תגית: פרימו לוי

כדי לתאר את "הטבלה המחזורית" אין די בהגדרה אחת. פרימו לוי, כימאי וניצול אושוויץ, מספר פרקים מחייו בסדר כרונולוגי, כמו כותב אוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים נושא את שמו של אחד מהיסודות שבטבע, ומספק למי שאינו מצוי בתחום הצצה אל תכונותיהם וגם אל מלאכתם של הכימאים, כך שמדובר גם במעין ספר מדע, שבו הטבע והאדם שלובים יחדיו. בשל הסיפורים הדמיוניים המשולבים בין הפרקים, זוהי גם יצירה ספרותית בדיונית כלשהו. אבל אין באמת צורך להצטמצם לתוך הגדרה כלשהי. הספר הוא כל אלה ועוד, סיפור אישי-מדעי-תקופתי המאיר את חוויותיו של לוי ואת חוויות חבריו ומכריו באופן מקורי ונוגע ללב.

השואה והפשיזם האיטלקי היו החוויות המעצבות של הסופר, שהביא אותן לידי ביטוי עז בספריו. בספר הזה הוא נוגע פחות במה שחווה באושוויץ – רק סיפור אחד, תחת הכותרת "צריום", נוגע בכך ישירות, כשהוא מספר על גניבה ועיבוד של היסוד כדי להמיר את התוצרים במזון ("לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד", הוא מציין באירוניה דקה). חוויות פיזיות קשות אמנם כמעט נעדרות מן הספר, אבל ההשפעה המחלחלת של הגזענות, האפליה, תחושת הרדיפה וההשפלה, מובעת בו בדרכים רבות. החל מסיום לימודיו – "לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה" – עבור בבדידות שנכפתה עליו בעבודתו ככימאי במכרה מרוחק, כשנאלץ להמנע מחברת אנשים כדי לא להחשף, דרך מאסרו כפרטיזן, וכלה בהתכתבות חצי מקצועית חצי אישית עם כימאי גרמני שאותו פגש באושוויץ – "לא נבל, לא גיבור: לאחר שיסונן מרטוריקה ומשקרים בתום-לב או שלא בתום-לב, יישאר דגם אנושי אפור-טיפוסי, אחד משתומי-העין הלא מעטים הסובבים בממלכת העיוורים".

כתיבתו של פרימו לוי מצטיינת בפשטות, בצניעות, ביכולת להתבונן בבני אדם ולראותם ללא כחל ושרק וללא דעות קדומות, בניסוחים מתונים המכסים למחצה על רגשות עזים. את עיקר פרסומו קנה בשל ספרי השואה הנוקבים שלו, ובראשם "הזהו אדם", אבל הוא כתב גם ספרים שמתאפיינים בסקרנות ובהתמסרותו של אדם לעיסוקו – כמו "מפתח כוכב" ו"מקצועות של אחרים" – ומאפיינים אלה מצויים גם כאן.

"סיפרתי לו שאני תר אחר אירועים, שלי ושל אחרים, כדי להציגם בספר, בתקווה להעביר להדיוטות את טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים. אמרתי לו שנראה לי לא הוגן שהעולם יידע הכל על חיי הרופא, הפרוצה, המלח, הרוצח, הרוזנת, הרומאי הקדום, הקושר והפולינזי, ולא יידע על חיינו שלנו, חיי אלה המופקדים על שינוי החומר; אבל בספרי אתעלם בכוונה מן הכימיה הגדולה, המנצחת, של המפעלים האדירים והתוצאות המסחררות, כי כימיה זו היא יצירה קולקטיבית ולכן אנונימית. אותי עניינו יותר סיפורי הכימיה הגלמודה, הלא מזוינת והפוסעת ברגל. כימיה בסדר-גודל אנושי, שעם יוצאים מן הכלל מעטים היתה הכימיה שלי: אך זו גם הכימיה של המייסדים, שלא עבדו בצוות אלא לבדם, מוקפים באדישות תקופתם, ובדרך-כלל בלא רווח, ועם החומר התמודדו בלי עזרה, רק בשכלם ובמו ידיהם, בתבונה ובדמיון"

מיוחד ומומלץ מאוד.

Il sistema periodico – Primo Levi

הספריה החדשה

1987 (1975)

תרגום מאיטלקית: עמנואל בארי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

כותרת משנה: עדויות 1945 – 1986 עם לאונרדו דה בנדטי

ב-27 בינואר 1945, כשהגיעו חיילי הצבא האדום אל מחנה מונוביץ, שהיה חלק ממתחם אושוויץ, נמצאו בו כאלף אסירים בלבד. מספר ימים קודם לכן הסתלקו ממנו הגרמנים, כשהם גוררים איתם כאחד-עשר אלף אסירים לצעדת מוות. פרימו לוי, כבן עשרים ושש, ולאונרדו דה בנדטי, המבוגר ממנו בעשרים ואחת שנים, היו בין השורדים במחנה, הראשון נשכח מאחור משום שהיה מאושפז במרפאה, השני שימש כרופא. דה בנדטי העמיד עצמו לרשות המשחררים וטיפל בניצולים, ופרימו לוי הצטרף אליו. על פי בקשת הרוסים כתבו יחדיו "דוח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ", ובשנים הבאות הפכו עדים חיים ופעילים לאשר התרחש באושוויץ.

הספר הוא אוסף של עדויות בפורמטים שונים שמסרו שני האישים, שנפגשו במחנה ונותרו חברים כל חייהם, בהזדמנויות שונות. מטבע הדברים, מרבית הקטעים שבספר נכתבו על ידי לוי, הסופר שבין השניים (כשנשאל דה בנדטי אם בדעתו להותיר אחריו זכרון כתוב, ענה כי "אחרי הספר של פרימו לוי כבר אי אפשר לכתוב דבר נוסף, הוא כבר כתב הכל"). הקטע הראשון הוא הדוח שהוזכר למעלה מ-1945, והאחרון מאמר תחת הכותרת "לבני הדור שלנו" מ-1986. הספר כולל עדויות שנמסרו לקראת משפטם של נאצים, ביניהם אייכמן, תשובתו של לוי למכתבה של נערה, טיוטה שהכין לדברים שיוצגו בפתח הבלוק האיטלקי באושוויץ, תמליל של דברים שנשא בפני קהל, מאמרים שכתב ועוד. אחד הפרקים הוא הספד שכתב לוי אחרי מותו של דה בנדטי תחת הכותרת "לזכרו של אדם טוב".

כחוט השני עוברת בכל פרקי הספר המחויבות הבלתי נלאית לשמר את זכר השואה. כעשור אחרי השחרור מציין פרימו לוי בצער כי נושא מחנות ההשמדה בדרכו לשכחה מוחלטת. הוא מנסה להבין מה גורם לניצולים לשמור על דממה, ומעלה את ההשערה כי אחת הסיבות לשתיקה היא בושה: "אנו בני אדם, אנו שייכים לאותה משפחה אנושית שאליה השתייכו התליינים שלנו. ולנוכח ממדיה העצומים של אשמתם, גם אנו חשים כיושבי סדום ועמורה. אין אנו מצליחים לחוש פטור מההאשמה ששופט שיבוא מחוץ לכדור הארץ יטיח באנושות כולה על סמך העדות שלנו". ב-1959 היה שותף לארגון תערוכה אודות המחנות הגרמנים, והתבקש להגיב על מכתב למערכת שכתבה מי שהגדירה עצמה כ"בתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת": זה "המכתב שייחלנו לו", הודה לוי, שבירך על התעוררותה של מודעות. במאמר מאוחר יותר הביע דעתו, לפיה בעת התיחסות לשואה יש להמנע מלשון רטורית, לדבר פחות על תהילה ועל גבורה ויותר על החיים היומיומיים, על התקווה ועל היאוש, על טעויות, על אחדות דעות שהושגה בעמל רב. הוא האמין כי "עלינו לספר את אשר ראו עינינו כדי שמצפונם של בני האדם יישאר דרוך ועירני […] כדי שכל נסיון עתידי מסוג זה ייקבר בעודו באבו". אבל גם בהנחה שאין סיכוי שהדברים יקרו שוב, אין לשתוק, משום ש"אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם". העובדה שהיטלר, שיצר את מחנות המוות, הובס, צריכה להיות מובאת בפני הדור הצעיר כדוגמה מופתית של צדק היסטורי. "אולי הובס בדיוק משום כך, משום שרצה ליצור את תרבות המוות?"

את המאמר שעל שמו נקרא הספר כתב לוי ב-1975, כשנראה היה שחזרתו של הפשיזם מאיימת. מכיוון שהתקיים רצף בין שנותיו הראשונות של הפשיזם למחנות ההשמדה, "האם זה מוגזם לבקש שיגלו כלפיו התנגדות כבר בראשיתו?" מן המבקרים באושוויץ ביקש: "עשה שמסעך לכאן לא יהיה חסר תכלית, שמותנו לא יהיה חסר תכלית. לך ולילדיך אפרה של אושוויץ משמש אות אזהרה: עשה שהפרי הנורא של השנאה, שראית כאן את עקבותיה, לא ישוב ויזרע את זרעו, לא מחר ולא עדי עד".

פרימו לוי, כפי שעולה מספריו, וכפי שהעידו מכריו, אמנם תיאר את חוויותיו האישיות, אבל בכתיבתו הצליח לשמור על ריחוק מהן, לא ביקש להתלונן או לנקום, וחיפש תמיד את המשמעות הכללית של הדברים. הדייקנות של עדותו היתה חשובה לו מאוד, הוא לא היסס לתקן עדויות קודמות של עצמו אם התגלו לו עובדות חדשות, וכשביסס את דבריו על מידע שלא היה עד לו תמיד ציין זאת. תשוקתו לחיים לא הועמה בעקבות השואה, אלא דווקא הועצמה, שכן נוספה להם התכלית להעיד ולתרום את חלקו למניעת הישנותם של מקרים דומים.

עורכי הספר, שבחרו את הקטעים לפרסום, הוסיפו אחרית דבר מאירת עיניים. חלקה אקדמית יבשה ו"טכנית", אך היא מחברת את הקטעים הנפרדים לתפיסה שלמה, ומוסיפה פרטים מעניינים.

פרימו לוי אינו זקוק להמלצה שלי. הוא קנה את עולמו ב"הזהו אדם" המופתי ובהמשכיו, הפגין את כשרונו גם בספרים מסוג שונה ובראשם "מפתח כוכב" המלבב, ואישיותו באה לידי ביטוי גם בקטעים שקובצו ב"כך היה אושוויץ". ספר ראוי עד מאוד לקריאה.

Cosí fu Auschwitz – Primo Levi

עורכים: פביו לוי ודומניקו סקרפה

כנרת זמורה ביתן

2017 (2015)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

ברוסיה, אליה נשלח במסגרת עבודתו ככימאי, פוגש המספר של "מפתח-כוכב", בן דמותו של פרימו לוי, את ליברטינו פוסונֶה, מרכיב פיגומים ועגורנים ובונה גשרים. פוסונה, המרבה לשוטט בעולם מעבודה לעבודה, אוהב לספר סיפורים. לוי, שיחד עם עיסוקו בכימיה כבר החל להתפרסם כסופר, יודע להקשיב – "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי נסיונות וטעויות", כותב לוי, "כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא".  פוסונה עממי, נוטה לקלישאות ולהפרזות, ומתקפד בזעף כשקוטעים את דבריו. לוי, אינטליגנט רהוט, לומד להתאפק ולצמצם את תרומתו לסיפורים, ושומר את מרבית הערותיו לנייר. השניים מתחברים תחילה משום היותם איטלקים יחידים בניכר, אך במהרה מגלים שמשותפת להם גם ההנאה שהם מפיקים מעבודותיהם.

סיפוריו של פוסונה משלבים חוויות אישיות, כמו נסיעה לעבודה ראשונה בליווי בת זוג, עם אנקדוטות מקומיות, כמו קללה דמוית וודו שהטילו פועלים על מעסיק, ועם תיאור מפורט של עבודותיו. אם נדמה שפרטים טכניים של הרכבת פיגומים עלולים להטיל שיממון על מי שאינו מקורב למקצוע, בא "מפתח-כוכב" ומפריך את הדעה הקדומה. הסגנון העממי של פוסונה, שלוטש קלות בידי לוי, משווה גם לעבודת כפיים נופך הרפתקני ומושך, והתלהבותו מיציר כפיו אינה יכולה שלא לדבק. כשמגיע תורו של לוי לספר לפוסונה על עבודתו ככימאי, מבקש ממנו המספר שהפך למאזין לדקדק בפרטים, ואף משגר אליו עקיצה: "אתה חייב לספר את הדברים באופן מובן, אחרת זה לא חוכמה. או אולי כבר עברת לצד השני, לצד אלה שכותבים, והקורא כבר יסתדר לבד, הרי את הספר הוא כבר קנה?"

פרימו לוי מוכר לעולם בעיקר בשל ספריו הסובבים סביב חוויותיו בשואה ומסקנותיו מהן. הביוגרפיה הפרטית שלו מציצה מעט גם כאן, והוא מתייחס אליה במפורש בהמשכו של דיון על האפשרות לחוות שתי אישיויות בגוף אחד: "גם אני נקלעתי, בימים רחוקים, למריבה בין האלים; גם אני נתקלתי בנחשים על דרכי, ואותה פגישה שינתה את מצבי והעניקה לי כוח דיבור מוזר: אבל אז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי זורמות שתי נשמות, וזה יותר מדי". ה"יותר מדי" הזה מוביל אותו, בסיומו של הספר, להחלטה לנטוש את הכימיה ולהתרכז בכתיבה: "אבחר בדרכו של מספר סיפורים. סיפורַי-שלי, כל עוד יש בתרמילי, ולאחר מכן סיפורי הזולת, סיפורים שנגנבו, נחטפו, נסחטו או התקבלו במתנה, כמו סיפוריו-שלו, לדוגמה; וגם סיפורים של הכל ושל אף אחד, סיפורים שנקלטו מן האויר, משורטטים על מטפחת, כל עוד יש בהם משמעות בשבילי, או שבכוחם להעניק לקורא רגע של תדהמה או של צחוק".

המאמר שעל כריכת הספר מצביע על תת-משמעויות בעלילה, הנובעות מהתנסויותיו של הסופר, והופכות אותה לרומן פסיכולוגי מתוחכם. אני נהניתי מהספר גם בלעדיהן, אם הן אמנם שם. נראה לי שהספר המקסים הזה, המצחיק לעתים, העממי והמלבב, בא לשמוח את שמחתה של עבודה הנעשית באהבה ומעוררת גאווה. "להוציא רגעים מופלאים וחד-פעמיים שהגורל עשוי לזַמן לנו", קובע לוי, "אהבת המקצוע שלך (זכות השמורה למעטים, למרבה הצער) היא הדבר המוחשי הקרוב ביותר לאושר עלי אדמות". עבור פוסונה, כל עבודה שהוא מתחיל היא כמו אהבה ראשונה, וכשמזדמן לו הוא ניגש לבקר את המבנים שהקים. אביו, שהיה רקע נחושת, היה גם הוא מאוהב בעבודתו, ופוסונה, באיחור, מתחבר עם זכרו דרך האהבה המשותפת. לוי, המוצא צדדים שווים בין יצירתו הפיזית של פוסונה ליצירה הספרותית שלו עצמו, מסכם באומרו, "ואולי תוכל לחזור להביט בה בזקנתך, והיא תיראה לך יפה, ולא חשוב אם רק בעיניך היא נראית יפה, ותוכל לומר לעצמך: "אולי מישהו אחר לא היה מצליח"".

עם התכונות המשותפות לשני הגברים, השונים זה מזה במובנים רבים, נמנית גם תשוקה להרמוניה ולשלווה. פוסונה, שהוא לעתים מעין פילוסוף עממי, אומר כי "אני תמיד חשבתי שגשרים הם העבודה הכי יפה שיש: כי בטוח שהם לא יזיקו לאיש, רק יעשו טוב, מפני שעל גשרים עוברים כבישים, ובלי כבישים נהיה פראי אדם; בקיצור, מפני שגשרים זה ההפך מגבולות, ומגבולות נולדות מלחמות". לוי, שחווה על בשרו את תוצאותיה של השנאה, אומר בהקשר של האהבה לעבודה: "אמת מרה היא כי עבודות רבות אינן חביבות, אבל לעולם אין לצאת חמושים בשנאה מראש: מי שכך עושה דן עצמו לשנוא לא רק את העבודה, אלא גם את עצמו ואת העולם לכל חייו".

הרביתי בציטוטים משום שפרימו לוי כותב כל כך יפה, ומשלב בחן בין סגנונו הגולמי והמפותל מעט של פוסונה וסגנונו שלו המלוטש והבהיר, שילוב שהמתרגם מירון רפופורט שימר היטב.

ספר מענג.

La Chiave a Stella – Primo Levi

הספריה החדשה

1991 (1978)

תרגום מאיטלקית: מירון רפופורט

למעלה משלוש-מאות שנה חיו היהודים בהולנד בהשקט ובביטחה. היהדות לא הוותה עול, האנטישמיות לא הרימה ראש. עם פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בהולנד 140,000 יהודים שלווים, הולנדים לכל דבר וענין. עד שבא הכיבוש הנאצי, ואנשים שהיהדות היתה עבורם פרט שולי בביוגרפיה, סומנו כמועמדים לגירוש.

פתאם קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא עם אחר. הוא מגלה שהעם אליו השתייך עד אתמול כבר אינו עמו. המהפך הוא לא רק פיזי משגרה לרדיפה, המהפך יורד גם לשורשי הזהות העצמית.

המיתוס מספר שההולנדים הצילו יהודים יותר מכל עם אחר. העובדות מספרות סיפור שונה: בהולנד אחוז היהודים שגורשו ונרצחו היה הגבוה ביותר במערב אירופה (יותר מ-80%). בהולנד שהה כוח מוגבל מאוד של הוורמאכט – לא היה צורך ביותר מזה, ההולנדים ביצעו ביעילות את משימת הגירוש (למען ההגינות יש לציין עם זאת שמספר חסידי אומות העולם בהולנד היה הגבוה ביותר, יחסית לגודל האוכלוסיה).

מה יעשה אדם שעולמו וזהותו חרבו, והוא נרדף על נפשו? גיבור "ליל הז'ירונדינים" בוחר להציל את נפשו על חשבון יהודים אחרים. הוא מתמנה לעוזרו של המנהל היהודי של מחנה המעבר וסטרבורק, ממנו גורשו יהודי הולנד להשמדה. פעם בשבוע יוצא טרנספורט לדרך. הממונים היהודים עורכים את רשימות המיועדים למשלוח. מי שקרוב לצלחת לא נכנס לרשימה. אבל אין תעודת ביטוח לאיש: שיתוף הפעולה עם המפקד הנאצי מקנה בכל שבוע דחיה של שבוע נוסף, עד המשלוח הבא.

איך חי עם עצמו אדם שמשרת את אויביו, שבידו הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות, שמוצא את עצמו מוביל את האנשים היקרים לו אל הקרונות? איך חי עם עצמו אדם שנאלץ להתקפל ולהתרפס באימה בפני הממונה הנאצי, רק כדי לזכות בעוד כמה ימי חיים? ואיך יכולים אנחנו, שלא היינו שם, איך יכולים אנחנו, שלא חווינו את הזעזוע ואת הפחד, איך יכולים אנחנו ממרחק של שנים לשפוט אותו?

ז'אק פרסר, הסטוריון הולנדי מוערך שכתב מחקרים על השמדת יהדות הולנד, עבר את ימי מלחמת העולם השניה במחבוא. אשתו גורשה מהולנד ונספתה. את "ליל הז´ירונדינים" כתב ב- 1957.

אירית ורסנו תרגמה והוסיפה הקדמה מאירת עיניים, הכוללת גם את סיפור חייו של ז'אק פרסר. כדאי לקרוא את ההקדמה לפני קריאת הספר. היא נותנת רקע הסטורי, ויוצקת תוכן מצמרר נוסף כשמתקדמים בעלילה ומגלים כיצד הסופר שילב את עצמו בתוכה.

פרימו לוי כתב אחרית דבר, בה הוא מגדיר את הספר כמסמך טורד מנוחה, הבוחן את האזור האפור המפריד בין התליינים לקורבנותיהם.

De Nacht der Girondijnen – Jacob (Jacques) Presser

הוצאת הקיבוץ מאוחד

 2004  (1957)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

אחת הדמויות הבלתי נשכחות בספרו של פרימו לוי, "הזהו אדם", הוא ז'ן סמואל, שכונה על ידי לוי בחיבה "פיקולו". קרוב ל-40 שנה שתק סמואל, ולא סיפר לאיש דבר על קורותיו באושוויץ. מותו של פרימו לוי ב-1987 פרץ אצלו איזה סכר, ששיאו בספר הזה שראה אור בצרפתית ב-2007 ובעברית ב-2009.

ז'ן סמואל היה בן 22 כשנלכד עם בני משפחתו בצרפת ונשלח לאושוויץ. מכל בני המשפחה שרדו רק שניים – ז'ן ואמו. בסצנה מצמררת הוא מתאר את הגעתם לאושוויץ, שם נערכה על הרציף הסלקציה לחיים ולמוות. האם התשושה נשלחה על ידי איש האס-אס (אולי היה זה מנגלה עצמו) אל טור הנידונים לחיים. פעמיים ניסתה להסתנן אל טור הנידונים למוות, משום ששם המתינו משאיות, והיא חשה שלא תוכל לצעוד ברגל, ופעמיים נתפסה והוחזרה אל הטור השני. ז'ן מציין באירוניה דקה שהוא חב את חייה של אמו לאס-אס…

מכיוון שהיה סטודנט לרוקחות בטרם נתפס, מצא עצמו ז'ן סמואל בקומנדו כימיה, יחד עם פרימו לוי בן ה-24. בין השניים נרקמה חברות אמיצה, ויחד עם חבר נוסף חיזקו זה את זה ותמכו זה בזה. רק לקראת סיום המלחמה נפרדו דרכיהם: לוי חלה בשנית, ונותר בצריפי בית החולים באושוויץ עם החולים האנושים, בעוד סמואל נלקח על ידי הנאצים לצעדת המוות.

שיאו של הספר בעיני הוא בחילופי המכתבים בין השניים מיד לאחר ששבו לבתיהם ואיתרו זה את זה. מן המכתבים עולה דמותם של אנשים צעירים, שחייהם נעצרו בעודם בשיא פריחתם, שנפלו מחיי שלווה אל עומק הטראומה, וכעת הם נאבקים למצוא את מי שהיו, ולמצוא את מקומם בעולם שאחרי. בשונה מספרי עדות, שמספרים בלשון עבר על התחושות שאחרי השואה, כאן העדות היא מיידית ונוקבת. הספר כולו כתוב בלשון ברורה וישירה, וכך גם המכתבים, ובכל זאת ניכר ההבדל בין דברים שנאמרים בדיעבד והם תלויי היזכרות, לדברים שנכתבו בזמן אמת. אני לא ממעיטה חלילה בעדות ממרחק זמן, אבל עוצמת המכתבים היא כאמור שיאו של הספר בעיני.

אולי לא יפה להודות, אבל ניגשתי לספר עם טיפת חשדנות. האזכור של פרימו לוי על הכריכה עורר בי חשד שז'ן סמואל נתלה בתהילתו של חברו המפורסם ממנו. חשדותי התאדו חיש קל. ז'ן סמואל הוא אדם מרשים כשלעצמו, וסיפורו מן הראוי שיסופר וייקרא.

הייתי סקרנית לקרוא מה כתב סמואל על חידת מותו של לוי: סמואל מתקשה להאמין שזו היתה התאבדות, בעיקר משום שימים ספורים קודם לכן לוי כתב לו על תכניותיו, ושום דבר במכתבו לא רמז על כוונות אובדניות.

ז`ן מארק דרייפוס, היסטוריון שהתמחה בנושא השואה, היה שותף לכתיבת הספר.

על גב הספר מצוין כי ז'ן סמואל הוא כיום גמלאי בשנות השמונים לחייו. למרבה הצער, עובדה זו כבר אינה נכונה. ז'ן סמואל הלך לעולמו באוקטובר 2010.

Il m`appelait Pikolo – Jean Samuel, Jean-Marc Dreyfus

הוצאת דביר

2009 (2007)

תרגום מצרפתית: לורנה איון-ברדוגו