תגית: פילוסופיה

כותרת משנה: תובנות לחיים של הפילוסופים הגדולים

אריק ויינר הוא סופר ועיתונאי (בין שאר פעילויותיו היה מוצב ארבע שנים בירושלים בשנות התשעים). הספרים שכתב הגותיים, ועוסקים, אם לשפוט על פי שמותיהם, בחיפוש ובחקירה בנושאים שברוח, כמו אושר, אלוהים וגאונות. "סוקרטס אקספרס" הוא ספר מסע, תרתי משמע. ויינר, החובב נסיעות ברכבת, פותח כל פרק בנסיעה שכזו אי שם ברחבי הגלובוס, נסיעה שמטרתה מסע בעולמו של אחד הפילוסופים והעמקה בהיבט אחד מרכזי של משנתו.

כל אחד מארבעה-עשר פרקי הספר מתאר פילוסוף אחד (אם כי כל הפילוסופים מתארחים בפרקים של עמיתיהם) – לא כולם טבועים בזכרון הקולקטיבי כפילוסופים, אך הם כאלה בעיניו של ויינר – ומתמקד בתפיסתו היבט אחד של חיי האדם. "הפילוסופיה שונה ממקצועות אחרים. היא אינה גוף ידע אלא דרך חשיבה – דרך להיות בעולם. היא אינה 'מה' או 'מדוע' אלא כיצד'". את ה'כיצד' הזה, מלידה ועד מוות, הוא מבקש ללמוד. ללמוד לצאת מהמיטה כמו מרקוס אורליוס, לתהות כמו סוקרטס, ללכת כמו רוסו, לראות כמו תורו, להקשיב כמו שופנהאואר, ליהנות כמו אפיקורוס, לשים לב כמו סימון וייל, להלחם כמו גנדי, להיות אנושי כמו קונפוציוס, להעריך דברים קטנים כמו סיי שונגון, לחיות בלי חרטות כמו ניטשה, להתמודד עם קשיים כמו אפיקטטוס, להזדקן כמו דה בובואר, למות כמו מונטיין.

הספר יכול היה להסתכם בדיון אקדמי ברמה כזו או אחרת, אבל הסופר הופך אותו לאישי, כשהוא מקשר בין חייו, מסעותיו, יחסיו עם בתו, ומודעותו לחולשותיו ולפגמיו שלו (שעליהם הוא מספר בכל הזדמנות עד שנוצר הרושם שמדובר בשלימזל ובשלומיאל, מה שככל הנראה אינו נכון בהתחשב בהישגיו, אבל נכון בכל זאת בעיניו). הוא אינו מבקש להקיף את מכלול משנתו של כל פילוסוף, אלא ליטול היבט מסוים שיאיר את ה'כיצד' של חיים משמעותיים, שכן מה שמשותף לכל הפילוסופים שבספר הוא ש"מה שעניין אותם לא היה משמעות החיים אלא איך לחיות חיים עם משמעות".

בהעדר ידע מעמיק במשנות הפילוסופיות, אין לי אפשרות להעריך עד כמה הסבריו ומסקנותיו של ויינר נאמנים לכוונותיהם של הפילוסופים. אבל זה לא באמת חשוב. הכותב הוא אדם סקרן, פתוח, תוהה, וניחן בכשרון לבטא בבהירות את רעיונותיו ואת חוויותיו. התוצאה מעניינת ומעודדת תְּהִיָּה עצמאית מבורכת. "תהייה היא מצב של פתיחות, של נכונות להרחיב את זווית הראייה", כותב ויינר בצדק. לא תמיד קבלתי את תובנותיו, אבל במקרים שלא – נהניתי "להתווכח" עם הכתוב, ובכל מקרה מצאתי את עצמי מהרהרת בו. כל הפרקים טובים ומעניינים, אך אהבתי במיוחד את אלה שעסקו בסטואיות, בספר הכרית, ובזיקנה. נהניתי גם מה"עימותים" בין הפילוסופיה המהורהרת שויינר מנסה להקנות לבתו לשכל הישר והענייני של בתו בת השלוש-עשרה.

קריא מאוד, מעורר מחשבות, פוקח עיניים ומומלץ.

The Socrates Express – Eric Weiner

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

איוון אוסוקין אינו מרוצה מחייו. הוא נשר מבית-הספר התיכון, הרס את יחסיו עם דודו שפרש עליו את חסותו, נאלץ ללמוד בבית-ספר לצוערים וסולק גם משם, הפסיד את ירושתו בהימורים, וגרוע מכל – איבד בחורה שאהב משום שהיסס להיענות להצעתה לנסוע איתה. בגיל עשרים וחמש הוא מביט אחורה בחרטה.

בתסכולו וביאושו הוא פונה לקוסם, ומבקש ממנו להחזיר אותו מספר שנים אחורנית, כדי שיוכל לכוון את חייו טוב יותר. הוא בטוח שאם יֵדע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו, הבחירות שלו תהיינה נבונות יותר. הקוסם מנסה להסביר לו שדבר לא ישתנה: "גם אילו ידעת שדבר מסוים הוא בלתי נמנע, פעולותיך לא היו יכולות לשנות דבר לכאן או לכאן. אתה יודע את זה. אתה יודע תמיד מה יצא מפעולה זו או אחרת שלך. אך אתה רוצה תמיד לעשות דבר אחד, ושיצא דבר אחר".

הקוסם צודק. חמוש בזכרון עברו אוסוקין מוצא את עצמו שוב בתיכון, ולמרות החלטותיו היפות הוא חוזר בדיוק נמרץ על השטויות שעשה, מסרב להאמין ששוב ייכשל, אינו מוצא בתוכו את הכוחות לפעול בניגוד לאופיו הרשלני והנרפה. כך הוא מסביר לעצמו את ההחלטות השגויות שלו: "אתה רואה הכל מרחוק, אבל כשאתה ניגש למשהו קרוב-קרוב, אינך רואה עוד את השלם אלא רק חלקים נפרדים ממנו, זוטות שאין להן שום חשיבות. לא, אחי, זו מלכודת מהסוג שהשד עצמו ישבור בה רגל".

האם יש מוצא מן החזרתיות הזו, מן הכניעה לדחפי ההווה על חשבון העתיד, מן הבחירה בקלות הדעת תוך התעלמות מן ההשלכות הברורות? אוספנסקי הציע ביצירתו שני פתרונות. בגרסה הרוסית המקורית משנת 1915 שלח את גיבורו, באמצעות הקוסם, לחפור בתוך עצמו, למצוא משמעות למעשיו, ורק כשיֵדע לומר מה הוא באמת רוצה וצריך יוכל הקוסם לסייע בעדו להשיג את מטרותיו. למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, כשתרגם את היצירה לאנגלית, שינה את סיומו של הספר. הפעם קבע הקוסם כי אין לאוסוקין, או לכל אדם חושב בעצם, יכולת לברור את משמעויותיו בעצמו, ונדרשת נכונות להפקיד את עצמו למשך שנים בידיו של מורה שינחה אותו בחיפושיו. העצה הראשונה טובה בעיני לאין ערוך יותר מן השניה, שנודף ממנה ריח של חידלון ושל אובדן דרך.

אוספנסקי, שהרבה לעסוק בתודעה האנושית, בין השאר במסגרת "הדרך הרביעית", כתב ספר קריא מאוד, אמין ומעורר מחשבה. דינה מרקון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא משל גפן רפאלי.

Странная жизнь Ивана Осокина – Пётр Демья́нович Успе́нский

תשע נשמות

2022 (1915)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

כותרת משנה: תשע שיחות פילוסופיות

חגי כנען וירון סנדרוביץ, שניהם אנשי סגל החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כותבים ומרצים, ניצלו נסיעה יחדיו ברכבת באיטליה כדי לקיים שיחה בנושא הזמן. בשובם לארץ שבו ונפגשו, פנים אל פנים ובזום בתקופת הקורונה, כדי להעמיק בנושא. את מפגשיהם הם מציגים בספר זה במבנה של תשעה דיאלוגים. לעתים הם מסכימים זה עם זה, לעתים חולקים זה על זה, וכל הזמן מפרים הדדית איש את מחשבתו של רעהו.

לכאורה ברור לנו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הזמן. למעשה מדובר בנושא מורכב, חמקמק ורב-פנים. במבוא לספר מצוטטים דבריו של אוגוסטינוס שכתב ב"וידויים": "מה שגור על לשוננו ומוכר לנו יותר מן הזמן? כאשר אנחנו מדברים עליו אנו מבינים על מה אנו מדברים; אנו מבינים גם כשאחר מדבר על הזמן ואנו מקשיבים. מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע".

יש משהו מרנין במראה אנשים הנפגשים כדי לחשוב בצוותא, וההנאה של השניים משיחותיהם ניכרת. אודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ולעתים השיחה גלשה אל מחוזות פילוסופיים שהתקשיתי להתמצא בהם. לא אנסה לסכם כאן את פרקי הספר, שכן כדאי לעקוב אחרי התפתחותן של השיחות והאופן בו הדיון מוביל את מסקנות. כתחליף הנה כמה ציטוטים מתוך שלושה מן הפרקים שבהם מצאתי ענין מיוחד.

הפרק "נצח" סובב סביב קביעתו של משלי כי "מה שהיה הוא שיהיה": "וכמה אנחנו מדגישים את החידוש! זה תו היכר של מדע טוב, של אמנות טובה, של ספרות טובה, לא? קהלת מתבונן בהישג הזה, והוא חותר תחתיו. הטיעון שלו הוא שאין באמת דבר חדש, כי הכל מחזורי. הנה יורד לו הגשם, והמים זורמים להם לים ושוב יורד גשם ושוב הם זורמים. חורף בא וקיץ בא ועוד חורף בא ועוד קיץ. מנקודת המבט של המחזוריות, כל חזרה כזו לא שונה בדבר ממה שכבר אירע וממה שעתיד להתרחש". מול תפיסה זו הכותבים טוענים כי "התכלית שאנחנו מחויבים לה לא פעם מסתירה מאתנו את העושר והייחודיות של היום שלנו", וקובעים כי "החד־פעמי, מעורר הפליאה, תמיד יכול להופיע שוב", אמירה שמתחברת אצלי אסוציאטיבית לדבריו של ריצ'רד פיינמן בדבר החדווה הבלתי נדלית שבגילוי דברים.

שמו של הפרק "העכשו, ההשתנות וכאב החלוף" מייצג נאמנה את תוכנו. "אחת הסיבות לכך שהמילה 'רגע' מוצאת חן בעיניי כאן היא הקשר שלה ל'רגיעה', 'רגוע', 'רוגע'. כלומר היכולת להיות ברגע היא היכולת להיות נוכח בתוך ההשתנות, מבלי הצורך לגונן מפניה, מבלי לבצר איזה אזור שיישאר לכאורה חסר שינוי. אני חושב שרק אז, כשהעתיד לא מפחיד מדי והעיסוק בעבר לא אובססיבי מדי, רק אז מתגלה הרגע".

הפרק "מוות ומשמעות" נפתח בתפיסת המשמעות של היידגר כנגזרת של המוות הממתין בסוף הדרך, תפיסה שעליה הם מבקשים לערער. "היידגר מעניק לחרדת המוות מקום דרמטי מדי לטעמי. כל מבנה המשמעותיות שהוא מציע יושב על הרעיון הזה. חרדת המוות קשורה אצלו להתנסות ב'אין'. אבל התיאור שלו את ההתנסות ב'אין' מטעה".

עוד בספר דיון במהותו של העבר, זימונו של הזכרון ומשמעותו, תפיסת הפנאי בימינו, המשמעות של פרידה והאופן שבו היא מאירה את הקיום שלנו בזמן, ונושאים נוספים בתחום זה. נהניתי מן ההסתמכות בכמה מן הפרקים על יצירות ספרותיות – סיפור של בורחס, שיר של ג'וני מיטשל, שירים של זלדה – כנקודת מוצא לדיון בהיבטים השונים של הזמן.

"זמן" מציע קריאה מעניינת לחובבי פילוסופיה. אני לא בטוחה עד כמה ידבר אל מי שלבם אינו נוטה לכך, אך כמי שנמנית עם אלה האחרונים נהניתי להיות שותפה פסיבית לכמה שיחות מעוררות מחשבה.

רסלינג

2022

כותרת משנה: דילמות חברתיות ומוסריות על קצה המזלג

מכיוון ששמו של הספר וכותרת המשנה שלו שאולים מן הקולינריה, אשתמש אף אני באותו עולם מונחים כדי לאפיין אותו, ואבחר בנגיסים. ד"ר אילן פרז מגיש לנו דילמות במנות קטנות, קלות לנגיסה, ומעוררות תאבון לארוחה שלמה.

מתי מותר לאכול את השכן שלך? תלוי בנסיבות ותלוי את מי שואלים. הספר אינו מציע תשובות מוחלטות – אלה מן הסתם אינן בנמצא. מה שהוא מציע הם שאלות ודיונים בתשובות אפשריות. כל אחד מן הפרקים נושא כותרת, שהיא פתח לתורה פילוסופית שלמה, ותחתיה כותרת משנה הפורטת את הפילוסופיה לאקטואליה. לדוגמא, דילמת הקרונית, השבה ועולה בספרי מוסר ופילוסופיה – האם להטות ממסילתה רכבת הדוהרת לכיוונם של חמישה אנשים הכפותים אל המסילה, גם אם המעשה הזה יעלה בחייו של אדם הכפות אל המסילה השניה. ובגרסה אגרסיבית יותר – האם זה בסדר להשליך אדם מראש גשר אל מתחת לגלגלי אותה רכבת כדי להציל את אותם חמישה אנשים. הדיון הזה הוא תיאורטי למדי, שכן ארוע כזה מן הסתם לעולם לא יזדמן לנו. אבל הנה שאלה מקבילה, ההופכת את הדיון לרלוונטי ולרב-חשיבות: האם נכון להטיל סגר בעת מגפה על כל המדינה רק כדי להגן על האוכלוסיה שבסיכון?

ד"ר אילן פרז נוקט בשלל "טריקים" טקסטואלים ועיצוביים כדי להנגיש את השאלות הקשות. לעתים הן מקבלות פנים חדשות כשהן עוברות המרה לסיפור שונה. לדוגמא, כשעולה השאלה אם להתיר הפלה במקרה של אונס, והמטוטלת נעה בין סבלה של הנאנסת לזכות החיים של העובר החף מפשע, הכותב מספר לנו סיפור מקביל, אבסורדי אך חד: אדם נחטף, ומערכת הדם שלו מחוברת בעל-כורחו לזו של כנר מפורסם הסובל ממחלה קשה. חייו של הכנר יינצלו אך ורק אם השניים ישארו מחוברים למשך עשרים ושניים שבועות. האם יש לדרוש מן החטוף להשלים עם גורלו? לצד הטיעונים השונים והדיון בהם ד"ר פרז משלב אימרות שנונות, כמו זו של בשביס-זינגר בפרק על בחירה חופשית: "אנו חייבים להאמין בבחירה חופשית – אין לנו ברירה". הדיונים מוצגים כטבלאות, כתרשימי זרימה, כרשימות בעד ונגד. לעתים הדיון מושהה לטובת מידע צדדי, כמו הצגתם של סמלי השלום בתרבויות שונות בפרק 'סכסוך ופיוס'. בפרק 'מסורות משותפות' מופיע לוק סקייווקר לצד בודהה וישו. המגוון שומר על עירנות ועל ענין, והעיצוב הוא חגיגה לעיניים.

בין נושאי הספר – משמעות החיים ומשמעות המוות, מעמד האשה, דת ומוסר, מלחמה צודקת, חוק ומוסר ועוד. בכל פרק שאלות יסוד, כאמור עם נגיעה אקטואלית, ובסוף הספר מוצעת רשימה מפורטת של כל הנושאים בתוספת שאלות עמוקות נוספות, מילות מפתח ודמויות מפתח, למעוניינים להמשיך לחקור. מכיוון שהספר אינו מספק תשובות, אך מול כל טיעון העולה בו צצה גם הביקורת עליו, הנחתי שאחת ממטרותיו היא לעורר מודעות למגוון העמדות האפשרי, למנוע קבעון ולעודד פתיחות. הפרק האחרון, שעניינו סכסוכים ויישובם, למעשה אומר זאת במפורש, כשהוא מדבר על אמיתות הנרטיב, על חשיבותו לאדם המספר אותו, ועל קיומם של נרטיבים מתחרים. כשחזרתי לדפים הפותחים כדי לבדוק מי האחראים על העיצוב המוצלח (סטודיו דוב אברמסון), מצאתי שהכותב הטמין שם את מטרתו: "לפתוח צוהר לגישות ולרעיונות חדשים, ולפתח תפיסת עולם מורכבת וסובלנית יותר". הלוואי.

קראתי את הספר ברצף, אך ניתן לקרוא אותו בדילוגים, פרק פה ופרק שם לפי הענין, להניח לנושא לשקוע לפני שעוברים אל הבא אחריו, או לפנות אל המקורות המומלצים בסיומו כדי להרחיב ולהעמיק.

מעורר מחשבה – הרבה מחשבות, ליתר דיוק – מחכים ומומלץ.

ידיעות ספרים

2021

אלמלא היה לנו צורך באמנות, סביר להניח שלא היתה באה לעולם.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות? נדמה שהתשובה אינטואיטיבית ופשוטה, אבל כשמציצים מעבר למה שנדמה כמובן מאליו, מגלים ים של שאלות שמובילות לשאלות אחרות. האם ניתן לדבר בנשימה אחת על ציור ועל מוזיקה? האם תפקידה של האמנות לחקות את המציאות? מה גורם לנו להגיב לאמנות כפי שאנחנו מגיבים, השכל או הרגש? איזה צורך ממלאת האמנות בחיינו? מי מוסמך לקבוע את ערכה של היצירה?

רות לורנד, פרופסור לפילוסופיה, סוקרת בספר זה את עמדותיהם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה, שהתמודדו בדיוק עם השאלות הללו, ומציינת את מעלותיהן ואת חולשותיהן. בפרק החותם את הספר היא מציגה את תפיסתה שלה. כפי שהיא מציינת בצדק במבוא לספר, אין צורך להכיר את התיאוריות השונות כדי ליהנות מאמנות, והספר גם אינו מתיימר להוות מדריך להערכת אמנות. חשיבותן של השאלות נובעת מן הסקרנות האנושית ומן הצורך להבין את עצמנו: "אם חשוב לנו להבין את הפעילות האנושית על כל מורכבותה, אם מעניין ומסקרן אותנו להבין מה אנו עושים ומדוע, אז יש חשיבות גם לתיאוריה על טבעה של האמנות. תיאוריה פילוסופית על אמנות אינה אלא התבוננות בעצמנו, כשאנו חווים, יוצרים, מעריכים וחושבים על אמנות".

פילוסופיה, יש להודות, אינה אזור המחיה הספרותי הטבעי שלי. יחד עם זאת, כשהיא מומחשת, כמו בספר זה, באופן נהיר, עם שמץ הומור ודוגמאות רבות מן היומיום, קל לי יותר להתוודע אליה. מכיוון שמן הסתם לא אקרא את כתביו של אפלטון, כדוגמא, אני שמחה לקרוא עליהם באמצעות מתווכת. כל אחד משמונת פרקי הספר מציג תפיסה אחרת של האמנות, ומרחיב באשר לעמדותיהם של הפילוסופים ושל האמנים שמייצגים תפיסות אלה: חיקוי של המציאות, ייצוג המציאות, היופי על פי קאנט, ביטוי רגשי, אינטואיציה, מוסד חברתי. והפרק החותם, שנשען על סינתזה של קודמיו ומציע תפיסה אחרת – אמנות כפירוש המציאות.

לא אכנס לפרטי כל אחת מן התפיסות. הספר עושה זאת טוב יותר מכפי שאעשה בסקירה מצומצמת. אציין רק שההעמקה בנושאי הספר מתגמלת, הן משום המעקב המרתק אחרי המהלך הלוגי של מחשבותיהם של הפילוסופים, הן משום שלמדתי דברים רבים שלא ידעתי קודם, והן משום שמצאתי בו כמה זויות ראיה מעניינות בנושאים רלוונטים. דוגמא אחת היא קביעתו של אריסטו שלא כל מה שאפשרי במציאות סביר ואמין במציאות האמנותית. אנחנו יודעים ואומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, ובכל זאת, אם ספר מתאר מקרה לא סביר שארע, ניטה לא לקבל אותו אם אין לו צידוק הנובע מן היצירה, והנה אריסטו טען בדיוק כך לפני למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה. דוגמא אחרת מתייחסת לפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. בעוד הקורא חווה אותה כמעוררת רגשות עזים של אבל ושל אימה, פו עצמו הפריך את הרעיון שיצירה צריכה לנבוע מרגש כדי לעורר רגש, כשתיאר את הכתיבה המחושבת והמתוכננת שלה.

יש להניח שלא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, לולא קראתי את "תחרה הונגרית". זו הזדמנות טובה לשוב ולהמליץ עליו.

דביר

1991

"הטאו של פו" הוא נסיון להסביר את הפילוסופיה הטאואיסטית באמצעות דמותו משובבת הלב של פו הדב. הטאו עצמו הוא מושג מופשט לחלוטין, שבהכללה ניתן לומר כי הוא מסמל את הסדר הטבעי של היקום. בנג'מין הוף כותב על הטבע הפנימי של האדם, על הצורך להכיר אותו ולפעול לפיו, ובכך להגיע לאידאל של פעולה ללא מאמץ, הרמוניה עם הטבע החיצוני והפנימי.

הדוגמאות שהוף בוחר מספרי פו הדב משעשעות ונעימות מאוד לקריאה. המסרים שלו, לעומת זאת, שגויים, והתפיסה שלו את כל מה שאינו "טאו" שטחית במקרה הטוב. פו מסמל בעיניו את הטאו משום שהוא לוח חלק, תמים, זורם ובלתי מתאמץ. לעומתו ינשוף הוא מלומד בלתי מאושר וחסר תועלת מעשית, ושפן הפיקח נכשל בטעויות על ימין ועל שמאל. ברוח זו, הספר הוא במידה רבה מניפסט נגד ההשכלה, המוליך אל המסקנה שבסיומו: החכמים הם ילדי-דעת, שתודעתם התרוקנה מאותם רגעים אין-ספור של למידה חסרת ערך והתמלאה בחוכמת המאום הגדול, בדרכו של היקום.

מכוח המסקנה הזו הוף תוקף את הפיקחות ואת השאיפה לידע. בבוּרוּת הוא טוען נגד המדע: "המדע בשחצנותו אוהב להדביק תוויות לכל דבר, מעשה חכמים כביכול, אבל אם תביט בהן מקרוב תגלה שהן לא אומרות הרבה. "גנים"? "DNA"? כל זה רק מגרד את פני השטח". באמת?! אלה המונחים שאינם אומרים הרבה? אבל מעבר לחוסר ההבנה שהוא מגלה בקביעות האלה, מטרידה יותר המסקנה שלו ש"הדבר החשוב ביותר הוא, שבעצם אנחנו לא חייבים לדעת […] אין שום צורך […] לשאול שאלות לא נחוצות ולתת תשובות חסרות משמעות". כל שלבי ההתקדמות האנושית – כולל אלה שהולידו את הדפוס שבזכותו הוף יכול להפיץ את משנתו ואת האינטרנט שמאפשר לו לתחזק אתר משלו – התרחשו משום שאנשים לא חדלו לשאול שאלות, שרובן, מן הסתם, נראו חסרות פשר וחסרות תועלת בזמנן. הוף יוצא חוצץ נגד מוח שהוא מגדיר "מתאמץ מדי", וקובע כי בזמן שהתודעה הצלולה שומעת את ציוץ הציפורים, התודעה העמוסה לעייפה בהשכלה ובתחכום, תוהה בינה לבין עצמה מה המין של ציפור שהיא שומעת. ככל שהיא עמוסה יותר היא שומעת פחות ורואה פחות. אצטט בתגובה את ריצ'רד פיינמן: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה". אבל האידאל של הוף הוא החיות ביער ש"לא חושבות יותר מדי; הן רק הן", והאושר שבידע וחדוות המאמץ וההגשמה נעדרים כליל מעולם המונחים שלו. אפשר להעביר ביקורת – מוצדקת – על אורח החיים המודרני האינטנסיבי שאינו מאפשר התרגעות רוחנית, אבל מכאן ועד לאידאלים של הוף ארוכה הדרך (ומיותרת).

הסגנון חביב, האיורים המקוריים מתוך פו הדב שאייר ארנסט ה. שפרד חביבים אף הם, אבל מכיוון שהם עוטפים מסרים בעייתיים, וקיצוניות מכל סוג אינה לטעמי, איני ממליצה על קריאת הספר.

Tao of Pooh – Benjamin Hoff

פראג

1994 (1982)

תרגום מאנגלית: אייל לוי

כותרת משנה: מסוקרטס ועד ניטשה – פילוסופיה כדרך חיים

עבור הפילוסופים המוקדמים הפילוסופיה באה לידי ביטוי לא רק בתיאוריה, אלא גם באורח החיים. עד תחילת המאה העשרים, לימודי הפילוסופיה התיחסו הן לדעות והן לחיים (כולל אנקדוטות בלתי מבוססות) של פילוסופים מפורסמים. כיום, על פי ציטוט מדברי הפילוסופית סילה בנחביב, "מנקודת המבט של הדיסציפלינה, הפרטים של החיים האישיים נראים די לא רלוונטים להבנה, או להערכה, של דעות ההוגה".

האם אפשר לחיות על פי הפילוסופיה? ג'יימס מילר ביקש לדון בשאלה זו, ובפער שבין החיים הפרטיים של הפילוסופים לתיאוריות שפיתחו, באמצעות סיפוריהם האישיים של שנים-עשר מהם: סוקרטס, אפלטוֹן, אריסטו, דיוגנס, סֶנֶקָה, אוגוסטינוס, מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה . מבחינתי, כמי שאינה קוראת, וככל הנראה לא תקרא, ספרי עיון פילוסופיים, אבל סקרנית להתוודע לתחום, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא בעקיפין, דרך סיפורי חיים, המשלבים את הביוגרפיה הפרטית עם התיאוריה הכללית. מסיבה זו שמחתי על הוצאתו לאור של "לחיות כמו פילוסוף".

לצערי, התאכזבתי מהספר. לא ברור אם המחבר כיוון לקהל שכבר מכיר היטב את משנתם של הפילוסופים, או למי שרק כעת מתוודע אליהם. בפרק על אפלטון, כדוגמא מייצגת, כמה מעיקרי תורתו מוזכרים כבדרך-אגב, כאילו הם מוכרים לקורא, לאחרים ניתן הסבר מפורט יחסית. אחדים מן הפרטים הביוגרפים מעניינים ורלוונטים לנושא המוצהר של המחקר שבבסיס הספר, אחרים הם בבחינת עובדות צדדיות. התרגום (ואולי כך גם במקור) אינו תורם לחוויה הלימודית, שכן הוא נוטה אל השפה הדיבורית על חשבון השפה ה"עיונית" (יותר מדי "הכי" ו"מרוב ש", ו"כל מיני" ודומיהם). לטעמי, היחס בין הביוגרפיה לתיאוריה מוטה מדי לטובת הראשונה, ולא התממשה תקוותי למצוא בספר היכרות ערוכה היטב עם הפילוסופים ובעיקר עם הפילוסופיה. יכול להיות שהציפיות שלי והכוונות של המחבר פשוט שונות.

אחרי חמישה הפרקים הראשונים הבנתי שקריאה רציפה אינה רצויה (לי) כאן. רפרפתי על הפרקים הבאים כדי להתרשם מן המצוי בהם, ואחזור אל כל פרק בנפרד כשתתעורר סקרנותי לגבי אחד מן הפילוסופים המוצגים בספר.

Examined Lives – James Miller

ידיעות ספרים

2017 (2011)

תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו