תגית: עמיחי

בשנת 1863, כשמסעות החקר לגילוי צפונותיה של אפריקה היו בעיצומם והלהיבו את הציבור האירופי, פרסם ז'ול ורן את "חמישה שבועות בכדור פורח", ושיגר את גיבוריו לתור את היבשת העלומה במסע אווירי. דוקטור סמואל פרגוסון, הרפתקן חסר מנוח שזכה לתהילה בשל מסעות עבר שערך, הגה את הרעיון לבנות כדור פורח שיישא אותו לרוחבה של אפריקה, מן החוף המזרחי אל המערבי. תכניתו היתה להשלים את שנבצר מחוקרים קודמים להשיג, כמו זיהוי מקורות הנילוס, בשל הקשיים שבמסע רגלי, וכן ליצור רצף בין תגליותיהם של החוקרים השונים. יחד אתו עלו לאויר ידידו הסקוטי דיק קנדי, צייד נלהב שהכיר את פרגוסון בעת השירות הצבאי, וג'ו, משרתו הנאמן של פרגוסון.

ז'ול ורן רקח סיפור מותח ורב תפניות, המשלב הרפתקאות עם פיזיקה (בלתי אפשרית) ועם גיאוגרפיה (שבדיעבד התבררה כבלתי מדויקת). מאה וששים שנה אחרי שראה אור לראשונה, הספר עדיין תוסס, משעשע, ודמויותיו, למרות הארכאיות שלהן, נכנסות אל הלב. הדמיון היוצר של הסופר, שבא לידי ביטוי בהיבטים ה"מדעיים", מרשים למרות שהתגלה כבלתי מציאותי.

מה שלא עומד במבחן הזמן היא ההתיחסות לתושבי אפריקה. שלושת גיבורינו רואים עצמם עליונים על האפריקאים, שאותם הם משווים לא פעם לקופים, לאמונותיהם הם בזים, ואל מותם הם מתייחסים בשוויון נפש. אין לי היכרות מספיקה עם ז'ול ורן כדי לקבוע אם זוהי עמדתו שלו, או אם הוא רק משקף בסיפורו את דעותיהם של בני זמנו, אבל אני חושדת שהאפשרות השניה קרובה יותר למציאות, שכן הוא שותל בעלילה דעות אחרות וביקורת. כך, לדוגמא, כשקנדי מנסה לשכנע את פרגוסון לוותר על היציאה למסע המסוכן, הוא שואל, "מי לידינו יתקע כי שבטי אפריקה יהיו מאושרים יותר לאחר שיוכנסו תחת כנפי התרבות? ומנין לנו הבטחון שהתרבות – כאן היא ולא שם?". פרגוסון, אגב, אינו מתעניין בשאלות פילוסופיות כלל. הוא רק מעוניין להיות הראשון שיזכה בתהילת התגליות. גם ג'ו מביע את דעתו שאין הבדל גדול בין אפריקאים לאירופים. כשבטנם של השלושה מתהפכת למראה האכזריות שמגלים האפריקאים במלחמות השבטיות, אומר ג'ו כי "פראי אדם הם אלה, אך הלבש אותם מדים ולא יהיו נבדלים במאום מכל החיילים האחרים בעולם". שני רעיו אינם מוחים.

גם היחס אל בעלי החיים המאכלסים את האדמה שתחתם מתאפיין בשוויון נפש, והפעם ללא הסתיגות גלויה או מוטמנת. כשעוגן הכדור הפורח נתפס במה שהם סברו שהוא סלע והתגלה כפיל, הם יורים בפיל שוב ושוב עד מותו, ללא שום צער על יסוריו אבל עם צער רב על השן שלו שנשברה, "שן הפיל שמחירה באנגליה שלושים וחמש גינאות לכל מאה ליבראות". אפרופו צער זה, הפגם היחיד שמונה הסופר באישיותם המושלמת של שלושת הגברים הוא תאוות בצע. ג'ו, המושלם מכולם, מסתנוור כשנקרית לו ההזדמנות להעלות לתוך הכדור סלעים שמהם ניתן להפיק זהב. "כמה יצרים רעים ותשוקות מעבירות על הדעת, ובעקבותיהם – כמה מעשי פשע, עלול לעורר גילויו של אוצר זהב זה! מה עגום אף להרהר בכך".

הספר תורגם לעברית פעמים רבות. התרגום שקראתי הוא משנת 1960, וכמנהג אותן שנים, וכמוצהר בפתח הספר, מדובר גם בעיבוד ובעריכה. על אינספור כשלי ההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור. מכל מקום, חינו של הספר לא אבד, ואם יזכה לתרגום חדש אולי יזכה גם לחיים חדשים.

אסיים בקטע שיחה שנשא חן בעיני:

"עוד שנים-עשר יום ונגיע".

"לאן?"

"אינני יודע, וכי מה זה אכפת?"

היעד חשוב, הדרך חשובה לא פחות.

Cinq Semaines en ballon – Jules Verne

עמיחי

1960 (1863)

תרגום מצרפתית: צבי אורבך

אליזבת, קיסרית אוסטריה, שכונתה בפי בני משפחתה סיסי, נולדה ב-24 בדצמבר 1837 בבוואריה. כשהיתה כבת שש-עשרה פגשה את הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף, לאחר שאמו סופיה ואמה של סיסי תכננו לשדך בינו ובין הלנה, אחותה הבכורה, והשניים התאהבו. הקיסר בן העשרים ושלוש, בדרך כלל בן צייתן לאמו, כפה הפעם את רצונו. סיסי, שגדלה באוירה חופשית, ילדת טבע, מצאה עצמה בחצר המלוכה שהתנהלה על פי תקנון נוקשה ומקודש, מנותקת ממשפחתה ומבנות לוייתה הבוואריות. בתוך שנתים ילדה שתי בנות, ושתיהן הורחקו ממנה על ידי חמותה הכל-יכולה, שביקשה לחנכן על פי תפיסת עולמה. שנתים אחר כך השלימה את תפקידה הקיסרי, כשילדה את יורש העצר רודולף. גם הבן נלקח לחסותה של סופיה. בהדרגה החלה סיסי לפרוק את עולו המכביד של התקנון, ובחרה באורח חיים עצמאי יחסית. היא החלה להיות מעורבת בעניני המדינה, וכשמעמדה בעיני עמי הקיסרות הפך משמעותי צברה כוח גם בחצר, והחזירה לרשותה את בנה ואת בתה השניה (הבכורה נפטרה בהיותה כבת שנתים). ככל הנראה בהשפעתה מיתן הקיסר את מדיניותו הנוקשה, ואף צירף את ההונגרים, שסיסי אהבה – והם השיבו לה אהבה – כחברים שווים בממשלתו (התמונה למטה, שצולמה על ידי אמיל רבנדינג, היא מיום הכתרתה ב-1867 כמלכת הונגריה). במרבית שנותיה כקיסרית שהתה סיסי חסרת המנוח מחוץ לוינה, בעיקר לאחר התאבדותו של בנה, והרבתה במסעות הרחק מן החצר החונקת בלווית בת הזקונים. ב-10 בספטמבר 1898 נרצחה בידי אנרכיסט איטלקי.

"סיסי" היה אחד מן הספרים שאהבתי במיוחד בנערותי. קראתי אותו שוב ושוב, ועד היום אני זוכרת משפטים שלמים ממנו בעל-פה. הוא הציע סיפור היסטורי כרוך בסיפור אהבה במינון נעים של ידע עם רומנטיקה. הוא הציג דמות מרתקת, שאופייה הנחוש, גם בגיל צעיר, הפך אותה מנערה שדוכאה לאשה עצמאית ורבת השפעה. הוא נשא מסר על כוחה של אהבה לחולל נפלאות, ולדמעות שגרם לי להזיל היתה השפעה מזככת. קראתי אותו הרבה לפני שהתחלתי לסלוד מן התפיסה שהקנתה (ועדיין מקנה, למרות הפחתת הסמכויות) מעמד נערץ אך ורק בשל לידה למשפחה מסוימת, ללא התיחסות לסגולות האישיות, ולפני שהתחלתי להגיב בציניות לצרות של עשירים.

שילוב של נסיבות החזיר אותי כעת אל הספר. אהבתי אותו היום כפי שאהבתי אותו לפני שנים. אין לזלזל במשקלה של הנוסטלגיה, אבל אני חושבת שגם אם מנטרלים את הגורם הזה, נותרים עם ספר שאמנם אינו מעמיק, אך מצליח להציג דמות שלמה וכובשת לב (מעין דיאנה, נסיכת הלבבות, של זמנה, בכל השינויים המתחייבים) על רקע היסטורי מעניין. התברר לי, עם זאת, שכנראה נעשיתי עירנית יותר עם השנים, כי הפעם שמתי לב לשגיאה שחמקה ממני בעבר: במקום אחד בספר מסופר שסיסי נולדה בחג המולד, ובמקום אחר היא אומרת שנולדה ב-19 בספטמבר. רשלנות מטרידה, אך הפרטים ההיסטוריים האחרים נראים על פניהם מדויקים.

על הספר שבידי נכתב שתורגם בידי הסופרת. בקטלוג הספריה הלאומית נטען שהמתרגם הוא צבי שולדינר. לא הצלחתי לפצח את הסתירה. חיפשתי מידע על הסופרת, וכל שגיליתי הוא שהיא צרפתיה שכתבה ספרים היסטוריים. גם בעלה ז'אן היה סופר שכתב ספרים דומים, ולפעמים שיתפו פעולה. על הסופרת אמנם לא למדתי הרבה, אבל במהלך שיטוטי ברשת הופתעתי למצוא דף פייסבוק תוסס המוקדש לקיסרית. נראה שהיא עדיין מהלכת קסם על הבריות, למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי מותה.

אני חושבת שהייתי מתייחסת אליו בחיוב גם אם הייתי קוראת אותו כעת לראשונה, אבל בשם הנוסטלגיה, ומשום שלא איבד מטעמו, הוא משתדרג כאן ל"מומלץ במיוחד".

Sissi; imperatrice d’Autriche – Elisabeth Burnat

עמיחי

1963 (1957)

תרגום מצרפתית: אליזבת בורנה / צבי שולדינר

ביל אסכס נולד באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ביל, הבן הצעיר במשפחה עניה, שאביו הסתלק ואמו עבדה בפרך ככובסת כדי להאכיל את ילדיה, הרגיש בילדותו כנטל מיותר. בהיותו בן שתים-עשרה התמזל מזלו, והכומר המקומי פרש עליו את חסותו, העסיק אותו כמשרת בביתו, ולימד אותו קרוא וכתוב. לפני מותו, כעבור שלוש שנים, אף דאג שאחד מידידיו יעסיק את ביל במשרדו. כאן, בהיותו בן חמש-עשרה, פגש את דרמוט או'ריורדן, המבוגר ממנו בשנתים, בן המשפחה בה שכר מחצית החדר למגוריו. דרמוט, נכד לאירי ששרד את רעב תפוחי האדמה, התגורר באנגליה עם משפחתו, אך לבו ונשמתו היו נתונים בלהט לאירלנד ולמאבקה לעצמאות. בין שני הנערים צמחה ידידות אמיצה, ו"אבשלום בני" מספר את סיפור שתי המשפחות: ביל, אשתו נלי, אותה נשא לאשה בשל כספה, ובנם אוליבר, שנקרא על שמו של הכומר, ודרמוט, אשתו שאילה, וילדיהם מייוו, איילין ורורי, שנולד באותו לילה בו נולד אוליבר.

ביל ואוליבר היו שונים מאוד באופיים זה מזה, אך שניהם ביקשו להגשים בילדיהם את שחסר להם עצמם:

" [..] יש עוד משהו שאני יכול לתת לאירלנד. כל אשר אני הייתי רוצה לעשותו, עוד ייעשה. אם יהיה לי בן, הוא יעשה. אינני מרוצה, ולעולם לא אהיה מרוצה ממעמדה של אירלנד תחת עולה של ארצך הארורה. ובני לא ישלים עם זה. הוא ילך לאירלנד, הוא ילמד להיות אירי […]. ומה אתך, ביל?" שאל. "מה היא תכניתך לדור הבא?"

[…] "הייתי רוצה להגשים בבני כל מה שאני החסרתי. הייתי עני – מעולם לא ידעת עוני מנוול כזה. הייתי גלמוד וערירי וחסר לי כל מה שדרוש לילדים בעולם. אם יהיה לי בן, ארצה שיהיה לו הכל. אעבוד בזעת אפי כדי שאוכל לתת לו כל מה שיבקש […]"

[…] "אינני יודע", אמר. "חוששני שתפנק אותו".

"מוכן אני להסתכן. אבטיח לו חיים נהדרים".

וכך, רורי, וכך, אוליבר, קבענו את גורלכם למענכם, דרמוט ואנכי, בשבתנו באותו חדר בחצות הלילה, כשעשן מקטרותינו מעמעם את האור, וצעיפיו הרחמניים של העתיד מעמעמים את ראיתנו.

צעיפיו הרחמניים של העתיד חסו על ביל ועל דרמוט, אך אני, שקראתי את הספר שוב ושוב לפני מספר עשורים, לא זכיתי לחוות הפעם את התמימות ואת השאננות של השנים המוקדמות בחיי שתי המשפחות. ידעתי לאן יוביל אותם ואת ילדיהם הרצון לחיות את חייהם בשנית באמצעות הילדים, הבחנתי בכל שגיאה, הצבעתי על בחירות הרות אסון, חוויתי מראש את הטרגדיות העתידיות, ולא יכולתי להזהיר את הדמויות שכבשו את לבי לפני שנים, דמויות שלא נשכחו ממני עד היום. אבוי, שברון הלב בו תיאר ביל את ההתפכחות שחוו השניים, צבט אותי שוב:

ברגע ההוא עלה במוחי פסוק אווילי אחד, פסוק מאותם הערבים הרחוקים כאשר הוילונות היו מוגפים באנטוקס ואני קראתי באזני מרת או'ריורדן הזקנה משל דיקנס. "בילדינו, קופרפילד יקירי, אנו חיים שנית".

האמנם? הוי, אלי – האמנם?

והרבה לפני שהגעתי לסיומו של הספר כבר הדהד בי המשפט המסיים אותו, וכאילו אין המדובר בספר אלא באנשים בשר ודם חשתי תסכול על שקצרה ידי מלהושיע:

אולי יבוא דרמוט אתי. נפרד מכם יחד – ממך ומרורי – ונזכור את הלילה לפני שנולדתם, כאשר ביהירותנו ובעוורוננו ציווינו על השנים מה יעשו בבנינו.

נושא ההורות הוא, כאמור, המוטיב המרכזי בספר. לצדו הספר עוסק בהרחבה במאבק האירי לעצמאות. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה היה הספר הראשון שעורר בי ענין בהיסטוריה האירית, ומאז – אולי בהשפעת הלהט של דרמוט – שמורה לי פינה חמה בלב לארץ ולעמה. כשאני קוראת בימים אלה ספרים מבוססי היסטוריה ונתקלת בפרט מסקרן, אני מניחה לרגע את הספר בצד, לוקחת ליד את הטלפון, וממהרת לחפש ברשת מידע נוסף שיעמיק את חווית הקריאה. אני לא מצליחה להזכר מה עשיתי בעבר כשפרטים בספר עוררו את סקרנותי. פתחתי אנציקלופדיה? שאלתי יודעי דבר? או, וזה נראה לי סביר יותר, הסתפקתי במה שנכתב בספר, וציפיתי שיגיע לידי ספר נוסף שיוסיף מידע? מעניין כיצד ההרגלים החדשים דחקו את זכרון הישנים מהם.

חזרה אל ספר אהוב אחרי שנים רבות יכולה להיות חוויה נוסטלגית או חוויה מאכזבת. במקרה של "אבשלום בני" זו היתה חוויה עוצמתית. מה יש בו שכה קסם לי אז ועכשו? זהו בפשטות ספר מצוין, כתוב בשטף מבלי לזלזל בפרטים, משלב כמה עלילות המשתרגות זו בזו בטבעיות, נוגע ללב בעדינות, מציג דמויות משכנעות – אף אחת מהן אינה דמות מופתית, ומגרעותיהן לצד מעלותיהן, עושות אותן כל-כך אנושיות ונוגעות, קושר יפה בין החוויה הפרטית לרקע ההיסטורי, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. הופתעתי לגלות עד כמה הוטבעו בי משפטים שככל הנראה הרשימו אותי בעבר, עד שיכולתי כעת לצטט אותם בשלמותם עוד לפני שהגעתי אליהם בקריאה. להנאה שנהניתי מהספר בעבר נוספו תובנות, שאמנם לא חמקו ממני אי-אז, אבל העמיקו עם הנסיון שנצבר עם השנים, ותרמו כעת לחווית הספר מימד נוסף.

בשורה התחתונה: אני נרתעת מסופרלטיבים, אבל המונח 'ספר מושלם' ממש מבקש להכתב כאן.

 

My Son, My Son (O Absalom!) – Howard Spring

עמיחי

1964 (1937)

תרגום מאנגלית: ש. שניצר