תגית: פמיניזם

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

**מכיוון שהמחזה ידוע, הסקירה אינה נמנעת מפרטי עלילה מהותיים**

"בית בובות" הוא האופן בו חווה נורה הלמר את ביתה ואת חייה. טורוולד, בעלה ואבי שלושת ילדיה, מתייחס אליה כאל ילדה, בובה לשעשועיו. הוא מכנה אותה בשמות מקטינים, כמו ילדה וסנאית ואפרונית, מפקח על הוצאותיה, ומצפה ממנה להיות עליזה ומרוצה תדיר, וכמובן מוכנה לשרותו. יש לו כללים ועקרונות שלפיהם הוא מנהל את חייו, ואינו מעלה בדעתו אפשרות שאשתו לא תנהג כמוהו, שאולי תפיסת העולם שלה שונה משלו.

נורה, שעברה מרשות אביה לרשות בעלה, נוהגת כמצופה. היא מתיילדת, מחניפה, משחקת את המשחק. אבל כבר בשורות הראשונות של המחזה אנו נרמזים שמתחת לפני השטח היא חורגת מן הכללים, כשהיא אוכלת עוגיות שטורוולד מתנגד להן, וממהרת להחביא אותן בכיסה ולמחות סימני אכילה מפיה כשהוא נכנס אל החדר. בהמשך יתברר שהיא מסתירה סודות כבדים יותר מכמה עוגיות שנאכלו בחשאי. מניעיה נאצלים – רצון דוחק להציל את חיי בעלה ולגונן על אביה – אבל בתוך המסגרת החברתית שאינה מאפשרת לאשה לפעול ללא אישור בעלה, היא נאלצת לשקר כדי להשיג את מבוקשה, וסופו של השקר להסתבך ולהביא לפיצוץ כשיתגלה. תגובתו החמורה של טורוולד, גם אם יסלח ויבקש להחזיר את החיים למסלולם, ואי התיצבותו לצידה בעת צרה, יגרמו לנורה לראשונה לומר לו ולעצמה דברים ברורים ואף לבחור בנתיב עצמאי.

איבסן, בתבונה, אינו מציג גבר רע מול אשה קורבן, אלא מאיר מצב חברתי מעוות. טורוולד, למרות שהוא נהנה מעליונותו כבעל ומכניעותה של נורה, אינו מוּנע מרוע אלא ממוסכמות. גם נורה, כשהיא מחליטה שאינה יכולה עוד, מדייקת כשהיא משמיעה את דבריה לפני שהיא עוזבת:

"אתה היית תמיד כל כך טוב אלי. אבל הבית שלנו מעולם לא היה יותר מאשר חדר משחקים. לגביך הייתי אשתי-בובתי, בדיוק כמו שלגבי אבא הייתי ילדתי-בובתי. והילדים היו הבובות שלי. אני נורא נהניתי מזה ששיחקת בי, והשתעשעת איתי, ממש כמו שהילדים נהנו מזה ששיחקתי איתם. אלה היו חיי הנישואים שלנו, טורוולד".

אפשר לגנות את החלטתה של נורה לעזוב ולהותיר מאחוריה את ילדיה בחברתו של אדם שאת התנהלותו היא עצמה אינה יכולה לשאת. אפשר להריע לה על העוז לעמוד לראשונה לבדה מול החיים, ועל נחישותה לטרוק את הדלת מול תחינותיו של טורוולד הטוען כי למען בניית גשר על פני התהום הפעורה כעת בין בני הזוג "יש בי הכוח להשתנות, לֵהפך לאדם אחר". מהפך כזה, נורה יודעת, אינו מתרחש כהרף עין. נדרשת היפרדות של ממש, נדרש נס. בכל מקרה יש להבין את המחזה על רקע מוסכמות התקופה, אם כי הרלוונטיות שלו לא התפוגגה, ולהעריך את האמירות פורצות הדרך שלו.

"בית בובות" יכול להקרא כמסר פמיניסטי, ויש בו אכן עמידה נחרצת לטובת יחסים זוגיים שוויוניים יותר, או לפחות כאלה שמכירים בעצמיותן של הנשים. מכיוון שגם טורוולד סופג זעזוע, הגורם לו לראות את נישואיו באופן שונה ואף להתאמץ לשפר אותם, אני חושבת שמדויק יותר לקרוא את המחזה כנושא מסר רחב יותר, הקורא לכל אחד, גבר או אשה, לתהות על טיבו שלו ועל מקומו היחודי, במקום לאמץ את המוסכמות באופן עיוור ולהתאים את עצמו אליהן ללא מחשבה עצמאית.

המחזה תורגם מספר פעמים על ידי מתרגמים שונים. קראתי אותו בתרגומו הנהיר של גד קינר, שאף הוסיף מבוא מקיף על מכלול יצירתו של איבסן.

מעורר מחשבה ומומלץ.

Et dukkehjem – Henrik Johan Ibsen

אור-עם

1983 (1879)

תרגום מנורווגית: גד קינר

הלן מק'גיל, בת שלושים ותשע, חיה כבר חמש עשרה שנים בחווה יחד עם אחיה אנדרו. בעוד אנדרו, שהפך בשנים האחרונות לסופר מצליח, נעלם לימים ארוכים או שוקע שעות בכתיבה, הלן רתוקה לחווה ולמטבח. הוא כותב ספרים, היא, כהגדרתה, כותבת אנתולוגיה של ששת אלפים ככרות לחם. יום אחד מופיע על סף הבית רוג'ר מיפלין, ובפיו הצעה לאנדרו. רוג'ר, המכונה בפיו מכריו פרופסור, הוא הבעלים של פגסוס הסוסה ושל פרנסוס, הקרון הרתום אליה, ובו ספרים שהוא מוכר בדרכים. אחרי שנים של נדודים הוא מבקש להתיישב בברוקלין ולכתוב, ואת כל רכושו הוא מבקש למכור לאנדרו. באותה שעה אנדרו נמצא מחוץ לבית, והלן, שיודעת שאחיה יתפתה לעִסקה ובעקבותיה ייצא שוב לשיטוטיו, מחליטה ספונטנית להיענות להצעה ולצאת להרפתקה משל עצמה. היא משאירה לאחיה מכתב, בו היא מבשרת לו שתיעדר כחודש – "זה מה שהמגזינים קוראים לו מרד הנשיות" – ומסתלקת. הפרופסור מצטרף אליה כדי להדגים לה את אמנות המכירה.

"פרנסוס על גלגלים" הוא בראש וראשונה מחווה אוהבת לספרים ולסִפרות. אינספור קישורים לעולם היצירה שלובים בספר, החל בשמה של הסוסה, פגסוס, כשמו של הסוס המיתולוגי המכונף, שרקיעת פרסותיו יצרה את המעיין המקודש שעל הר המוזות, ובשמו של הקרון, פַּרְנָסוּס, כשמו של ההר היווני המקודש, משכנן של השירה ושל הסִפרות. הלן ורוג'ר נשבעים בשמם של סופרים – "חי עצמותיה של ג'ורג' אליוט", ויצירות ספרותיות משמשות להם כדימויים. רוג'ר נושא בלהט דברים על הצורך בעידוד הקריאה, ושולח עקיצה אל המוציאים לאור – "הם כותבים לי מכתבים בדבר ערך המוצר, ואני כותב להם בחזרה בדבר איכות המוצר". כשמכריו של רוג'ר שומעים שנכלא בבית-סוהר, הם מזכירים את יחסו לספרות המונית: "הוא התעלל במישהו שקרא את ניק קארטר ואת ברטה מ' קליי? זה כנראה הפשע היחיד שהוא מסוגל לעשות". הספרים והסִפרות הם בדמו של רוג'ר, והתלהבותו מדביקה את הלן, כמו גם את לקוחותיו.

מלבד אהבת הספרים והאמונה ביתרונות של חינוך לקריאה, הספר משמיע מסר ברור בדבר מעמדן של הנשים. למראה שני גברים מתגוששים, הלן אומרת בציניות, "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי", רומזת אל המשבצת ההיסטרית המיועדת לנשים בספרים ובחיים. כשאנדרו מביע מחאה על עזיבתה של הלן, היא מתקוממת מול הנחתו שהוא רשאי להסתלק כרצונו והיא אינה רשאית לנהוג כך. ועל היעדרותן של נשים מעולם הסִפרות היא אומרת חד וחלק: "אין אשה במדינה שמתיישבת לחמש עשרה דקות רצופות בין שעת הזריחה לשקיעה, אלא אם כן יש לה חצי תריסר משרתים. ואין אדם שלומד דבר מה על סִפרות בלי לשבת רוב חייו. אז הנה לכם".

למרות מסרים אלה ומסרים חדים אחרים, כמו החובה לעשות את המיטב בכל עיסוק, גופני או רוחני, "פרנסוס על גלגלים" נקרא בעיקר כסיפור אהבה. אהבה לספרים, לטבע ולחיים, ואהבה בין גבר ואשה. שכן, כפי שרוג'ר כתב ביומנו, "אחרי ככלות הכל, הספרים אינם עולם אמיתי, ומעת לעת אנו נעשים רעבים לקשרים קרובים יותר, אנושיים יותר".

יהונתן דיין תרגם יפה, והספר, שכבר מלאו מאה ואחת שנים להוצאתו לאור לראשונה, עומד היטב במבחן הזמן. כמובטח על כריכתו, הקריאה בו מהנה, ומעוררת חיוך ומצב רוח חיובי. בהחלט מומלץ.

Parnassus on Wheels – Christopher Morely

זיקית

2012 (1917)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין