תגית: פרויקט בן-יהודה

שני יהודים, תושבי העיירה בטלון, ששמה מעיד על תושביה, יוצאים למסע בעקבות עשרת השבטים האבודים ובשאיפה להגיע לארץ-ישראל. בנימין, הכוח המניע של ה"משלחת", הוא פנטזיונר שאינו שת לבו לעניינים מעשיים. מעולם לא יצא מגבולות העיירה, וכל חלומותיו נובעים מספרים שקרא. סנדריל, הנלווה אליו כמעין סנצ'ו פנסה לדון קישוט, מכונה לעתים סנדריל האשה, שכן אשתו הרודה בו מאלצת אותו לבצע עבודות שנועדו לנשים. "הכשרתו" זו מביאה תועלת לצמד הנודדים. בעוד בנימין מצטייד בקפוטה לשבת בתוספת מספר ספרים, ומרגיש כי בכך הוא מוכן לדרך, סנדריל המעשי יחסית מצטייד במזון עבור שניהם. בנימין נדחף קדימה בעקבות חזונו. סנדריל, הנוח לרַצות והחסר רצון משל עצמו, נסחף אחריו.

מכיוון שכל עולמם הצטמצם עד כה לגבולות העיירה, כל דבר נראה להם שונה וגדול ורחוק. מדרכה מרוצפת היא בגדר חידוש, בנין בן מספר קומות יוצא דופן, הצפיפות העירונית מבלבלת, נהר מסריח נדמה כאוקינוס, יחס מזלזל מצטייר כקבלת פנים אוהדת. הם מתקשים להבין את שרואות עיניהם, הולכים שולל בקלות, וסופם שהם נחטפים לשירות צבאי. חוסר היכולת הקיצוני שלהם יציל אותם, משום שאפילו הצבא לא ימצא בהם תועלת. האם נסיונם הבלתי מוצלח יגרום להם להרתע? הסופר, המתאר את סיפורם של השניים על בסיס זכרונותיו (הבדויים, כמובן) של בנימין, מספר בסיום כי מששמעו גיבורינו כי נגלה פתח נהר הסמבטיון, מיהרו לצאת שוב למסע.

בנימין השלישי נקרא כך כממשיכם של נוסעים אמיתיים, בנימין מטודלה בן המאה השתים-עשרה ובנימין השני בן המאה התשע-עשרה. שלא כקודמיו, מסעו נועד מראש לכשלון, שכן, כאמור, מוצאו מבטלון הבטלנית, נסיון החיים שלו אפסי, ויתכן שהיה מוסיף לשבת במקומו למרות עוניו הגדול, לולא משכו את לבו סיפורי האגדות שסיפרו אנשי המקום, הדלים ובורים כמוהו, בעקבות התקלויות ביחס משפיל מצד הגויים ובזכות תמר שהתגלגל מארץ הקודש. על פני השטח נדמה כי בנימין קם ועשה מעשה שהוציא אותו מכלל עדת חסרי המעש, אבל בפועל אינו עושה דבר מלבד קיבוץ נדבות בישובי הסביבה ושקיעה בחלומות. באמצעות דמותו מפנה הסופר חיצי סאטירה שנונים, גם אם מלאי חיבה, כלפי התרבות הגלותית בעיירות של תקופתו, הקופאת נטולת יוזמה על השמרים ודי חוששת מהצל של עצמה. עמרי הרצוג מרחיב במאמר מעניין על תכני הספר, ומתייחס בין השאר גם לסאטירה המופנית אל החלומות הלאומיים והמשיחיים בימים שטרם הציונות.

למרות שעברו כמעט מאה וחמישים שנה מאז פרסום המהדורה הראשונה ביידיש, וכמעט מאה ושלושים שנה מאז ראה הספר אור בעברית, לא נסו חינו וליחו. כמו ב"סוסתי" וב"ספר הקבצנים", גם כאן השפה מיושנת מאוד – פה ושם נאלצתי לחפש פירושים למלים שיצאו משימוש לפני שנים רבות – אבל הקושי הזה אינו מעיב על יופיה של הכתיבה ועל שנינותה.

הנה, לטעימה, קטע המתאר את בוקר יציאתם של גיבורינו לדרכם:

"ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום. האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם. הצפרים טסות ופורחות קל מהרה ופותחות את פיהן בשירה ובזמרה באזני בנימין, כאלו הן מצפצפות ואומרות: לכו נרננה לנפש אדם זה אצל הרחים, ובזמירות נריע לו! הלא הוא בנימין, הוא בעצמו ובכבודו, הוא בנימין הבטלוני, אלכסנדר מוקדון בדורו, העוזב את ארצו ומולדתו, מפקיר את אשתו ובניו והולך בשליחותו של מקום לסופו של עולם! הנה זה בנימין הגדול, שיצא כשמש מתוך אהלו וישיש כגבור לרוץ ארח בתרמילו על שכמו, עז הוא כנמר וקל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים! נקדמה פניו בתרועה, טרילילי-טריל! שירו לו זמרו לו, טרילילוּ-לוֹ והרנינו את לבבו!…"

היצירה כולה זמינה בפרויקט בן-יהודה.

1896 (1878)

תרגום מיידיש: מנדלי מוכר ספרים

"קושי מתמיד רובץ לפתח הקיבוץ – היכן סופה של הבעיה האישית והיכן ראשיתה של הבעיה החברתית. אילו נהגנו בכל בעיה אישית כאילו היא בעיה חברתית, לא היינו מתקיימים אפילו יום אחד. כל זמן שיוסיפו חברינו להיות בשר-ודם פשוטים, נהיה מחויבים לצמצם את התערבות החברה רק למקרים החד-משמעיים בלבד, ולראות כל פרשה אחרת כאילו היא בעיה אישית"

"לב חכמים", שראה אור גם בשם "מוות בפורים" כחלק מקובץ סיפורים הנושא את שמו, מתרחש בקיבוץ בימים שסביב חג פורים. דב, חבר קיבוץ בעל שאיפות תיאטרליות, הצליח לשכנע את מי שצריך לשכנע לאפשר לו לארגן ארוע גדול לכבוד החג. הוא המחיז את "לכלוכית", גייס כשרונות מקומיים לשחק, לבנות תפאורה ולתפור תלבושות, ותכנן נשף סוער שייערך אחרי ההצגה. הראוותנות היא אולי לצנינים בעיני כמה חברים, ותמיד נמצא מי שיאמר שאין זה הזמן לחגיגות, אבל בהדרגה נסחפו עוד ועוד חברים אל אוירת החג, וההתרגשות גוברת ככל שמתקרב המועד.

נדמה שכל נסיון שנעשה בעבר לחגוג בצוותא בקיבוץ נגדע בשל אסון כלשהו. גם הפעם, כפי שנרמז בשם היצירה, יתרחש מקרה שכזה, והקושי המתואר למעלה יתחדד. "האם בכל מקרה, בכל הנסיבות, דוחה אבל היחיד את שמחת הכלל?"

בתוך הקיבוץ כישות מצויים בני אדם, שונים מזה מזה. מתחת לפני השטח רוחשות אהבות וטינות. החברים הם בעלי שאיפות ורצונות ורגשות משל עצמם שאינם תמיד עולים בקנה אחד עם אלה של הישות הקולקטיבית. למי צריכה להנתן עדיפות? האם תפקידו של המזכיר "למנוע הפיכת כאב אישי לבעיה חברתית"?

חנוך ברטוב טווה את הסיפור סביב קו התפר שבין היחיד לקבוצה, בכשרון, ברגישות, תוך מתן תשומת לב לפרטים הקטנים המעידים על רגשות גדולים, ובשפה שהיא תענוג.

הספר כולו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

מומלץ מאוד.

ספרית תרמיל

1974

"המלחמה ארכה שנים ומשנסתיימה ונתברר לי מעל לכל ספק שמכל עברי נשארו אודים עשנים בלבד, מצאתי את עצמי חוזר אל העבר ומלקט את שבריו, מנסה לצרפם כאבנים קטנות לפסיפס. קיוויתי שבהצילי את זכרונותי אמלט את עולם ילדותי מן ההרס והאובדן" – כך כותב בנימין טנא באחרית דבר לספר.

טנא, יליד 1914, מתאר ב"החצר השלישית" ארועים מילדותו ומהתבגרותו ברחוב נאלבקי שבוורשה. אביו, איש חסידות מודז'יץ, ירד מנכסיו כשבמהלך מלחמת העולם הראשונה גורש מעירו על ידי הרוסים, ונאלץ להתגורר עם אשתו וארבעת ילדיה, בצירוף אחת הדודות, בדירת שני חדרים, כשהם סובלים לעתים קרובות מחרפת רעב. בנו פותח את הספר בסיפורי השדים שהיה אביו מספר לו, סיפורים שהפכו אותו חששן וירא מכל דבר, ומסיים בשדים מן המציאות המרה שהביאו על האב את מותו בתאי הגזים באושוויץ. בין הפתיחה לסיום הוא משבץ תמונות, משעשעות לעתים, מרירות לעתים, של חייו כילד ברובע היהודי בין שתי מלחמות העולם. הוא מספר על בגדים ונעליים שעברו בירושה מאב לבן, והגיעו אליו – שלישי בתור אחרי אביו ואחיו – במצב מתפורר; על שוק הפשפשים המקומי, בו ביקר בחברת דודו חובב מעשי הקונדס; על יחסיו עם חבריו לכתה; על אהבתו לבת השכנים, שאולצה להנשא לאלמן מזדקן כדי שיתמוך במשפחתה העניה; על כניעתו לתשוקה לקנות לעצמו פנס, שהביאה אותו לגנוב כסף מאמו, ועל מאמציו לכפר על כך ולהשיב את הגניבה; ועוד. הוא מתאר דמויות שסבבו אותו, רובן ככולן יהודים שהתגוררו בסמיכות, ביניהן הסנדלר שעשה מאמצים לשפץ את נעליו, הפחמי שאצלו עבד זמן מה, הגביר שהשפיל את שמש בית הכנסת, הדודה שהתמחתה בעמידה על המיקח, אחותו שהיתה יריבתו כשהיו ילדים והפכה בת בריתו כשהתבגרו. בגיל חמש-עשרה הסתיימה ילדותו באחת אחרי מותה של אמו, ואחרי שנודע לו סוד העצב שהיה נסוך עליה כל חייה.

מרבית פרקי הספר משמרים את המבט התם של הילד. בחלקו האחרון הוא מרחיב מעט אודות ההיסטוריה היהודית בפולין, ואודות היחסים בין יהודים לנוצרים. הוא מצביע על הפער שבין יחס היהודים לפולין – יחס של גאווה פטריוטית – ליחסם של היהודים אל הפולנים. "אנו פחדנו מהעולם הגויי, וכיוון שעמדנו מול עולם זה חסרי אונים, נמלטנו אל איבה חסרת שחר שהיא נשקם של החלשים", הוא כותב בין השאר. לא פעם היה הוא עצמו עד לאלימות נגד היהודים, שפרצה לה יש מאין. כשבאחת הפעמים ספג יריקה בפרצופו, ידע ש"אני לא אוכל לחיות במקום שיורקים בפני". בשובו ממודז'יץ לורשה אחרי השבעה על אמו, הצטרף אל תנועת נוער ציונית, וב-1937 עלה לארץ.

כשהיה עדיין ילד, אביו, שביקש להנחיל לו כתיבה תמה, נתן לו פנקס חשבונות גדול וריק כדי שיתאמן בו בכתיבה. "הדפים הלבנים הבהיקו באור מנורת הגז שנגהה על החדר. הבטתי בהם ופתאם נשתלטה עלי תחושה מוזרה הפוקדת אותי עד היום כל אימת שאני ניצב מול דפים חלקים, ריקים: ריבונו של עולם! מה רבים הדברים שאפשר לרשום על דפים אלה! שירים וסיפורים, מעשיות ואגדות. הדפים הריקים שותקים ומביטים בי ללא הגה, אולם לאחר שמתכסים בכתב, הם מדברים באלף קולות שמחה או צער, וכל הקולות האלה אני המנצח עליהם, והעט שבידי הוא השרביט!". "החצר השלישית" מדבר בקולות של שמחה ושל צער, ובנימין טנא מפליא לעשות בשרביטו כשהוא מפיח חיים בעולם שהיה ואבד.

באתר ההוצאה הספר מקוטלג כספר נוער. בעיני זהו קיטלוג מגביל ללא הצדקה. קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא הילך עלי קסם. בקריאה חוזרת הוקסמתי שוב, ואני ממליצה עליו בחום.

הספר זמין לקריאה בפרויקט בן יהודה.

עם עובד

1982

"ספר הדיוקנאות" מכנס אל תוכו עשרים ואחד "רישומי־חטף ופעמים גם ביאוגראפיות מקוצרות של אישים בלי־שם", כהגדרתו של נתן שחם, שראו אור בכתב העת "חותם" בשנת 1964. המונח "רישומי-חטף" יכול להעלות על הדעת משהו חפוז, בלתי מעמיק, שנעשה כלאחר-יד, אך הדיוקנאות הללו רחוקים מכך עד מאוד. בקטעים קצרים, שאינם עולים על עמודים בודדים, הסופר לוכד את תמצית ההוויה של דמויות יחידות, שיש בהן כדי לייצג דמויות רבות, כשבכל אחד מן הדיוקנאות, התופעה שהוא מייצג היא העיקר, לא האדם היחיד. מכיוון ששמות כל הקטעים נדמים כמצרפים יחדיו ציבור מסוים, הוא מוצא לנכון להבהיר: "השמות הקיבוציים, כגון 'צעיר זועם' 'בן קיבוץ' 'חבר קיבוץ לשעבר' 'משכיל יליד הארץ' 'קצין צעיר', אין כוונתם להעיד שהיה בדעת המחבר לשרטט דמותו של נציג מהימן, פרט הבא ללמד על הכלל. "אב־טיפוס" אינו זה שהכל דומים לו, אלא מי שכמה סגולות אופייניות לרבים באו אצלו לכלל ביטוי מובהק. אין הוא תמונת־דיוקן לדרכון־ קולקטיבי, אלא מי, שהפרטים הרשומים אצלו בתעודת הזהות כאילו נכתבו מתוך אשראה".

כמה מן הפרקים בספר מתיחסים לחברה הישראלית בשנות השישים. בחלקם הדמויות מתבוננות אחורה ומשוות את חייהן עד כה למציאות. בחלקם מתוארים אנשים שנולדו אל תוך מדינת ישראל, ולא חוו את שנות המאבק על הקמתה ועל עיצוב דמותה. עם הראשונים נמנים 'חלוץ זקן', שתוהה מה יעלה בגורל המשק אחרי מותו, כששניים משלושת צאצאיו אינם מעוניינים בחיי חקלאות; 'חבר קיבוץ לשעבר', שהיה סוציאליסט קנאי ומחמיר, עד שהפך את עורו והיה לקפיטליסט דורסני, חדור תחושת נקמה על שלא עלה בידו לאחוז בעקרונותיו; 'מהפכן ותיק בחוף התכלת', בעל מלון בשנות השבעים לחייו, שהיה מהפכן בנעוריו, אך בערוב ימיו אינו מצליח להבין לליבם של הנאבקים על זכויותיהם לשכר הוגן; 'האיש השותק', שהיה מעורב בחיסולו של בוגד בעת שהיה חבר מחתרת ונשבע לשמור על סוד המעשה, וכעת הוא בז לשותפיו שחושפים את המעשה; 'אדם מהימן ליד חלון גבוה', איש רב פעלים בעברו, שמתקשה להסתגל לאדישות הדור הצעיר אל מה שהתרחש כאן אך לפני שנים ספורות; ו'משכיל יליד הארץ', שהחזיק פעם בדעות נחרצות, אך עם השנים הפך ספקן. מדיוקנו נטלתי את הציטוט הבא, עם תקווה ליותר ספקנות בריאה ולנכונות לשוחח, ולקצת פחות נחרצות מפלגת: "לשעבר היתה לו דעה נחרצת בעניני־מדינה והילכות־עולם וכל פגישה עמו היתה טעונה מתח חשמלי. בשנים האחרונות אין הוא מסתיר עוד את ספקנותו, ויריבים פוליטיים מבלים שעה של קורת־רוח בחברתו. לפעמים הוא נוהג חומרה דווקא בחבריו לדיעה, שכן לפנים אילצוהו להעמיד פנים שהוא בטוח במשהו. ולא ייעשה כן במקומנו".

עם האחרונים, אלה שנולדו אל המדינה, נמנים 'בן קיבוץ', שחי בעולם של חוקים ברורים ופשוטים, ומכיוון שאין לו סיבה לנהוג כאביו שנטש בית ומולדת והפך את חייו, הוא מבקש את האפשרות להמר ולהסתכן בצבא; 'אדם מודרני בקולנוע', ששחם מגדיר כך: "אם יש לך הגדרה טובה איזהו אדם מודרני, כאן אתה יכול לבקשה: הוא מי שהאמת־המרה בידור היא לו"; 'קצין צעיר', שמתוסכל מתפקידיו בעורף שאינם מאפשרים לו להפגין את הגבורה שהוא בטוח שיש בו; ו'הצעיר הזועם', שנפשו קצה בחיים נקלים, והוא מבקש לנער את הבריות מאדישותן. בצירוף מקרים מצאתי אצל הזועם את הבעייתיות שבהבטחות האידיליות שמבטיחים הורים לילדיהם, מן הסוג שעליהן כתב רומן גארי בספר הקודם שקראתי, אלא שגארי קיבל אותן באהבה ובהשלמה: "לא בו האשם, שהאידיאלים הכזיבו. לא בו האשם, שהחלומות הנעלים ביותר של המין האנושי הקיצו ומאכלת שלופה בידם. עולם כזה מצא, ואין לו ברירה אלא לנהוג כמנהגו. הוא זועם על הוריו, שכן באהבתם הבטיחו לו משהו ולא קיימו. הבטיחו לו עתיד יפה יותר והוא אינו יכול להאמין בו. ועתה הוא מפקפק בכך, אם העבר היה יפה יותר".

אם נדמה שמרבית הדיוקנאות עוסקים ב"טיפוס" מסוים, גם אם אין זה כך, שניים מהם נועדו במפורש להתייחס  לתופעות ספציפיות. 'ספרדי טהור' יוצא כנגד הפלגנות העדתית משתי זויות שונות. האדם המתואר בדיוקן זה הוא צאצא של משפחה יוצאת ספרד, שלאחר שהחליט לא להנשא לנערה ילידת רוסיה מטעמים שבאופי, תמה על שבחרה להשמיץ לא רק אותו, אלא את כל בני עדתו. שנים אחר-כך האשימה אותו אותה אשה על שאינו דואג לרווחת יוצאי ספרד המקופחים, ועל כך הוא ענה לה בתבונה שהאחריות אינה מוטלת דווקא עליו, אלא באותה מידה גם עליה. "כלום אינם אזרחי ישראל, כמוני וכמוך, ויהודים, כמוני וכמוך, וזקוקים להשכלה, דירה, רווחה, ביטחון, כמו רבים אחרים?". הדיוקן הביקורתי השני הוא 'אדם פשוט', המוחה על רידוד הערכים והמוסר וכל אורחות החיים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.

שניים מן הדיוקנאות משעשעים למדי. 'ישראלי בפאריס' מתאר ישראלי שעבר לגור בעיר, וכבר שנים הוא מתעקש להיות יותר צרפתי מצרפתי, כפי שהוא מבין את המושג. 'נהג מונית' מתאר נהג של מונית שירות שמתעב את נוסעיו עוד בטרם הכירם. כשהם מתלוננים על מוזיקה שהוא משמיע בקולי קולות, הוא מחליט שלא מגיעה להם המוזיקה המזרחית הטובה, ומבקש להעניש אותם. "הוא מסובב את כפתור הרדיו. ”פרלוד ופוגה מאת יוהאן סבסטיאן באך“, אומרת הקריינית. הוא ממתין עד שנשמעת המוסיקה. ובעוד רגע הוא בא לכלל מסקנה שהיא ראויה לחפצו, ומייצב את התחנה. ומוסיקת־העונשין של באך טסה במהירות מאיימת לתוך שפלת החוף". אל הדיוקנאות המשעשעים אפשר אולי לצרף גם את 'נערת זוהר', המלגלג על הדו-פרצופיות שביחס אליה, מצד אחד זלזול גורף, ומצד שני תיעוד כל צעד שלה.

יוצא דופן הוא הדיוקן האחרון, 'איש השנה', שנושא מסר שכולו תום ותקווה. אדם אחד, המייצג את האנשים הטובים כולם, מסייע למספר שמכוניתו נתקעה בליל גשם, על חשבון תכניותיו שלו, מבלי לבקש תמורה, ואפילו את שמו הוא מסרב לומר. "אילו אמר את שמו אצא ידי חובת־תודה לאחד־נדיב, הראוי שאחזיר לו מידה כנגד מידה. באין לו שם אהיה אסיר תודה לאלמוני ,ואחזיר מידה כנגד מידה לאלמוני אחר".

הספר כולל גם מספר דיוקנאות שעיסוקם השלמה עם הגיל – 'אדם מבודח במסיבת גן', 'שיבת זוהר ליד גלגל המזל', 'אשה בכסא נוח על שפת הים'; אחד שאינו קשור לישראליות – 'צעיר לא זועם הולך לאפריקה'; ואחד – 'חוזר בתשובה' – שבו אדם מגיע לבית כנסת ביום כיפור רק כדי לרצות את אביו, וכשהוא מעיין במחזור הוא מוצא עצמו עורך חשבון נפש באשר למעשיו.

הספר קצר אך הסקירה מתארכת. הסיבה לכך היא ההנאה המרובה שלי ממנו, והנסיון להביע ולו מעט מן העושר שבו. מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן, ומן הסתם לא הייתי זוכה לקרוא אותו לולא תיבת האוצרות של פרויקט בן-יהודה. הספר כולו, יחד עם יצירות נוספות של נתן שחם, מהסופרים הישראלים החביבים עלי, מצוי בדף היוצר באתר הפרויקט. ההחמצה היחידה, במקרה זה, היא היעדר רישומיו של יחזקאל קמחי, כמובטח על הכריכה.

אסיים בציטוט שאהבתי מתוך 'חלוץ זקן':

לא, אין הוא זקן עד כדי כך שיאמר כי אדם נבחן רק על פי הספרים שהוא קורא, אך קשה להיות קרוב אל אדם הקורא ספרים אחרים כל כך. אכן, בנו הוא אדם יקר, עובד חרוץ, חייל טוב ומן הסתם גם בן נאמן לעמו, אבל דומה, שבלי הספר העברי הוא חסר משהו. ניתנת האמת להיאמר, לפנים גם בני דורו שלו אמרו: ספרים יש די והותר אצל היהודים ואילו ידיים יש מעט. אבל היום, כשהידיים כעשיו, הלב מבקש שהקול יהיה קול יעקב. הוא יצא מבית מלא ספרים לעבוד את האדמה. עתה הגיעה השעה להחזיר את הספר העברי. ולא סתם ספר – אלא ספר המדבר אליך כאילו הוא בטוח שיש לך נשמה יהודית גדולה, ולא חשוב כלל שיש לך ידי עשיו. אם נוהגים כך כאילו אתה בעל־נפש, על כורחך אתה כזה. כדי שלא לבייש.

שישים שנים חלפו מאז נכתבו הדיוקנאות, והם מלאי חיים, רעננים ורלוונטים גם היום.

מומלץ ביותר.

ספרית פועלים

1968

יצחק שלו מספר את סיפור התבגרותו של ילד ירושלמי בתקופת המנדט. הוא מתלווה אל אורן גיבורו, בן דמותו של הסופר, מגיל ארבע ועד סיום בית הספר היסודי בגיל ארבע-עשרה. אורן, שגדל במשפחה מעט יוצאת דופן – תחילה חילונית בסביבה דתית בשכונת בית-ישראל, ואחר-כך אשכנזית בסביבה ספרדית בשכונת יגיע-כפיים – הוא ילד חושב, חברותי, מעט פנטזיונרי. גופו בירושלים ודמיונו באיים רחוקים, חווה הרפתקאות בנוסח ז'ול ורן ודניאל דפו.

שלו מתאר את ההווי החברתי של התקופה, כפי שהוא מצטייר בעיניו של ילד עירני לסביבתו. הוא מספר על משחקי ילדות, על דמויות משפיעות, על חברים שהיו חלק מחייו (תוך שהוא מספק הצצה אל שעלה בגורלם בבגרותם). אנו יוצאים עם אורן ועם חבריו אל השדות, אל הפעולות בתנועה, אל בית הספר, וחווים איתם מעשי קונדס ומשברים, אהבות ראשונות ומריבות. בנוסף לחיי היומיום בירושלים, אורן זוכה לבלות חופשה ארוכה אצל קרוביו בעמק יזרעאל, ואנו נוסעים אתו ועם הרכב המוביל חלב מן העמק לירושלים בדרכים המסוכנות, ומתנסים בעבודות חקלאיות.

יותר מכל אוהב אורן לצייר ולכתוב, ובין אם יבחר להיות איכר או שדרכו תוביל אותו אל יעדים אחרים, ברור לו שלא יחדל לכתוב. בחלומו זה הוא מוצא עידוד בדבריו של מחנכו, שליווה אותו כדמות משפיעה ומכוונת בכל שנותיו בבית הספר. "תהיה דרכך בחיים אשר תהיה", אמר המחנך, "אך אל־נא תשכח את כשרונך… אַל תזניח את הכתיבה. כתוב גם בלא שתידרש לעשות כן על־ידי מורה…". המחנך הוא גם זה שמנחה אותו בעיצוב אופיו כסופר, כשהוא אומר לו: "כתיבה של אמת היא זו שכותב אדם בדרך משלו, בסגנונו שלו, על דברים שראו עיניו ונגעו ללבו, ולא אותה כתיבה שאינה אלא חיקוי לכתיבתם של אחרים".

על מה יכתוב אורן כשיחדל לחקות סופרי הרפתקאות?

"הוא לא יכתוב על האוקינוס השקט, אבל יכתוב על אותו אגם־מים זעיר בשכונת בית־ישראל שהיה לו פעם כים גדול. הוא לא יכתוב על ציידי־אריות אנגלים ביערות אפריקה, אבל יכתוב על אייבי שצד שועליו בהרי יהודה. הוא יכתוב על זיוה שצייר לה הררי כּלניות. על הלנה הרופאה שהפיחה חיים ברגליו המתות. הוא יספר על פלח הנהג בחשכת הרי שכם, בין שודדים ורוצחים, משום שהכרח להביא את חלב העמק לירושלים. הוא יספר את סיפור חייה הקצרים של רחל המופלאה, יפת הצמות, שעיניה כעין האגוז וזמרתה מלווה את זריחת החמה. על מה יכתוב עוד?

הוא יכתוב על עץ־פלפל אחד בשכונת יגיע־כפים שתחתיו יושבת זקנה ספרדיה וחורכת בשר על שפודים. על נערה קטנה אחת בשם ויקטוריה יכתוב, זו הקוראת לתוכּי הירוק שבכלובה בשם “אמיגוֹ מיוֹ” ושהתוּכּי הירוק עונה לה בקריאה משולשת: אמיגו, אמיגו, אמיגו מיוֹ"…

הוא יכתוב על “קבוצת האי”, על צבי ואבשלום. על שרה אהובת ילדותו המיטיבה לקפוץ מן הגובה.

ממתינות בתורן לכתיבתו אף שתי עינים שחורות שנקודות קצף לבן בקצותיהן, וששׂערות־כסף אציליות חופפות עליהן מלמעלה: עיני מחנכו הפקוחות על חייו למן הימים שלימדוֹ בהשכמת הבוקר ועד הימים האחרונים. תורן של עינים אלוּ אף הוא יגיע. ואולי יקדימו את האחרים העומדים עמהן בתור.

אל אלוהים, מה רבים הדברים הקוראים לכתוב עליהם, ואיך ימלא רצון כולם? היהיה כוח בידו לכתוב על הכל בלי לקפח דבר?

עליו לנסות.

הוא יכתוב.

יכתוב על מעיין מפכה בצלילים שברווזים כחולים וזהובים שטים בו. יכתוב על צמרות האיקליפטוסים שבחורשת עין־חרוד".

על כל אלה ועוד כתב יצחק שלו בחן רב ובכשרון ב"ילד היה בירושלים". הספר מסווג כמיועד לקוראים צעירים, אך מצאתי בו קסם חוצה גילים.

אשוב ואמליץ על שני ספרים נוספים שלו, שגם הם אינם מפליגים אל מחוזות רחוקים ודמיוניים, אלא מתרחשים בכאן ובעכשו, "תחת התות" ו"פרשת גבריאל תירוש".

את הספר קראתי בתיבת האוצרות של פרויקט בן-יהודה. אמנם החמצתי את רישומיו של גיורא כרמי שלא עלו לאתר, אבל ברשת מצאתי את תמונת הכריכה שצייר ועיצב.

מענג ומומלץ.

עם עובד

1975

יש משהו מיוחד וצובט לב בקריאת "שערי עזה", שראה אור ב-1960, דווקא בימים אלה שאחרי שמחת תורה 2023. משפחת עולים מאיסטנבול נשלחת בשנות החמישים להאחז במושב על גבול הרצועה, בלבה של שממה ובסמוך לאוכלוסיה עוינת. בני משפחה אחרים, שעלו לארץ כמה שנים קודם לכן, מתגוררים בתל אביב, וחששותיהם טרם העליה זכו להרגעה: "יש לנו שביתת הנשק, והוא השלום שלנו. רק יריות זעיר שם בקצות הארץ, ובטבורה יכול אדם לשבת בשלווה". יושבי הספר, לעומתם, מתמודדים לא רק עם קשיי המחיה בארץ הקשה, אלא גם עם בעית הפדאיון, המסתננים, המנתצים בתים ורוצחים את תושביהם. אם אור היום מצליח לפוגג את החששות, הלילות מעוררי יראה, כפי שמתארת אחת הנשים: "אַה, לילות שבכאן, קול הלילות שבכאן! ביום הכל דהוי, הכל אפור, בכל כאילו עוטה מסכה שקטה, המסתירה את האמת – ובלילה נושרת מסכת הרמיה – כמו מפעירים לנו את האדמה מתחת לרגלינו". בן הקיבוץ הסמוך למושב אינו מאמין בכוחו של הצבא להביס את המסתננים או למצער לסייע לישובים: "כמו אז כן היום. אנחנו, שבלי המדים, לא נותנים להם להתקדם. שאנחנו לוחמים ופרטיזנים ויודעים המלאכה. ולא הם, הטירונים, שהשתפשפו שלושה חדשים. עד שהם מתגלגלים ובאים בכל הכבוּדה שלהם וברעש גדול ומעירים את כל גמלי עֲרָב, אנו כבר הודפים… זהו… הם בגרילה, וגם אנחנו צריכים בגרילה". כיבוש סיני במבצע קדש מעניק לתושבי האזור אשליה רגעית: "ברוך השם, כולם בריאים ושלמים, ובלי פחדים, ובלי גבול, באמצע המדינה". העלילה אינה נמשכת מעבר לנקודת זמן זו.

שושנה שרירא מספרת סיפור משולב של ההתישבות ושל אשה צעירה אחת חסרת נחת וחסרת מנוח. אתי, יתומה מאב, חיה עם אמה ועם שלושת אחיה הצעירים באיסטנבול. דודתה שרה, רווקה זקנה במונחי הזמן, היא המפרנסת אותם. המרי שלה בסביבתה ובגורלה התבטא כבר בילדות כשבחרה לעצמה את השם אתי כקיצור שמה אסתר, למורת רוחה של הסביבה שנהגה לבחור קיצורים אחרים. בהמשך הרשתה לעצמה חרויות, שעל פי מוסכמות זמנה וסביבתה היו בגדר שערוריה, כמו יציאה מן הבית והסתובבות ללא תכלית במקומות שאינם נאים לנערה, פניה ישירה אל זרים, התנערות מעבודות הבית, וכיוצא באלה. כדי להגשים את מאוויה, שלמען האמת אינם ברורים אפילו לה, היא מתעלמת מאהבתה לאברהם, חברה מילדות והמיועד לה, רומסת את רגשותיה של שרה שקיוותה להנשא לאלמן אמיד חשוך בנים, שבא מתל אביב לאיסטנבול לחפש אשה, ומוצאת עצמה נשואה לא באושר, מתגוררת במקום שאינו לרוחה, ויולדת למגינת לבה בת אחר בת. למרות שאתי מפונקת, אנוכית והרסנית, הלב בכל זאת יוצא אליה, ומזדהה עם מאבקה בכבלים החברתיים שלתוכם נולדה. כך, לדוגמא, כשהיא מתפרצת אל בית אמה אחרי החתונה ומטיחה בה, "את ודודה כולכם עשיתם הקשר נגדי! שמא מקנת כספו אני, ולא בן אדם?", אי אפשר שלא לחמול על נערה צעירה שנקלעה בעיוורון אל מציאות שלא ציפתה לה. כשדודתה שרה, שהיא טיפוס הופכי, כולה טוהר וצייתנות, אומרת לה, "העיקר הם הבנים. הבנים, אני אומרת לך, קודמים לכל. אפילו לחיים שלנו, שמה אנחנו? נשים אנו לבתינו ואמהות אנו לילדינו, וכל מעשינו לבית ולמשפחה. שכּל כבודנו בבית פנימה…", אתי מתמרדת בלבה ובקול אומרת, "מה פתאום אני כלום?"

הסופרת מיטיבה לתאר את חיי הקהילה באיסטנבול ובארץ, את יחסי הגומלין בין המשפחות ובין הדמויות הנפרדות, ואת מערך האמונות שמכתיבות את התנהלותן. היא משקיפה על החברה הישראלית המתהווה, ומצביעה על עימותים שיילכו ויחריפו על רקע דתי ועדתי ועל רקע פערים חברתיים וכלכליים. נדמה כי לא הרבה השתנה בלמעלה משישה העשורים שחלפו מאז ראה הספר אור.

מעבר לאקטואליה, "שערי עזה" הוא פשוט ספר מצוין. הדמויות אמינות, אנושיות מאוד, בעיקר אלה של אתי, שרה ואברהם, אבל גם של אלה שכרוכות בהם, והשילוב של סיפור משפחתי עם סיפור לאומי מעניק לקורא ספר שהוא גם מהנה, גם מעניין וגם מעשיר ומעורר מחשבה. השפה אולי התיישנה מעט, אבל ליחו של הספר לא נס.

מומלץ מאוד.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן יהודה.

עם עובד

1960

הסופר עמוס גפן מתכנן לנצל את היעדרותה הזמנית של אשתו מן הארץ לשתי מטרות. אחרי דחיות של שנים דירת בני הזוג תזכה לחידוש פניה באמצעות סיד וצבע, ואחרי התמהמהות ארוכה הספר שעמוס כותב יגיע לכלל השלמה. מלאכת החידוש מופקדת בידיו המסורות של סמי ששון, שגם לו תכנית משל עצמו. הוא "ממנה" את הסופר למעין ביוגרף שלו, ושוטח באוזניו את סיפור חייו. חדר העבודה של עמוס נצבע ראשון, כדי שיוכל להסתגר בו ולכתוב בעוד סמי עובד בחדרים האחרים, אך בפועל השניים מבלים זמן ממושך בשיחה ובהאזנה לסמי וללבו השפוך.

סמי, שגדל בעוני, נשלח לעבוד בשוק בעודו ילד. דודו, אחי אמו, שינה את גורלו, כשלקח אותו מן השוק לעבוד בבית מלון. כשהתבגר נישא סמי לחביבה, ונולדו להם שני ילדים. כיצד הגיע מעבודה מכניסה ומוערכת ומחיי משפחה לעבודת כפיים מפרכת מסביב לשעון ולחיי בדידות? על כך הוא מספר בהמשכים לעמוס, לעתים נאלם דום ואינו מסוגל לדבר על הכאב, לעתים מבקש לשפוך את לבו ולזכות באהדה או לפחות באוזן קשבת.

נדמה שאין שום דבר משותף בין שני הגברים, אך אט אט, בעוד הסייד מגולל את סיפורו, מתברר עד כמה הם דומים. אולי משום הדמיון הסופר אינו מסוגל לקיים את החלטתו להסתגר ולכתוב, אלא נמשך אל המטבח, להכין קפה לשניהם ולשמוע את קורות חייו של הסייד. שניהם חוו משבר בנישואיהם, וכל אחד בחר פתרון אחר. שניהם אינם רואים נחת מילדיהם, כל אחד בעוצמה אחרת. כמעט באִמרת אגב, לקראת סיום, מזכיר הסופר את עיסוקו של אביו, וקושר עוד חוט סמוי בינו ובין האדם שמולו.

למרות החשיפה שסמי חושף את עצמו ואת נפשו, לא הכל ברור ומפוענח. האם הוא מציג גרסאות שונות של המשבר של חייו משום שהוא מבקש להגיע לגרסה "ספרותית" שתנעם לשומע ותפתה אותו להפוך את סיפורו לספר? האם בכלל אירעו הדברים כפי שהוא מתאר אותם, או שנפל קורבן לקנאה ולחשדות? חנוך ברטוב מותיר את הדברים בסימן שאלה, וטוב שכך.

למרות הכאב השפוך על הספר, לא נעדרים ממנו גם חיוך והומור. אלה באים לידי ביטוי, בין השאר, בפתגמים הרבים שסמי משבץ בדבריו, כשהוא טוען בלהט שהם מורשת אמו מסוריה ולא הומצאו על ידו. בשיחה אתו סיפר ברטוב עד כמה נהנה לברוא את הפתגמים יש מאין. השיחה, אגב, מעניינת מאוד, וכדאי להאזין לה בגמר הקריאה.

באחת השיחות הראשונות בין עמוס וסמי, ממליץ הסופר לסייד לא לשפוך את לבו בפני סופרים. "תשמע אותי", הוא מזהיר אותו, "הסופרים רשעים כולם". אמירה זו מהדהדת גם בסיפור הקצר "קריאה עיוורת", שנכלל אף הוא בספר. סופר, ששמו הולך לפניו, מספר על אמו, ועל הקושי שלה להתמודד עם הדברים שכתב בנה על משפחתו. "שוב ושוב ממלא אותה הכתוב אי נוחות, לא אחת איזה צער, שהיא כומסת בלבה. הכל אינו כפי שחייהם היו באמת […] לוחשת לא אחת בלבה: הוא לא הבין כלום. בכלל לא הבין שום דבר". סיפור זה נכלל בקובץ – המומלץ – הקרוי על שמו.

חנוך ברטוב כתב בעדינות וברגישות את סיפורם של שני הגברים, ובסגנון מינימליסטי ברא עולם שלם. מומלץ מאוד.

הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה

זמורה ביתן

2001

"הוא הלך בשדות" הוא בליבתו סיפור אהבתם של אורי ושל מיקה. אורי הוא הילד הראשון שנולד בקיבוץ גת העמקים; מיקה היא מילדי טהרן שהגיעו לארץ ב-1943. אורי הוא בנו של וילי, מן המיוחסים בקיבוץ; מיקה הגיעה לארץ בגפה בהשפעתו של וילי, וויתרה בכך על התקווה לאתר את משפחתה שנעלמה. "הם הנם עדה חזקה ומסוגרת של אנשים שטוב להם זה עם זה – אך מה לך ביניהם?", תוהה מיקה על מקומה; "בפשטות מובנת מאליה סבר וקיבל היותו נקודת מוקד בחייהם של רבים", כותב המספר על אורי. מיקה היא חיישנית, חרדה, מצולקת; אורי, אב טיפוס של "הצבר" הוא מנהיג, איש רֵעים. אורי, שחוזר לקיבוץ אחרי שתי שנות לימודים בכדורי, מגלה שאביו החליט להתגייס, שהוריו חיים פחות או יותר בנפרד ואמו נקשרה אל חבר קיבוץ אחר. אולי משום כך, ואולי משום שהפכים נמשכים, לבו יוצא אל מיקה. אבל אחרי תקופה קצרה של אושר הוא קם ועוזב. הפלמ"ח קורא לו, והחובה קודמת לכל, כך הוא מסביר למיקה, שכל רצונה הוא בפינה משלה ובאינטימיות זוגית.

זהו גם סיפורו של הקיבוץ, אותה ישות ערטילאית העומדת מעל היחיד וצרכיו. "הקיבוץ […] הוא משהו המתיך את חבריו והופכם יחידה בעלת מהות חדשה", ומי שאינו "מותך" אל הקולקטיב דינו להדחות.

וזהו גם סיפורם של רותקה ושל וילי, הוריו של אורי, שהוא דומה לסיפורם של הצעירים, כאילו אין מנוס מן החזרתיות הבין-דורית. תפיסתו של וילי, שהוא כאמור מן המיוחסים בחברה שהיא לכאורה שוויונית, את הקיבוץ היא תפיסה של בית, של דרך-חיים: "מתוך שידע כי חייו הם בקיבוץ ולא בשום מקום אחר, ראה לבנותם בתבונה, בחסכון כוח ולב, מתוך התכוונות למטרות החשובות, מתוך חתירה לעיקר, מתוך רצון לשלב מכסימום של אפשרויות חיים לתוך המסגרת האכזרית, המרבה תביעות ודינים של הקיבוץ". רותקה, שהלכה אחריו, קמה יום אחד ועזבה, אחרי מותו של אחד משלושת הילדים הקטנים בקיבוץ. "נתברר לה לרותקה כי במרכזו של עולם היה אורי, שהוא היה תכליתם של החיים", וחייו של בנה חשובים היו לה יותר מן העקרונות הקיבוציים. אחרי שנתיים חזרה, והפכה לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ בזכות עצמה, אבל "כתם" עזיבתה דבק בה. בדומה לבנו, גם וילי הוא בן זוג נעדר. תמיד בשליחות כלשהי, בנסיעה, עסוק בענייני הכלל. "כמה טיפשי שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות, וגסות רוח ואכזריות לגבי אשה", מהרהרת רותקה המנסה לקרב אליה את מיקה, כשהיא מנסה לנסוך בה את האמון שקוצר הרוח והיאוש של הנעורים עתידים להתחלף בתבונת הבגרות והנסיון.

אורי, שהלך בשדות, לא יגיע עד כאן, ואינו נושא בלבו כדור עופרת, כמאמר שירו של אלתרמן "האם השלישית", שהיווה השראה לשם הספר. אבל אורי ייהרג חודשיים אחרי שהצטרף לפעילות הפלמ"ח, ומותו, הידוע כבר מן העמוד הראשון, מרחף כצל דואב על העלילה כולה.

בספר מורכב, איטי, מהורהר, משה שמיר מתאר את החברה הקיבוצית בשנים שלפני המדינה, בורא פסיפס של דמויות, ועוסק ביחסים זוגיים וביחסי הורים-ילדים, כמו גם ביחסים הטעונים בין החברה הארץ-ישראלית ומי שבאו מ"שם". את העלילה ניתן אמנם לסכם במשפטים ספורים, אבל עיקר העניין כאן הוא במה שמתרחש בנפשותיהן של הדמויות, ושמיר מיטיב לנבור בהן. שפתו של הספר מיושנת, מפותלת ומקשה על הקריאה, אך צפון בה יופי רב ומתגמל.

הספר כולו מצוי בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ עד מאוד לקריאה.

עם עובד 2006

(ספרית פועלים 1947)

אודה, וקצת אבוש, שמעולם לא קראתי את "יבגני אונייגין". רומן בחרוזים? לא בשבילי. דברו איתי במשפטים ארוכים וחופשיים מכבלי חריזה. אבל הגיע התרגום החדש ואתו ההזדמנות להתנסות בסוגה פחות שגרתית. גיליתי פנינה (כן, רבים גילו אותה לפני, אני רק הצטרפתי למועדון). מבלי משים מצאתי את עצמי קוראת אותו שלוש פעמים ברצף. בפעם הראשונה בחרתי בקריאה ללא הסחות דעת, והתעלמתי כמעט כליל משפע הערות השוליים שכתב המתרגם זאב גייזל. בפעם השניה ניסיתי לקרוא את ההערות בלבד – מרחיבות ומאירות עיניים –  ונסחפתי אל הטקסט כולו. ובפעם השלישית, כשרציתי לבחור ציטוטים לסקירה, גיליתי בסיפור פכים שחמקו ממני קודם לכן.

הספר, שראה אור לפני מאתים שנה (פחות שנתיים), זכה לאינספור ניתוחים דקדקניים ופרשנויות שונות, להתייחסות כאל אנציקלופדיה של רוסיה, ולמעמד של רומן פורץ דרך. דרך דמותו של אונייגין, צעיר משועמם שאינו מוצא תכלית בדבר, פושקין מתאר את החברה הרוסית של זמנו, והטקסט שופע אזכורים שהיו ברורים לקוראי זמנו ונזקקים היום לפרשנות שהמתרגם מספק. חשוב לציין שהטקסט מהנה מאוד ומובן גם בנפרד מן ההערות – האופי האנושי לא עבר מהפך בשנים שחלפו מאז הכתיבה – אבל מכיוון שהקשרים רבים חומקים בלעדיהן מומלץ בהחלט לקרוא אותן (ותמיד מהנה ללמוד דברים שלא ידעתי או שלא הייתי נותנת את דעתי עליהם, כמו לדוגמא משמעותם של שמות פרטיים ומקומם בספרות ובתרבות, או כי העובדה שאונייגין שותה קפה מעידה על חריגותו לעמת ההעדפה הכללית של תה).

בליבת הסיפור, וליתר דיוק אחת מליבותיו, סיפור האהבה בין יבגני וטטיאנה. כשהיא שופכת את לבה בפניו, הוא מגיב בנאום שכלתני צונן. כשהיא כבר נשואה ומחוץ להישג ידו, המצב מתהפך.

הו בני אדם! מימי חווה

הלכת הכלל שלא נקטעת:

מה שניתן – משעמם.

שוב הנחש קורא לכם

לבוא אתו אל עץ הדעת.

רק פרי אסור לכם נכסף –

ואין גן עדן בלעדיו.

כעת הוא המשתפך, והיא המכבה את תקוותיו.

לצד שפע הנושאים בספר – פושקין מחווה דעתו על חברה ועל ספרות, כותב על מלאכת הכתיבה ועל הפרסום, מנתח את אישיותם של גיבוריו, משיא עצות ועוד – הסופר משלב את עצמו ואת חוויותיו בטקסט, ושובר את המחיצות בינו ובין הקורא. סגנונו מפוקח, שנון, דיבורי ופיוטי גם יחד. האיורים המלווים את הספר הם פרי עטו.

במקום לספר על הספר, הנה כמה ציטוטים לטעימה.

על יבגני אונייגין שהגיע לבגרות:

הוא בתספורת המפוסלת,

בלבוש הדנדי המושלם – סוף-סוף יצא אל העולם.

בצרפתית דיבר ברצף

וגם כתב בה בלי שגיאות,

כמו כן ידע לקוד קלות,

רקד מזורקה בכל נשף…

זה לא מספיק? ציבור נאור

פסק שהוא שופע אור.

מקדים תרופה למכה:

בזה אצביע על השוני

שבין אונייגין לביני,

וכך אמשיך לנהוג. אחרת

את דיבתם המתוחכמת

יפיצו מו"לים לקוראים:

יאמרו שיש דמיון מדהים

בינינו, תכף יעלילו

שדיוקני קשקשתי כאן,

כמו ביירון (רחמנא ליצלן),

פייטן הגאווה. כאילו

משוררים לעדי עד

כותבים רק על עצמם בלבד.

על הרומנים הרומנטיים שטטיאנה קוראת:

באילו תשומת לב ולהט

רומנים היא קוראת עתה,

באיזה צימאון בולעת

את המִרמה המפתה!

אחרי תיאור בוגדנותם של חברים ומכרים:

אם כן, במי תדבק רוחנו?

מי לא יבגוד, לא יאכזב?

מי בהתאם למידותינו

יסדיר את פעימות הלב?

מי דיבתנו לא זורע?

מי בכל דרך יסייע?

מי לנו על כל חטא יסלח?

מי מאתנו לא יברח?

אל תחפש את צל הרוח,

ממש פשוטה ההלכה:

קוראִי, תאהב את עצמך!

על עצמך תבנה בטוח –

זה האובייקט הכי מתאים

לאהבות ואמונים.

אחת הפניות המשעשעות אל הקורא:

קור מפצפץ – מגיע חורף,

ובשדות מכסיף הכל

(ציפית שאחרוז בעורף?

הנה לך; אתה גדול!)

ולסיום, מחשבה על חיי הנצח של המשורר:

היתכן – תקוות העוני –

יצביע פלוני בן אלמוני

על דיוקני כדי לספר:

היה היה זה משורר!

אם כן – את תודותי קבל נא,

חסיד המוזות השלוות,

שמילותי הנישאות

בזכרונך עוד תתנחלנה,

ושידך תרענן

זרי דפנה של הזקן!

זהו התרגום הרביעי של הספר לעברית. כאמור, לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל הצצתי כעת בתרגומו של אברהם לוינסון, שעלה לפרויקט בן יהודה ונראה אף הוא נאמן למקור. קריאה במקביל בשני התרגומים מדגימה עד כמה מלאכת התרגום, בפרט בתוך הסד של החריזה, מורכבת ומאתגרת. נהניתי מאוד לקרוא את זה של זאב גייזל, ולכן אסתפק בו.

מומלץ מאוד.

Евгений Онегин – Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин

שוקן

2023 (1825)

תרגום מרוסית: זאב גייזל

בעקבות קריאת "סוד אחיזת העיניים" של מאיר שלו, ששניים מפרקיו עסקו בהרחבה ביצירתו של נחום גוטמן, התעורר בי החשק לקרוא עוד משל האחרון. בתיבת האוצרות של פרויקט בן יהודה מצאתי את "ביאטריצ'ה".

ביאטריצ'ה היא כלבה פריזאית ששכלה את כל גוריה. בגן החיות של פריז כלוא גור אריות צעיר שאמו מתה. הכלבה-האם האבלה והגור היתום מרכיבים משפחה חדשה. סביב הצמד הזה טווה גוטמן סיפור מורכב וססגוני, שתחילתו בחמור שאולי, ואולי לא, לקה בכאב שיניים, המשכו בהיקסמותו של הסופר מפריז ובמגוריו בבית רועש שעל גגו עוברת מדי כמה דקות רכבת, וסיומו בטרגדיה חייתית. בין כל אלה הוא עוסק בנאמנותם של בעלי החיים ובבוגדנותם של בני האדם, בהתערבותו של האדם בטבע, ובגן החיות כגיהינום (ולא בכדי נקראה הכלבה ביאטריצ'ה, כשם אהובתו של דנטה).

לדמות האם וליתמות, כפי שציין שלו בספרו, מקום משמעותי ביצירתו של גוטמן. כאן הן באות לידי ביטוי ביחסה  האימהי של הכלבה אל הגור, ובתיאור מותה של הלביאה: הַלְּבִיאָה שָׁכְבָה כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹכְבוֹת כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁמֵּתוּ: בְּפָנֶיהָ הָיְתָה הַבָּעָה שֶׁל אֵם אֲשֶׁר חָשְׁבָה לִפְנֵי מוֹתָהּ: “אֲנִי גָּמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי. אֲנִי עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶׂיָּכֹלְתִּי. אֶת הַשְּׁאָר אֲנִי מַפְקִידָה בִּידֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ”. ושוער גן החיות אומר למראה הכלבה המלקקת את הלביא הפעוט: " לֹא בְּשֶׁל חֲלָבָהּ הַמֻּעָט רָצִיתִי בָּהּ. חֲלֵב כַּלְבָּה קְטַנָּה אֵינוֹ מַסְפִּיק לְגוּר אֲרָיוֹת. אִמָּא רָצִיתִי לִמְצוֹא בִּשְׁבִילוֹ, אִמָּא שֶׁתְּחַמֵּם וּתְחַנֵּךְ אוֹתוֹ. מִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם נְמוּכָה שָׁוָה לְמִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם גְּבוֹהָה, הַאִם לֹא כַּךְ, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר?"

בשנת 1934, שמונה שנים לפני כתיבת "ביאטריצ'ה", הופיעה בעיתון דבר הידיעה שלמטה, שיתכן שהיוותה השראה לסיפור.

גוטמן, כרגיל, מספר בקלילות לכאורה סיפור שמצטייר כמיועד לילדים, ומעטר אותו באיורים מלבבים, אך הישענותו של מקורות מסורתיים ותרבותיים ושפע הנושאים כבדי הראש השלובים בו עושים אותו ראוי עד מאוד לקהל המבוגר, שיוכל למצוא בו פנים רבות, ולהעריך את שילוב הטרגי עם הקומי. פרופ' זיוה שמיר כתבה אודותיו מאמר מקיף ומעניין.

"ביאטריצ'ה" נעים מאוד לקריאה ולהעמקה.

עם עובד

1942