תגית: צילה

ב-11 בספטמבר 1973 השתלטה החונטה הצבאית בראשותו של אוגוסטו פינושה על השלטון בצי'לה. הנשיא סלוודור איינדה נרצח, זכויות הפרט הושעו, פעילויות שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השליטים הופסקו בכוח, מתנגדי משטר עונו ונרצחו או נעלמו, וצ'ילה שקעה אל תוך דיקטטורה למשך כשש-עשרה שנים. הבמאי מיגל ליטין, שהיה פעיל בתנועת ההתנגדות, נאלץ לגלות מארצו זמן קצר לאחר עלייתו של פינושה. ב-1985 החליט לשוב לצ'ילה במסווה כדי לתעד את המתרחש במדינה. גבריאל גרסיה מארקס סבר שגם הסיפור שמאחורי התיעוד ראוי להשמע, ברוח דבריו של ליטין לפיהם, "אין זה המעשה ההרואי ביותר של חיי, אך הוא המעשה הראוי ביותר שעשיתי". הוא קיים ראיונות ארוכים עם ליטין, וערך אותם בספר זה.

הספר כתוב כמונולוג בגוף ראשון, והוא מספר את חוויותיו של ליטין על הרקע של המקום ושל התקופה. בהיבט האישי הוא מתאר את הסיפור המורכב שרקם יחד עם שותפיו כדי לאפשר את כניסתו לצ'ילה במסווה, ואת השינוי החזותי והמנטלי שנאלץ לאמץ כדי להסתובב בבטחה יחסית במקום בו נאסר עליו להיות. עד כמה היה השינוי עמוק ניתן ללמוד מאפיזודות כמו זו שבה זיהה ברחוב את החותנת שלו, ונעץ בה מבט שהיה אמור להבהיר לה שעליה להתעלם ממנה. היא לא זיהתה אותו כלל, והרגע לא נחקק בזכרונה. רגע מיוחד התרחש כשפגש את אמו. למרות שהחליט לא להפגש אתה, כדי לא לסכן את שניהם, איכשהו נוצר מצב שבו הוא ואחד מהאנשים שאתו מצאו עצמם אחרי שעות העוצר בכפר בו התגוררה (חברו היה בטוח שליטין תמרן אותם במתכוון למצב זה, אבל ליטין מכחיש), והחליטו להעביר אצלה את הלילה. בבית אמו צפתה לו הפתעה מרגשת: לאחר שגלה מצי'לה, אמו שכרה אדריכל ששחזר בביתה את חדר העבודה של בנה, ממש כפי שנשאר כשהבן נאלץ לעזוב.

בהיבט התקופתי ליטין מתאר כמה מן התופעות שאפיינו את צ'ילה באותה שנה. הוא מודה שחש מבוכה כשראה את סנטיאגו הזוהרת והנקיה, בעוד הוא זכר אותה חרבה ומוזנחת. המשטר הקפיד לשמור על חזות מעוררת כבוד, אבל מאחורי הנס הכלכלי של צ'ילה הסתתרו עוני קשה ואומללות. על גדות הנהר מאפוצ'ו, שבימיו הראשונים של השלטון נשאו מימיו גופות שהושחתו, התגודדו המונים שנאבקו עם הכלבים על שאריות מזון שהגיעו עם הזרם משווקים עממיים. ליטין מספר על הלכי הרוחות בצ'ילה, על הפולחן המתמשך סביב קברו של איינדה ובביתו של נרודה, כמעין מחאה נגד שלטון פינושה. הוא מספר על העוצר בלילות, על הפחד ממרגלים, ועל נסיונות ליצור קשר עם חבריו מתנועת ההתנגדות ועם אנשים שהסכימו לחשוף את המתרחש בצמרת.

סיפור המסווה של ליטין היה קולנועי – יחד עם פעילה צ'יליאנית הוא ניהל צוות צילום, שהכין, לכאורה, סרט פרסומת לבושם. בו זמנית נכנסו לצ'ילה באופן חוקי שלושה צוותים אירופאים נוספים, כל אחד למשימה פורמלית שונה, ואף אחד מהם לא ידע שליטין הוא שמנהל אותם בפועל. הצוות האיטלקי זכה באישור לצלם בתוך ארמון הנשיאות, וליטין, באקט הרואי או פזיז, הצטרף אליו כעוזר תאורה. בשלב זה של השהיה בצ'ילה כבר היתה לו הרגשה שמתהדקת סביבו טבעת מחנק הרת סכנות, ולאחר הצילומים בארמון נאלץ לשוב לגלותו. התוצר של המסע היה הסרט התיעודי בן ארבע השעות Acta General de Chile.

"עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה" הוא שיתוף פעולה של שני יוצרים דעתניים ורהוטים, והספר מרתק ומרחיב אופקים.

La Aventura de Miguel Littin Clandestino en Chile – Gabriel Garcia Maŕquez

כנרת

1988 (1986)

תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי

לפני למעלה מעשרים שנה הופקדו בידיה של הסופרת יהודית קציר זכרונות שכתבה סבתא-רבתא, צילה רמברג-מרגולין. חלקו הראשון של הספר, המספר אודות חייה של צילה בנערותה ובשנותיה בארץ לפני קום המדינה, מבוסס על זכרונות אלה, וכן על ראיונות עם בני שבט מרגולין. חלקו השני של הספר עוסק ברומן שבין בתה הבכורה של צילה, יהודית, סבתה של הסופרת, ובין הסב עמינדב, והוא מבוסס על ההתכתבות בין השניים. החלק השלישי והאחרון מספר על קורות המשפחה עד שנת 1967, שנת מותה של צילה, והוא כולל גם את יומנו של חנן, בעלה השני של צילה.

צילה ואליעזר (לזר) מרגולין, שני צעירים יהודים ליטאים, ניצולי פוגרום 1905 באודסה – היא איבדה עין, הוא נותר משותק במחצית פניו – נישאו בחתונה עצובה, ללא הורים, כשכל המוזמנים ממרים בבכי. צילה, שהיתה הדומיננטית בין השניים, הצליחה לשכנע את בעלה לעזוב הכל, כולל בית-חרושת שלזר עמד לרשת, ולעלות לארץ ישראל. חייהם לא היו קלים כלל, ובשל קשיי פרנסה נדדו ממקום למקום. חלקו הראשון של הספר, המתאר את אותה תקופה, מרתק. יהודית קציר מצליחה להחיות את אותם ימים על כל נפתוליהם, כשהיא משלבת בין סגנונה הרגיש שלה ובין סגנונה הלקוני למדי של צילה, שמצטיירת כאשה מעשית ופעלתנית, המתמרנת את משפחתה בין המשברים. היחסים בין צילה ולזר, שמלכתחילה ככל הנראה לא שררה ביניהם התאמה, הלכו והצטננו. נולדו להם חמישה ילדים, אך יותר ויותר מצאו עצמם חיים בנפרד, כשלזר נעדר מן הבית לשם הפרנסה. בשלב כלשהו התאהבה צילה בחנן רמברג, שעלה לארץ מורשה. חנן היה צעיר מצילה בתשע שנים, אדם רוחני, פילוסופי, צמחוני. הוא הצטרף לחוג המשפחה, גר איתם, השתתף בפרנסתם, ובפועל תפקד כאב שני לילדים. פרקי זמן ארוכים התגוררו כולם יחדיו, האב, האם, הילדים ו"דוד חנן". רק בחלקו השלישי של הספר אנו נחשפים למחיר הנפשי שגבתה מצילה ומחנן הבחירה להצמד לאהבה.

חלקו השני של הספר בנוי ברובו ממכתבים שכתבו יהודית, בתה הבכורה של צילה, ועמינדב במהלך שתי שנות היכרותם לפני שנישאו. לטעמי אפשר היה לוותר על חלק מן המכתבים, ולתת יותר מקום להתרשמויותיה של הסופרת. יהודית קציר כתבה על הפרק הזה: "המכתבים, שהופעת הבכורה שלהם בכתיבתי היתה בנובלה 'מכתבים לעמינדב' (בתוך הקובץ 'מגדלורים של יבשה'), היו אתגר מבחינת כתיבה ועריכה. עיקר העבודה היה לזקק את הדרמה של יחסי יהודית ועמינדב ואת הפרטים היותר מעניינים, מתוך ים אינסופי של תכתובת יומיומית שהתפרשה על-פני שנתיים כמעט". למרות האריכות היתרה, לטעמי, של התכתובת שנבחרה להכלל בספר, זה אינו פרק משעמם. גם כאן נחשפים חיי הישוב הארץ-ישראלי: התלבטויות פרנסה, חיי חברה, תפיסות עולם.

חלקו השלישי של הספר מעלה תמונות מחיי המשפחה עד מותה של צילה. הוא לא מתיימר לכסות את כל השבט, וסיפורן של סבתה ואמה של הסופרת תופס מטבע הדברים מקום נרחב יחסית. מצמררת החזרתיות בתולדותיהן: יהודית הסבתא נפטרה בגיל צעיר ממחלת הסרטן. בתה, עמליה, נישאה בתוך שנת האבל כשהיא בחודש השני להריונה, ודודתה תקווה, צעירת ילדיה של צילה, ליוותה אותה לחופה. עשרים ותשע שנים אחר-כך, בעיצומה של שנת האבל על מותה של עמליה, נישאה בתה, יהודית קציר, כשהיא הרה, ואותה דודה ליוותה גם אותה לחופתה. יהודית קציר קרויה על שם סבתה, ובתה עמליה נקראת על שם אמה.

חנן נפטר במחצית השניה של 1967. בחודשי חייו האחרונים סבל מדמנציה, והמשפחה אשפזה אותו במחלקה לתשושי נפש בבית אבות. צילה הצטרפה אליו. בימים שהתה במחלקה נפרדת, ובלילות היתה מתגנבת אל מיטתו. כשנפטר איבדה צילה את הרצון לחיות. בימיה האחרונים ביקשה שיתרגמו לה את יומנו, שבו כלל מחשבות ששמר כל השנים לעצמו. הוא היה אדם ששאף לשקט ואהב את ההתבודדות, אך בחר לחלוק את חייו עם צילה בסביבה הומת ילדים (גם ילדי המשפחה וגם ילדי בית הילדים שצילה ניהלה). הוא שאף לטוהר, והמצב המשפחתי המוזר שנקלע אליו ייסר אותו. גם צילה, שבחרה לחיות עם חנן מבלי לנטוש את לזר, ולכאורה חיתה בשלום עם הבחירה, סבלה מרגשות אשמה. לטעמי, גם את המובאות מיומנו של חנן אפשר היה לקצר. הוא סובל מחזרות שדי שעממו אותי.

הספר נגע ללבי וריתק אותי. מצאתי בו נקודות השקה עם ארועים ומקומות שהכרתי בילדותי. כך, לדוגמא, יכולתי ממש לראות את הבית מוקף הגן שבנתה המשפחה ברמת-גן של פעם, כי גם לקרובי משפחתי היה בית קסום שכזה (ומן הסתם גם הוא נמחק לטובת בתי מגורים עירוניים). יהודית קציר השכילה לשרטט באהבה וברגישות דמויות בשר ודם, בעיקר של נשים מרשימות, ובראשן צילה הדומיננטית ותקווה שכולה לב.

אם גם אתם, כמוני, תרצו להעשיר את חווית ההיכרות עם המשפחה באמצעות תמונות, ראו כמה מהן בטור האישי של יהודית קציר באתר הספריה החדשה.

הספריה החדשה

2013