תגית: קומוניזם

הכומר קיחוטה, המשרת בקהילה כפרית קטנה, מקודם לעמדת מונסיניור לאחר שאירח בנדיבות הגמון שנקלע לבעיה. הדבר הוא לצנינים בעיני ההגמון המקומי, שישמח להשיב את הגלגל אחורה. גם קיחוטה עצמו אינו מאושר מן השינוי. טוב לו בכפר הקטן שלו, העמדה הבכירה אינה מחניפה לו, והידיעה שיצטרך לעזוב את המקום מעציבה אותו. בעצת ראש הכפר, שזה עתה הודח מתפקידו, הוא נוטל ימי חופשה, והשניים יוצאים יחדיו לשוטט בדרכי ספרד.

קיחוטה אוהב להאמין שהוא צאצאו של ה-קיחוטה הידוע. לרכבו המקרטע נתן את השם רוסיננטה. את ראש הכפר, ששם משפחתו היה זנקאס, כשמו המקורי של סנצ'ו פנסה, הוא מכנה סנצ'ו. הוא אמנם אינו עוטה שריון אבירים וקסדה, אבל בעידודו של ידידו הוא עוטה מדי פעם, די בחוסר רצון, את סממני המונסיניור. טחנות רוח אינן ניצבות בדרכם של השניים, אך נכונו להם מאבקים. הימים הם ימי התפר שבין שלטון פרנקו לדמוקרטיה, הדרכים אינן בטוחות, המשטרה מהווה איום, וצמד הידידים מנסה לברור את דרכו מבלי לדעת בעצם לאן פניהם מועדות.

על פניו, תהום פעורה בין קיחוטה לסנצ'ו. האחד הוא קתולי מאמין, תם למדי, נטול אמביציות, סגור בעולם המוכר לו. השני קומוניסט אדוק, ציני, אתאיסט, מעורב בין הבריות, מתעניין במתרחש מחוץ לכפר הקטן. האחד מבקש להמשיך להחזיק באמונתו, ולשכנע אחרים בצדקתה כדי לגרום להם אושר. השני מאמין שסופה של כל אמונה, כולל זו שלו, לפוג. הידידות ביניהם, בסיוע ארוחות תחת כיפת השמים ושפע של יין, מביאה אותם לגילוי לב ולשיתוף בספקות שהם חשים לעתים, מבלי שהודו בהם עד כה בפני אחרים או אפילו בפני עצמם. גילוי הלב הזה מעמיק את ידידותם. "מה מוזר שספק משותף מקרב בין בני-אדם אולי אף יותר מאמונה משותפת. המאמין יילחם באחיו-לאמונה על צל של בת-גוון, ואילו בעל-הספק נלחם בעצמו בלבד". קיחוטה וסנצ'ו גם יחד מחזיקים באמונותיהם למרות מה שנעשה בשמן. "אמונתך בקומוניזם גדולה מאמונתך במפלגה", אומר קיחוטה לסנצ'ו. "דומה שאתה מאמין בקתוליות יותר מאשר בכס הקדוש", עונה לו ידידו.

גרהם גרין מרבה בקישורים גלויים וסמויים אל ספרו של סרוונטס, ושני גיבוריו נהנים להתייחס אליהם. ההקבלות אל הדמויות הספרותיות ואל הארועים הספרותיים מקנות לספר אוירה משועשעת, והשילוב שלהן עם מה שהוא בעצם לבו של הספר – השיחות התיאולוגיות והפוליטיות – יוצר עלילה שכובד הראש והקלילות שבה עובדים מצוין יחדיו. בסופו של דבר, כפי שנכתב על הכריכה, זהו "שיר הלל לרעות הפשוטה והלבבית בין אדם לחברו, המתגברת על חומות האידיאולוגיה ותהומות אי-ההבנה".

מעניין, מהנה ומומלץ.

Monsignor Quixote – Graham Greene

ספרית מעריב

1983 (1982)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

"בן אדם חושב שהוא רוכב בחוכמה על המאורעות. אחר כך רוצה רק לדעת לאן, לכל השדים, הם מדהירים אותו"

אנטוניו מארטנס עומד למשפט בשל היותו שותף לשורה של מעשי רצח. סנגורו, שהצליח להשיג עבורו אישור לכתוב את סיפורו בכלא, אומר: "את סיפור האימים הזה לא כתב מארטנס עצמו, אלא המציאות".

מארטנס היה שוטר שעסק בחקירות פליליות והועבר בהליך מזורז לעסוק בחקירות פוליטיות במדינה דרום-אמריקאית הנשלטת בידי רודן. "שטפו את מוחי. לא במידה מספקת", הוא מעיד, ולכן זכה לנקודת ראות כפולה, הן כאיש משטרה המסור לתפקידו והן כמי שרואה את הפגמים בעבודה שהוטלה עליו ועל חבריו לצוות, מפקד פסיכופת וחוקר סדיסט.

אנריקה סאלינאס, צעיר עשיר ובודד, נמשך אל אנשי המחתרת שביקשו להפטר מהרודנות. למרות שבזאת הסתכמו חטאיו, הוא נפל אל מתלעות המשטרה, ומרגע שהופעלה נגדו אלימות בלתי מרוסנת, הובילה אותו הדרך ישירות לתהום ללא אפשרות חזרה. וכמו בחקירות מסוג זה, הוא לא היה הקורבן היחיד. השלטון ככל הנראה השתנה, או שנותר על כנו ורק בחר לו שעירים לעזאזל. וכך מצא עצמו מארטנס עומד לדין.

אימרה קרטס, שמבקר בספר את השלטון הקומוניסטי בהונגריה, גם אם הרחיק את הסיפור אל מעבר לאוקינוס, כתב יצירה מצמררת בקור הרוח הדיווחי שלה. הוא מספר על הקורבנות וגם על המנגנון שידע לטפח אומרי הן צייתניים שלא מחו גם כשהיו עדים לאכזריות.

בשונה ה"סיפור בלשי", הנובלה השניה בספר, "השליח", אפופת הזיה. אדם, המכונה השליח, אחוז אובססיה לשוב אל מקום אסון, שעל פי רמזים רבים הוא מחנה ריכוז נאצי. הכאב והבלבול עולים ברורים מבין השורות, אבל הערפל המכסה על הפרטים מקשה למצוא נקודת אחיזה.

בשל הנובלה הראשונה – מומלץ.

Derektivtörténet – Imre Ketrész

מחברות לספרות

2007 (1977)

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה באלף השלישי לפני הספירה עבור פרעה ח'ופו, כדי לשמש לו קבר ומשכן לאחר מותו. מה אנחנו יודעים עליה בדרך-כלל? שהיא שריד מפואר של תרבות גדולה, מפעל הנדסי גדול, אחת משבעה פלאי תבל של העולם העתיק והיחידה מהם ששרדה. על מה נותנים פחות את הדעת? על הסבל האינסופי שהיה כרוך בהקמתה (אולי עם חריג אחד הנובע מן המסורת השגויה לפיה העבדים העברים הקימו את הפירמידות). רק בעשורים האחרונים החלו להתגלות המחנות בהם התגוררו הבונים, ותשומת לב הופנתה גם אליהם. איסמעיל קאדרה כותב על המניע האמיתי, לתפיסתו, לבנית הפירמידה של גיזה ואלה שבאו אחריה, ועל האנשים שנשאו בעול.

כשפרעה מחליט משום מה שלא חשקה נפשו בפירמידה, יועציו מזועזעים. לאחר נבירה ממושכת במסמכים ישנים והתיעצויות קדחתניות בינם לבין עצמם, אחד מהם מעז לומר לפרעה שגישתו מוטעית, ושהפירמידה היא כורח שלטוני. "הפירמידה פירושה בראש וראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים, הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן". פרעה משתכנע, ואכן מן הרגע שהוכרז על התכנית להקמת הפירמידה, צילה המאיים משתרר על העם. עוד בטרם הוכשר השטח והחלו העבודות במחצבות, עצם הידיעה על הצפוי די בה כדי להשליט דכאון ואובדן תקווה. במקביל, בעלי יוזמה כבר מכינים עצמם, והבולט בהם הוא מפעל ליצור מגלבים.

אבן אחר אבן נגררת אל אזור ההקמה של הפירמידה, גובה חיים, מותירה פצועים ונכים. יום יום, שעה שעה, במשך למעלה מעשרים שנה, המדינה כולה מוכוונת אל הפירמידה. "הזמן והימים נהיו דומים לזמן ולימים הקדומים. המיתות, עקיצות העקרבים, מקרי הטירוף, מכות השמש ואפילו שמות הקורבנות היו למעשה זהים […] איש כבר לא ציפה למאומה". מעטים מבין הבונים ייוותרו בחיים כדי לראות את המבנה מושלם. סיום העבודה לא יביא הקלה. פרעה יאבד את שלוות נפשו נוכח הקבר המצפה לו. קונספירציות משונות ירחפו באויר, ויביאו חקירה ברוטלית אחרי חקירה ברוטלית. הפרעה הבא ירצה פירמידה משלו, וכך גם אחותו. אחיו יחלום על בניית ספינקס, והשעבוד יימשך.

איסמעיל קאדרה כותב לכאורה על ההיסטוריה של הפירמידות המצריות, מדייק בפרטים רבים, משחק עם אחרים. אבל האפילוג מבהיר על מה הוא כותב באמת. ברחבי אלבניה המבודדת, תחת שלטון קומוניסטי מדכא, נבנו משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה מאות אלפי בונקרים בהנחיית השליט שהפך את העם כולו לצבא. קו ישר מחבר בין סבלם של בוני הפירמידות במצרים לפירמידות הגולגולות במונגוליה במאה הארבע-עשרה, ולבונקרים שהורה אנוור הוג'ה לבנות באלבניה. אולי אין זה מקרי שהמוזיאון שנפתח בטירנה ב-1988 ובו הוצגה מורשתו של הוג'ה, נבנה כפירמידת זכוכית.

"היא הוסיפה להפגין את ולדנותה בחום החמה היוקדת, אך הוולדות שיצאו מקרבה היו זערוריות. הן הוקמו בארצות אחרות ובזמנים אחרים, תחת ממשלות שונות ומשונות ובמשטרים שהתבססו על מעמדות שונים ושהתקשו להאמין כי ראשיתם במדבר סהרה. תמיד היו מוגנים בחסות היותם סמויים ורק בשני מקרים טעו והניחו לראותם כמי שמסכות הזוועה נקרעות או נשמטות בשוגג מפניהם. המקרה הראשון היה גלעדי הראשים של טימור הפיסח. השני אירע שש-מאות שנים לאחר מכן בארץ האִילִירִים העתיקה, שכיום מתגוררים בה צאצאיהם, האַלְבָּנִים. כבמשגל העולמות שדמיינו הקדמונים, ששפע הזרע והביציות הניטח בו מביא לעולם המוני יצורים או עצמים שמֵימיים, הפירמידה הזקֵנה הביאה לעולם לא אלפים אלא מאות אלפים מוולדותיה. כינו אותם "בונקרים" ואם כי היו קטנטנים בהשוואה לאִמם הרי כל אחד מהם היה מבעית כמוה ונשָּׂא של טירופה. תיל עבר בתוכם, שבוי בין גושי בטון. כך תוכננו בעבר בידי קָרָה הוּלֶג. המילה "אחדוּת" צוירה עליהם תכופות והורתה, שהבונקרים קיבלו השראה לא רק מהפירמידה, אִמם-הוֹרָתָם, כי אם גם ממגדלי הראשים, ושהחלום הישן לחבר את מוחות כל בני-האדם ברעיון אחד ויחיד יכול להתגשם אך ורק באמצעות תיל המושחל בגולגלות ושומר על אחדותן".

רמי סערי תרגם את הספר מאלבנית, והוסיף אחרית דבר אודות הסופר ויצירתו. האגיפטולוגית אורלי גולדווסר הוסיפה אף היא אחרית דבר, ובה היא כותבת בין השאר על העובדה שההיסטוריה של מצרים העתיקה מתיחסת בעיקר למאיון העליון, בעוד לכל האחרים כמעט לא נותר זכר חומרי. מומלץ לקרוא את שתיהן.

איסמעיל קאדרה, כתמיד, חד, ברור וציני. במפתיע הוא אפילו משעשע לעתים. "הפירמידה" הוא סיפור חי ואמין, הנכנס אל הלב ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

Piramida – Ismail Kadare

כרמל

2000 (1992)

תרגום מאלבנית: רמי סערי

קספר יואכים אוּץ, ברון צ'כוסלובקי עם שורשים יהודיים, הוא אספן פורצלן. המספר נפגש אתו בפראג ב-1967, כשהמדינה היתה תחת שלטון קומוניסטי. "עבורו היה עולם זה של דמויות זעירות, העולם האמיתי […] וארועי המאה הקודרת הזאת […] היו מבחינתו לא יותר מרעשי רקע מאחורי הקלעים", כך הוא מתאר אותו, אך בלתי אפשרי להפריד בין האיש ובין תקופתו, והנובלה הקצרה הנושאת את שמו של אוץ היא גם תמצית קורות מדינתו.

אוץ, המורגל בחשאיות הנובעת מן האוירה בה הוא חי, משחרר באוזני המספר קטעי סיפורים, ומהם מרכיב המספר תסריטים אפשריים. האם היה אוץ משתף פעולה עם הנאצים? אולי אפשר לומר שכן, משום שסיפק מידע על יצירות לחוליית האמנות של גרינג, ואולי אפשר לומר שלא משום שסיפק מידע גלוי בלבד, וניצל את קשריו כדי לתת מחסה לידידים יהודים. האם היה מרגל כשנסע אחרי המלחמה מדי שנה לווישי, למטרות ריפוי לכאורה, וניצל את ההזדמנות למסחר עתיקות בשווייץ? אם לא היה מרגל מדוע חזר לצ'כוסלובקיה ולא ברח? לאוץ יש הסברים מעניינים: "צ'כוסלובקיה היתה מקום נעים לחיות בו, בתנאי שהיתה לך אפשרות לעזוב […] מחלת הפורצלן החמורה שלו מנעה ממנו לעזוב לתמיד. האוסף החזיק בו כאסיר". ומה ארע לאוסף אחרי מותו, כשאנשי המוזיאון באו לאסוף מביתו את הפסלונים שהחשיבו כשלהם? המספר מעלה בדמיונו גורל דרמטי.

ברוס צ'טווין מיטיב לבטא הן את האובססיביות של האספן והן את האבסורד של החברה הקומוניסטית הדורסנית. שום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה, והישרדות, הנעזרת בסודות ובמזימות הרוחשים מתחת לפני השטח, היא ה"משחק" שאוץ נאלץ לשחק כדי לשמר את עצמו ואת הפסלונים שהם טעם חייו.

דמותו של אוץ מבוססת על זו של האספן רודולף ג'אסט. אוסף הפורצלן של גאסט נמצא שנים אחרי מותו מוחבא בסלי כביסה ותחת מיטות בדירה בברטיסלבה.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר.

צ'טווין עצמו היה סופר רבגוני ומעניין, שנודע בעיקר בספרי המסע שלו. אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על "נתיבי שיר" ועל "על הגבעה השחורה".

Utz – Bruce Chatwin

משכל

2001 (1988)

תרגום מאנגלית: דורי פרנס

בשנות ה-80 בהונגריה, בעת שהשפעתה של ברית-המועצות הלכה ונחלשה, הרשה לעצמו נער צעיר במחנה מוזיקלי לארגן את חבריו לנגן את יצירתו של מלחין שנאסר להשמעה. כעונש הורחק מן הפעילות של כלל המחנה, אך מעז יצא מתוק. יחד עם שלושה חברים הקים רביעיה, שברבות הימים הפכה בעלת-שם והוליכה את חייהם למקומות שלא שיערו כי הינם בגדר האפשר.

השפעתה של ברית-המועצות אמנם היתה בשלבי התפוגגות, אך חוליי הקומוניזם עדיין הכתיבו את חייהם של ההונגרים. השלטון משקר לאזרחים ומרדים אותם, האמת מוסתרת ומטויחת, מניפולציות וסחיטות הן מהלכים מקובלים לשליטה בהמון, ופגיעה בפרטיות ובגידה הן מטבע עובר לסוחר בנסיון להשיג יתרונות ולשפר את תנאי החיים של היחיד. למרבה העצב, המעבר לדמוקרטיה אינו משנה הרבה, והרגלי העבר מחלחלים עשרות שנים אל תוך העתיד.

דוד טרבאי מספר סיפור אינטימי על צעירים, שהמוזיקה היא חייהם, ושלוּ ניתן להם היו עוסקים בה בלבד. אבל במקום בו הם חיים לא ניתן להם החופש הזה. לא תמיד הם מודעים לאופן בו הפוליטיקה והחברה משפיעות עליהם, אבל הסופר, שמשלב בין האינטימי לציבורי, מיטיב לקשור את החוטים הכורכים הכל בכל. לפעמים זוהי השפעה רחוקה של התמודדות עם קבוצת מורדים בעיר הבירה על ההתמודדות עם הצעירים העצמאיים במחנה; לפעמים זוהי סחטנות שמופעלת עליהם ישירות; לפעמים נדרשים בני משפחותיהם לבחירות בלתי אפשריות. זהו, אם כך, ספר אינטימי ופוליטי גם יחד, והשילוב בין השניים עשוי היטב ומעניין.

מומלץ.

עם עובד

2019

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

במבוא לתרגום העברי מספר מילן קונדרה ששמו של הספר היה אמור להיות "התקופה הלירית", בשל העיסוק בנעורים, שהם התקופה הלירית, ובהשקפה הלירית, שהמשורר הוא התגלמותה. הספר מתרחש ברובו בשנות החמישים בפראג, שהיתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. קונדרה קובע כי למשוררים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה האירופית במשך מאות שנים, ובתקופה המתוארת בספר הם מצאו את עצמם בקדמת הבמה בפעם האחרונה. הם היו בטוחים שהם משחקים את התפקיד המסורתי בדרמה האירופית, ולא היה להם מושג שהנהלת התיאטרון שנתה ברגע האחרון את התכנית והציגה במקומה פארסה שחורה, תפלה. היו אלה ימים בהם שלטו התליין והמשורר יד ביד […] כאשר התליין מוציא להורג, זה דבר טבעי, פחות או יותר, אבל כאשר המשורר מלווה אותו בשירה, כל מערכת הערכים שהיו מקודשים לנו מתפוררת לפתע, שום דבר אינו בטוח עוד, הכל נעשה בעייתי. מכיוון שהמו"לים של קונדרה סברו ש"התקופה הלירית" הוא שם סתום, נבחר במקומו ציטוט מדבריו של המשורר ארתור רמבו. לרמבו, ולמשוררים אחרים כמו לרמונטוב, פושקין, שלי, יאן נרודה ואחרים, יש נוכחות משמעותית בעלילה.

על מקומו של המשורר בהיסטוריה אין לי מספיק ידע כדי להתייחס לקביעותיו של קונדרה, אבל יש בספר שפע נושאים מעניינים אחרים לדיון ולהתיחסות. הדמות הראשית בעלילה היא של המשורר ירומיל, שהיה אלילה של אמו מרגע לידתו, מעין הרחבה של גופה, פיצוי מלא על כל עוגמת נפש ואכזבה שחוותה מצד אביו. היחסים בין האם ובנה נגועים באנוכיות של האם, ובלהיטות לשאת חן של הילד, והם נעים בין סימביוזה לתלות. ברגע פחות מוצלח בחייהם קונדרה כותב כי אפשר לומר ששניהם, האם ובנה, ניצבו זה מול זה ככלים שלובים, שדרכם עוברת אותה החומצה. הקשר אם-בן הוא אחד מפניו המרתקים של הספר. פן אחר הוא תהליך ההתבגרות של ירומיל, האופן בו מתגבשים קוי האופי שלו, היאחזותו בדמויות סמכותיות, תפיסת עצמו כאמן, התעוררותו המינית ויחסיו עם נערות. תהליך ההתבגרות מושפע, כמובן, מיחסיו עם אמו, אך גם לתקופה יש השפעה בלתי מבוטלת. המהפכה הקומוניסטית, כותב קונדרה, טובה לבני הנעורים כי חוסר הבטחון של ימי המהפכה פועל לטובתם, משום שהוא מערער את עול אבותיהם. כמה יפה להכנס לגיל הבגרות כאשר חומות עולם המבוגרים מתפוררות!

סיפור חייהם של ירומיל ושל אמו יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל תקופה, אך זו המתוארת בספר יחודית בדורסנותה ובאופן בו היא שולפת ממחבואם יצרים אפלים. ירומיל חוזר לכתוב בחרוזים, משום שהמהפכה מתנגדת לחריזה חופשית: בחרוז ובקצב יש כוח מאגי: העולם חסר הצורה נעשה בבת אחת מסודר, קבוע, ברור ויפה ברגע שהוא נסגר בשיר בעל כללים קבועים. המפלצתיות החבויה בו מקבלת הזדמנות להגיח, כשנדמה לו שהוא מבין – ברוח התקופה ומבלי שאיש ינחה אותו אחרת – שכדי לעבור את הסף מנער לגבר עליו להשמע לחובה, חובה שבאה בהתנדבות והיא מקור העזה וגאון.

בחרתי לקרוא את הספר הזה בעקבות "רצינות ההומור" מאת רות בונדי, שדן בהומור בספרות הצ'כית, וזה אינו נעדר גם אצל קונדרה. כך, לדוגמא, כשהוא מתאר פרשת אהבה שחווה ירומיל, הוא מתפייט בכאב: כמה נעים היה לשכוח אותה, את זו שמצצה את לשד חיינו הקצרים כדי להשתמש בו למפעלי הסרק שלה! כמה יפה היה לשכוח את ההיסטוריה! אולם היא נוקשת על הדלת ונכנסת לסיפורנו… ומן הכאב הוא גולש אל ההומור הציני, שכן ההיסטוריה נכנסת לסיפור ומשפיעה על מהלכו באמצעות תחתונים מכוערים שירומיל נאלץ ללבוש, משום שאלגנטיות נחשבה לעבירה פוליטית.

"החיים הם במקום אחר" הוא רומן פסיכולוגי מעמיק, הנטוע במתכוון בתקופה מוגדרת, אך הנושאים בהם הוא דן אינם מוגבלים לאותם ימים בלבד. רות בונדי תרגמה יפה, והספר ראוי לתשומת לב.

Život je Jinde – Milan Kundera

זמורה ביתן

1989 (1973)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

"עִקרו את הפטריה האדומה הזאת, את הפטריה הרעילה הזאת. תִלשו אותה מן הארץ הזאת, מן העולם, לתמיד!" במלים אלה מסתיים הסיפור האחרון מבין השבעה שבקובץ זה, פרי עטו של הסופר הצפון-קוריאני, באנדי – שם בדוי שמשמעותו גחלילית. הפטריה האדומה שבסיפור היא בית הממשל בעיירה, הצבוע כולו אדום, צבעה של המפלגה הקומוניסטית. בעיניו של גיבור הסיפור, מהנדס שהודח ממעמדו משום שגיסו נמלט מן המדינה, ושעל שכמו הוטלה אשמת שווא בשל הקריסה הכלכלית באזור, השלטון בצפון-קוריאה משול לפטריה אדומה רעילה, שגבתה את חייה של אשה שעבדה לצדו.

באנדי, יליד 1950, הוא ככל הנראה סופר בעל מעמד בארצו, חבר איגוד כמתחייב בחוק, וכתביו נתונים לצנזורה מטעם "מחלקת התעמולה והעלאת המורל". את הסיפורים שבקובץ כתב בסתר, והצליח להבריחם אל החופש. הסיפורים מציגים ללא כחל ושרק את הטירוף שבחיים תחת הרודנות הקומוניסטית. כל אחד מהם מספר סיפור נפרד, ביניהם אשה שמעדיפה לא ללדת ילדים, מתוך הבנה שיסבלו בשל פגם בהתנהגותו של סבם, ב"תיעוד של עריקה", פחדו של תינוק מהתמונות של מארקס ושל קים איל סונג, מביא לגירוש משפחתו מן העיר, ב"עיר הבלהות", ואדם אינו מצליח להגיע אל מיטת אמו הגוססת, משום שאינו משיג אישור נסיעה, ב"כה קרוב, כה רחוק".

סיפוריו של באנדי מעידים על מציאות מזעזעת, דוגמת זו שתיארה רונג צ'אנג ב"ברבורי הפרא" ובביוגרפיה של מאו. מצד אחד רודן מטורף מטפח פולחן אישיות ומכפיף מליונים לגחמותיו הקטלניות, ומצד שני המון שרובו מפוחד, ומיעוטו שיכור מכוח, נאלץ להכנע לכללים. הסיפור "על הבמה" ממחיש היטב כיצד עם מדוכא, רעב ומיואש, הפך לציבור של שחקנים מיומנים, הצוחקים ובוכים על פי פקודה.

מעבר לאשנב שפותחים הסיפורים אל תרבות של חושך, הם כתובים היטב ספרותית, ומצליחים לשרטט דיוקנאות נוגעים ללב של האנשים ושל המקום. באחרית דבר לספר נכתב, כי ספרות חושפנית שכזו הנכתבת בידי סופרים מתנגדי משטר, היא תחילתה של התקוממות. מי יתן והתקוממות זו תישא פירות.

The Accusation – Bandi

אחוזת בית

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

קוריאה הצפונית בלילה: חור שחור בין קוריאה הדרומית וסין

"הטיהור" מתרחש באסטוניה ב-1992. אילדֶה, אשה בשנות השבעים לחייה, מתגוררת בגפה בכפר. בוקר אחד היא מוצאת בחצר ביתה את זארה, בחורה צעירה מעולפת. בחשדנות מרובה ואחרי לבטים היא מכניסה את זארה לביתה, מתוך כוונה לאפשר לה להתאושש ולשלוח אותה לדרכה. בהדרגה מתברר שהצעירה לא נקלעה למקום באקראי, אחרי שברחה מבעלה, כפי שהיא מספרת לאילדה. בין שתי הנשים קיים קשר ששורשיו בשנים עברו, והוא נגול באיטיות כשהעלילה חוזרת לאחור עד שנות הארבעים.

קורותיהן של השתיים כרוכות בהיסטוריה של אסטוניה. המדינה הבלטית, המשקיפה על פינלנד מעברו השני של הים הבלטי, נאבקה במשך מאות שנים על עצמאותה כנגד הכיבוש הרוסי, הגרמני והשבדי. במהלך המאה העשרים עברה תהפוכות רבות מאוטונומיה לאומית במהלך מלחמת העולם הראשונה למדינה עצמאית, ומכאן לשטח כיבוש רוסי ב-1940, ולשטח כיבוש גרמני ב-1941. לקראת סיום המלחמה שבו הרוסים וכבשו אותה, ורק ב-1994 זכתה לעצמאות. כל מהפך לווה באלימות, בגירושים המוניים, במעצרים ובעינויים: תמיד הופיע גם מגף עור חדש, תמיד בא מגף חדש, דומה או שונה, אך תמיד מן הסוג הדורך על הצוואר.

נושאו העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא המעשים שאנשים עושים כדי להציל את נפשם. אילדה, לכאורה אשה בלתי מזיקה, מסתירה סודות נוראים. היא עברה גיהינום כשהרוסים ניסו לגלות מה עלה בגורלו של גיסה, וכדי להבטיח שלעולם לא תהיה שוב קורבן בחרה לחלוק את חייה עם בן דמותם של מעניה. אילדה מייצגת בין השאר את אלה שניצלו את התנאים הפוליטיים והחברתיים הדורסניים כדי לזכות ביתרונות אישיים. סופי אוקסנן יצרה בחוכמה דמות שאי אפשר שלא להשתתף ביסוריה מצד אחד, ואי אפשר שלא לגנות אותה על שדרכה על אחרים מצד שני. לא בכדי היא מזדהה עם זבובה ועם עכברה: שקטה ומבוהלת היא משקיעה את מירב האנרגיות שלה בנסיונות לחמוק, להצניע את עצמה לבל תעורר תשומת לב. זארה, שלא חוותה בעוצמה כזו את הטלטלות הפוליטיות, נקלעה לצרה מסוג אחר. בלהיטותה להרוויח כסף כדי להגשים את חלומה ללמוד רפואה, התפתתה לנסוע לעבוד בברלין, שם מצאה עצמה לכודה בידי סוחרי נשים. האלימות וההשפלה שחוותה אילצו אותה להפוך את עורה, ולפלס את דרכה אל החופש באמצעים שלא היתה מעלה על דעתה בחייה הקודמים. נשים הן הקורבן העיקרי בספר, אבל בהיבט זה, כמו באחרים, הסופרת אינה מתעקשת על שחור-לבן: מי שמפתה את זארה היא אשה, חברת ילדות שלה, שמגיעה לביתה בוולגה שחורה, סמל הכוח, ומספרת על חייה הטובים בניכר.

למעשה, כמעט אף אחת מן הדמויות המרכזיות בספר אינה מה שהיא נראית. הַנְס, גיסה האהוב של אילדה, גבר חולמני ורומנטי, היה בתקופת הכיבוש הגרמני משתף פעולה, חבר בארגון לאומני שעסק בין השאר בגירוש יהודים. סודותיו של מרטין, בעלה של אילדה, נחשפים בסופו של הספר. לכל אדם סודות משלו, קופת שרצים משלו, וכולם חיים באוירה של חשדנות ושל טרור תחת אימי המשטר הסובייטי. המשטר הזה ותוצאותיו האיומות הן הנושא המרכזי השני של הספר.

למרות שהספר נע הלוך וחזור בזמן, הוא זורם קדימה, כשכל הצצה לאחור מספקת עוד מפתח לפענוח ההווה. סופי אוקסנן מתארת להפליא את רוח התקופה ואת הלך הרוח של אילדה ושל זארה הנובע ממנה. בעלילה מותחת ומרגשת הסופרת מצביעה על המחיר הבלתי נסבל של משטר מדכא, ועל האופנים השונים בהם דיכוי אידיאולוגי או כוחני מועך את גופם ואת רוחם של הנאנקים תחתיו, וגוזר עליהם לשאת לנצח משא של אשמה ושל בושה. הספר קשה לקריאה, אינו חוסך בפרטים מטרידים, אך מומלץ.

Puhdistus – Sofi Oksanen

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מפינית: רמי סערי

קצת אחרי עמוד 100 התגלתה תקלה בהדפסת הספר: כעשרה דפים מודפסים פעמיים, ולעומת זאת כעשרה דפים חסרים. לרגע חשבתי שאפנה בתחילת השבוע הבא להוצאה, ואבקש ספר תקין, אבל כשהמשכתי לקרוא התברר שלא החמצתי דבר. ז"א מבחינת העלילה כן החמצתי משהו, אבל מבחינת הענין לא הרגשתי שום הפסד. מכאן תבינו בוודאי שלא התלהבתי מהספר.

השם שניתן לתרגום העברי, "עקירה", מדויק יותר מן השם שבחר הסופר לתת לספר, "התישבות". גיבור הספר הוא ברנהרד האבר, ילד גרמני, שלאחר מלחמת העולם השניה נעקר עם משפחתו מביתם בשטחים שסופחו לפולין, והועבר לעיר קטנה בגרמניה המזרחית. לב הספר הוא שנאתם של המקומיים אל העקורים, הזרים לכאורה (לכאורה, כי מדובר בסופו של דבר בגרמנים שעקרו לגרמניה). המקומיים לא יוצרים קשר עם העקורים, לא קונים אצלם, לא מוכנים לראות בהם אזרחים שווי זכויות, ומאשימים אותם בכל הרעות הפוקדות את המקום. שנים רבות אחרי המלחמה, ברנהרד שבגר והפך לאיש עסקים מרכזי בעיר, עדיין נחשב לנטע זר. בנו, שאינו נושא את צלקות העקירה והזרות, לוקה גם הוא בשנאת זרים, אותה הוא מפנה כלפי שני מהגרים מפיג`י שהעזו להשתתף בפסטיבל גרמני. ברקע פה ושם צצה השנאה כלפי הצוענים.

נושא מרכזי בספר, בנוסף לשנאת הזרים, הוא השלטון הקומוניסטי, אותו הסופר שם ללעג. פה ושם קראתי מילות התפעלות מהשנינות והאומץ, אבל לא הייתי שותפה להן, שכן הספר נכתב ב-2004, הרבה אחרי שהשלטון ההוא הפך להיסטוריה.

הספר מסופר מפי חמישה אנשים שחייהם השתלבו באלה של ברנהרד. רעיון נחמד, אבל הביצוע לא משהו. כולם דוברים באותו הקול (תקלת הדפוס שהזכרתי קודם נופלת במעבר בין שני מספרים, ולקח זמן עד שקלטתי שהדובר התחלף), והסיפורים עצמם מפוזרים מדי, עוסקים בנושאים שוליים בלתי מעניינים ודי שיטחיים.

הקטע הבא הטריד אותי, מפני שהוא הושם בפיו של אחד המספרים היותר חיוביים. הרקע – בשל מעשי הצתה המספר מקים חומה סביב המנסרה שבבעלותו: בימי הקיסר ובתקופת היטלר לא היו לאנשים דאגות מהסוג הזה. באותם זמנים היו אי-אלו דברים שלא היו בסדר, שהיו לחלוטין לא בסדר. בבית הספר שמענו על זה משהו, ובעיתון נכתב הרבה על העבר, ועל כמה שהיום הכל הרבה יותר טוב. אבל אז היה יותר סדר מאשר היום, בכל אופן מבחינתנו, אנשי העסקים שלא רצו להתערב בפוליטיקה. יכולת להיות יותר בטוח בחיים שלך, והרכוש היה מוגן יותר.

התמונה שעל הכריכה (עוצבה בידי תמיר להב-רדלמסר) היא שמשכה אותי אליו, והטקסט שעל הכריכה האחורית הוסיף למשיכה. לצערי, שני אלה היו הבטחה שלא מומשה.

Landnahme – Christoph Hein

הוצאת ספרית הפועלים

2006 (2004)

תרגום מגרמנית: גלעד גנבר