ספר הנשימה: מדריך דאואיסטי / מסטר האַין הגדול

אודה ואתוודה כי אינני קוראת טבעית של פילוסופיה לסוגיה, והדאואיזם אינו יוצא מכלל זה. אולם מכיוון שהיה לי העונג לערוך לשונית את הספר, מצאתי עצמי קוראת אותו בעיון ובקפידה ומתוודעת לנושא שאולי לא הייתי מכירה ללא הזדמנות זו (ולא, "הטאו של פו" רחוק מלהוות היכרות הולמת).

מכיוון שכאמור פילוסופיה אינה התחום שלי, תיווכם של מביני דבר חיוני ומבורך בעיני. אורי קפלן, שתרגם את הספר מסינית קלאסית, הוסיף מבוא מאיר עיניים שעיסוקו במונח ה"צ'י" (או ה"קי" בלשונות אחרות). אם לפשט את המונח, מדובר בכוח החיים. ההתיחסות אליו לאורך הדורות התפתחה והתגוונה, והמבוא מתייחס להיבטים השונים של המונח החמקמק הזה. שמו המקורי של הספר הוא "ספר הצ'י", אבל מכיוון שהוא עוסק ברובו בהיבטים הכרוכים באויר, הוא נקרא בעברית "ספר הנשימה". צריך לזכור, עם זאת, כי הצִ'י "מצליח להיות בעת ובעונה אחת הן אוויר ערפילי והן מזג אנושי והן חלקיקים אלמנטריים והן אנרגיה קמאית והן כוח וחיוּניות", בדומה לאופן בו בשפות אחרות מתקיים קשר הדוק בין נשימה ונשמה.

הספר נכתב במאה השמינית לספירה על ידי כותב אלמוני, שנודע בכינוי "מסטר האַין הגדול". כך הוא פותח את דבריו:

"הגוף יונק מן הנשימה, הצורה יונקת אנרגיה. הנשימה נתמכת בגוף, האנרגיה נתמכת בצורה.

כשהנשימה שלמה הגוף שלם, כשהנשימה כלה הגוף גווע.

על כן – כל השומרים על חיוניותם מזקקים את גופם ומטפחים את נשימתם. כך הם מגנים על החיים.

מעולם לא היה אדם בעל גוף אך ללא נשימה, מעולם לא היתה צורה ללא אנרגיה.

הגוף והנשימה – הצורה והאנרגיה – תלויים זה בזה על מנת לצמוח. האין זה ברור כשמש?"

עיקרו של הספר הוא תירגולי נשימה יחד עם עצות תזונה. הכותב אינו מציע קיצורי דרך, אלא מבקש התמסרות ארוכת שנים. המטרה היא חיי אמת, חיים הרמוניים, בריאות הגוף והנפש, בלימת ההזדקנות, הארכת החיים ואפילו אלמוות.

תרגומו של הספר לעברית אינו מהווה בהכרח המלצה לתרגל על פיו. המתרגם אף מזהיר כי "כל ניסיון לתרגל על פיו הינו באחריות המשתמש בלבד". מכל מקום, הוא מספק לסקרנים ולמי שאינם מצויים בתחום הצצה אל המחשבה הדאואיסטית.

מעניין.

氣經 – 嵩山太無先生

פרפנצ'ה

2026 (המאה השמינית)

תרגום מסינית קלאסית: אורי קפלן

הטאו של פו / בנג'מין הוף

0770000168127

"הטאו של פו" הוא נסיון להסביר את הפילוסופיה הטאואיסטית באמצעות דמותו משובבת הלב של פו הדב. הטאו עצמו הוא מושג מופשט לחלוטין, שבהכללה ניתן לומר כי הוא מסמל את הסדר הטבעי של היקום. בנג'מין הוף כותב על הטבע הפנימי של האדם, על הצורך להכיר אותו ולפעול לפיו, ובכך להגיע לאידאל של פעולה ללא מאמץ, הרמוניה עם הטבע החיצוני והפנימי.

הדוגמאות שהוף בוחר מספרי פו הדב משעשעות ונעימות מאוד לקריאה. המסרים שלו, לעומת זאת, שגויים, והתפיסה שלו את כל מה שאינו "טאו" שטחית במקרה הטוב. פו מסמל בעיניו את הטאו משום שהוא לוח חלק, תמים, זורם ובלתי מתאמץ. לעומתו ינשוף הוא מלומד בלתי מאושר וחסר תועלת מעשית, ושפן הפיקח נכשל בטעויות על ימין ועל שמאל. ברוח זו, הספר הוא במידה רבה מניפסט נגד ההשכלה, המוליך אל המסקנה שבסיומו: החכמים הם ילדי-דעת, שתודעתם התרוקנה מאותם רגעים אין-ספור של למידה חסרת ערך והתמלאה בחוכמת המאום הגדול, בדרכו של היקום.

מכוח המסקנה הזו הוף תוקף את הפיקחות ואת השאיפה לידע. בבוּרוּת הוא טוען נגד המדע: "המדע בשחצנותו אוהב להדביק תוויות לכל דבר, מעשה חכמים כביכול, אבל אם תביט בהן מקרוב תגלה שהן לא אומרות הרבה. "גנים"? "DNA"? כל זה רק מגרד את פני השטח". באמת?! אלה המונחים שאינם אומרים הרבה? אבל מעבר לחוסר ההבנה שהוא מגלה בקביעות האלה, מטרידה יותר המסקנה שלו ש"הדבר החשוב ביותר הוא, שבעצם אנחנו לא חייבים לדעת […] אין שום צורך […] לשאול שאלות לא נחוצות ולתת תשובות חסרות משמעות". כל שלבי ההתקדמות האנושית – כולל אלה שהולידו את הדפוס שבזכותו הוף יכול להפיץ את משנתו ואת האינטרנט שמאפשר לו לתחזק אתר משלו – התרחשו משום שאנשים לא חדלו לשאול שאלות, שרובן, מן הסתם, נראו חסרות פשר וחסרות תועלת בזמנן. הוף יוצא חוצץ נגד מוח שהוא מגדיר "מתאמץ מדי", וקובע כי בזמן שהתודעה הצלולה שומעת את ציוץ הציפורים, התודעה העמוסה לעייפה בהשכלה ובתחכום, תוהה בינה לבין עצמה מה המין של ציפור שהיא שומעת. ככל שהיא עמוסה יותר היא שומעת פחות ורואה פחות. אצטט בתגובה את ריצ'רד פיינמן: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה". אבל האידאל של הוף הוא החיות ביער ש"לא חושבות יותר מדי; הן רק הן", והאושר שבידע וחדוות המאמץ וההגשמה נעדרים כליל מעולם המונחים שלו. אפשר להעביר ביקורת – מוצדקת – על אורח החיים המודרני האינטנסיבי שאינו מאפשר התרגעות רוחנית, אבל מכאן ועד לאידאלים של הוף ארוכה הדרך (ומיותרת).

הסגנון חביב, האיורים המקוריים מתוך פו הדב שאייר ארנסט ה. שפרד חביבים אף הם, אבל מכיוון שהם עוטפים מסרים בעייתיים, וקיצוניות מכל סוג אינה לטעמי, איני ממליצה על קריאת הספר.

Tao of Pooh – Benjamin Hoff

פראג

1994 (1982)

תרגום מאנגלית: אייל לוי