תגית: צבי ארד

בשנת 1935 נמלטים ממחנה מעצר שבעה אסירים. שישה נתפסים תוך מספר ימים, השביעי מצליח להמלט. במחנה ממתינים לבורחים שבעה צלבים – הצלב השביעי נותר מיותם.

הספר המתין שנים על המדף. פחדתי לקרוא אותו, משום שחשבתי שיהיה עמוס בתיאורים מזעזעים מחיי המחנה. התבדיתי. אין בספר כמעט שום תיאורים ישירים של עינויים ושל התאכזרות: אלה נרמזים מפניהם המעוותים לבלי הכר של המעונים, מהלשנות ע"י אנשים שקרסו מול אימת הכאב והמוות. אין בכך כדי להפחית מן האימה שאוירת אותם ימים מהלכת על הקורא.

יותר משהוא סיפור של בריחה נועזת, הספר הוא תיאור מפורט של החברה הגרמנית באותן שנים. האנשים שלאחר שנים של אבטלה מצאו פתרון למצוקתם בהצטרפות למפלגה, הבריונים ששגשגו בחסות שלטון הטרור, האופורטוניסטים שהלשינו על כל חריגה מהכללים כדי להשיג הטבות לעצמם, יריבים שניצלו את המצב לחיסול חשבונות בסיוע הגסטפו, הרבים שבחרו לשבת בשקט ולא לעשות גלים, האוירה הבלתי אפשרית של חשדנות אינסופית שהרסה חברויות ומשפחות, המתנגדים בחשאי שלא מצאו עוז בנפשם לנקוט בפעילות, וגם אלה שהתנגדו בפועל, ואלה ששב אליהם טעם החיים כשהתבקשו לסייע ונענו. במובן מסוים יש בספר אכויות מסוגו של "הגרזן של ונדסבק" מאת ארנולד צווייג, שהצליח לתת מענה לשאלה איך קרה שהעם הגרמני איפשר את השלטון הנאצי.

הנקודה היהודית בספר אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במכלול, בדמותו של רופא יהודי באותה תקופה, כשעדיין התאפשר לו לעסוק במקצועו, אך כבר היו רבים שבחרו לא להיות מטופלים אצל היהודי.

בשלב מסוים הפריע לי שלא ניתן שום מידע באשר לסיבות לכליאתם של האסירים, אך ככל שהסיפור התקדם התברר שזה בעצם לא משנה. לגסטפו ולאס-אס היה כוח בלתי מוגבל לכלוא ולענות אנשים מכל סיבה שהיא וגם בלי שום סיבה. מי שנכלא בטעות, או בשל הלשנה זדונית, או בגלל התנגדות למשטר – כולם היו שווים בעיני כולאיהם. בלי קשר לרקע, כבר מהדף הראשון מחזיקים לנמלטים אצבעות, מייחלים להצלתם.

הספר נכתב ב-1944, בעת שהסופרת שהתה מחוץ לגרמניה במנוסתה מפני הנאצים.

 

Das siebte Kreuz – Anna Seghers

הוצאת זמורה

1986 (1944)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

(תרגום קודם משנת 1945 ע"י מ` ליפסון)

אני אוהבת את הספרים של אביגדור דגן. התוודעתי אליו לראשונה באמצעות הספר "רחוב ושמו ממילא", המתאר דמויות ברחוב הירושלמי, והתרשמתי מאוד. בין אם הוא כותב על סיוטיו של ניצול שואה ("השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל), ובין אם הוא כותב על השכוי המשמיע אמרות חוכמה ("בינת השכוי"), יש בכתיבה שלו משהו מאוד נינוח, לפעמים תמים, ותמיד ראוי לתשומת לב.

"חתונת הזהב של פיגרו" הוא אוסף סיפורים סביב נושא אחד: מה קורה אחרי שספר מסתיים. כך נפתח הספר (ציטוט עם קיצורים): "אחד הבילויים החביבים עלי הוא לבדות את חלקם השני של רומנים מפורסמים, או לבדות מערכה שלישית, רביעית או חמישית – הכל לפי הצורך – של מחזה מפורסם… סדר הוא סדר, וכשמספר לי מישהו, למשל, סיפור על שניים, שהאחד מהם נפטר בסופו של סיפור, אני רוצה לדעת מה קרה לשני, שנשאר בחיים וחי אולי עד היום הזה. מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך. מה עשה סנשו פנסה לאחר מות אדוניו האמיץ? מה היה על טטינה? על אוניגין?"

הסופר מסתפר בסביליה, אצל צאצאו של הספר המפורסם, ושומע מפיו על קורותיו של פיגרו שנים אחרי תום המחזה. הוא מדמיין את קפקא השואל את עצמו אם יכול היה להתרחש גלגול הפוך, משרץ לאדם, ומה היה קורה אם הגלגול היה מתפתח למגפה. ברחוב ירושלמי הוא פוגש את אחד מצאצאיו הרבים של הגולם מפראג המפוזרים בעולם, תמיד נכונים לתרום את כוחם העצום. הוא תוהה מה עלה בגורלה של הלנה היפה בהזדקנותה. עם אברהם הוא חוזר אל שרה אחרי פרשת העקדה, ומקווה שלאם לא יוודעו קורות אותו היום, ועוד.

אם, כפי שנכתב בפתיחה, "מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך", איפה נמצא הסוף באמת? הרי תמיד יש אחר-כך נוסף. וכך מסתיים הספר (שוב ציטוט עם קיצורים), תוך שהוא תורם אמירה אופטימית האופינית להלך-רוחו של אביגדור דגן כסופר: "רק עתה נפקחו עיני לראות את יופיו של הסיפור שלא סופר עד תום. ראיתי את יופיה של העובדה, שלמעשה אי-אפשר כלל לספר משהו עד סופו, פשוט, מפני שלעולם אין הסוף קיים. כי במקום שמסתיים סיפורו של האחד, מתחיל סיפורו של השני… ודבר סביבנו אינו מפסיק להתגלגל עמנו ולזרום… ולא נותר לי אלא להרהר ביופיו של הסיכוי, כי תמיד עוד יהיה לנו מה לספר".

Figarova Zlata Svatba – Avigdor Dagan

הוצאת דביר

1987

תרגום מגרמנית: צבי ארד