תגית: פרויקט בן-יהודה

שלושת הסיפורים המרכיבים את "מסיפורי היום השני" ראו אור לראשונה בשנים 1955-6, וקובצו עשור אחר-כך בנוסח חדש.

"גשם נדבות", הארוך מבין השלושה, מכנס יחדיו שבעה אנשים זרים לנסיעה לילת משותפת במונית מבאר-שבע לתל-אביב. כששלולית שנגרמה בשל גשם שוטף משתקת את המנוע, הם מגששים לעצמם דרך בכבישים בוציים, ומתארכים בישוב עולים. "מעשה בלתי רגיל" מתאר החלטה ספונטנית של גבר, ששקע בשגרת עבודה ומשפחה, להצטרף למסיבה עם חברים מן העבר מבלי להודיע לאשתו, שמא תטיל וטו. השעות הספורות שתוכננו לבילוי הופכות ליממה, כולל מעשים שהוא מתחרט עליהם תוך כדי עשייתם. "יד ושם" הוא סיפור קורע לב אודות מאבק על מתן שם לתינוק. מצד אחד ניצב סבה של היולדת, שמבקש להנציח את נכדו שנרצח בשואה. מן הצד השני ניצבים הנכדה ובן זוגה, שמבקשים לתת לבנם שם ישראלי ולא שם גלותי.

אהרן מגד אהוב עלי במיוחד בשל יכולתו לספר סיפורים משמעותיים באמצעות אנשים אפורים וארועים שגרתיים. "גשם נדבות" ניצב על קו התפר שבין האידיאולוגיה של הקמת המדינה לתחושה שכל אדם לעצמו וזוכה מי שיודע לנצל הזדמנויות, כי "מגיע לי". הוא גם מאיר בחמלה את מצבם של עולי צפון אפריקה, שנשלחו אל הנגב בתנאים לא תנאים, כדי שיבנו לעצמם איכשהו פרנסה ורווחה. בתוך סיפור קצר מגד מצליח לאפיין במדויק כל אחת מן הדמויות הרבות, כולל הדינמיקה שביניהן. "מעשה בלתי רגיל" נע גם הוא בין הנוסטלגיה של ההגנה והעצמאות לשגרה המסעירה פחות, ומספר על הקושי להשלים עם אורח החיים החדש. "יד ושם" סובב סביב שאלת השורשים. האם סירובם של ההורים להנציח את הנכד המת בשמו של בנם פירושו שהילד יגדל ללא עבר, ללא אבות קדומים וללא קשר למשפחה שהיתה ואבדה?

מגד חביב עלי גם בשל סגנונו. לשונו, בעיקר באותן שנים בהן נכתבו הסיפורים, היא תערובת של שפה עדכנית עם מלים גבוהות ונאות, ועם המצאות שנראה שהוא ממציא תוך כדי כתיבה כדי לדייק בתיאוריו. מן המלים שבספר זה התחבבה עלי "טפלילית", הֶלחם של טף עם לילית, הווה אומר "שמרטפית", זו שמוזמנת להשגיח על הטף בלילה.

הנה אחד מן התיאורים היפים בסיפור הראשון: "המכונית החליקה על פני הכביש, שהיה רחוץ עוד מגשמי היום, ופנסיה המישוּ את האפילה הלוך ודחה לפניהם, והיו מריצים לצדדים צללים ארוכים עד אין סוף של עמודי טלפון, גבעות ותלוליות, שנסוגו בקשתות רחבות מאוד לאחור; ואילו מעבר לתחום זה שררה חשיכה מוחלטת, מעובּה, ללא סימן של שמיים וארץ. בראשונה נתתי דעתי על הדרך, להבחין, על פי ציוּנים שאני שומר בזכרוני, היכן אנו עוברים, אך עד-מהרה נואשתי מכך. אותה חשכת-לילה היתה פּרוּשׂה על הכל, ואותם צללים ניסוֹטו לאחור, עד כי דומה היה שהעולם הולך-סובב סביבנו במעגל, חזור וסבוב וחזור. המהמורות שבכביש נדמו כשקעים עמוקים, והגבשושיות כּתּילים גבוהים, ומשונה היה שהמכונית אצה על פני כל אלה ללא תקלה".

את הסיפורים הורדתי מפרויקט בן-יהודה, תיבת האוצרות הבלתי נדלית.

ספרית תרמיל

1965

כותרת משנה: מרדף המתחיל בשבלול ומספר על הדוֹטוֹרֶה שמחפש את החלק השני והוא סיפור מיוחד ממלחמת העצמאות

ימים אלה שביליתי בבאר־שבע בין הבנים והבנות, אני לא רוצה לשכוח אותם. אם אני חושב כך עליהם עוד הבוקר – מה אחשוב עליהם כעבור שנים? איך לעשות שהם יהיו בזכרון כולנו תמיד?

נחום גוטמן סופח כצייר לכוחות הלוחמים בקרבות מלחמת העצמאות. את חוויותיו תיאר בספר זה. שמו של הספר וכותרת המשנה שלו מתייחסים למרדף שערך הדוטורה, חוקר שפות קדומות וארכיאולוג נלהב, אחרי חלק שניתק במזיד מאבן לגיון רומאית, אך הסיפור הזה, שצץ ועולה בעלילה בהזדמנויות בלתי צפויות, הוא משני לשאלה שבציטוט למעלה: איך לשמר בזכרון את הצעירים שפגש בכל רחבי הארץ. חודשים ספורים לפני מלחמת ששת הימים כתב גוטמן את הספר, כשהוא משתדל לאזן בין קולו הרגשן לקולו השקול, התרפק בנוסטלגיה מפוכחת על חינה ועל מכאובה של התקופה, וביקש לדעת מה לעשות? מה לעשות, שאותם ימים ישמרו טעמם ולא יישכחו?!

תקופת המלחמה היתה עת של התפעמות מהישגים, תחושה של יצירת בית, וגם עת של כאב גדול על הנופלים הרבים. גוטמן מביע את שתי פניה של המלחמה בסיפוריו, משלב צחוק עם דמע, מתיישב לו בנחת לצייר וחש עם חבריו הצעירים (הוא עצמו כבר היה כבן חמישים) את החלל שנפער בחייהם כשחבר אחר חבר נכרת מחייהם. את הכפילות הזו הוא משקף באינספור דרכים, במונוטוניות שבה מונה חיילת את חבריה שאינם על רקע סיפורו של חייל אחר על קרבות עתירי הישגים; בתמציתיות שבה הוא מסכם ביקור בבית חולים, שם מאושפזים פצועים: "באותו יום ביקרתי גם בבית־החולים. העפרון לא מש מידי – אך לצייר לא יכולתי"; בתיאור הסוודרים המיותמים המקופלים על המדף במחסן, סוודרים שסרגו אמהות, אך לובשיהם, שהותירו בהם סימני מרפקים, כבר אינם; בהתבוננות בפועל דפוס המסדר מודעות אבל, שבהן הוא צריך רק להחליף את השם, כשמדי פעם הוא שולח את ידו לכיסו, מוציא את המכתב, שקיבל לאחרונה מבנו, חוזר וקורא בו; וגם בתחושת הפליאה על הטבעיות שבקיום המדינה: "אנחנו יושבים במרכזה של הכנסיה, שהיא באמצע ירושלים, שהיא טבורה של עולם. כך, בכל אופן, חשבו אבותינו. סביבנו הומה רחש של בחורים השומרים על ירושלים וכובשים את ארצנו מחדש. בחורים שלא ראינו כמותם, לא אצל העותומנים ולא אצל הבריטים. מקסימים בפשטותם, בחירותם ובנכונותם – ואנחנו מקבלים כל זאת – כאילו טבעי הדבר, כאילו זה מובן מאליו. הסבים שלנו, והסבים של הסבים של הסבים, התפללו על כך מאות שנים; איך אומרים? אלפיים שנה!"

תפקידו של גוטמן היה להתרכז בהווה המתחדש, אבל כל מראה מאיר בו זכרונות מחייו שלו, ממלחמת העולם הראשונה בה השתתף, משקיעתו של השלטון התורכי וזריחתו של הבריטי, ומתקופת לימודיו בבצלאל שבה הציור היה יותר מאמנות גרידא: "ממשיכים בויכוח שלנו, בדיבורים או במחשבה בלבד", הוא מספר על עצמו ועל חבריו ללימודים, "על הכוח הרב וההשפעה הגדולה שיש לנוף הסובב כדי לאחד אנשים לקיבוץ אחד, וכי אהבת הנוף יכולה לעשות אותנו לעם אחד, וכי אנו, המציירים אותו, יכולים בתמונותינו למלא תפקיד נכבד במשימה זו".

וכרגיל אצל גוטמן, למרות כובד הראש הסיפור שופע הומור, כולל לגלוג עצמי, תיאורי נוף, צירופי מקרים, פניה ישירות אל הקורא, וכמובן איורים מרנינים שמשולבים בטקסט לבלי הפרד, מסבירים אותו והוא מסביר אותם. התמונה שלמטה, אחת החביבות עלי, היא חלק מן התיאור הזה: כשהגענו לעמדת התותחים לחש לי ידידי קצין התרבות: – פה אוניברסיטה!… בצד הכביש עמד אוטו משא גדול עמוס פגזים. הבחורים נצלו את צלו של האוטו (בו ותחתיו) ועיינו בספריהם. החורים הפעורים של החושות העתיקות בהו בתמיהה אל מול אוניברסיטה זו וקצין התרבות זמזם: "הבחורים שלנו יודעים הכל".

למדתי על קיומו של הספר מ"נחום גוטמן פינת ביאליק" שקראתי לאחרונה, ולשמחתי מצאתי אותו במלואו בפרויקט בן יהודה.

מומלץ, כמובן.

הוצאת מערכות, משרד הבטחון

1968

כותרת משנה: דיאלוג בין ספרות לאמנות

"נחום גוטמן פינת ביאליק" עוסק, כשמו, במפגש האישי והאמנותי בין הסופר והמשורר ביאליק לאמן והצייר גוטמן, ובהשפעת יצירתו ואישיותו של ביאליק על גוטמן. יעל דורון מבקשת לבחון את אופיו וטיבו של שיתוף הפעולה בין הצייר והמשורר הן בהקשרים הפסיכולוגיים־אישיים והן בהקשרים רחבים יותר – אמנותיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים.

ביאליק, המבוגר מן השניים בעשרים וחמש שנים, שיתף פעולה בעבודה ספרותית וחינוכית עם ידידו ש' בן ציון, אביו של נחום גוטמן. על פי תיאורו של גוטמן היה זה ביאליק שזיהה את כשרון הציור שלו בעודו ילד: "יום אחד ישבתי וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחורי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אלי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחורי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות התלהבות: "בן ציון! בן ציון! בוא וראה מה צייר הבן!"". שיתוף הפעולה המקצועי ביניהם החל בשנת 1922 בברלין (על תקופה זו ניתן לקרוא בהרחבה גם בספרה של תמר רותם, "מעבר לים"), והגיע לשיאו ביןהשנים 1926 – 1934. גוטמן אייר את שיריו של ביאליק, את המהדורה החדשה של סיפורי המקרא (המהדורה הראשונה אוירה על ידי גוסטב דורה, וביאליק ביקש לשוות למהדורה החדשה אופי יהודי וישראלי יותר), את האגדות בספר "ויהי יום", את שירי הילדים שלו, ומאוחר יותר עבדו יחד בעיתון דבר לילדים עד מותו של ביאליק ב-1934.

למרות שדור שלם הבדיל בין שני היוצרים, ולמרות שביאליק נתפס כ"כבד" וגלותי יותר מגוטמן ה"קליל" והתל-אביבי, רב היה המשותף ביניהם. במישור האישי התמודדו שניהם עם יתמות בגיל צעיר, ששבה וצצה ביצירותיהם, ושניהם חוו את התהפוכות שעבר העם היהודי בשנות עבודתם המשותפת. ביצירותיהם התיחסו, כל אחד בדרכו, לשאלות כבדות משקל, כמו התוכנית האלוהית, שאלות הגורל ומידת הבחירה, השליחות והסירוב לבצע אותה. שניהם היו מחוברים למקורות היהודיים, לתנ"ך ולסיפורי האגדה, וביקשו דרכים להשעין עליהם את המודרנה. אצל שניהם נמצא טשטוש בין יצירה המוקדשת למבוגרים לבין זו המוקדשת לילדים, ובגבולות בין הפן האליטיסטי לעממי. ועוד.

כך, לדוגמא, כותבת דורון על העבודה על סיפורי המקרא, שגוטמן היסס לקחת על עצמו משום שנדרש לספק איורים חליפיים לאלה של גוסטב דורה המיתולוגי: למרות חששותיו הכבדים של גוטמן העבודה על סיפורי המקרא נעשתה בקלילות ובשיתוף פעולה. גוטמן התפלא על מידת החופש ועל אהבתו של ביאליק את האיורים, כנראה משום שחשב שלביאליק יהיה יחס שמרני והוא יעדיף אומנות ריאליסטית שמתחברת לנושאים יהודיים, ואילו גוטמן היה מזוהה עם הציירים הארצישראליים המודרניים. אופיו של שיתוף הפעולה מעיד שהייתה ביניהם הבנה בתחומים רבים.

נחום גוטמן שלח ידו בכתיבה רק אחרי מותם של אביו ושל ביאליק. ספרו הראשון "בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בּוּלַוָּיָה" החל להכתב ב-1935, וראה אור ב-1939. סגנונו היחודי של הספר עומד בניגוד בולט ומכוון לסלסולי הלשון של אביו, ולכתיבה המאומצת ורבת החיבוטים של הדור שקדם לו. "אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות", אמר, וביקש ליצור דמות של אומן שיצירתו נובעת משפע ולא מתחושה של סבל ומצוקה. עד מותו של ביאליק היה גוטמן אמן חזותי, וב"לובנגולו" שילב לראשונה בין החזותי למילולי. למרות שכתיבתו מתאפיינת בהתנתקות ממליצות הלשון של קודמיו, יצירתו הטקסטואלית נותרה מחוברת לבלי הפרד למקרא ולתרבות היהודית, ויעל דורון מצביעה על דוגמאות רבות לכך. את החיבור הזה, ואת הדואליות שבין המיתי ליומיומי, ניתן לראות בעבודותיו בכל המדיומים בהם שלח את ידו בכשרון רב – רישומים, איורים, תחריטים, ציורים, כתיבה, פסיפסים, תפאורה ופסלי חומר.

כילדה הרביתי לקרוא את ספריו של נחום גוטמן, ומצאתי אותם שובי לב ומגניבים (או המילה המקבילה שבה השתמשנו אז ונשכחה ממני). בקריאה חוזרת כמבוגרת שבתי ליהנות מהם, והפעם גם שמתי לב להיבטים האקטואלים והחברתיים שבהם. ב"נחום גוטמן פינת ביאליק" יש התיחסות נרחבת ומעשירה לרקע יצירותיהם של השניים, שנהניתי לקרוא. פחות דברו אלי ציטוטי הסברים כמו "בבואו לארץ מצטרף גוטמן לציירים המודרניסטיים, ופעילות זו מתפרשת על ידי צלמונה ועפרת כשחרור הליבידו ורצח האב במובן הפרוידיאני", ומה שבעיני הוא ניתוח יתר כמו "החיפושיות המתחפרות בחול מאזכרות את מיתוס הבריאה המצרי". אני מניחה שלקוראים שונים יש העדפות שונות באשר לעומק הפרשנות, ולכן קוראים שונים עשויים למצוא ענין שונה בספר. מכל מקום, התעורר בי רצון לקרוא שוב ביצירותיהם של ביאליק ושל גוטמן, ותודות לתיבת האוצרות הבלתי נדלית של פרויקט בן יהודה אעשה זאת בהקדם.  

כיאה וכיאות, התמונה שעל כריכת הספר היא פסלון של ביאליק, מעשה ידיו של גוטמן, והספר מעוטר בעשרות מאיוריו.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2022

שני אנשים מנסים לעצב את אישיותו של דוריאן גריי: הצייר האלוארד, שצייר את דיוקנו, רואה בו דמות אידיאלית של טוהר רוחני, המשתקף ביפי תוארו, ומפציר בו לשמר את עצמו בדיוק כפי שהוא. כנגדו, לורד הנרי ההדוניסט, שדבר אינו קדוש בעיניו, משתעשע בניסוי פסיכולוגי, ומבקש לעצב את דוריאן ברוח רעיונותיו, שהם מלאי דמיון ונטולי רגש אחריות כלשהו. "יש מעין שעבוד אכזרי ומלבב ביכולת זו להשפיע […] אולי העונג השלם ביותר שנותר לנו בדור מוגבל והמוני כדורנו", מהרהר הנרי, ומפריח אמירות מאולתרות אך מנוסחות היטב באשר לעליונות היופי ולהבלות השכל, מעודד אנוכיות ומעקר כל רגש כלפי הזולת. דוריאן הצעיר, הבלתי מנוסה, הנתון להשפעה והמאוהב בדמות עצמו, מפנים כי חיפוש היופי הוא סוד החיים ותכליתם האמיתית. רעיון זה מעורר בו חרדה מפני השינויים הבלתי נמנעים שתגרומנה השנים החולפות. למזלו, כך הוא מאמין, התמונה הנפלאה שצייר האלוארד סופגת את פגעי הזמן, בעוד הוא עצמו נותר מושלם חיצונית. האמנם מזלו הטוב הוא?

כל מעשה אכזרי שיעשה דוריאן, כל שחיתות שבה יחטא, כל עוול שיגרום לאחרים, יבואו לידי ביטוי במראה פניה של דמותו המצוירת. החברה השטחית שבתוכה מתנהלים חייו מתבוננת ביופיו החיצוני, ביכולתו המופלאה לשמור על עלומיו, ומאמינה ברובה כי אלה משקפים את תום לבו. אבל הוא עצמו, למרות אורח חייו הנהנתן, למרות קשי לבו ואדישותו לשמם הטוב ולשלומם של האנשים שחייהם מצטלבים בשלו, חי בחרדה. את התמונה, העלולה להסגיר אותו, הוא מסתיר בחדר נעול היטב בביתו. המפתח היחיד מצוי בידיו, ובכל זאת הוא נחפז לעתים, רדוף פרנויה, לבדוק שהדלת לא נפתחה והכיסוי לא הוסר. בניגוד לרוב האנשים המסוגלים להדחיק את מצפונם, גם אם הוא מייסר אותם, דוריאן חש עצמו כפוי להישיר מבט אל התמונה שהפכה למצפונו. הוא מסוגל להתעלם ממנה במשך ימים ארוכים, אבל בסופו של דבר הוא חוזר להביט בה, לעתים תוך רגשי בוז לה ולעצמו, ולעתים ברגש גאווה על האינדיבידואליזם שבו טמון חצי קסמו של החטא. אחרי שיבצע את החטא האולטימטיבי, שבעקבותיו ינסה לתקן את עצמו, יגלה שאיחר את המועד, ונשמתו שהושחתה כליל תלעג לו מתוך הציור.

"תמונתו של דוריאן גריי" הוא יצירה השמה ללעג את הצביעות ואת השטחיות של החברה האריסטוקרטית, שהנרי הוא המבטא הנאמן שלה. היופי והעושר חשובים לאין ערוך יותר מן התבונה ומן ההגינות, ואדם נשפט על פי מאפיינים חיצוניים שטחיים תוך התעלמות מערכי אנוש בסיסיים. הספר אמנם מעוגן בחברה מסוימת ובתקופה מסוימת, אך ליחו לא נס למרות מאה ושלושים שנותיו, משום שלחצים חברתיים מתקיימים בכל עת ובכל מקום, ומשום שיש בספר יותר מביקורת חברתית. באמצעות גיבורו, שנקודת הפתיחה שלו תמימה, ואליה הוא מנסה לשוב בסופו של דבר, מצביע אוסקר ויילד על הפער בין האופן בו רואה החברה את האדם לאופן שבו הוא, אם יש בו מידה של יושר פנימי, רואה את עצמו. דוריאן, השקוע בסוף חייו באומללות, מבין כי חטא ללא עונש אינו מביא לאושר. ההפך הוא הנכון: מוטב היה לו אילו כל חטא בחייו היה גורר עמו כחתף את עונשו הודאי. בעונש יש משום הזדככות. כשיבקש לשים קץ למי שמייצג את חטאיו, הווה אומר התמונה, ישים למעשה קץ לעצמו.

על הפער בין התדמית החיצונית והפנימית, ובהקשר של הספר הזה, כתב ויילד במכתב ארבע שנים אחרי שהספר ראה אור. לדבריו, "הספר מכיל הרבה ממני – באזיל האלוארד הוא מי שאני חושב שאני; לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב עלי; דוריאן הוא מי שהייתי רוצה להיות, בעידנים אחרים אולי". משום כך, מן הסתם, האמירות השנונות והניהיליסטיות של הנרי הן הנתפסות כמשנתו של ויילד.

מבריק ומומלץ.

הספר, בתרגום ישן יותר של ישראל חיים טביוב מ-1918, מצוי בפרויקט בן יהודה.

The Picture of Dorian Gray – Oscar Wilde

מ. מזרחי

1969 (1890)

תרגום מאנגלית: מ. בן-רפאל

מוטיל, בנו של פייסי החזן, יליד כתראליבקה, היה ילד בן תשע כשאביו נפטר, והותיר אחריו אלמנה ושני בנים. בשל מחלתו הממושכת של האב הלכה המשפחה מדחי אל דחי, ונאלצה למכור את כל נכסיה. כדי למנוע את גיוסם של הבנים לצבא, וכדי להחלץ מן המצוקה, נדדה במשך חודשים ארוכים בין ערי אירופה במטרה לקבל אישור להגר לארצות-הברית. סיפורי פרעות רדפו אותם ואת אלפי היהודים הנודדים כמותם, אמריקה המוזהבת לא פרשה לרגליהם שטיח אדום. אבל כל גלגוליהם נחווים על ידי מוטיל כהרפתקה, הוא בוחר במודע להדחיק את השלילי ולאמץ את החיובי. אם תחילה נדמה כי מדובר בקלות-דעת של ילד שובב, שאפילו במותו של אביו הוא מוצא יתרונות, שאותם הוא מביע באמירה המפורסמת, "אשרי, יתום אני", הרי שבהמשך הוא מבטא את בחירתו במפורש: "התּקוּפה הזאת היא הטוֹבה בּכל תּקוּפוֹת השנה. אַחריה יבוֹאוּ הימים הנוֹראים, ימי בּכי וּדמעוֹת. אַל יחשוֹב לי אלוֹהים לעווֹן – אֵין אני אוֹהב אֶת ימי הבּכי והדמעוֹת. אוֹהב אני אֶת ימי השׂמחה".

נורית גוברין כתבה על ההומור היהודי בכלל, ועל זה של שלום עליכם בפרט, כי הוא מתאפיין ביכולת להתרחק מעצמנו, ובעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כזה הוא גם מוטיל. הוא מספר על מבריחי הגבול שרימו אותם, על הסיוע הבלתי יעיל של ארגוני העזרה היהודים באירופה, על הידיעה כי בית המשפחה בכתריאלבקה, שנמכר לפני צאתם לדרך, נבזז בפרעות, על ההשפלה באליס איילנד, ועוד, כמו משיח לפי תומו על הרפתקאות מבדחות. למרות סקרנותו הרבה, יש דברים שהוא מעדיף לא לשמוע: "מתּחילה, כּששמַעתּי בּני־אָדם מסַפּרים על הפּרעוֹת, היִיתי משׂים אָזני כּאפרכּסת. עכשיו, כּשאני שוֹמע אֶת המלה פּרעוֹת, אני נחפּז לברוֹח. אוֹהב אני לשמוֹע סיפּוּרים עליזים, המבדחים דעתּו של אָדם". והקורא, יחד עם מוטיל, מתבדח ונהנה, ומתחת לצחוק חש במועקה.

שלום עליכם מתלווה אל המשפחה בחייה בעיירה, שהיא בת דמותה הספרותית של עיירת ילדותו וורונקוב שבאוקראינה. הוא מספר על היומיום של החיים היהודיים, ומציג כמה מדמויות המקום. הוא ממשיך ומלווה את גיבוריו בגלגוליהם באירופה, במקומות שנראים להם זרים ומשונים, ובהם הם מתאמצים למצוא את הפתח אל אמריקה. בבואם סוף סוף אל היבשת המיוחלת הוא חווה איתם את השבר ואת התקווה. הספר נקטע במחציתו של הסיפור השלושים ושמונה בשל מותו של הסופר, שנפטר בהיותו בן חמישים ושבע בלבד. חתנו י"ד ברקוביץ, שהיה המתרגם הראשון של הספר, ותרגם את מרבית כתביו של שלום עליכם מיידיש, סיפר בהערה בסיום על פגישה עם חותנו סמוך לפטירתו: "סיפּר לָנוּ, כּי בּלילה הקוֹדם (כּלוֹמַר, אוֹר ליוֹם השלישי) כּתב אֶת דבריו, בּלי שׂים לב ליִסוּריו הגדוֹלים, שלא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע. שוֹכב היִיתי כּל אוֹתוֹ הלילה, – סיפּר לפנינוּ, בּנשמוֹ בּכבדוּת נשימוֹת קטוּעוֹת – שוֹכב וּמהרהר ואֵיני יכוֹל לישוֹן – המַחשבוֹת מזעזעוֹת. מַה תּכליתי אֵיפוֹא כּי אֶשכּב? אָמַרתּי אֶל אִמא: ‘על מה אני שוֹכב פּה? הלא היוֹם רחוֹק עדיִין… אִם אַתּ לוּא שמעיני, תּני לי אֶת עֵטי ואֶת תּיק הנייר, ואֶכתּוֹב למצער. בּכתיבתי יֵקל לי, שהרי בּין כּה וָכה תּבוֹאנה המַחשבוֹת לענוֹת אֶת רוּחי ולא תּרפּינה ממני’… וכךְ התחַלתּי לכתּוֹב וכתבתּי לאִטי פּרקים אחָדים מ'מוֹטיל'…"

מוטיל מספר, אפוא, מזוית הראיה הפרטית והמתבדחת שלו, את סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנה המתוארת בספר. יופיו של הספר, מלבד בשל אישיותו של המספר ובשל ההיבט ההיסטורי, מצוי בפרטים הקטנים, בדמויות המאופיינות בחדות ובלי כחל ושרק, ובאינספור ההערות הכאילו אגביות שמביעות פכים קטנים שאינם תלויי זמן ותרבות. להלן כמה מהן:

אָבי עליו השלוֹם קנה לוֹ שם טוֹב אַחרי מוֹתֹו. בּחַייו לא שמַענו, שיהא אָדם מקלסוֹ וּמסַפּר בּשבחוֹ. עכשיו שמת, נתעלה פּייסי החַזן למַעלה־למַעלה, והכּל מפארים וּמַעריצים שמוֹ.

“כּי אָב לָנוּ בּשמַיִם, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני – קצר כּוֹחַ־שׂכלי מהבין זאת: לָמה לוֹ לאלוֹהים למחוֹץ תּחילה, כּדי לחבּוֹש אַחַר־כּךְ? לפי עניוּת דעתּי – אַל יִמחָצנו ואַל יחבּשנוּ!…

עני כּי יִגוַע בּרעב לעֵיניהם, אִיש לא ינוּד לוֹ ולא יחמוֹל עליו. ורק עשיר כּי ימוּךְ וּמָטה ידוֹ – ועלתה זעקתם השמַימה!…

"סיפורי מוטיל בן פייסי החזן" תורגם מספר פעמים, אך חביב עלי התרגום הארכאי משהו של יצחק דב ברקוביץ.  הקסם השלום-עליכמי נסוך על מוטיל ועל סיפוריו. השילוב של שנינות עם כאב, של ציניות עם תמימות, ושל סיפור פרטי עם רקע היסטורי, יוצר ספר הכובש את הלב גם למעלה ממאה שנה לאחר שנכתב. מומלץ מאוד.

הספר מצוי במלואו בפרויקט בן יהודה.

מאׇטל פייסע דעם חזנס – שלום עליכם

דביר לעם

1916

תרגום מיידיש: יצחק דב ברקוביץ

אשה נסערת התפרצה אל מערכת העיתון, ובצעקות, על סף היסטריה, התגוללה על אחד מן הכותבים בעיתון, ועל המערכת כולה. העילה – הספד שכתב המשורר אריאב על בעלה של האשה, המשורר יעקב לוינשטיין. העיתונאי, המספר את עלילת "עוול", נכנס כמעט בעל כורחו אל עובי הקורה, בנסיון לפענח את סיבת הכעס, והוא עתיד להצטער על כך.

"יאוש תוקף אותי לעתים, כשאני חושב כמה רוב בני האדם אדישים למעשי עוול הנעשים סביבם", כותב המספר ומוסיף, "יש אנשים שהם מועדים מטבע ברייתם להיות קורבנות של עוול". הוא עצמו אדם שכזה, לוינשטיין היה אף הוא כזה. ברית של מקופחים כמו קושרת בין השניים, ומושכת את המספר אל תוך חייו של המשורר המת. שניהם מתכנסים בתוך עצמם, נדחקים לשוליים ומנוצלים בידי חזקים מהם, שניהם מנהלים חיים פנימיים סמויים מעיני סביבתם, ולמרות שהם אנשי משפחה הם חשים בדידות. "לעתים אני מתעורר בלילה בהרגשת מחנק, שאני כלוא בתוך ה"אני" שלי ואינני יכול לצאת ממנו, והעולם סוגר עלי וסגור בפני. אין דבר קשה לאדם כמו היותו כלא של עצמו", מתוודה המספר. אבל כשנשאב אל עולמו של לוינשטיין, וקיבל על עצמו לתקן את העוול שנגרם לו, כמו מצא חברה. "כשהייתי אתו, לא בודד הייתי". למרות הדמיון בין השניים, היבט אחד משמעותי מבדיל ביניהם: המספר מנהל חיי שגרה, לוינשטיין לעומתו איבד את שפיותו, אושפז בבית חולים לחולי נפש והתאבד.

לאחר מלחמת השחרור פרסם לוינשטיין פואמה בשם "בקעת הירח", בה תיאר מסע של קבוצת חיילים לסיני. פירושים רבים ניתנו לפואמה זו, אך איש לא חלק על איכותה הנדירה ועל היותה ספוגת אהבה לארץ-ישראל. הפואמה פורסמה תחת שם בדוי, אסף הגואל, ולאחריה חדל לוינשטיין מכתיבה למטרת פרסום. המספר, שחדר העבודה של לוינשטיין נפתח בפניו בידי האלמנה, מגלה כי פואמה נוספת, בעלת איכויות דומות ואהבה דומה, נכתבה על ידיו לאחר מלחמת ששת הימים תחת השם "עד שילה". הפעם שלח לוינשטיין את הפואמה לעיתונים ולכתבי עת תחת שמו האמיתי, וחווה דחיה גורפת. "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה", כך כתב באחד הדפים שמצא המספר במגירותיו. יתרה מזו, המשורר אריאב, זה שכתב את ההספד לאחר מותו של לוינשטיין, וזה שסירב לפרסם את הפואמה וטען שכתב-היד אבד, ניכס אותה לעצמו, ופרסם אותה תחת השם "סקיתים", כשהוא הופך לחלוטין את כוונת המשורר. המנון אהבה הפך לנבואת חורבן. זהו העוול שבגינו התפרצה אשת המשורר אל המערכת בצעקות "הרצחת וגם ירשת".

מאמר מאת יוסף אורן אודות הספר טוען כי העוול שעליו מספר אהרן מגד הוא השתלטות "היד הנעלמה" של השמאל על השיח הספרותי תוך הדחת יריבים פוליטיים לשוליים. יתכן, אבל הספר רחב יריעה הרבה יותר מזה. מגד, המאוהב בשפה ובהיסטוריה, מייחס למספר תיאוריה נאה על משמעותן של אותיות השפה העברית, וללוינשטיין תיאוריה על אופיו של העם. הוא עוסק ביחסים בתוך המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. עולם הספרות תופס, כמובן, חלק נכבד מן היומיום של גיבורי הספר, והפרשנויות שאנשים שונים נותנים לאותן יצירות מצביעות שוב על כך שכמספר הקוראים כן מספר הקריאות. מצבו הנפשי ההפכפך של לוינשטיין נגלה באופנים רבים, ומהווה נקודת מוצא לדיונים בשאלות של ערך החיים והצידוק להפסקתם, וכך גם התהפוכות שעובר המספר בחברתה המתעתעת והבלתי יציבה של אשת המשורר.

המספר, כמו גיבורים אופיניים של מגד, הוא אדם אפור לכאורה, כזה שנראה כאילו הוא משתלב אך בפועל הוא חש עצמו זר, לא שייך. זרם החיים עובר לידו, והוא נותר בצד, מעט אבוד ואובד עצות. כוחות חזקים ממנו עלולים לשבש את חייו, אם יטעה ויניח להם לעשות זאת, כפי שעשה המספר. אבל מתחת לאפרוריות ולשוליות מתנהל עולם פנימי סוער, ומגד, נפלא כרגיל, נותן לו פה.

הספר כולו זמין לקריאה בפרויקט בן-יהודה.

עם עובד

1996

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921, היום לפני מאה שנים. בת עשרים ושלוש הוצאה להורג בכלא בבודפשט, עיר הולדתה, אליה שבה כצנחנית בצבא הבריטי. פרויקט בן יהודה קיבץ יחדיו אחדים משיריה ופרקי יומן שכתבה, ואלה מוצעים לקריאה חינם באתר עברית.

"אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה". כך כתבה ב-14 בדצמבר 1940, ואכן, למרות חייה הקצרים הותירה שפע כתובים: יומן שכתבה מגיל צעיר, שירים ומכתבים. אלה האחרונים קובצו בספר "את לבדך תביני", ומאפשרים היכרות אינטימית עם האשה הצעירה והמרשימה שמאחורי המיתוס.

הפרקים מיומנה, הנכללים בספר קצר זה, מציגים בעיקר מסלול אידיאולוגי של נערה, המקדישה מחשבה מעמיקה לדרכה בחיים, ונחושה כשהיא בוחרת בה. הקטע הראשון, מאוקטובר 1938, נפתח במשפט "אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית". הקטעים הבאים עוקבים אחר ההכשרה שנטלה על עצמה כדי להתכונן לחיים בארץ, מתלווים אליה בעת קבלת הסרטיפיקט והעליה לארץ, מתחבטים ברעיון לעבור לקיסריה ולבחור בחיי קיבוץ, מתארים את תחושת הדחיפות לחלץ את אמה מהונגריה, ומסתיימים במכתב לגיורא אחיה, שהגיע לארץ ממש לפני עזיבתה למצרים לקראת הצניחה, ובמשפט "אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".

בראשית מרץ 1944, כשבועיים לפני הצניחה ליד גבול סלובקיה-הונגריה, כתבה חנה סנש את השיר "לקטנו פרחים":

לָקַטְנוּ פְּרָחִים בַּשָּׂדוֹת, בֶּהָרִים,

נָשַׁמְנוּ רוּחוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל אָבִיב.

נִשְׁטַפְנוּ בְּלַהַט קַרְנֶיהָ שֶׁל שֶׁמֶשׁ

בְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת, בְּבַיִת חָבִיב.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אֶל אַחִים בַּנֵּכָר

בְּסֵבֶל הַחֹרֶף, בְּחֹשֶׁךְ וּכְפוֹר.

לִבֵּנוּ יָבִיא אֶת בְּשׂוֹרַת הָאָבִיב,

שְׂפָתֵנוּ תָּרֹן אֶת הַזֶּמֶר לָאוֹר.

יהא זכרה ברוך.

פרויקט בן יהודה

2005

בספרו האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך", סיפר עמוס עוז על הסופר ישראל זרחי, שבתקופה מסוימת חלקו הוא ומשפחתו דירה עם יהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז. הוא מזכיר לשבחו של זרחי, שלא יכול היה לראות בצערו של ידידו, אשר רוחו נפלה כי ספרו לא נמכר. למרות שזרחי עצמו סבל מחסור, הוא רכש בסתר את שלושת העותקים של ספרו של קלוזנר שהוצגו בחנות השכונתית. עוד מציין עוז כי קרנו של זרחי, שהיה סופר פורה ופרסם כחמישה-עשר ספרים לפני שנפטר ב-1947 בהיותו כבן שלושים ושמונה, ירדה עם השנים, והוא כמעט נשכח מלב. המעבר מספרו של עוז לספרו של זרחי נראה לי לפיכך מתבקש.

"בית סבתא שחרב" הוא קובץ של שלושה סיפורים, שונים זה מזה. הראשון, שעל שמו נקרא הספר, מתאר את קורות חייה של סבתו של המספר, החל מאירוסיה בעודה ילדה צעירה בעיירה, דרך חיי הנישואים, עבור בטלטלות שחוו יהודי פולין – מפוגרום למלחמה, מעוני לשגשוג, וחוזר חלילה. דמותה של הסבתא עולה וזורחת מתוך הסיפור, אופטימית ומשרה בטחון, עמוד התווך של המשפחה, גם כשבצוק העתים החלו צאצאיה להתפזר בעולם. זרחי מיטיב לתאר את תחושת הרדיפה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ואת הבלבול ואת חוסר הוודאות. בדרך לא דרך חזרה הסבתא, ואתה אחדים מצאצאיה, אל עיירת הולדתה, שם, למזלה, זכתה למות מוות טבעי בטרם נפלו יהודי המקום אל ציפורניי הכובש הגרמני.

הסיפור השני, הטוב בעיני מבין השלושה, "מלון אורחים", מתרחש בירושלים בשנות השלושים. עולים מברלין, שמצאו עצמם תלושים וזרים בארץ, התקבצו במלון שהקימה גברת נתן, אחת העולות. בעלה, שעולמו חרב עליו כשפוטר מעבודתו בבנק בשל יהדותו, הפך בארץ חסר אונים, מתעניין אך ורק בחתולתו. גברת נתן נטלה את המושכות, רכשה בית, והכשירה אותו לשמש כמלון. חדריו היו פשוטים ופונקציונליים, אבל הסלון, מרכז הבית, המקום בו התכנסו האורחים לאכול, הפך לברלין בזעיר אנפין, על רהיטיו והליכותיו. אחדים מן האנשים ניסו להשאיר את העבר מאחור ולהשתלב בארץ הזרה, אך לא כולם היו מסוגלים לכך. עולמם של אלה האחרונים השתבש כליל עם פרוץ המלחמה. הקשרים הקלושים עם המולדת התנתקו, ותחושת התלישות איימה למוטט אותם. "בערוב ימי נגדעתי משורשי ושוב אין לי לבלוב חדש", כותב אחד מהם. זרחי מפגין כאן כושר התבוננות פסיכולוגי דק, והלב נחמץ.

הסיפור החותם את הספר, "על שום מה", הוא, בניגוד לקודמיו, סיפור פרטי קטן על אהבה שנגמרה. אשה, שנישאה מתוך התלהבות כמעט קפריזית, גילתה שלמרות שלא מצאה בבעלה שום פגם עדיין אהבתה אליו הצטננה כפי שהתלקחה. כפי שמשתמע משם הסיפור, לה עצמה אין שמץ של מושג על שום מה התאהבה ועל שום מה חדלה לאהוב.  

למרות ששפת הספר עשויה להחשב מיושנת, הקריאה בו נעימה ושוטפת. הסיפורים מעניינים, מצטיינים בתיאורים חיים ובכושר התבוננות אל הסביבה ואל הנפש פנימה, וראויים מאוד להקרא.

את הסיפורים מעטרים איוריו של דני קרמן.

הספר ניתן לקריאה בפרויקט בן יהודה

ספרית תרמיל

1988

פרספונה המיתולוגית היא דמות מורכבת. בתה של דמטר, אלת התבואה והפריון, ואשתו של האדס מלך השאול; נערה תמה ואהובה שנחטפה לנישואין, ומלכה קרת לב וחסרת רחמים. "פרספונה זוכרת" הוא ספר שירים שכתבה גבריאלה גת, דמות רבת פנים אף היא. אהרן מגד מתאר אותה תיאור רב-קולי, מפיה של בתה אביבית, מיצירה ביוגרפית שלה עצמה, ומן האופן בו רואים אותה אנשים שונים בחייה, כל אחד והדרך בה הוא בוחר לפרש אותה ולהתייחס אליה.

הספר נפתח במשפט נוקב שכותבת אביבית: "איבדנו את אמא שלנו". אביבית, שיחסיה עם אמה מורכבים, אם לנקוט לשון המעטה, הוזמנה על ידה לצפת, שם התבשרה שבכוונת האם להנשא לחסיד ברסלב, צעיר ממנה בשנים רבות. השינוי הדרמטי הזה בחייה, שלא הצטיינו ביציבות רבה ממילא, מזעזע את הבת. ואם בזה לא די, היא מתבקשת על ידי האם לקרוא כתב יד ביוגרפי ולחוות את דעתה. את תחושותיה ואת זכרונותיה היא מעלה על הכתב, ומבקשת לפרסם אותם יחד עם כתב היד של אמה. למעשה, תחילה עלתה לצפת כדי לדרוש מאמה לגנוז את הדפים ולעולם לא לפרסמם, אך נדהמה מתגובתה. מסתבר שלגבריאלה לא אכפת כלל. היא כבר מרחפת לה בעולמות אחרים, אדישה יותר מתמיד לדעתם של אחרים עליה. מסירת כתב היד היתה מבחינתה "תשליך", השלכת כל חטאיה וכפרה עליהם באמצעות כעסה של בתה. פרץ החיבה הבלתי צפוי מצדה מרכך את לבה הכמה לאהבה של אביבית.

שיריה של גבריאלה טעונים רגשות אהבה עזים וכשופים של אם לבתה, אבל במציאות היא אם מנוכרת עם הבלחות אקראיות של חיבה ומסירות. גבריאלה כאם בשר ודם מעוררת אצל בתה טינה ומרירות; גבריאלה המשוררת מביעה כמיהה לאהבה ותסכול מחיים מוחמצים, ולבה של הבת יוצא אליה. אביבית מתארת ילדות נטולת אהבה, אפופת חרדת נטישה ותסכול. היא משתוקקת לסלוח, אבל מתקשה בכך. "מה אעשה, כשכל גופי צלקות-צלקות, פצע וחבורה ומכה טריה מן העלבונות שספגתי ממנה מאז ילדותי ועד הימים האחרונים ממש. ואני לא מסוגלת לשכוח, וככל שאני מנסה, גם לא מסוגלת לסלוח". היא משתפת ברחשי לבה את אחיה נוני, המתגורר בארצות-הברית. מסתבר שהוא רואה את הדברים אחרת עד כדי כך שהיא תוהה אם גדלו באותו הבית. כשהיא מספרת לו על פרשת אהבים שאמם היתה מעורבת בה, ועל ההטרדה שהטרידה את האהוב שנטש, הוא מגיב במילים "עליך לזכור שאמא היא משוררת נפלאה!". החוקים הרגילים, כך הוא טוען, אולי מעדיף להגן על עצמו מפני האמת, אינם חלים על אמנים-גאונים.

יחסי אם-בת הם הנושא המרכזי של הספר. נושא מרכזי נוסף הוא חיי נישואין. חרדת הנטישה, שנטבעה באביבית בגלל התנהלותה המרוכזת בעצמה של גבריאלה, משליכה על יחסיה עם בעלה אלכס. היא חושדת באמה שהיא לוטשת עין אל בעלה, נרדפת חשדות על בגידה מצדו, ובעצם נשואה לגבר הלא נכון מבחינתה. גבריאלה מצדה היתה נשואה למעלה משלושים שנה לגבר שהעריץ אותה והשלים עם כל פגמיה ועם כל חולשותיה, עד שקמה יום אחד והחליטה להתגרש ממנו. אהרן מגד מציב זה ליד זה את הפרק בו מתוארת התפכחותה של אביבית מאלכס בבוקר שלאחר חתונתה, ואת הפרק שבו מתוארת הרעות החמימה שבין גבריאלה ובעלה מיד לאחר טקס הגירושין.

גבריאלה, למרות שהיא אישיות מרחפת ונרקיסיסטית, מודעת היטב לקושי שביחסיה עם אביבית. בכתב היד הביוגרפי, הכתוב בגוף שלישי, היא מחליפה את שמה של בתה לדנה, "השופטת ללא רחם שלי, הדנה ברותחין את כל מעשי". לעצמה נתנה את השם נוגה, גלגול של איפיגניה. היא כותבת על עצמה כי "זה מצבי הקיומי. זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת". לא ייפלא אפוא שנטלה לעצמה שם של נערה שכמעט נרצחה על ידי אביה כקורבן לעולה וניצלה בהתערבות מלמעלה. אביבית תוהה אם בחרה בסופו של דבר בשם נוגה משום שכעת היא חשה מוארת. היא אינה מצליחה לברר עם עצמה אם זו היושבת לפניה היא האשה שהחליפה דיבוק בדיבוק, "או גלגול שלה שמעין רוגע אלוהי שורה עליה".

"פרספונה זוכרת" הוא מלאכת מחשבת ספרותית, עמוס הקשרים והרמזים תרבותיים, שופע נושאים השזורים זה בזה, ומצטיין באבחנות בהירות החושפות את המורכבות האנושית. מומלץ בהחלט.

הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה.

זמורה ביתן

2000

המרקיזה אֶני די גילרוא פגשה את הצייר אוליביי ברטין כשצייר את דיוקנה. האהבה שנרקמה בין השניים השתקפה באיכות הציור, שבעת התרחשות עלילת הספר תלוי כבר שתים-עשרה שנים בטרקלין ביתה ומעורר התפעלות. אוליביי הוא רווק מושבע, אֶני נשואה, ושניהם חשים בנוח בקשר הבלתי-תובעני ביניהם, שמתבטא במכתבים ובפגישות נסתרות. הם מתראים לעתים קרובות בפומבי בנסיבות חברתיות, אוליביי אף מיודד עם המרקיז, והחיים הגלויים והנסתרים זורמים בנחת אלה לצד אלה.

בשונה מסיפורו של דוריאן גריי, אבל כפי שמתחייב מן המציאות, הדיוקן המצויר נותר צעיר ורענן, ובמצוירת, לעומת זאת, הזמן נותן את אותותיו. אֶני אמנם נותנת דעתה תדיר על מראיה – העסק התדירי למצוא חן בעיניו יותר מכל הנשים ולקשר את לבו אליה, הפך את חייה למלחמה שאינה פוסקת בתחבולות של גנדרנות – אך לא היא ולא אוליביי נותנים את דעתם על פגעי הזמן, עד שגרסה חיה של הציור ניצבת מול עיניהם. אנט, בתה של אֶני, שבשנים האחרונות חיתה מחוץ לפריז אצל סבתה, שבה אל בית הוריה, והיא דומה דמיון רב לאמה בצעירותה. למראה שתי הנשים יחדיו, התגובה הספונטנית היא "כמו אחיות", אבל נוכח ה"העתק" הצעיר שלה, אֶני מתחילה לראות אצל עצמה כל קמט, כל הידלדלות של העור, כל סימן לכבדות.

החששות של אֶני יחבלו עד מהרה בקשר שבינה ובין אוליביי, כשהיא תאבד אמון בעצמה, ותגיע למסקנה שאוליביי מאוהב באנט, שהרי לא יתכן שיעדיף את הגרסה המבוגרת, המתבלה, על פני הצעירה. החשד, מרגע שיחלחל אל מערכת היחסים ביניהם, לא יוכל להתנדף. אוליביי, שקודם לכן חשב על אנט בהקשר לאהבתו לאֶני – האם אינן אשה אחת, זו האם עם הבת, הדומות זו לזו? ובת זו, כלום לא נדמה כי היא לא באה לעולם אלא כדי לחדש בלבו את אהבתו הישנה לאמה? –  ימצא עצמו בעל כורחו נמשך אל הצעירה. המשיכה הזו, כבתגובת שרשרת, תגרום לו לחוש בהזדקנותו שלו, בעיקר בהשוואה לגבר הצעיר שלו אנט אמורה להנשא. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן ההרהורים העגומים של אֶני ושל אוליביי, ממלחמתם הנדונה לכשלון בזיקנה ובקנאה, ושם הספר, הלקוח משיר השירים – "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" – מכוון לכך.

גי דה מופסן כתב בכשרון רומן פסיכולוגי משכנע, המתנהל לאט ובבטחה מדחי אל דחי. הוא מיטיב לתאר את אופיים של גיבוריו, וקושר יפה בין פרטים באופיים ששרטט בתחילה, כשיחסיהם התנהלו על מי מנוחות, לתגובותיהם כשהכל החל להשתבש. בשולי הסיפור הוא מעביר תחת שבט ביקורת מעודן אחדים מהיבטי החברה של התקופה. למרות שהעלילה נטועה בשלהי המאה התשע-עשרה, שכמה מאורחותיה תורמים לתגובותיהם של אוליביי ושל אֶני, הסיפור הוא אל-זמני. החשש מהזדקנות משותף לאנשים אז והיום; הקנאה, שימיה כימי עולם, עלולה להרוס את האהבה; התשוקה להכרה, שאוליביי מגלם אותה וכורע תחתיה, קיימת גם היום, אולי אף ביתר שאת.

פרט שולי למדי ששעשע אותי: כדי לרזות, כך ממליצה אחת המכרות של אֶני, אסור לשתות במהלך הארוחה, ויש לשתות תה רותח שעה אחריה. הרופא של אֶני, לעומת זאת, אינו ממליץ על נסיונות ההרזיה שלה: "אין שום רע להיות דל-בשר, אם כחוש האדם מטבעו, אך בזמן שאדם מסגף בשרו לשם פרינציפיון, אזי הוא נענש".

הספר תורגם ב-1922, כששאנז אליזה הומר לשדות אלישע, והעברית הממציאה את עצמה הביאה אל הספר כמה מלים שמובנות רק מהקשרן. למרות זאת, הספר המתורגם קריא ושפתו העברית מהנה. הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן יהודה.

מומלץ בהחלט.

Fort comme la Mort – Guy de Maupassant

שטיבל (ורשה) ומסדה

1922 (1889)

תרגום מצרפתית: משה בן-אליעזר