מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית / ט' קינגפישר

מונה, בת ארבע-עשרה, התייתמה בגיל שבע משני הוריה, ואומצה על ידי דודתה ודודה, בעלי מאפיה. היא אוהבת לעבוד במאפיה, לא מפריע לה להתחיל יום עבודה בארבע בבוקר, והידיעה שאולי תהיה היורשת של המקום ואלה יהיו חייה מעתה ועד עולם נוחה לה. לשביעות הרצון שלה מחייה תורמת גם העובדה שהיא קוסמת. לא בעלת כוחות על, לא שולטת באיתני הטבע, אלא קוסמת "בקטן", קוסמת של לחם. היא יכולה לשכנע בצק לתפוח ולהיאפות כראוי, מסוגלת לגרום לעוגיות ג'ינג'רברד לרקוד להנאת הלקוחות, מצליחה לטפח מחמצת המשמשת, לצד השימושים המקובלים, גם כמעין כחיית מחמד. קסמיה קטנים ובעלי תועלת שולית, ודי לה בכך. היא עצמה אינה מגזימה בתיאור כוחותיה: "ככה זה כשאת קוסמת — כמעט בכל דבר את לא יודעת מה את מסוגלת לעשות עד שאת ממש עושה את זה, ולפעמים גם בדיעבד את לא בטוחה מה בדיוק עשית".

בעולמנו, הפוחד מן השונה ודוחה אותו, קוסמים מוצאים עצמם נתונים לחוקים מגבילים, אבל לא בעיר בה מתגוררת מונה. בחצרה של הדוכסית השלטת משרתים כמה קוסמים רבי כוח, ובעיר מתגוררים באין מפריע מספר קוסמים צנועים יותר, המשתלבים באוכלוסיה, גם אם פה ושם יש מי שאינו מרוצה משכנותם.

בוקר אחד, כשמונה פותחת את המאפיה, היא מוצאת שם את גופתה של נערה צעירה מוטלת על הרצפה. כפי שיסתבר עד מהרה, מישהו אינו מוכן להשלים עם נוכחותם של קוסמים בעיר, ומונה עלולה להיות הבאה בתור. מאחורי הקלעים רוחשים משחקי כוח, תאוות שלטון, אינטריגות פוליטיות, ועד מהרה תמצא עצמה מונה מגויסת, עם כוחותיה הצנועים, לתפקיד הגיבורה. מצוידת בבצק, ומתוגברת בנער עבריין, בעוגיה מנחמת, במחמצת זועפת, ובקוסמת משונה שרוכבת על סוס מת, היא תתייצב למלחמה באויבים מבית ומחוץ.

אורסולה ורנון, תחת שם העט ט' קינגפישר, יצרה מה שהיא מגדירה כספר ילדים אפל למדי. הספר בהחלט מתאים לנוער, ואכן יש בו אפלוליות, אבל כקוראת שמזמן אינה נוער אני יכולה להעיד שנהניתי ממנו הנאה מרובה. הדמיון הפורה של הסופרת, המקוריות של העלילה, הדמויות המתוארות היטב, החן הרב של המספרת יחד עם ההומור והמודעות העצמית שלה – כל אלה נארגים יחד לסיפור שכיף לשקוע בו. להנאה הזו תורמות גם הבלחות מעוררות מחשבה, ביניהן השאלה מתי, אם בכלל, עוזבים מקום שבו החיים עומדים בסכנה ממשית – "אז אם לא לעזוב, ולא להתחבא פה לנצח, איזו ברירה נשארה לי?", תוהה מונה כשהיא חשה נרדפת; התהיה על שלטון העובר בירושה למי שלא ניחן בכישורים המתאימים – "יש לי חשד שיש לה פחות כישרון מולד בענייני שלטון מכפי שיש לי באפייה", היא אומרת על הדוכסית שנרדמה בשמירה על העיר שבחסותה; ההכרה בחוסר היכולת לשלוט ברוע ששוחרר – "מה עלה על דעתי? אם את אופה לחם מרושע, הוא לא ישמע בקולך רק כי את מבקשת יפה", היא מבינה בדרך הקשה; ועוד.

גילי בר-הלל סמו חתומה על התרגום, ונדמה לי שעל קסמיה אין צורך להכביר מלים. את הכריכה היפה עיצב מורן דיין מסטודיו גם וגם.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

A Wizard's Guide to Defensive Baking – T. Kingfisher

מטר

2020 (2025)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

קורליין / ניל גיימן

קורליין, שעברה לדירה חדשה עם הוריה, חוקרת את סביבתה. היא מנסה, בהצלחה מועטה, למשוך את תשומת לבם של הוריה העסוקים בעבודתם, ולכן היא משוחחת עם שתי השכנות מלמטה, שחקניות בדימוס שמתרפקות על עברן, ועם השכן המשוגע מלמעלה שמפעיל קרקס עכברים שאותו אינו מראה לילדה. כשאביה מציע לה להעסיק את עצמה בספירת דברים בבית, כמו חלונות או חפצים כחולים, היא מגלה שמתוך ארבע-עשרה דלתות אחת אינה נפתחת. כשאמה מתפנה לענות לשאלותיה, היא מראה לה שהדלת מוליכה אל קיר לבנים, שככל הנראה נבנה כשדירה גדולה פוצלה לדירות קטנות. אבל כשקורליין פותחת את הדלת בעצמה, היא מוצאת שהקיר נעלם, ומסדרון מוליך אל מעין עולם מראה. בעולם האחר הזה היא מוצאת גרסאות אחרות של הוריה, שפנויים להקשיב לה ומבקשים שתשאר. גם השכנים ידידותיים יותר. לולא הציעו לה ההורים האחרים לתפור כפתורים  לעיניה כדי שתדמה להם, ולולא אחזה בתוך כיסה באבן מחוררת שהעניקו לה השכנות אחרי שהזהירו אותה שסכנה אורבת לה, אולי היתה מהססת בין שני העולמות. אבל היא בוחרת לחזור הביתה. כשהיא מגלה שהוריה האמיתיים נעלמו, היא חוזרת אל העולם האחר במשימת הצלה. מתלווה אליה פה ושם חתול שחור נטול שם, שכמוה יכול לעבור בין העולמות.

ניל גיימן רקח סיפור פנטזיה, מעין שילוב של מוחם המרושע של האחים גרים עם הנונסנסיות של לואיס קרול ועם הדמיון החינני שלו עצמו. בשל הקלילות הסיפורית והפשטנות הוא יכול להתאים לקוראים צעירים, אבל גם מבוגרים כדוגמת הח"מ ימצאו בו יופי והנאה. בתוך האי-גיון העלילתי גיימן מציג דמויות שלמות, מלאות חיים, בעלות אופי מובחן, שקל להתייחס אליהן לחיוב או לשלילה. בעיקרו, בעיני, זהו סיפור על אומץ להתמודד עם פחדים, על תושיה, וגם על אהבה שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כאן בדגש על אהבת הורים וילדים.

הספר תורגם ב-2003 על ידי ורד טוכטרמן. הילית חמו מאיר תרגמה כעת מחדש. הכריכה והאיורים שמתלווים לטקסט הם פרי מכחולה של אוריין שביט.

בפינת האנקדוטה: בראיון אתו סיפר ניל גיימן שהתכוון לקרוא לגיבורה בשם המקובל קרוליין, אך שגיאת הקלדה שביצע נשאה חן בעיניו, וכך זכתה קורליין לשמה המקורי, וגם להזדמנויות רבות לתקן את אלה שטועים בהגיית השם.

בפינת הסקרנות: בדקתי למה האם האחרת מכונה לעתים בֶּלְדָם. המשמעות המקורית של הביטוי היא אשה מבוגרת, אבל בפולקלור היא עברה הסבה לזקנה מרושעת או מכשפה, מישהי מעין זו שפיתתה את הנזל וגרטל.

חביב, קריא, עתיר דמיון ומומלץ.

Coraline – Neil Gaiman

הכורסא

2025 (2002)

תרגום מאנגלית: הילית חמו מאיר

אקסלרוד / שחר אריאל

בלש בגיל העמידה, שהודח לפני עשור מתפקידי בילוש, ובלשית טירונית שזו לה החקירה הראשונה, מצוותים יחדיו כשרוצחים סדרתיים עושים דרכם מצפון הארץ למרכזה ומותירים שובל של גופות מדממות. התאריך הוא 21 בדצמבר, אי-שם בעתיד הנראה לעין, היום הקצר בשנה, לא במקרה כפי שיתברר בהמשך, והעלילה כולה מתרחשת במהלך היום הזה. שני הרוצחים, שאינם טורחים יתר על המידה להסוות את עצמם, הם צעירים מרשימים, בחור ובחורה, שבכוחם להופיע יש מאין במקומות נעולים, ולחמוק משם באותה דרך פלאית שבה הגיעו. אקסלרוד, הבלש המודח שנקרא אל הדגל, ומרים, הטירונית המסייעת לו, אינם יכולים שלא לשים לב לדמיון הפיזי המדהים שבין אקסלרוד לרוצחים שנקלטו במצלמות באחת מזירות הרצח, ותמיהתם על שדווקא הם נבחרו לטפל בארוע המתגלגל הסבוך הזה מקבלת משנה תוקף.

הקורא היודע-כל לומד כבר בתחילה שהצעירים, שנותרים נטולי שם, הם מלאכים שנשלחו להעניש פושעים בזויים. בין קורבנותיהם מצויים שני פדופילים, אשה שהרעילה את שני בעליה, גזבר שמעל בכספים, וכיוצא באלה. הם אינם בוחרים את הקורבנות, אלא פועלים לפי רשימה שמוכתבת להם מלמעלה. למה נבחרו במשימה הנוכחית שלהם פושעים זוטרים יחסית, כשהם רגילים לקליברים מסוג המן, נבוכדנצר וקליגולה? אין להם מושג. כוחות גדולים מהם מפעילים אותם, והם מתמרנים בין החובה לבצע, כי למלאכים אין רצון חופשי, ובין מעט מן החרויות האנושיות שהם זוכים להן כשהם נשלחים למשימותיהם בין בני האדם.

גם אקסלרוד ומרים יגלו עד מהרה שנועד להם תפקיד של פיונים בתכנית שפרטיה נסתרים מהם, והם ייאלצו להתמודד הן עם מי שמבקש להכשילם על פני האדמה, והן עם ה"הוא" שמתכנן הכל ומציב כל דמות, מלאך או אדם, במקום המשתלב בתכניותיו.

העלילה פרועה למדי, לא מתקבלת על הדעת, בעיקר עבור מי שאינו מאמין בכוחות עליונים בכלל ובמלאכים בפרט, אבל היא כתובה היטב, מעוררת סקרנות, אמנם לוקחת את עצמה ברצינות אבל שזורה הומור (כך, לדוגמא, מציג מיכאל ללוציפר את העדפות השתיה שלו: "קפה טורקי של עלית. ישראלי. שותה רק את זה. לא משנה איפה בעולם. תבדוק אותו. עושה את העבודה"), ובהחלט בלתי שגרתית. על הכריכה נכתב כי העלילה עוסקת ב"ערכים, סדרי עדיפויות וסדר חברתי". לדעתי, אפשר למצוא בדוחק נקודות למחשבה בספר, אבל מבחינתי הוא בעיקר קצבי ושונה, ונהניתי להכיר אותו. היה לי די בזה.

האמירה המשמעותית, ואולי הקודרת ביותר בספר, נאמרת מפיו של מיכאל ללוציפר: "זה תמיד אותו סיפור אתך. מה שאתה מקבל, לא מספיק לך, ואתה רוצה עוד. תמיד רוצה עוד. ועכשו, מה נראה לך שאתה עושה? לא מספיק לך הכיבוש הזוחל שאתה עושה בבני האדם. כמעט בלי מאמץ, יש להודות. מרדים אותם. מפתה אותם. לוחש להם על תהילת עולם ועושר. מבטיח להם כוח ושלטון, והם הולכים אתך. את המאה העשרים לקחת. המאה העשרים ואחת לא נראית מבטיחה לאף אחד מהצדדים, שזה טוב בשבילך, ועדיין, לא מספיק לך. תמיד רוצה עוד. תמיד רוצה יותר".

מרבית התעלומות בעלילה באות בסופו של דבר על פתרונן. אחת מהותית נותרת עלומה. יתכן שהסופר מתכנן ספר המשך.

שחר אריאל הוא, בין השאר, במאי, ויש בסגנונו של הספר משהו מן הבימוי. הדבר בולט במיוחד בסופם של כמה מן הפרקים במילה "קאט", שפרט להיותה סמן לסיום היא גם מעניקה לספר תוספת של דינמיות, ובפתיחת כל פרק בציון שעה ומקום. אזכיר כאן גם את הפונט יוצא הדופן שנבחר לספר, ואת צביעתם של השעה והמקום באדום. עיצוב נאה לעין.

מקורי וחביב.

מ. מזרחי

2025

טהאנו / אורסולה לה גווין

רבע מאה אחרי שגֶד וטֶנַר נפגשו במבוך הקברים של אטואן, הם שבים ונפגשים. טנר נטשה, מבחירה, את חברת בעלי הכוחות והיתה לאשת חוואי, והיא כעת אלמנה ואם לשני ילדים מבוגרים. גד, שפגשנו אותו כילד ב"הקוסם מארץ ים", והתלווינו למאבקיו בהתפוגגות הקסם ב"החוף הרחוק ביותר", הוא כעת גבר מזדקן, שאינו רואה לעצמו פחיתות כבוד בעבודה כרועה. כשטנר נקראת אל ערש הדווי של אוגיון, גד מגיע על גבו של דרקון, ושותפות עדינה נרקמת ביניהם.

ארץ-ים היא אותה ארץ-ים, מוטיבים רבים שפגשנו בספרים הקודמים מצויים גם כאן, אבל "טהאנו" שונה. יש בו קסמים וכישופים, כמובן, אבל נעדרים ממנו כמעט לחלוטין "הרעש והצלצולים" של הקסמים הגדולים. הסיפור האנושי, שכמובן נכח גם בקודמים, הוא כאן בקדמת הבמה. באחרית דבר שכתבה הסופרת, ובה היא מתייחסת גם לביקורת כלפי הספר, היא מסבירה כי ביקשה "להתבונן בהרואיות מבחוץ ומלמטה, מנקודת המבט של אלה שאינם כלולים בה […] לא רציתי לשנות את ארץ-ים, אבל היה לי צורך לגלות איך ארץ-ים נראית מנקודת המבט שלנו". קרן שפי, במאמר מעניין המצורף לספר, מציינת כי הסופרת חוקרת את העולם שלה כאנתרופולוגית. "החקירה שלה אופקית, מתפרשת: מה עוד יש? אילו עוד אנשים, קהילות, אפשריות קיימים בעולם הזה? ואיך כל הדברים שקיימים נקשרים זה לזה, ארוגים יחד, רשת של תנאים והשלכות והשפעות הדדיות?"

טנר מרבה לחשוב על מקומה של האשה בעולם, שבו הכוח מצוי בידי הגברים והנשים משלימות עם כך. הכשרה באמנויות הגבוהות או בעקרונות הקסם שמורה לגברים בלבד, וכשפי הנשים נחשבים חלשים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. נשים אינן נחשבות בעיני בעלי הכוח, כפי שחשה טנר בנסיון לשוחח עם אשף השמים: "איך היה יכול לשמוע אותה, אם לא הקשיב לאף אשה אף פעם, מאז הפעם האחרונה שאמו שרה לו שיר ערש?" בגלל ההפרדה החדה הזו נדמה שכולם חיים בפחד. "ממה אנחנו מפחדות כל כך? למה אנחנו מרשות להם לומר לנו שאנחנו מפחדות?", שואלת לארק, ידידתה של טנר. ויותר מזה, היא מאבחנת: "ממה הם פוחדים? […] למה הם מפחדים מאתנו?" גד מציע תשובה: "אם הכוח שלך איננו אלא חולשתו של האחר, אתה חי בפחד". לגד יש מענה גם לתהייה על הפחד של הנשים מהכוח של עצמן: "האם לימדו אותן פעם לתת אמון בעצמן?"

טנר, שעברה כמה גלגולים בחייה, יכלה לפחות לבחור את דרכה, גם אם תוך מאבק. תֵּרוּ, בתה המאומצת, לא זכתה לכך, בינתים. מגיל צעיר חוותה התעללות מצד משפחתה, שבשיאה הושלכה, פשוטו כמשמעו, לאש. היא איבדה עין אחת ואצבעות, חצי מגופה מצולק, והצלקות הנפשיות עמוקות אף יותר. המראה שלה מפחיד אנשים, וחמור מזה יש המאמינים כי "אדם שנעשה לו רע הוא מן הסתם רע בעצמו וראוי לעונש". נראה שתרו נדונה לשאת את "אות הקין של מה שנעשה לה", ודבר לא יוכל למחות זאת. אבל לתרו יש כוח פנימי, וטנר מנסה למצוא את הדרך הנכונה להכשיר אותה לחיים משמעותיים מתוך ידיעה כי "עוול שאי-אפשר לתקן, צריך להתעלות מעליו".

חיבבתי מאוד את טנר ואת גד בגלגול הזה. הסופרת מספרת כי הואשמה בביזויו של גד מתוך נטיה פמיניסטית, כשנטלה ממנו את כוחותיו, אבל בעיני גד כאדם נטו ללא העוצמה והאחריות של הכוח הוא אדם מעניין, אפילו שלם יותר. גם טנר, ללא מעמד הכהונה ולא שליחות רמה, פנויה יותר לאנושי, ליומיומי, והקשר ביניהם, כשתרו היא חלק מן המשפחה שיצרו, עשיר ומרגש.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, היטב, אוריין שביט וסטודיו האיש הירוק הוסיפו כריכה מוצלחת לשלושת הכריכות הקודמות, והספר מומלץ. כדאי לקרוא את כל הארבעה על פי סדר כתיבתם כדי למצות את ההיכרות עם הדמויות.

Tehanu – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2025 (1990)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

החוף הרחוק ביותר / אורסולה לה גווין

"החוף הרחוק ביותר", השלישי בסדרת ספרי ארץ-ים, מפגיש אותנו עם הרב-מג נץ, הלא הוא גד, שקורותיו כנער וכאדם מבוגר סופרו בשני הספרים הקודמים. ארן, נסיך אחד האיים, מגיע אל בית הספר שבאי רוק בשליחות אביו כדי להביא את הידיעה שהקסם הולך ונעלם מן העולם. נץ יוצא לגלות מי או מה עומדים מאחורי התופעה, שכן בהעדר קסם מתפוגגת גם משמעות החיים, וארץ-ים שוקעת אל שממה וחידלון. למרות שפניו אל הלא-נודע המסוכן, הוא אינו לוקח אתו אף אחד מן המגים האחרים, אלא מציע לארן הצעיר, הבלתי מנוסה ונטול כוחות הקסם, להתלוות אליו.

ארן יחווה מסע חניכה, שתחילתו בהערצה לנץ, המשכו בפקפוק במניעיו עד כדי האשמתו בצרות-עין ובנכונות להקריב אחרים, וסיומו בתובנות. נץ יעדיף להתנהל במסע כאחד האדם, ללא כוחות קסם למעט במקרים חריגים, ולמרות חולשה גופנית קשה ינווט את השניים להתיצבות מול הרוע. עייפות ויאוש שוררים על העלילה, אבל סופו של הטוב לנצח. לא ברעש ובצלצולים, אלא בכוח הנחישות והאמונה.

כדי לעמוד על מלוא המשמעויות של העלילה, אני ממליצה לקרוא את המאמר "על החיים ועל המוות" שכתבה קרן שפי, וצורף בסיום הספר. בניגוד לשני הספרים הקודמים שהערכתי מאוד, הפעם התקשיתי במידה מסוימת להתחבר אל הלך הרוח של נץ ולרדת לפשרו, והמאמר האיר את עיני.

גם אם העלילה כמכלול חמקה ממני מעט, מצאתי בספר אמירות משמעותיות שראויות לציטוט ולתשומת לב. הנה כמה מהן.

נץ לארן: "כשהייתי צעיר, נאלצתי לבחור בין להיות ולעשות. וזינקתי על האפשרות השניה כמו טרוטה על זבוב. אבל כל מעשה שאתה עושה, כל פעולה, כובלים אותך אליהם ואל השלכותיהם ומאלצים אותך לפעול שוב ושוב. ואז, לעתים רחוקות בלבד אתה מגיע למרחב כמו זה, לזמן כמו זה, בין פעולה לפעולה, כשאפשר לעצור ופשוט להיות. או לשאול מי אתה בעצם"

נץ לארן: "דבר אחד ויחיד בעולם יכול להתנגד לאדם שלבו רע. וזהו אדם אחר […] רק רוח האדם, המסוגלת לרוע, מסוגלת גם להתגבר עליו"

כשארן תוהה מדוע נץ לא השיב כגמולם לאנשים שהם בבירור רעים, נץ משיב: "וזאת סיבה שאתנהג כמוהם? שאניח למעשיהם למשול במעשי? אני לא מתכוון להחליט בשבילם, ולא אתן להם להחליט בשבילי!"

נץ לארן: "כבעלי תבונה, אסור לנו לפעול מתוך בורות. כבעלי בחירה, אסור לנו לפעול ללא אחריות"

נץ לארן: "אדם אחד יכול להרוס באותה קלות שבה הוא יכול למשול: להיות מלך או אנטי-מלך". כשארן תוהה מי הם משרתי האנטי-מלך, נץ משיב: "במוחנו. הבוגד, העצמי. העצמי שזועק, 'אני רוצה לחיות, שיישרף העולם כל עוד אני אחיה!' הנשמה הבוגדנית הקטנה בחושך שבתוכנו, כמו תולעת בתוך תפוח"

ואולי המשמעותי מכולם – נץ לארן: "את השער בין האור לחושך אפשר לפתוח, ארן. זה דורש כוח, אבל זה אפשרי. אך לסגור אותו שוב, זה כבר סיפור אחר"

ועוד כהנה וכהנה.

מן הציטוטים אפשר להתרשם גם מתרגומו, הטוב כרגיל, של תומר בן אהרון.

לספר נוספה אחרית דבר מעניינת מאת הסופרת אודות תהליך כתיבת הספר. איור העטיפה היפה הוא של אוריין שביט, ועיצוב העטיפה המושך הוא של סטודיו האיש הירוק.

הספר עומד בפני עצמו, אבל כדאי לקרוא אותו כשלישי בסדרה אחרי קריאת שני קודמיו.

The Farthest Shore – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1972)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

הקברים של אטואן / אורסולה לה גווין

טֵנַר נלקחה מהוריה כשהיתה בת חמש, והוכשרה לשמש ככוהנת בקברים של אטואן. ליתר דיוק, היא היתה התגשמותה הגופנית של הכוהנת שמתה, שהיתה בזמנה התגשמותה של זו שלפניה, וכך במשך מאות שנים אל תוך העבר. שמה נלקח ממנה כשהגיעה אל היכל הכס, מקדשם של האלים חסרי השם, ומעתה ואילך כונתה ארהא, הטרופה. היא חיה בבדידות, חברה היחיד הוא סריס העומד עליה לשרתה ומופקד על שלומה. מעמדה הוא של שליטה, אך היא בעצם שבויה של הגורל שנכפה עליה.

גורלה מקבל תפנית חדה כשבהגיעה לגיל חמש-עשרה היא מגלה גבר זר במבוך האפל שתחת ההיכל, מקום שבו איש מלבדה אינו רשאי לשהות. הגבר, המציג עצמו בכינוי נץ הוא הקוסם גֶד, שקורותיו סופרו בספר ארץ-ים הראשון. היא חסה על חייו, הוא מחזיר לה את שמה ובעקיפין את זהותה. "כל אחד מאתנו לבדו חלש, אך עם האמון אנחנו חזקים, חזקים יותר מכוחות החושך", הוא אומר לה, והיא זוכה באפשרות לבחור בחֵירות על פני השעבוד שנכפה עליה.

קרן שפי, באחרית דבר מעניינת, מתייחסת בין השאר למהותם המעורפלת של האלים חסרי השם. אני חושבת שאחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקיבעון, האמונה הבלתי מבוססת בישויות הבלתי ברורות הללו, והשחרור ממנו. עוד בתקופת החניכות, כשהילדה התבוננה באבנים שעל הקברים, היא חשה כי "הן עמדו שם הרות משמעות, ואף על פי כן לא היתה שום דרך לדעת מה כוונתן". דברים שאמרה בתמימות חברתה באותה תקופה פתחו בפניה "עולם זר לחלוטין שלאלים אין כל חשיבות בו", אך היא בחרה להתעלם מאפשרות היותו. כשגֶד, ואחר-כך כוהנת יריבה, מעלים אור במערות שבהן נאסר לעשות זאת, אמונתה מתערערת משום שחסרי השם אינם קוטלים אותם. האם האלים הללו קיימים? האם היו קיימים אי פעם ומתו? עבור מי שלא זכרה דבר מילדותה, והכירה בכל העולם רק את מקום הקברים של אטואן, השאלות הללו מערערות. גֶד סבור כי חסרי השם הם כוחות החושך, ההרס, הטירוף שנוצרים כשבני האדם סוגדים לאכזריות ולרוע, וככאלה הם ממשיים, לא אֵלים אך בעלי כוחות.

לספר מצורפת גם אחרית דבר שכתבה הסופרת ארבעים שנה אחרי כתיבתו. מעניין לקרוא, בין השאר, אודות התייחסותה לנושא של "גיבורה" לעומת "גיבור", ואודות הבחירה לשלב בין כוחותיו של הגבר לאלה של הנערה ולגרום להם לבטוח זה בזה כדי להשתחרר יחדיו.

כמו "הקוסם מארץ-ים", גם הספר הזה כתוב היטב, נושאיו השלובים יחדיו מעוררי מחשבה, הדמויות אמינות, וטנר כובשת לב. תומר בן אהרון העניק לספר תרגום נאה וקריא, שני המאמרים שנוספו לספר מאירי עיניים, והאיור של אוריין שביט על הכריכה מושך והולם.

ואין משפט מתאים לסיום, תמיד והיום, יותר מדבריו של גֶד, "אנו זקוקים נואשות לשלום בעולם".

The Tombs of Atuan – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

הקוסם מארץ-ים / אורסולה לה גווין

זהו סיפורו של גֶד, קוסם שנולד בשם דוּני ונודע בכינוי נץ. כבר כשהיה ילד התגלה כוחו לעשות שימוש במילות כישוף, והוא נשלח ללמוד בבית הספר לקוסמים. חייו כנער כריזמטי, פרוע במידה רבה, דומיננטי ועליז, השתנו כשבשל יריבות עם תלמיד אחר התרברב שיש בכוחו לזמן רוחות של מתים. הצל שחדר לעולם בשל הזימון הפך לאויבו, ליריבו המר המבקש להשמידו. גֶד, שהפך לגבר צעיר קודר, פחות בטוח בכוחו וזהיר יותר בבואו להשתמש בו, נדרש למצוא דרך להשתלט על הצל בטרם יגבר עליו וינצל את נצחונו כדי לזרוע רוע בעולם.

כפי שכתבה הילית חמו מאיר בדבר המו"לית בפתח הספר, ניתן לקרוא אותו כספר הרפתקאות ללא רבדים נוספים. ככזה הוא סיפור התבגרות רווי אקשן, שבו הגיבור הטוב יוצא למאבק חסר פשרות ברוע כדי להציל את העולם, סיפור כתוב בחן, מותח כדבעי, מציג דמויות נעימות, ומספק חווית קריאה מהנה. אפשר, לחילופין או במשולב, למצוא בו משמעות.

לדעתי, המשמעות, ובעצם כמה מהן, מצויה שם ממש על פני השטח ובלתי אפשרי להחמיץ אותה. "אל לך לשנות ולו דבר אחד, לא אבן, גם לא גרגיר חול, בלי לדעת מה הטוב ומה הרע שיחולל המעשה הזה. העולם מצוי באיזון, בשיווי משקל. כוחות ההתמרה והזימון של קוסם עלולים לטלטל את שיווי המשקל הזה", אומר החונך של גֶד לתלמידו הצעיר. כשהוא מעט מבוגר יותר, גֶד מביע את אותו רעיון ומוסיף, "זאת אני יודע: הכוחות העתיקים של הארץ לא נועדו לשימושם של בני האדם. הם מעולם לא ניתנו לנו, ואנחנו רק נשתמש בהם לזרוע חורבן. בכלי משחית אי-אפשר אלא להשחית". באשר להתמודדות עם הצל, הוא מקבל עצה לא לתת ליריבו לנהל אותו, אלא לצאת מולו ולהתמודד עם הסכנה כדי לשלוט בה: "אם תמשיך לברוח, בכל פעם שתברח, תיתקל בסכנה וברוע, כי הוא מניע אותך והוא בוחר לאן תלך. עליך לבחור בעצמך. עליך לחפש את הדבר שמחפש אותך. עליך לצוד את הצייד". הסופרת מביעה בתוך הסיפור את תפיסתה אודות איזון קוסמי, מבקשת שיקול דעת מכל אדם, ובוודאי ממי שביכולתו לשנות סדרי בראשית, ומבקשת למצוא את כוחו של כל אדם בתוכו, מתוך עצמו.

מיהו אותו הצל, ומדוע הוא רודף את גֶד? "זהו צל יוהרתך, צל בורותך, הצל שאתה מטיל", אומר לגֶד מורו, ורומז על הקשר הבלתי ניתק בין האיש וצלו, הצד החיובי באדם והצד השלילי שבו, כוחות מנוגדים ומשלימים המצויים במאבק מתמיד. העימות הבלתי נמנע בין גֶד והצל עתיד לעצור את הקונפליקט וליצור את השלם. מוטיב חוזר בספר הוא חשיבות השם שניתן לאדם, השם האמיתי, לא זה שניתן לו בלידתו, והעובדה שמי שיודע את שמו האמיתי של אדם למעשה מחזיק בידיו את חייו. מכיוון שהשם מייצג את המהות הפנימית האמיתית של האדם, כשגֶד והצל יאמרו יחדיו זה את שמו של זה, הם יכירו בשלמות זה את זה, וישיבו על מכונו את האיזון שהופר.

אורסולה לה גווין התבקשה לכתוב ספר לנוער, והתוצאה היא יצירה למבוגרים ולנוער גם יחד, סיפור כתוב היטב, מאוכלס בדמויות אמינות ומעניינות, קצבי אך מהורהר, ונעים עד מאוד לקריאה. תומר בן אהרון תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ בהחלט.

A Wizard of Earthsea – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1968)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

בני אנאנסי / ניל גיימן

"לכל אדם שהיה או שהינו או שיהיה, יש שיר. לא מדובר בשיר שמישהו אחר כתב. יש לו מלודיה משלו, מילים משלו. מעטים האנשים שזוכים לשיר את השיר שלהם. רובנו פוחדים שקולנו לא יעשה עמו צדק, או שהמילים מטופשות מדי, חשופות מדי או מוזרות מדי. במקום זאת אנשים חיים את השיר שלהם".

צ'רלי נאנסי חי חיים שגרתיים, אפורים משהו, באנגליה. אמו נפטרה מזמן, ועם אביו האמריקאי, שהביך אותו כל חייו והִרבה להשתעשע על חשבונו, ניתק קשר. לפרנסתו הוא עובד כשכיר במשרד רואי חשבון, ואת מרבית זמנו הוא מבלה בחברת ארוסתו רוזי, שאמה אינה מרוצה מבחירתה בו. איש אינו פונה אליו בשם צ'רלי, אלא תמיד בשם צ'רלי השמן. לא שהוא שמן באמת, אבל כך כינה אותו אביו בילדותו, והכינוי פשוט נדבק. נדבק עד כדי כך שגם צ'רלי עצמו מוסיף אותו לשמו. כשרוזי מתעקשת שיזמין את אביו לחתונתם, הוא מתקשר אל שכנה מן העבר כדי שתקשר ביניהם, ומתבשר שהתייתם. אחרי הלוויה בפלורידה הוא זוכה לשתי בשורות נוספות: אביו היה האל אנאנסי, והוא אינו בן יחיד.

ספיידר, האח שצץ לפתע בחייו אחרי שצ'רלי זימן אותו ברגע של שכרות, הוא טיפוס הופכי לגמרי. רוצה היה הכוח היחיד שהניע את ספיידר, לעולם לא צריך או אמור. הוא טיפוס קליל, חי את הרגע, כובש לבבות, אינו מתחייב לדבר, משתמש בקסמים כדי ליהנות ממותרות ומנוֹחות, ואינו לוקח דבר ברצינות. למרות ששני האחים אינם דומים זה לזה פיזית, לספיידר אין שום בעיה להציג את עצמו כצ'רלי, וכולם, אפילו אמה הספקנית והחשדנית של רוזי, מאמינים לו. רוזי מגלה שארוסה הפך מקסים יותר, והיא מתקשה לעמוד בהחלטתה שלא להתמסר לו לפני הנישואים. הבוס המושחת של צ'רלי מופתע כשהעובד הכנוע שלו אינו נבהל מגישתו הבריונית, ואפילו מאיים עליו. אמה של רוזי מוכנה להשלים עם נישואיה של בתה. צ'רלי האמיתי, לעומת זאת, נדחק מחייו שלו למרות מחאותיו.

הבלבול הזה בין השניים רומז לאפשרות שמדובר בעצם באותו האדם: צ'רלי במציאות וצ'רלי כפי שהיה רוצה להיות. צ'רלי המקורי יכול לבחור לפנות את הדרך, או לחילופין לעבור מהפך ולהפוך להיות ספיידר. ואולי יצליח להשאר הוא עצמו רק בטוח יותר, בעל קול שלא יפחד להשמיע?

ניל גיימן כתב עלילה מלבבת, עתירת דמיון, ומצחיקה מאוד. העלילה עוסקת בין השאר בסיפורים, ביצירתם, במשמעותם, ובעיקר בכוחם. האם המציאות היא זו או אחרת? "זה תלוי רק באופן שבו מספרים את הסיפור", עונה המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקוראים. למרות קלילותה ולמרות המרכיבים הפנטסטיים שבה – מכשפות, רוחות רפאים, קפיצות במרחב וכיוצא באלה – העלילה מציגה דמויות עם עומק, מרבה בהתייחסויות תרבותיות, ואף שותלת רעיונות ששווים מחשבה, כמו האופן בו אנו תופסים את הזולת, היווצרותם של מיתוסים, יחסי אל-אדם, ועוד. "סיפור הוא רשת של קורי עכביש. קּור מתחבר אל קּור, ואנו עוקבים אחרי כל סיפור אל המרכז, כי המרכז הוא הסוף", כותב המספר, וגיימן טווה את קוריו בחן ובכשרון מהנים עד מאוד.

הספר תורגם לראשונה ב-2005 על יד ורד טוכטרמן וראה אור בהוצאת אופוס. לא קראתי את התרגום הקודם, אבל זה של תומר בן-אהרון מקסים, יצירתי, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה המושכת עיצבה מירב רוט.

נהניתי מאוד, ואני ממליצה עליו.

Anansi Boys – Neil Gaiman

הכורסא

2023 (2005)

תרגום מאנגלית: תומר בן-אהרון

מכשפה עצלנית / הלן הרפר

גבר ואשה, שונים זה מזה ככל שניתן להיות, מוצאים עצמם קשורים בעל כורחם האחד לשני למשך לפחות מאה ימים, אולי הרבה יותר, ונדרשים לשתף פעולה בחקירת שוד ורצח, שבה יתברר שוב ושוב שהדברים אינם בהכרח כפי שעולה מן הרמזים הנקרים בדרכם. הגבר, ווינטר, הוא אדם רציני, מכשף מכובד במסדר הרשמי, המעורב בניהול חיי המדינה והחברה. האשה, אייבי, נזרקה מן המסדר, שמה הוכתם, והיא מעדיפה לבלות את חייה ברביצה עצלה על הספה בחברת החתול. כצפוי, יתברר שהגבר המסוגר והמסור לעבודתו מסוגל לרגשות עדינים, האשה תתגלה כרבת-תושיה וכלל לא עצלה בהנתן התמריץ המתאים, ואי-הנחת ההדדית תוחלף במשיכה הדדית ותתגלגל לאהבה.

אם עלילת "מכשפה עצלנית" נשמעת בנאלית ודומה לעלילות רבות אחרות שכבר סופרו ויסופרו, זה משום שהיא כזאת. לזכותו של הספר ייאמר כי הכתיבה נעימה, הדמויות משורטטות כהלכה למרות הסטראוטיפיות, כמה משורות המחץ משעשעות, ומפוזר בו קמצוץ של תובנות על התנהלותה של חברה. מבחינתי אין בכך די, אבל מי שמבקש בידור בלתי מזיק ייהנה מן הספר.

התרגום של ענבל שגיב-נקדימון נאה ומשקף את רוחה של אייבי, המספרת בגוף ראשון. את הכריכה המלבבת עיצבה חן יאקה שומרון.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר עברית

Slouch Witch – Helen Harper

ספרים בעלמא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון

מכשפות מאז ולעולם / אליקס א. הארו

היה היו שלוש אחיות: ביאַטְרִיס בֶּלָדוֹנָה, אגנס אַמַרַאנְת וגֵ'יימְס ג'וּנִיפֶּר. אמן נפטרה כשהצעירה בבנות נולדה, והן נותרו נתונות לשרירות לבו של אביהן. הקִרבה ביניהן תמיד הטרידה אותו. כשהיו קטנות ניסה תמיד להסית אותן זו נגד זו, הִפלה את הקטנה לטובה, האשים אחת מהן בחטאי אחיותיה, מצא את הסדקים ביניהן והרחיב אותם. הן אינן מספרות במפורש מה בדיוק עולל להן, אבל זכרון מרתפים חשוכים ובדידות ופחד רודף אותן. האחיות ניסו להאחז זו בזו, באהבה ההדדית, להתנחם בנוכחותה הנבונה והחמה של סבתן. אבל אביהן היה קללה. הוא השאיר אותן מצולקות ומפורדות, שבורות ללא תקנה. בזו אחר זו עזבו שתי הגדולות את הבית, אחוזות טינה זו לזו, ומיוסרות בשל הפקרת אחותן. כשכשל כוח הסבל של הצעירה, וכשנותרה לבדה מנושלת ונרדפת, עזבה גם היא את נחלת המשפחה ועברה לניו-סיילם, העיר שהוקמה לא הרחק מחורבותיה של סיילם, עיר המכשפות שנשרפו. אחוות האחיות שהושחתה בידי האב תשוב ותשוקם לאחר מבחנים קשים.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כמסה על כוחו של הקשר האחאי, על התקווה לצמוח מתוך ילדות נוראה באמצעות חברות אמת, על היכולת לצאת מתוך האני היחיד ולהיות חלק מאחווה מחזקת.

היה היו נשים מושתקות. מקומן היה בבית, עזר כנגדו לגברים. השתתפות בחיים הציבוריים לא באה בחשבון, שכר הוגן היה מונח בלתי מוכר, הטרדה מינית היתה נורמה. והיה היו גם נשים שחורות שאולצו, אפילו על ידי נשים אחרות, להשאר בצללים. ואז החלה התארגנות, והופיעו הסופרג'יסטיות, ונשים השמיעו קול ברמה ודרשו זכויות שוות. נדמה שהמאבק נדון לכשלון: הציבור האמריקני עדיין חושב שנשים הן עקרות בית במקרה הטוב ומכשפות במקרה הרע. אפשר לאהוב אותנו או לשרוף אותנו, אבל לא להפקיד בידינו כוח. בניו-סיילם עדיין מרחף ריח המדורות מן החורבות העתיקות, וזכר המכשפות עדיין מהלך אימים. וכך השלטונות המאוישים בגברים כורכים יחדיו בעטיפת הכישוף כל פעילות נשית, כולל מכשפות עשבים, מכשפות רחוב, מגידות עתידות, מי שמבצעות הפלות, מיילדות, סופרג'יסטיות, זונות, רדיקליות או נשים בלתי טבעיות אחרות, ומבקשים להכחיד את המאבק באיבו.

זוהי, אם כך, עוד דרך לקרוא את הספר, כמניפסט על שוויון זכויות לנשים ולמיעוטים, כקריאה לאחדות נשית כדרך להגיע להישגים. כולן בשביל כולן: בשביל ילדות שמושלכות למרתף ובשביל נשים מבוגרות שנשלחות למוסדות שיקומיים, בשביל אמהות שלא היו צריכות למות ובשביל מכשפות שלא היו צריכות להישרף על המוקד. בשביל כל הנשים שנענשו רק כי רצו את מה שלא יכלו לקבל. וגם כהפצרה לא להאחז באמונה בגורל כתירוץ לאפס מעשה: הגורל הוא סיפור שאנשים מספרים לעצמם כדי שיוכלו להאמין שיש סיבה לדברים שקורים, שכל העולם הנורא הזה מתואם כמו מכונה מושלמת, שהדם זורם בה במקום שמן והעצמות מחליפות את המתכת. שכל ילדה שנעולה במרתף או נערה שכבולה לנול שלה נמצאת במקומה הנכון והראוי.

ואפשר לקרוא אותו גם כספר פנטסיה, סיפור על כוחו של הקסם המועבר מדור לדור, על מכשפות שמשמרות ידע וכוח למרות רדיפות אלימות, שמנחילות מאם לבת את האמת, שנכתבה ונכרכה, ונשמרה מפני נזקי הזמן והזדון. סיפור שנשען על אגדות עם ועל שירי ילדים, שבו מגדל אפל מופיע ונעלם, ושורות ילדותיות מחוללות פלאים, ומשהו מן המתות נותר בחיים, והשילוש רב הכוח של זקנה ואֵם ובתולה שב ומופיע במלוא עוצמתו.

אבל הדרך הטובה ביותר לקרוא אותו היא, כמובן, כשילוב של כל הדרכים. כי המכשפות שבשם הספר ובעלילה אינן היצורים האפלים וחורשי הרעה, והכישוף אינו רק מרקחת של עלים ושל עשבים, ולא נדרש להאמין בעל-טבעי כדי לחוש את לבו של הספר. מכשפה היא רק אישה שזקוקה ליותר ממה שיש לה, והכישוף הוא כל הדרכים והמילים שנשים מצאו כדי להשליט את רצונן על העולם. האמונה ביכולת לחולל שינוי מאפשרת לרצון למצוא את המלים ואת הדרך.

כוחו של "מכשפות מאז ומעולם" הוא בלהט הרצון ובדמויות החדות, האנושיות והנוגעות אל הלב. עולמה של אליקס א. הארו הוא עולם של נשים, והיא מעניקה להן כוח בדיעבד כשהיא מציבה נשים במקומות בהם ניצבו בעיקר גברים, כמו בנוף הספרותי בו משובצות האחיות גרים ומיס קונן דויל. הספר, שעלילתו מתרחשת בין יום השוויון האביבי של 1893 לזה של 1894, נשען על מובאות רבות, שכמה מהן שונו לצורך העלילה, מן התרבות ומן ההיסטוריה, את חלקן זיהיתי – כמו הנצחתה של טיטובה במסדר הנשים השחורות – וחלקן מן הסתם חמקו ממני. למרות שפע ההיבטים הפנטסטיים, ולמרות שלטעמי אפשר היה לקצץ קטעים בערך ממחציתו והוא היה יוצא נשכר מכך, נסחפתי עם הסיפור, נקשרתי אל האחיות ואל בנות בריתן, והערכתי את האמפתיה שמצאה דווקא הסוררת שבאחיות כלפי האויב שבא להשמידן.

לי עברון תרגמה בלשון נאה, כפי שניתן להתרשם מן הציטוטים שבפסקאות הקודמות, חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית יפה למראה, והספר מומלץ.

The Once and Future Witches – Alix E. Harrow

תמיר//הוצאה לאור

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: לי עברון