תגית: פראג

כותרת משנה: פרומיתיאוס המודרני

פרנקנשטיין, גבר צעיר ששאף להרחיב את הידע שלו, שקע, אחרי תקופה עקרה של עיסוק באלכימיה ובמטפיסיקה, במחקר מדעי במטרה לגלות מהו שנותן חיים לגוף. משגילה את הסוד ברא יצור חי דמוי אדם. מכיוון שמבחינה טכנית היה לו קשה לשחזר את הרכיבים הזעירים של הגוף האנושי, עבד בקנה מידה גדול יותר, והתוצאה היתה יצור מגודל, מעוות כלשהו, שמראהו ופניו מעוררי דחיה. פרנקנשטיין עצמו נמלא תיעוב כשהתבונן בו, והמפלץ שיצר נדון לחיי בדידות וכאב. בנדודיו, כשהוא שומר מרחק מבני האדם שנידו אותו ובזו לו, מצא מפלט במבנה הסמוך לבקתה, בה גרו בני אנוש שנשאו חן בעיניו. חודשים ארוכים בילה במעקב אחריהם, לימד את עצמו להבין את שפתם, לקרוא ולדבר. כשגייס מספיק אומץ כדי לחשוף את עצמו בפניהם ולבקש שיקבלו אותו לחברתם, נחשד בטעות בתקיפה וגורש. אל הבדידות והאומללות, שחש עד כה, נוספה שנאה עזה, והתוצאות היו הרות אסון, במיוחד עבור פרנקנשטיין. בדומה לפרומתאוס, המוזכר בשמו המלא של הספר, הוא נענש על מעשיו, אך בשונה מן הדמות המיתולוגית, פרנקנשטיין לא נענש בידי כוח עליון אלא בידי יציר כפיו.

המפלץ, למרות שנאתו ונקמנותו ואלימותו, מעורר חמלה. תחילה אינו מודע לכוחו הפיסי העצום, הוא מנסה להתגבר על המגרעות שהותיר בו יוצרו, מבקש מפרנקנשטיין ליצור עבורו בת זוג שתחלוק אתו את בדידותו, וכשכל תקוותיו נשברות לרסיסים הוא פותח במסע נקמה. אבל האיש הרע האמיתי בספר הוא פרנקנשטיין עצמו, שהיה יהיר מספיק כדי לברוא חיים ולחפף בתהליך, שלא היה בו העוז לחזור בו כשגילה מה יצר, וכשנטש את היצור האומלל פרי כפיו. מרי שלי, כך נראה לי, חשה חמלה גם כלפיו, ואת חיצי הביקורת היא מפנה לא כלפי האיש אלא כלפי המחקר המדעי. הנה שתים מן האמירות שנאמרות בספר בהקשר זה:

"למד ממני […] עד כמה מסוכן לרכוש ידע, ועד כמה מאושר יותר האדם המאמין שעיר הולדתו היא העולם, מזה השואף להיעשות גדול יותר מכפי שטבעו מאפשר לו"

"אם המחקר שבו אתה עוסק נוטה להקהות את רגשותיך ולפגום בטעמן של הנאותיך הפשוטות שאינן נמהלות בשום תערובת, כי אז מחקר זה ודאי שאינו כדין, כלומר, אינו יאה למחשבת אנוש"

אמירות מעוררות התנגדות, יש לומר. הסוד, כמו תמיד, הוא במינון. דחיפת גבולות הידע והרחבת אופקי האדם והאנושות מבורכות. קיצוניות וחוסר אחריות בישום לא, ואזהרה זו כוחה יפה היום כפי שהיה בזמנה של מרי שלי.

כדרכם של ספרים רבים מאותה תקופה, סיפורו של המפלץ עטוף בסיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, שעטוף בסיפורו של רוברט וולטון. האחרון, רדוף תשוקה לידע וגם לתהילה, נמצא בדרכו לקוטב הצפוני, כשהוא מוצא את פרנקנשטיין, הרודף אחרי היצור שברא. על סף מוות, אחרי תקופה ארוכה של יסורים ושל מרדף נואש, פרנקנשטיין מספר לוולטון את קורותיו, ומזהיר אותו מפני המשך מסעו: "אתה מחפש חוכמה וידע, כפי שחיפשתי גם אני; ואני מקווה בכל לבי שסיפוק משאלותיך לא יהיה לצפע שיכיש אותך, כפי שהכיש אותי". עוד כדרכם של רבים מספרי התקופה, הוא איטי מאוד, מרבה בתיאורי נוף ואוירה, ממריא גבוה לפסגות האושר ושוקע עמוק במצולות האומללות. כמי שקראה ספרים רבים מעין אלה, מאפיינים אלה לא הפריעו לי, אבל אני תוהה אם לא ימנעו מקוראים חדשים לגלות את הספר.

"פרנקנשטיין" תורגם לעברית מספר פעמים. תרגומה של יערית בן יעקב, היחיד שקראתי, נאה בעיני.

Frankenstein – Mary Shelley

פראג

2000 (1818)

תרגום מאנגלית: יערית בן יעקב

קספר יואכים אוּץ, ברון צ'כוסלובקי עם שורשים יהודיים, הוא אספן פורצלן. המספר נפגש אתו בפראג ב-1967, כשהמדינה היתה תחת שלטון קומוניסטי. "עבורו היה עולם זה של דמויות זעירות, העולם האמיתי […] וארועי המאה הקודרת הזאת […] היו מבחינתו לא יותר מרעשי רקע מאחורי הקלעים", כך הוא מתאר אותו, אך בלתי אפשרי להפריד בין האיש ובין תקופתו, והנובלה הקצרה הנושאת את שמו של אוץ היא גם תמצית קורות מדינתו.

אוץ, המורגל בחשאיות הנובעת מן האוירה בה הוא חי, משחרר באוזני המספר קטעי סיפורים, ומהם מרכיב המספר תסריטים אפשריים. האם היה אוץ משתף פעולה עם הנאצים? אולי אפשר לומר שכן, משום שסיפק מידע על יצירות לחוליית האמנות של גרינג, ואולי אפשר לומר שלא משום שסיפק מידע גלוי בלבד, וניצל את קשריו כדי לתת מחסה לידידים יהודים. האם היה מרגל כשנסע אחרי המלחמה מדי שנה לווישי, למטרות ריפוי לכאורה, וניצל את ההזדמנות למסחר עתיקות בשווייץ? אם לא היה מרגל מדוע חזר לצ'כוסלובקיה ולא ברח? לאוץ יש הסברים מעניינים: "צ'כוסלובקיה היתה מקום נעים לחיות בו, בתנאי שהיתה לך אפשרות לעזוב […] מחלת הפורצלן החמורה שלו מנעה ממנו לעזוב לתמיד. האוסף החזיק בו כאסיר". ומה ארע לאוסף אחרי מותו, כשאנשי המוזיאון באו לאסוף מביתו את הפסלונים שהחשיבו כשלהם? המספר מעלה בדמיונו גורל דרמטי.

ברוס צ'טווין מיטיב לבטא הן את האובססיביות של האספן והן את האבסורד של החברה הקומוניסטית הדורסנית. שום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה, והישרדות, הנעזרת בסודות ובמזימות הרוחשים מתחת לפני השטח, היא ה"משחק" שאוץ נאלץ לשחק כדי לשמר את עצמו ואת הפסלונים שהם טעם חייו.

דמותו של אוץ מבוססת על זו של האספן רודולף ג'אסט. אוסף הפורצלן של גאסט נמצא שנים אחרי מותו מוחבא בסלי כביסה ותחת מיטות בדירה בברטיסלבה.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר.

צ'טווין עצמו היה סופר רבגוני ומעניין, שנודע בעיקר בספרי המסע שלו. אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על "נתיבי שיר" ועל "על הגבעה השחורה".

Utz – Bruce Chatwin

משכל

2001 (1988)

תרגום מאנגלית: דורי פרנס

"מה שנחשב עכשו די רגיל בטח היה מעורר מהומה בימים נורמליים", כתב פטר גינז, נער כבן שלוש-עשרה, ביומנו ב-1 בינואר 1942. פטר, בן לאב יהודי ולאם ארית שנפגשו בקונגרס אספרנטו, נחשב בפראג הכבושה על ידי הנאצים למישלינג, בן תערובת. הצוים והמגבלות שחלו על כלל היהודים חלו גם עליו, בהבדל אחד: עד הגיעו לגיל ארבע-עשרה היה מוגן מפני גירוש. עד כחודשיים לפני שנקרע מזרועות משפחתו ונשלח לטרייזנשטט, ניהל יומן, שנמצא רק עשרות שנים אחר-כך. האיש שמצא את היומן ואת ציוריו של פטר בדירה שרכש נמנע משום מה מלזרוק אותם, יחד עם חפצים אחרים שלא היה לו בהם צורך. פטר זכה לפרסום עולמי כשהאסטרונאוט אילן רמון לקח אתו למעבורת החלל קולומביה את ציורו "נוף ירח". אחרי שהחללית התפרקה בשובה לאטמוספרה של כדור הארץ ב-1 בפברואר 2003, היום בו היה פטר חוגג את יום הולדתו השבעים וחמישה לולא נרצח באושוויץ, הבין האיש שהחזיק ביומן ובציורים את הקשר ביניהם ובין הנער. יד ושם וחוה פרסבורגר, אחותו של פטר, רכשו אותם.    

חוה פרסבורגר ערכה את הספר, הכולל את יומנו של אחיה. ג'ונתן ספרן פויר כתב הקדמה, העוסקת בעיקר בכוחן של המילים. חוה הוסיפה למהדורה העברית דברי מבוא, שבהם היא מספרת על אישיותו של הנער ועל השנתים שעברו עליו בטרייזנשטט עד שנשלח לאושוויץ. גם דברי הסיום הם שלה, והם כוללים קטעים מיומנה משנת 1944 שמספרים על פגישתם, לאחר שאף היא נקרעה ממשפחתה שנתיים אחריו, ועל פרידתם הסופית. הספר מסתיים במאמר מאת ליאו פאוולאט, מנהל המוזיאון היהודי בפראג, אודות חשיבותו של הזכרון.

יומנו של פטר נכתב בלקוניות מסוימת. מדי יום ביומו כתב היכן היה – "בבוקר בבית, אחר הצהרים בחוץ" – ודיווח בקצרה על ארועים ראויים לציון, אם היו כאלה. העסיקו אותו, כמובן, פכים קטנים מבית הספר ומן הבית, משחקים עם חבריו, ביקורים משפחתיים, ושאר זוטות יומיומיות. ולצד אלה הלכה וגברה נוכחות הנסיבות החדשות של חייו. ברשומה הראשונה ביומן מ-19 בספטמבר 1941 כתב: "אמרו ליהודים לענוד סמל שנראה בערך כך", וכאן צייר את הטלאי הצהוב, ושני משפטים אחר כך כבר חזר אל היומיום: "יצאנו לשוט בסירה". כשבועיים אחר כך סיפר שצם ביום כיפור, ובמשפט העוקב כתב: "המון אנשים הוצאו להורג על תכנון פעולת החבלה, החזקת נשק בלתי חוקית וכולי". יהודים גורשו בקצב הולך וגובר, תחילה לפולין ואחר-כך לטרייזנשטט, ופטר מנה אותם בשמם, כמעט בהשלמה (לספר צורפה רשימת כל האנשים שהוזכרו ביומן בציון גורלם. מעטים מאוד שרדו). מדיווחיו אפשר לחוש במחנק שהלך וסגר על יהודי פראג. רובם לא ידעו מתי יגיע תורם להשלח הרחק מביתם, ועדיין האמינו שמדובר רק בישוב מחדש. רובם ככולם נקראו חדשות לבקרים לבצע עבודות כפיה, כמו פינוי שלג מהרחובות או פירוק ספסלים שנלקחו מבתי כנסת כדי שיהפכו לעץ הסקה, עבודות שפגעו בבריאותם. גזירות חדשות אבסורדיות נגזרו מדי יום, ובעקבות אחת מהן – האיסור על היהודים להמצא במקומות מסוימים לאחר מותו של היידריך – כתב: "במקום לזכור את כולם, אני מעדיף לשבת בבית". היומן מסתיים ב-9 באוגוסט 1942 במילים "בבוקר בבית". ב-22 באוקטובר קיבל את ההוראה להתייצב לגירוש באותו היום. חוה פרסבורגר כותבת כי כתב ידו של פטר הלך והפך עצבני יותר ככל שהתקרב מועד הזימון הצפוי. נראה שבאוגוסט איבדה בעיניו הכתיבה ביומן את טעמה לנוכח האיום המתקרב.

מתוך הדיווחים על קולות המלחמה, על הגזירות ועל הגירושים, וגם על היומיום הפרטי שלו, עולה דמותו של נער מלא חיים, חובב מעשי קונדס – "בהפסקה בשיעור ספורט נעלתי את המלתחה בחתיכת חוט ברזל כששלושה מאמנים בפנים" – חברותי ויצירתי. הוא ארגן הגרלה למען חבר שחלה בשחפת, היה אחראי על כתב העת של התלמידים, עסק בהמצאות, המציא כתב סתרים כדי לספר על חדשות ששמע בתחנות זרות, ובין גיל שמונה לארבע-עשרה כתב חמישה רומנים בהשראת ז'ול ורן. הציור שלקח אתו אילן רמון לחלל משקף את היקסמותו של פטר ממעשי הרפתקאות ומתחזיות עתידניות. גם בשתי שנותיו בטרייזנשטט הוסיף להיות פעיל ולתכנן את העתיד. אחותו מספרת שכשחלתה בטרייזנשטט ואושפזה, פטר העביר אליה מכתב באנגלית, וביקש שתשיב באותה שפה כדי להתאמן, כי אנגלית תהיה שפה חשובה אחרי המלחמה. ברשימות שנותרו מתקופה זו דיווח על ספרים שקרא, על ציורים שצייר ועל מפגשים לימודיים בסתר. הוא היה הכוח המניע של כתב עת בגטו, והוסיף לכתוב מאמרים, שירים וסיפורים, חלקם נכללים בספר. בכתיבה זו חרג מן הלקוניות היחסית של יומניו, ונתן ביטוי עז לרגשותיו ולדעותיו.

פטר גינז, נער תאב חיים ואופטימי, הונצח באופנים שונים – קנטטה נכתבה לכבודו, בול דואר הוצא בצ'כיה עם תמונתו ועם "נוף ירח", אבן זכרון נקבעה ליד ביתו, ואסטרואיד קרוי על שמו. יומנו, שראה אור בצ'כית ותורגם למספר שפות, מרגש ומעורר צער רב. חוה פרסבורגר ערכה את הספר ברגישות ובאיפוק, והוא ראוי עד מאוד לקריאה.  

עורכת: חוה פרסבורגר

יד ושם ודביר

2008

תרגום מצ'כית: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

בשלהי המאה התשע-עשרה ובשנים הראשונות של המאה העשרים עבר הרובע היהודי בפראג תהליך של חידוש. הרובע, שנבנה טלאי על טלאי על תשתיות רעועות, נהרס ברובו לטובת בניה חדשנית יותר. מן המבנים העתיקים נותרו שישה בתי כנסת ובית הקברות הישן. מעט מן המראות של הרובע לפני ההריסה ובמהלכה נותרו לפליטה באוספי גלויות מצולמות. אביגדור דגן, צייר במילים, מתאר את הרובע בספרו.

דגן כותב על הדמויות ברובע באותן חמלה ואהבה שבהן תיאר את הדמויות שמאכלסות את ספריו הירושלמים, ביניהם "קפקא בירושלים" ו"רחוב ושמו ממילא". הרובע הדחוס הוא גוף אחד, לעתים גועש ועתים רגוע, המורכב מיחידים שונים ומיוחדים ומתוארים בחיות רבה. חיים ומתים מאכלסים אותו בצפיפות, והאוירה ספוגה מיסטיות, הנובעת ממאות שנים של מסורת ושל אגדות, ומקשיי החיים של ההווה. גוטליב, המנהל את בית הקברות, משוחח עם המתים, ומבקש עצה מן המהר"ל, העונה לו ברשרוש עלים. יחד עם הרופא, ד"ר קארלין, הוא מתעמק בספר הזוהר. תמהונים מסתובבים ברחובות, נושאים דברי נבואה, מצטטים, או ממציאים, פסוקים מן המקורות. גם אנשים, שהתמהונות אינה ניכרת בהם, מאמינים בלב שלם כי הגולם עדיין סובב ברובע, להוט לסייע בעת צרה.

דברים רבים כבר אמרנו כאן על הרובע החמישי ועל יושביו, דימינו אותו לחנות גדולה לחפצים משומשים, ליריד תמידי, לתל נמלים ואפילו לבית משוגעים, אך מה שלא אמרנו עליו – על כל פנים לא במפורש – הוא שהיה מלא מסתורין יותר מכל מקום אחר בארץ. על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש.

במפתיע, אביגדור דגן רקם את הסיפור סביב מעשי פשע. ארבע חנויות משכון נשרפות בזו אחר זו, אדם חף מפשע מורשע ונשלח לכלא, רצח בלתי מפוענח מוביל לפענוח מיתות אחרות. למרות זאת, אין זה ספר מתח או בלש. הציר העלילתי משמש את הסופר כרקע לתיאורם של האנשים המעורבים, פגומים או בעלי מעלות טובות, על אמונותיהם ועל מערכות היחסים ביניהם. התושבים מחפשים תשובות בזוהר ובמקורות, תוהים על מעורבותו של הגולם, מפעילים שיטות בלשיות משלהם, כמו הפצת נבואה על ידי מקבץ נדבות עיוור, והרובע התוסס מוצא לו ענין לעסוק בו ולהתרגש ממנו.

בשולי הדברים עוסק דגן בשאלות של הוצאת ישן מפני חדש, ושל שמירה על אורח החיים היהודי ועל ההסתגרות ברובע לעומת ההשתלבות בחברה שמסביב.

"הרובע החמישי" הוא ספר יצרי ועז-רגש, שנכתב באיפוק, באהבה ובחן, כדרכו של אביגדור דגן, המציב יד זכרון לפראג העתיקה ולקהילה היהודית. מומלץ מאוד.

Pátá Čtvrt – Avigdor Dagan

עם עובד

1989

תרגום מצ'כית: אברהם יבין

"הטאו של פו" הוא נסיון להסביר את הפילוסופיה הטאואיסטית באמצעות דמותו משובבת הלב של פו הדב. הטאו עצמו הוא מושג מופשט לחלוטין, שבהכללה ניתן לומר כי הוא מסמל את הסדר הטבעי של היקום. בנג'מין הוף כותב על הטבע הפנימי של האדם, על הצורך להכיר אותו ולפעול לפיו, ובכך להגיע לאידאל של פעולה ללא מאמץ, הרמוניה עם הטבע החיצוני והפנימי.

הדוגמאות שהוף בוחר מספרי פו הדב משעשעות ונעימות מאוד לקריאה. המסרים שלו, לעומת זאת, שגויים, והתפיסה שלו את כל מה שאינו "טאו" שטחית במקרה הטוב. פו מסמל בעיניו את הטאו משום שהוא לוח חלק, תמים, זורם ובלתי מתאמץ. לעומתו ינשוף הוא מלומד בלתי מאושר וחסר תועלת מעשית, ושפן הפיקח נכשל בטעויות על ימין ועל שמאל. ברוח זו, הספר הוא במידה רבה מניפסט נגד ההשכלה, המוליך אל המסקנה שבסיומו: החכמים הם ילדי-דעת, שתודעתם התרוקנה מאותם רגעים אין-ספור של למידה חסרת ערך והתמלאה בחוכמת המאום הגדול, בדרכו של היקום.

מכוח המסקנה הזו הוף תוקף את הפיקחות ואת השאיפה לידע. בבוּרוּת הוא טוען נגד המדע: "המדע בשחצנותו אוהב להדביק תוויות לכל דבר, מעשה חכמים כביכול, אבל אם תביט בהן מקרוב תגלה שהן לא אומרות הרבה. "גנים"? "DNA"? כל זה רק מגרד את פני השטח". באמת?! אלה המונחים שאינם אומרים הרבה? אבל מעבר לחוסר ההבנה שהוא מגלה בקביעות האלה, מטרידה יותר המסקנה שלו ש"הדבר החשוב ביותר הוא, שבעצם אנחנו לא חייבים לדעת […] אין שום צורך […] לשאול שאלות לא נחוצות ולתת תשובות חסרות משמעות". כל שלבי ההתקדמות האנושית – כולל אלה שהולידו את הדפוס שבזכותו הוף יכול להפיץ את משנתו ואת האינטרנט שמאפשר לו לתחזק אתר משלו – התרחשו משום שאנשים לא חדלו לשאול שאלות, שרובן, מן הסתם, נראו חסרות פשר וחסרות תועלת בזמנן. הוף יוצא חוצץ נגד מוח שהוא מגדיר "מתאמץ מדי", וקובע כי בזמן שהתודעה הצלולה שומעת את ציוץ הציפורים, התודעה העמוסה לעייפה בהשכלה ובתחכום, תוהה בינה לבין עצמה מה המין של ציפור שהיא שומעת. ככל שהיא עמוסה יותר היא שומעת פחות ורואה פחות. אצטט בתגובה את ריצ'רד פיינמן: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה". אבל האידאל של הוף הוא החיות ביער ש"לא חושבות יותר מדי; הן רק הן", והאושר שבידע וחדוות המאמץ וההגשמה נעדרים כליל מעולם המונחים שלו. אפשר להעביר ביקורת – מוצדקת – על אורח החיים המודרני האינטנסיבי שאינו מאפשר התרגעות רוחנית, אבל מכאן ועד לאידאלים של הוף ארוכה הדרך (ומיותרת).

הסגנון חביב, האיורים המקוריים מתוך פו הדב שאייר ארנסט ה. שפרד חביבים אף הם, אבל מכיוון שהם עוטפים מסרים בעייתיים, וקיצוניות מכל סוג אינה לטעמי, איני ממליצה על קריאת הספר.

Tao of Pooh – Benjamin Hoff

פראג

1994 (1982)

תרגום מאנגלית: אייל לוי

כותרת משנה: רומן מפראג העתיקה

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא אוסף סיפורים שהכותב שמע לכאורה מפיו של מורהו הפרטי כשהיה נער. המורה, יעקב מייזל, היה מצאצאיו של מרדכי מייזל, יזם ופילנתרופ יהודי צ'כי, שחי בפראג במאה השש-עשרה. מרדכי מופיע בכמה מהסיפורים, כמי שבנה את עצמו במו-ידיו, מעוני מחפיר הגיע לעושר גדול, ובבגרותו תרם רבות למוסדות הקהילה היהודית, וסייע כספית לקיסר רודולף השני. על הפער בין המציאות לנופך האגדי של הסיפורים שבקובץ, תעיד העובדה שבעוד במציאות הקיסר השתלט על הונו של מייזל לאחר מותו, בתואנה שדיני הירושה אינם חלים על יהודים, בסיפורים מייזל מפזר את כל הונו לפני מותו כדי שלא יפול בידי הקיסר.

כמה מן הסיפורים נקשרים בדמותו של המהר"ל, והיה מעניין להשוות בין גרסתם בספר זה לזו שבספר הקודם שקראתי, "יוסילה הגולם". בסיפור הראשון בקובץ, מגפת הילדים, שב"יוסילה" נגרמה בעטיה של אם חורגת מרושעת שהתעללה בבתה, מוסברת כאן כעונשה של העדה כולה בשל אשה נואפת אחת. הקשר בין האשה, אסתר היפה, רעייתו (בסיפורים) של מרדכי מייזל, והקיסר רודולף השני, יהדהד גם בסיפורים אחרים, אך בהם לא ידובר בניאוף לשמו, אלא בתשוקתו של הקיסר אל האשה היפה שראה פעם אחת בחטף. בסיפור האחרון מוזכר המקרה בו הקיסר בא לבקר ברובע היהודי, ואבן שנפלה מבנין כמעט פגעה בו. בגרסת "יוסילה" החיפוש אחר האשם האמיתי היווה הדגמה לתבונתו של הרב ולתחבולותיו. בגרסת ליאו פרוץ הרב, בכוחותיו המיסטיים, הפך את האבן לסנונית בעודה באויר.

כפי שניתן להתרשם מן הדוגמאות שלמעלה, מציאות ודמיון משמשים בספר בערבוביה. זה לצד זה מככבים בו פשוטי עם – נגנים יהודים עניים, ליצנו של הקיסר – ואצילים – יועץ הקיסר, הקיסר עצמו, אנשי מדע, אלכימאים ואנשי צבא. ארועים שאירעו מסופרים בנשימה אחת עם תופעות מיסטיות, ולזמן נדמה שאין משמעות בעיר העתיקה בה החיים והמתים שרויים יחדיו בשלום.

לצד מדריך אתרים תיירותי סטנדרטי, הספר הזה יכול להוות הקדמה מצוינת לביקור בפראג. באחד הסיפורים מופיע חייל צעיר, אלברכט ואלנשטיין, שיהפוך למצביא מהולל, ויותיר אחריו ארמון המהווה מוקד משיכה לתיירים. בסיפור אחר מופיע בית הקברות היהודי על מצבותיו הצפופות, אף הוא אתר תיירות פופולרי. ההיסטוריה העתיקה קמה בספר לתחיה בכוח דמיונו של הסופר, ומפתה לחפש את עקבותיה במקום בו התרחשה, לבקר במקום בו חי ועבד קפלר בשרות הקיסר, לצעוד על המרצפות שתרם מייזל.

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא ספר מהנה מאוד ומומלץ.

Nachts under der Steinernen Brucke – Leo Perutz

גוונים

1998 (1952)

תרגום מגרמנית: רות בונדי

ריינהרד היינריך היה איש מפתח בהנהגה הנאצית. הוא עמד בראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, שחלש על הגסטאפו, על היחידה לריגול נגדי ועל האיינזצגרופן, ולאחר ההשתלטות על צ'כיה מונה לפרוטקטור של בוהמיה ומורביה. הוא היה ממארגני ליל הבדולח, ביים את הפרובוקציה שהיוותה "הצדקה" לפלישה לפולין, וישב בראש ועידת ואנזה.

ב-27 במאי 1942 התנקשה המחתרת הצ'כית בחייו. שמונה ימים אחר-כך היידריך מת מזיהום שנגרם עם הפציעה.

איך כותבים על ארוע היסטורי? אפשר להפוך אותו לרומן, להוסיף צבע, לבדות פרטים משלימים, לשלב עלילות משנה אמיתיות או בדויות. לחילופין אפשר לכתוב ספר תיעודי, להתבסס רק מקורות מאומתים, להתבטא באוביקטיביות עניינית. לורן בינה בחר בדרך שלישית: הוא מספר את הסיפור האמיתי, משלב סגנון דוקומנטרי עם סגנון סיפורי, ובמקביל הוא מתלבט בקול ומשתף את הקוראים בדרך כתיבת הספר. הסיפור ההיסטורי והסיפור אודות הסיפור שלובים זה בזה. "על הנייר" זהו בעיני מתכון לכשלון: אני בעד העובדות כפי שהיו, ושייכבד הסופר ויצניע עצמו מחוץ לעלילה. אבל במקרה הזה הפטנט עובד מצוין. יכול להיות שמה שגורם לכך זו המעורבות הרגשית העמוקה של בינה – אכפת לו, הוא חי את ההיסטוריה, הוא שונא את הרעים ואוהב את הטובים, הוא להוט להנציח את זכרם של המתנקשים, קוביש וגבצ'יק – והמעורבות הזו מידבקת.

ההתנקשות היא העילה לכתיבת הספר, אבל הוא מכיל יותר מזה. הוא מתאר את דרכו של היידריך לצמרת, מספר על ההתנהלות בהנהגה הנאצית, מאיר כמה ממהלכי המלחמה, ומתאר ארועי רצח קורעי לב כמו באבי-יאר. בינה ציני, בוטה, מזיל דמעות, מתרגש, והתוצאה היא ספר חי מאוד ומרגש מאוד.

פרק מן הספר

קוביש

גבצ'יק

HHhH – Laurent Binet

הוצאת כנרת זמורה ביתן

שנת 2012

תרגום מצרפתית: רמה איילון