תגית: פן

סיפורו של אולדן פייל, האמריקאי השקט, מתרחש בוייטנאם בראשית שנות החמישים על רקע מלחמת הודו סין הראשונה. הצרפתים מבקשים לבצר את אחיזתם הקלוניאליסטית במדינה; בריטניה וארצות הברית, שחוששות מן הקומוניזם העולה, תומכות בה; ואיש עדיין אינו יודע שהמעורבות האמריקאית עתידה להיות פתח למלחמה ארוכה. גרהם גרין, ששירת ככתב באזור, העניק למספר, תומס פאולר הבריטי, קוים ביוגרפים דומים לשלו, ובאמצעותו הוא מעביר ביקורת על המעורבות הזו ומנבא את ההסתבכות הצפויה.

פאולר השאיר בבריטניה אשה, ואת חייו בוייטנאם הוא חולק עם פואונג, צעירה מקומית שבה הוא מאוהב, עד כמה שהוא מסוגל לכך. פייל האמריקאי, שמגיע למקום לשמש בתפקיד דיפלומטי, מתאהב בפואונג, אך לפני שיתוודה בפניה וינסה לגזול אותה מפאולר, הוא נוסע בעקבותיו אל אחד מאזורי הקרבות להצהיר על כוונותיו. פאולר, המבוגר יותר ומחוספס יותר, יכול היה להגיב בדרכים שונות, אך התמימות של פייל מעוררת בו רגש בלתי מוכר. "זה היה הדחף הראשוני שלי – לגונן עליו. לא עלה על דעתי שהרבה יותר חשוב שאגונן על עצמי. בתמימות יש תמיד הזמנה אילמת להגנה, כשבעצם יהיה חכם הרבה יותר מצדנו לו נדע להתגונן מפניה. התמימות היא כמו מצורע אילם שאיבד את הפעמון התלוי לצווארו, והוא משוטט בעולם ללא כל כוונת זדון". הוא ישקר לפייל וגם לפואונג כדי לשמור אותה לצדו, אבל יחוש חצוי.

הפן האישי הזה הוא רק חלק מן המורכבות של יחסי שני הגברים. באותה תמימות שבה התייצב מול פאולר, ובצירוף בורות וחוסר ראיה למרחק, פייל, המושפע מתיאורטיקן פוליטי שקרא להקים בוייטנאם "כוח שלישי", יתייצב לצד ארגון וייטנאמי טרוריסטי ולא יבין שהוא מנוצל על ידו. הוא מצדו מגיש לארגון סיוע כדי להרחיק את הקומוניסטים, וגם פעולות עקובות מדם שמבצע הארגון כנגד אזרחים תמימים אינן גורמות לו לפקפק. פאולר, לעומתו, רואה את העוול ומבין את השלכות המעורבות האמריקאית המיוצגת על ידי פייל. הספר נפתח בבשורת הירצחו של פייל, ומכאן ואילך נפרשת התפתחות הקשר רב הניגודים בינו ובין פאולר, שבמהלכה יבין האחרון שאינו יכול להסתפק בתפקיד הצופה מן הצד והמדווח האובייקטיבי. "במוקדם או במאוחר," אומר לו תושב מקומי המעורב בפוליטיקה הוייטנאמית, "אדם צריך לנקוט עמדה. אם הוא רוצה להישאר אנושי."

לצד סיפור הכוחות הבוחשים בקלחת הוייטנאמית, ולצד סיפור המשולש פאולר-פואונג-פייל, הסופר עוסק בהרחבה באיוולת וברוע שבמלחמה. תיאוריו, עמוסי גוויות וגופים פצועים, אינם חסים על הקורא, אך נדמה שלא נכתבו במטרה מוצהרת לזעזע אלא במטרה לומר "כך נראית מלחמה, אין בה שום יופי". הוא עוסק גם בזרוּת שבין הוייטנאמים, המיוצגים כאן בעיקר על ידי פואונג התמה, הנכונה בתמימותה לרַצות עד שאפילו אוהביה אינם יודעים את שבאמת בלבה, ובין הזרים הבלתי קרואים. "ידעתי שאני ממציא לה דמות בדיוק כשם שעשה פּייל", מודה פאולר, "אדם לא יודע אף פעם מיהו אדם אחר".

"האמריקאי השקט" הוא ספר עוצמתי, רחב יריעה, כתוב היטב ומומלץ.

The Quiet American – Graham Greene

ידיעות ספרים ופן

2012 (1955)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

איימי וילר היא שומרת ראש, חובבת ריגוש וסכנה. משימתה הנוכחית היא להגן על רוזי, סופרת פופולרית שאוליגרך רוסי מאיים על חייה אחרי שהכניסה את דמותו אל אחת העלילות שלה. השתיים שוהות על אי מבודד בחברת עובד יחיד של הסופרת, ונדמה שצפויה לאיימי משימה משמימה למדי. העניינים מתחילים להסתבך כשמסתבר שאיימי עצמה היא יעד להתנקשות, ובמקביל הבוס שלה נעלם, אולי נרצח, החברה שהיא עובדת בה מתחילה לעשות רושם מפוקפק, ובכלל נדמה שיש מי שמבקש לסבך אותה במעשי פשע שלא ביצעה. היא מגייסת לעזרתה את סטיב, אביו של בעלה, בלש בדימוס שנגמל מן האדרנלין של המקצוע, ורק מבקש לשבת בשקט בכפר קטן, לחקור מקרים של היעלמות חתולים וכלבים, ולהשתתף בחידונים בפאב המקומי.

השלישיה הזו – צעירה שהסתבכה, בלש חד שראשו בכפר גם כשהוא פיזית במקומות אחרים, וסופרת מזדקנת אנרגטית – צריכה לחמוק ממתנקשים, לעקוב אחרי שביל הראיות שהותירו רציחות קודמות, ולפענח מי באמת עומד מאחורי שלל השמות הבדויים המניעים את רשת הפשיעה.

ריצרד אוסמן רקח עלילה דינמית, רבת תהפוכות, הנודדת בין מדינות ויבשות. כמו ב"מועדון הרצח של יום חמישי", ניתן כאן מקום של כבוד לגיבורים מזדקנים, שנהנים מן החירות הבאה עם הגיל, ומדגימים כי חדות הראיה וההשתטות אינן נחלתם הבלעדית של צעירים מהם. יש בעלילה מרכיבים עכשווים – משפיענים שנאבקים על דקות התהילה שלהם, בינה מלאכותית בשירות הפשע ועוד – לצד התרפקות על נוסטלגיה, והם חיים בשלום בצוותא.  

העלילה לא תמיד משכנעת, יש לומר, השנינות של הדמויות, שמתבטאות רוב הזמן בשורות מחץ ובקלות דעת תמוהה נוכח הסכנות, מתחילה להתיש בשלב כלשהו, והחינניות של "מועדון הרצח של יום חמישי" התפוגגה חלקית אל כתיבה "סדרתית" יותר. הספר מעניק הפוגה משעשעת למדי, אך מי שמבקש ערך מוסף לא ימצא כאן את מבוקשו.

We Solve Murders – Richard Osman

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

"בסופו של דבר, הקשר המשותף הבסיסי ביותר הוא שכולנו חיים על כוכב הלכת הקטן הזה. כולנו נושמים את אותו האוויר. עתיד ילדינו יקר לכולנו. וכולנו בני תמותה", ג'ון קנדי, 1963

הציטוט שלמעלה מופיע בסיפור האחרון מבין שנים-עשר הסיפורים שבספר, תלוי על קיר השרותים בדירה לונדונית. במידה רבה הוא מסכם את המוטיב העובר בספר כחוט שני. כל אחד מן הסיפורים מספר על אפיזודה בחיי הדמות המרכזית שבו, ויכול לעמוד בפני עצמו. אבל דייוויד סלאי יצר שרשרת סובבת עולם המחברת בין הסיפורים הנפרדים, ומצביעה על שני היבטים עיקריים: האחד הוא זה שבא לידי ביטוי בציטוט הנ"ל. השני ממחיש שוב ושוב עד כמה כל אדם הוא עולם מלא, ועד כמה אנו טועים כשאנחנו מאפיינים אותו לעצמנו מתוך זוית ראיה צרה.

מכיוון שמדובר בספר קצר, לא אספר פה על כל הדמויות וכיצד הן מתקשרות זו לזו. אזכיר רק שהוא נפתח בטיסה של אשה ספרדיה מלונדון, שם סייעה לבנה החולה בסרטן בתקופת הטיפולים, חזרה לביתה. כיס אוויר גורם לה לאבד את ההכרה, ומי ששם לב לכך הוא הגבר שיושב לידה, זה שמבחינתה היה בו משהו מוזר משום שנשאר לשבת לשמאלה למרות שהמושב שלשמאלו נותר פנוי. האשה מפונה לבית חולים, והאיש – בסיפור העוקב – טס לביתו בטיסת המשך, ומצטייר באור אחר לגמרי. בהמשך נפגוש, בין השאר, עיתונאית שטסה לראיין סופרת קנדית מפורסמת, וגם מעריצה של הסופרת, תושבת הונג קונג שנראית שקטה ואנמית אך עומדת מרצונה בפני בחירה משמעותית, וגבר הודי שעובד כגנן בקטאר בשירותה של אשה לבנה, מכה את אשתו בביתו ומנהל חיים כפולים במקום עבודתו, וצעירה שחיה בבודפשט ומתעתדת להנשא לפליט סורי, ועוד. כולם מתחבטים בנושאים הנוגעים בקשרים בינאישיים בכלל ובקשרים בתוך המשפחה בפרט. בין אם מדובר בגבר הודי שמטפל באב חולה ובו זמנית מנצל אותו, או בצעירה הונגריה שמקיימת קשר רופף עם אביה בלונדון – רב המשותף על המפריד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

בסיפורים מינימלסטיים, מעט המחזיק את המרובה, דייוויד סאלאי בורא אפיזודות מציאותיות, אמינות ומלאות חיים, וכולם – ביחד ולחוד – נעימים מאוד לקריאה.

מומלץ.

Turbulence – David Szalay

פן וידיעות ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אילן פן

בשנת 1943 נוסדה מעבדת לוס אלמוס, כחלק מפרויקט מנהטן ששקד על פיתוח נשק גרעיני. המקום העסיק אלפי עובדים בשנות פעילותו, וסודיות מוחלטת אפפה את פעילותו. גלינה פרומן מבקשת לספר את סיפורה של לוס אלמוס מנקודת הראות של בני משפחותיהם של העובדים במקום. לא זו בלבד שבני המשפחה נאלצו להתנתק ממקומותיהם, הם גם מצאו עצמם מנותקים למעשה מעולמם של האנשים שאיתם חלקו את חייהם, בשל אילוצים מחמירים של חשאיות.

הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים. כריסטין, אשתו של תומס, כבר ויתרה בעבר על השלמת דוקטורט בכימיה בשל הזדמנות עסקית של בעלה, וכעת נאלצה לוותר על שותפות בגלריה, שאותה לא יכלה לתחזק ממרחק. גרטי, בתו של קורט, היא בת-עשרה סקרנית ונמרצת, שנמלטה עם הוריה היהודים מגרמניה, בעוד כל משפחתם נותרה שם והקשר עמה נותק. למרות הפרש הגילים נקשרת בין השתים ידידות.

נדמה שיש פה פוטנציאל להתבוננות מעניינת בהיבט פחות מדובר של המאמץ המלחמתי. בפועל מדובר ברומן פלקטי, ששתילתו ברקע יוצא דופן אינה מצילה אותו מלבוסס בקלישאות. יש פה בעל בלתי מבין ובלתי תומך לעומת מאהב שכמובן נוהג לגמרי להפך, ויש אשה דכאונית ולעומתה מאהבת ססגונית, ויש התאהבות נעורים, וגם חשש מהומוסקסואליות בתקופה שהיא כתם מביש, ומגיחה קצת התיחסות לאינדיאנים שאיש אינו סופר אותם עד שהם נדרשים כחיילים, ושוב ושוב סודות שאסור לספר. הנוכחות של אוֹפּי (רוברט אופנהיימר בשביל מי שאינם חבריו) וההבלחה החד-פעמית של פיינמן אינן מרוממות את העלילה מעבר לרמה השגרתית והשבלונית שבה היא מתנהלת. רגע לפני הסיום עולה שאלה לגבי הצידוק להטלת הפצצה השניה על נגסאקי, ובזה פחות או יותר מסתכם הענין שלשמו התכנסו גיבורי הספר. בערך באמצע שקלתי פרישה, בעיקר משום שהסיפור נמתח עוד ועוד שלא לצורך, אבל הייתי סקרנית לדעת אם צדקתי בתחזית שלי לגבי התפנית הבאה שבה אשה תהרה בסופו של דבר ולא תדע אם האב הוא בעלה או המאהב. אז התחלתי לקרוא בדילוגים, ו-טדם! צדקתי. מכסת השבלונות הושלמה.

לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

Hill of Secrets – Galina Vromen

פן וידיעות ספרים

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אָיוֹלָה רוצחת את בני הזוג שלה. למה? תמיד יש סיבה, לא ברור אם אמיתית. כי איולה היא לא רק רוצחת סדרתית, אלא גם שקרנית ואנוכית. נדמה שמבחינתה יש אדם אחד חשוב בעולם, היא עצמה, ותפקידם של כל האחרים הוא להעריץ אותה, לתמוך בה, ולחלץ אותה מצרות. העובדה שהיא יפיפיה עוצרת נשימה משחקת לטובתה, כמו גם היותה בת לאם שאינה רואה את פגמיה, ואחות צעירה לקורידה, שלקחה על עצמה את האחריות לרפד את חייה.

קוֹרידֶה היא כל מה שאיולה לא. איולה היא מעצבת אופנה עצמאית, עובדת על פי גחמות בתוך חדר מבולגן ומטונף; קורידה היא אחות בבית חולים, על סף קידום לאחות ראשית, חולת נקיון ופדנטית. איולה מתנהלת בעולם כאילו הוא שלה, ונוטלת ממנו על חשבונם של אחרים ללא יסורי מצפון; קורידה אסרטיבית בעבודה, אבל חיישנית וביישנית כשהדברים נוגעים ליחסים בינאישיים. איולה מסחררת את ראשם של גברים; קורידה מודעת להיותה האחות הלא אטרקטיבית, זו שכמעט נעלמת ברקע כשאחותה הכריזמטית מופיעה. איולה מתחברת בקלות עם כל אדם; החבר היחיד של קורידה הוא חולה בתרדמת, שבאוזניו היא שופכת את לבה למרות שהיא סבורה שאינו שומע אותה.

כשאיולה נועצת שוב ושוב את הסכין שירשה מאביהם בבני זוגה, קורידה נמצאת שם עם מיכל אקונומיקה, עם רכב לסילוק הגופה, ועם הנחיות להתנהגות שתסיר מאחותה כל חשד.  

האם האחריות ללא גבולות שנטלה על עצמה קורידה תחזיק מעמד כשאיולה תפנה את תשומת לבה דווקא לרופא שבו איולה מאוהבת? וכשהרופא יפול בקסמיה של איולה, למי תהיה נתונה נאמנותה? לאחותה, כרגיל, או לרופא שעלול להיות הקורבן הבא?

והשאלה המהותית יותר: למה קורידה מחפה על איולה ומאפשרת לה להמשיך?

אוינקן ברייתווייט מוליכה בהדרגה את העלילה מסיפור שנדמה פשטני וקצת תמוה אל שורשיו של קשר אמיץ בין שתי אחיות. נסיבות חייהן אמנם עיצבו אותן באופנים הפוכים, אך יצקו אותן יחדיו בקשר בלתי ניתק. "אני תמיד אהיה שלה והיא תמיד תהיה שלי. אף אחד אחר לא חשוב", יודעת קורידה, ומוכנה לשלם כל מחיר כדי לשמר את האחווה הזו. מעשי הרצח אינם הדבר היחיד שהאחיות מסתירות. יחד עם אמן, שאינה מודעת, או אינה רוצה להיות מודעת, למעשיה של איולה, הן עוטות מסכות כלפי חוץ. "אין כמונו יסודיות בכל הנוגע להטעייתם של אנשים אחרים", כי אין ברירה, יש סודות שאי אפשר לדבר עליהם, כי אחרים לא יבינו או לא יקבלו או יאשימו. לא הכל קורידה מספרת, אבל אין בכך צורך. מתוך קטעי הדברים, מתוך מעט מן ההיסטוריה הפרטית שהיא חושפת, מצטייר העבר שמצל עליהן בהווה, והתמיהות שעלו בתחילה מקבלות מענה.

"אחותי, הרוצחת הסדרתית" כתוב בסגנון מעט קצרני, אך אין בכך כדי לפגוע בעומק הרגש המובע בו. אי אפשר שלא לחמול על שתי האחיות, וגם על אמן, ואי אפשר שלא לחבב את קורידה המצפונית, הנוטלת על כתפיה את תפקיד הבוגר האחראי. העלילה ממוקמת בניגריה, ויש בה התיחסויות לתרבות המקומית, אבל נושאיו ודמויותיו חוצים גבולות. הספר נמנה עם הרשימה הארוכה לפרס הבוקר ב-2019, לגמרי בצדק. התרגום של אילן פן נאה ושוטף, והספר יוצא הדופן מומלץ.

My Sister, the Serial Killer – Oyinkan Braithwaite

פן וידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

ד"ר דול, סופר לשעבר, מיואש. אמנם מלחמת העולם השניה הסתיימה, אבל כמי שמשתייך לצד המפסיד, השנוא, הוא נאלץ להתמודד עם מצפונו, עם הידיעה שנמנה עם עושי העוול. הוא שונא את הנאצים שהמיטו את האסון על העם הגרמני, אבל ברגעים של כנות יודע שבפסיביות שהפגין, בעצימת העיניים, היה בעצם שותף. "זה לא ייסלח לנו לעולם!", הוא יודע, "על כך עוד נצטרך לכפר באחד הימים!"

דול מעולם לא היה חביב על הבריות סביבו, וכעת, כשהתגלגל איכשהו להיות ראש עיר ממונה מטעם הרוסים, הוא שנוא עוד יותר. הוא מבקש למחות את חרפת הנאצים באמצעות איתורם והעמדתם לדין, אך המשימה הזו נדמית אינסופית ומתסכלת. כל אחד מן הנאצים של אתמול מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ורק מעטים באים על עונשם.

כל זה מתרחש על רקע מצוקה קשה, מחסור במזון, מחסור בדיור, חיים בתוך הריסות, באווירה של חשדנות ושל טינה, יד איש באחיו. הסבל של הבריות מצמיח געגועים לתקופת הרייך, ודול מזהה ששנאת הנאצים שלו מתחלפת במיזנתרופיה כללית. הוא ואשתו הצעירה מחליטים, אם כך, שהגיעה השעה לנטוש את העיר הקטנה לשוב אל הדירה שעזבו בצוק העתים בברלין.

החיים בעיר הגדולה אינם טובים יותר. אמנם דירתם שרדה איכשהו את ההפצצות ואת הקרבות, אבל אוכלסה בידי זרים. נואשים הם נודדים ברחובות הקפואים, היא פצועה, הוא אפתי. דול מגלה שאשתו מכורה למורפיום, שהוא כעת מצרך נדיר, והיא מצליחה איכשהו לתמרן כדי להשיג אותו. תוך זמן קצר הוא מצטרף אליה. האטימות שהסם מספק מגנה עליהם מפני המציאות. "בכל מקום אותה בריחה מהמציאות, אותו סירוב לשאת על הכתפיים את הנטל שהמלחמה המתועבת הזאת העמיסה על כל הגרמנים". אך המציאות לא תניח להם לשכוח אותה, והם ייכנעו לה, היא בבית חולים בשל הפציעה, הוא בסנטוריום לאחר שעצביו התרופפו.

אולי השיבה אל מלאכת הכתיבה תציל את דול מן האפתיה ומחוסר האונים שבו שקע? הוא אינו בטוח שזה אפשרי. "הבנתי שאי-אפשר לכתוב ספרים כמו פעם, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא חרב עלינו עולמנו כולו […] אולי לעולם לא אכתוב ספר נוסף. הכל נראה חסר תקווה כל כך. מי ומה אנחנו בכלל, אנחנו הגרמנים, בעולם הזה שנהרס בגללנו?"

דול הוא בן דמותו של הנס פאלאדה, שמיטיב להמחיש כאן את האווירה המבולבלת והנואשת בגרמניה בשנה שאחרי המלחמה. משמעות שמו של הספר במקור היא "הסיוט", ואכן תחושה מסויטת שורה על הספר. אמנם כבר קמו אנשים חרוצים, והחלו לפנות את ההריסות כדי לבנות מחדש, אבל רובם של הגרמנים עסוקים בעיקר בהישרדות, גם על חשבונם של אחרים, ובנסיונות להצדיק את עברם או להסתיר אותו.

פאלאדה מעניק לגיבורו תקווה. "הוא בהרמוניה עם עצמו. בשיווי משקל. הוא החלים – הוא החלים למען חיים של שלום". הוא עצמו חווה פרץ יצירתי ב-1946, השנה בה כתב את "השתיין", "השיבה לברלין" ו"לבד בברלין", אך מת בתחילת 1947 כתוצאה משנים של התמכרות למורפיום ולאלכוהול. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בתוך מספר ימים ולקה בסטראוטיפיות של כמה מהדמויות, "השיבה לברלין" מציג דמויות אפורות מאופיינות היטב. גם אם יש נטיית לב לומר שהם קיבלו את מה שמגיע להם, ושאת אסונם הם המיטו על עצמם, עדיין הסיוט מחלחל מבין הדפים. יוסיפיה סימון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Der Alpdruck – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2017 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אנה משכימה בגלזגו לבוקר שגרתי. בטרם יתעוררו בן זוגה ובנותיהם, היא מתענגת על השקט בבית, מאזינה לפודקאסט מן הסדרה החביבה עליה אודות פשעים אמיתיים, ומתכוננת לעוד יום רגיל. תכניות לחוד ומציאות לחוד. הפודקאסט מתאר את מותם המסתורי של ליאון, חבר מן העבר ושני ילדיו, ובן זוגה של אנה עוזב באותו היום את הבית יחד עם חברתה הטובה ביותר של אנה ועם הבנות. אנחנו כבר יודעים מפתח הדבר הקצר של הספר שאנה מסתירה עבר סוער, ששינתה את שמה ונמלטה מחייה הקודמים. נדמה שגם הפרק הנוכחי בחייה קורס.

מכאן מתגלגלת עלילת מתח קצבית בכיכובם של אנה ושל פין, בעלה של אותה חברה. למרות שמגישת הפודקאסט משוכנעת שליאון אשם במותו ובמות ילדיו, אנה מאמינה שהיא יודעת מן האשמה האמיתית. אותה רוצחת לכאורה היא גם זו שבגינה נאלצה אנה, או בשמה הקודם סופי, להמלט על נפשה ולהסתתר. אנה נחושה לחשוף אותה הפעם ולהפסיק לחיות בשקר.

אז אנחנו אמורים להשתכנע שאשה, שזה עתה נלקחו ממנה בנותיה, שאליהן היא קשורה בכל נימי נפשה, חוזרת אל הפודקאסט דקות אחר-כך; שהיא עברה מהלם להשלמה בתוך מספר שעות; שבמקום להלחם על בנותיה היא נלחמת על חפותו של חבר מת; שכל העולם ואשתו מכירים אותה ואת סיפורה, שהוא אכן קשה אך למרבה הצער אינו יחודי; שאותם עולם ואשתו מזהים בכל מקום את פין, זמר סקוטי שהבליח לתקופה קצרה לפני שנים ודעך; שפין, טיפוס חלש ותלותי, וגם די טיפש, מסוגל לתכנונים מצילי חיים; וכיוצא באלה קפיצות אמונה בלתי סבירות.

אבל אם מוכנים להשעות את הספקנות, אפשר ליהנות מספר דינמי, מותח, כתוב בהתלהבות ומציג דמויות בלתי שגרתיות. ואפשר גם למצוא בספר כמה אמירות נאות על מהותה של אהבה, כמו בסיפור של אמילה, שפית שנחשדה ברצח, ושל בת זוגה, וגם כמה התיחסויות לשפיטה ברשת וליחס אל קורבנות אלימות, שבסופו של דבר בוחרות לשתוק ובלבד שייעלמו מן העין הציבורית.

העולם מלא בנשים כמונו. אחת מחמש. אנחנו נפוצות כמו האהבה. אנחנו חיות את חיינו, מגדלות ילדים, מנהלות מדינות, מתחילות מלחמות ומפענחות פשעים. אנחנו לא מספרות את הסיפורים שלנו כיוון שאם שרדנו, זה רק אומר שבסופו של דבר מה שקרה לא היה נורא כל כך. זה אף פעם לא אומר שאנחנו פשוט מדהימות. אני פשוט מדהימה.

מבחינתי עודף האי-סבירויות גובר על הדינמיות והמתח, והספר אינו מספק.

Conviction – Denise Mina

פן וידיעות ספרים

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן פן