער, ובנימין טנא מפליא לעשות בשרביטו כשהוא מפיח חיים בעולם שהיה ואבד.

באתר ההוצאה הספר מקוטלג כספר נוער. בעיני זהו קיטלוג מגביל ללא הצדקה. קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא הילך עלי קסם. בקריאה חוזרת הוקסמתי שוב, ואני ממליצה עליו בחום.

הספר זמין לקריאה בפרויקט בן יהודה.

עם עובד

1982

שמרי נפשך / קמה ורדי טהרלב

תמר בת החמש-עשרה, בת לאב פגוע הלם קרב שהתאבד, שקעה בחודשים של אפתיה אחרי מותו. בסיומם קמה והסתלקה מן הבית, מותירה אחריה את אמה ואת אחיה הצעיר ממנה. אולי היתה חוזרת בתוך זמן קצר, אך מפגש עם הולי, צעירה אנגליה בת גילה, קבע את מסלול חייה לשנה הקרובה. הולי, שנושאת שק טראומות משל עצמה, שאותן תחשוף בהדרגה, כמעט בעל כורחה, היא צעירה כריזמטית, שבכוח אישיותה הדומיננטית, משפיעה על סובביה ומטביעה חותם משמעותי בחייהם. תחת המעטה הבוטח הזה מסתתרת נערה שבורה ומצולקת, לעתים כמעט ילדה בתגובותיה, אבל הקשר שנוצר בין שתי הנערות יגבר על הכאב שתמיט הולי על תמר.

המסע המשותף של השתים מתחיל סמוך לבניאס, שם הן מקימות לעצמן מאחז קטן, וחוברות אל נפשות אבודות אחרות שהתרחקו מן ההמון, ביניהן אשה מתבודדת, גבר מזדקן מקבץ נדבות, צעיר שבולש אחרי האחרים מבעד לשיחים. "בדרכה, אם מתעלמים ממושגים הפכפכים כטוב ורע, הולי באמת האצילה ברכה על ראשינו", אומרת תמר על חברתה. אבל הולי היא גם זו שיוצרת משברים, ומעמידה את תמר, ואת האחרים, בפני טלטלות שמערערות את היציבות שביקשו לעצמם.

המסע יימשך בדורסט שבאנגליה, וככל שיתמשך תלמד תמר, וילמדו הקוראים, על הקווים המשותפים המקשרים בין הבנות, בעיקר על הקושי להתמודד עם קשרי משפחה סבוכים. תמר נושאת רגשי אשמה על מותו של אביה, מרגישה חסרת ערך בשל התאבדותו – "הוא לא אהב אותך כי אי אפשר לאהוב אותך, אף אחד אף פעם לא הצליח ואף אחד אף פעם לא יצליח. כי את דפוקה מהיסוד, תמיד היית ותמיד תהיי" – ומתקשה לתקשר עם אמה. הולי מחפשת כל חייה את אביה הבלתי ידוע, ואינה מסוגלת לעכל את נטישתה על ידי אמה.

הולי הדומיננטית מחליטה שתמר צריכה להתרכז בכתיבה. במהלך השנה תמר מצליחה לכתוב סיפורים ללא סיום, כי "התחלות זה קל", אבל לאן הולכים משם, בסיפורים ובחיים, לא ברור. הולי, הזועמת, הנסערת, חסרת המנוח, היא זו שבסופו של דבר מנסחת את משפט הסיום המיוחל: "כולם סלחו לכולם והכל נפתר, והם חיו את החיים שלהם בלי שקרה להם משהו ששווה לכתוב עליו הספר, וכולם היו מאושרים מאוד".

לא אספר כאן, כמובן, כיצד הסתיימה השנה יוצאת הדופן הזו עבור הבנות. אומר רק שקמה ורדי טהרלב הוליכה את הסיפור אולי לא אל קתרזיס, אבל בהחלט אל מעין אנחת רווחה.

אם פה ושם במהלך הקריאה חוויתי אי אמון בגלגוליהן של הצעירות, עיון בקורותיה של הסופרת העלה שהעלילה שאבה מארועים שארעו לה עצמה, וספקותי התפוגגו. ואם בפרטים ביוגרפיים עסקינן, הסופרת משתייכת לשושלת של כותבים, ביניהם סבה יורם טהרלב, סבתה נורית זרחי, ואחיה יונתן ורדי.

"שמרי נפשך" הוא ספר ביכורים שאינו נחווה ככזה. קמה ורדי טהרלב מפגינה כתיבה מעודנת ויכולת ביטוי מרשימה, והספר הנוגע ללב מומלץ.

עם עובד

2025

גינת הכלבים / סופי אוקסנן

אולנקה, אשה אוקראינית שנמלטה לפינלנד מסיבות שתתבררנה בהמשך, מבלה שעות בגינת כלבים. לכאורה היא מתאווררת שם, מוצאת פינה לקרוא במנוחה. בפועל היא מתבוננת במשפחה שנוהגת להגיע למקום באופן קבוע. אשה נוספת מגיעה לגינה ומתיישבת לידה. גם אשה זו, דריה שמה, מתעניינת במשפחה, אבל לא פחות מכך היא מתעניינת באולנקה, לחרדתה של זו האחרונה. מתח רב שורר בין שתי הנשים, יחד עם טינה וחשדנות. עלילת הספר, המתרחשת בהווה בהלסינקי ובעבר בעיקר באוקראינה, מסופרת מפיה של אולנקה, ומנוסחת כנסיון להסביר לגבר, ששמו יוודע בהמשך, את קורות חייה, ואת השתלשלות העניינים שהביאה לנפילתה מחיים נוחים לחיים של נמלטת על נפשה.

אולנקה, שברחה מחיים של עוני ואלימות אל נסיון לבנות קריירת דוגמנות בפריז, מצאה עצמה בסופו של דבר מצטרפת אל אלפי הבנות האוקראיניות שתורמות ביציות או משמשות כפונדקאיות. בשלב מאוחר יותר קודמה לתפקיד מתאמת בין התורמות למשפחות המקבלות. היא מתארת עולם של כפיה, של זלזול ברווחתן של התורמות, של ניצול מצוקה ויתמות כדי לגייסן. הבנות הואבסו בהורמונים, היו מהן שחלו, או איבדו שחלות, או שרחמן נוקב בטעות. חלקן נאלצו לחזור למרפאה כלקוחות אחרי שאיבדו את היכולת ללדת. היא מתארת עולם שבו הלקוחות הן הכל, והתורמות הן רק כלי, ללקוחות יש בטחון משפטי, ולתורמות אין זכויות כלל. משיצאו מכלל "שימוש", איש לא התעניין בגורלן.

היא מספרת גם על חֶברה שנעה ממלחמה למשבר פוליטי וחוזר חלילה, וסובלת מפערים חברתיים, מאלימות ומשחיתות, מכוח בלתי מרוסן הנתון בידי אליטות. אולנקה חוותה עוני וגלות ושכול רב-דורי, ונאלצה להמלט מפני כוחות חזקים ממנה, עד שקצה בחייה שהיו מאז ומתמיד בגדר מאמץ מתמשך לתמרן בין מכשולים הרי סכנה.

הספר רצוף אזכורים של ארועים אמיתיים ושל אישים ומקומות אמיתיים, ביניהם המהפכה הכתומה, מרכז מנורה בדניפרו, ירוט מטוס מלזי על ידי הרוסים ב-2014, העיר סניז'נה (שאת מוצאן ממנה אולנקה ודריה טשטשו), ועוד. ריבוי האזכורים הללו מקשה על הקריאה עבור מי שאינו בקיא בקורותיה של אוקראינה, אך מצד שני ממריץ ללמוד אודותיה.

מבלי שיש לי יכולת להשות מקור לתרגום, נראה לי שרות שפירא עשתה עבודה טובה בתרגומו של הספר מפינית לעברית, ומכל מקום שפתה עשירה ומהנה.

אולנקה בונה את סיפורה כמעט כעלילת מתח, כשהיא חושפת באיטיות עוד ועוד פרטים עד לגילוי משמעותי לקראת סיום. לטעמי, הספר יכול היה לצאת נשכר מקיצוץ משמעותי בחזרות הרבות שבו, אבל גם כפי שהוא מצאתי בו עניין, הוא פתח לי פתח אל עולם פחות מוכר, ונגע ללבי.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספר נוסף מאת סופי אוקסנן, "הטיהור".

Koirapuisto – Sofi Oksanen

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מפינית: רות שפירא