תגית: ריגול

כותרת משנה: מסע אל נפשם של מרגלים שבגדו במדינתם

מה גורם לאדם לבגוד? או אולי צריך להקדים ולשאול מהי בגידה? האם כל אדם שפועל נגד מדינתו יוגדר כבוגד (והדוגמא הבולטת היא, כמובן, גרמנים שפעלו נגד המשטר הנאצי)? הסופר ג'וזף קונרד, בהגדרה מרחיבה, קבע כי "אדם לא יכול לבגוד במדינתו או בדתו או בקהילתו. אדם יכול לבגוד רק במצפונו",אבל נדמה לי שרובנו תופסים אינטואיטיבית את המונח, בין אם מדובר בבגידה במדינה או בבגידה בחבר. הספר "בגידה בממלכת הסוד" מתמקד בבוגדים שהתנדבו לבגוד, בשונה מכאלה שנסחטו ואולצו לכך, בעת שהיו עובדי ארגונים חשאיים במאה העשרים ואילך, ומנסה לפצח מנקודת המבט הפסיכולוגית את התהליך שהוביל לבגידה. ד"ר אילן דיאמנט הוא פסיכולוג קליני, שעסק, בין שאר עיסוקיו, באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון, ושלמה פלד הוא פסיכולוג ארגוני, ששירת בעבר במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה בארץ ובחו"ל.

הספר נפתח בדיון כללי מעניין, ובו היבטים מחקריים שונים של התופעה. בסיום הספר מקיימים הכותבים דיאלוג ביניהם, המסכם את מסקנותיהם ומציע הצעות אופרטיביות. ביניהם מקובצים בחמישה שערים סיפוריהם של בוגדים מפורסמים, כשהם מאוגדים על פי מאפיין יחיד, מוטיב מרכזי במניעיהם. תחת "הזדהות עם המקופחים" מצויים ג'ונתן פולארד, בפרק מאיר עיניים שחידש לי רבות על אישיותו, אודי אדיב, ואנה מונטס, היחידה שלא הכרתי קודם (אולי משום רק חמישה אחוזים מן הבוגדים הן נשים). "המדענים" כולל את קורותיהם של מרקוס קלינגברג וקלאוס פוקס. ב"סטיות חברתיות" מככבים אברי אלעד, מרדכי קידר, ויקטור אוסטרובסקי, אולדריץ' איימס ורוברט הנסן. "אידיאולוגים לכאורה – מרגלי המלחמה הקרה" מספר על שישה בוגדים מפורסמים – קים פילבי, גאי ברג'ס, אנתוני בלאנט, אולג גורדייבסקי, זאב אבני וישראל בר. האחרון, "זכות הציבור לדעת", מתאר את פרשת מרדכי ואנונו, ומספר את הסיפור היחיד שעדיין לא בא אל סיומו, זה של אדוארד סנודן. בכל אחד מן הפרקים הנפרדים מתוארים הרקע שבו גדלו האנשים ופעולותיהם בהמשך חייהם עד שנתפסו, ומוצע דיון פסיכולוגי המבקש להבין מה הוביל אותם אל המסלול בו בחרו.

כאמור, את כל הדמויות, למעט אנה מונטס, כבר הכרתי, בעיקר בזכות ספרים מצוינים, וביניהם אלה שכתב בן מקנטייר, "ריגול – כרוניקה של בגידה" מאת פיט ארלי, ולאחרונה "המרגלים" יוסי מלמן ואיתן הבר. כך שמבחינתי לא היה כאן חידוש בהיבט הביוגרפי. המייחד את הספר הוא ההיבט הפסיכולוגי.

בכל בן אדם מסתתר פוטנציאל לבגידה, כך מסכימים שני הכותבים, ובכך, לפחות מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, חולשתו של הספר, שכן לא למדתי ממנו משהו מועיל. הסיפורים הנפרדים בספר אינם מצליחים (אולי גם אינם מבקשים), ליצור פרופיל של בוגד. אין מסלול ישיר ומובהק שמוביל, נניח, בין אב מזניח לבן בוגד. בין הדמויות בספר אנשים שסבלו מהורה מתעלל, כאלה שנהנו מהורה תומך מעודד, וכל הקשת שבאמצע. אין גם נתיב חד משמעי בין רמת ההערכה והסובלנות שאדם זוכה לה כבוגר לבחירה ב"קריירה" של בגידה בהמשך. אבל מתוך סך הארועים ניתן בכל זאת להצביע על מאפיינים שעשויים להדליק נורות אזהרה כשבאים לגייס אדם לארגון חשאי, ואפשר להתוות קווים מנחים להתיחסות אליו כשהוא מתלמד. לדוגמא, בשלב האבחון יש לבדוק בין השאר יכולת לווסת דחפים ולבלום אותם. בשלב ההכשרה יש להקפיד על תמיכה, סובלנות, התיחסות הוגנת לביקורת. בוגדים ימשיכו לצוץ במפתיע, אבל התיחסות מוקדמת אל גורמי סיכון יכולה להפחית את הסיכוי להשתלבותם בארגון.

הכתיבה של פלד ודיאמנט רהוטה ונהירה, סיפוריהם של הבוגדים מרתקים, ומי שמתעניין בפסיכולוגיה ימצא בספר דיונים מעניינים.

מטר

2024

כותרת משנה: פרשיית הריגול האמיתית ששנתה את מהלכה של מלחמת העולם השניה

מבצע האסקי, פלישת בעלות הברית לאירופה הכבושה, התרחש בסיציליה ביולי 1943. אחרי הנחיתות המוצלחות בצפון אפריקה בנובמבר 1942, היה ברור שהמהלך הקרבי הבא יתרחש על אדמת אירופה, וסיציליה בשל מיקומה היתה היעד ההגיוני. הבעיה היתה שהתובנה הזו היתה גם מנת חלקם של הגרמנים, ואלה הקימו מערך הגנה לקדם את פני הפולשים. מלחמות מנצחים לא רק באמצעות מבצעים של לוחמה בשטח, אלא גם באמצעות מבצעי מודיעין, והפעם היה זה מבצע ברקלי רחב ההיקף שפרש מערך הטעיה מורכב שמטרתו לשכנע את הגרמנים שהפלישה תתבצע ביעד אחר. מבצע קציצה היה אחד ממרכיביו החשובים של ברקלי.

יואן מונטגיו, מי שכתב את "האיש שלא היה" שתיאר את המבצע, היה אחד משני מפעיליו יחד עם צ'ארלס צ'ולמונדליי. איאן פלמינג, איש המודיעין ויוצרו של ג'יימס בונד, הגה כשלוש שנים קודם לכן את הרעיון להשתמש בגופה נושאת מסמכים כאמצעי הטעיה. צ'ולמונדליי הגה כעת רעיון זהה, ויחד עם מונטגיו החל לעסוק במאות הפרטים שיאפשרו את ההונאה. גופתו של אלמוני, שיודבק לו סיפור חיים משכנע, עתידה היתה להשטף אל חופי ספרד. באמתחתו של האדם הבדוי יימצאו מכתבים מסווגים ובעלי חשיבות, ש"יחשפו" את סודה של ההתקפה הממשמשת ובאה: מתקפה על סיציליה, כך ישתמע, היא אך ורק תרגיל הסחה, והמתקפה האמיתית תתרחש ביוון ואולי גם בסרדיניה. הספרדים, כך קיוו הבריטים, ימסרו את המכתבים לידי ידידיהם הגרמנים, ואלה יתחילו להניע תהליך שסופו עיבוי הכוחות הגרמנים ביוון ובסרדיניה ודילולם בסיציליה.

שפע פרטי הפרטים, שעליהם היה צריך לתת את הדעת, מסחרר. מציאת גופה שמותה ידמה נפילה ממטוס מתרסק וטביעה; הפיכת גופה אלמונית לאדם עם סיפור חיים משכנע שיעמוד בבדיקת המודיעין הגרמני; ניסוח המכתבים באופן שלא יעורר חשד; בחירת החוף בו תתגלה הגופה וניתוח זרמי הים שישאו אותה אליו; שימוש באמצעי מודיעין אחרים כדי לשכנע את הגרמנים שהמידע שבמכתבים מוצק. מונטגיו וצ'ולמונדליי בילו שעות אינספור ביצירתו של "ביל מרטין", שדמותו הבדויה הולבשה על גופתו של גלינדר מייקל, חסר בית שהתאבד, ובסופם של חודשי ההכנה שיגרו אותו בתוך מיכל על סיפונה של צוללת אל החוף הספרדי. דייג ספרדי הוא שמצא את ביל מרטין המנוח, ודיווח עליו. הספרדים מצדם לא מיהרו לשחק את התפקיד שנועד להם, אלא החזיקו את המכתבים בידיהם. הנציגים הבריטים במקום נדרשו לשחק משחק עדין: מצד אחד לדרוש, כמצופה מהם, שמרטין וכל אשר עליו יועברו לידיהם, וליצור את הרושם שהמסמכים חשובים, אך מצד שני לא ללחוץ יותר מדי, כדי לתת לגרמנים שהות ללחוץ על הספרדים להעביר את המסמכים אליהם בטרם יוחזרו לבריטים.

למרות שבכל שלב המבצע כולו יכול היה לקרוס, הצירוף של תכנון מדוקדק, של מזל, ושל כשלים ונכונות להאמין בצד הגרמני, הביא להצלחתו. המסמכים עשו את כל הדרך עד שולחנו של היטלר, והוא בחר לאמץ את המסקנות הנובעות מהם. למותר לציין ש"קציצה" בפני עצמו מן הסתם לא היה משנה את פני המערכה, אבל שילובו כחלק משמעותי במערך הכולל של מבצע ברקלי היווה גורם מהותי בהתקבלותו. הנצחון במלחמה, אומר מקנטייר, מושג גם בזכות מעללי דמיון המטים את הכף בקרב התודעה.

כאמור, מונטגיו כתב ספר על הפרשה. בדיעבד התברר שבשל אילוצי צנזורה ובשל שיקולים נוספים, הוא תיאר אותה קרוב מאוד למציאות, אך לא בשלמות. בן מקנטייר איתר מסמכים גנוזים ששפכו אור נוסף על הפרשה, ואת ממצאיו הוא מתאר במפורט ובהרחבה בספר. כרגיל אצלו, הוא אינו מסתפק בציר העלילה, אלא שוזר בה סיפורי משנה ואנקדוטות המרחיבים את היריעה ומעשירים אותה. כך, לדוגמא, סיפור חייו האומללים של גלינדר מייקל אינו חיוני לתיאור המבצע, אבל מקנטייר מספר אותו, ובכך מאיר מעט את התקופה וגם מעניק כבוד לאיש, שבחייו לא התעניין בו אף אדם, ובמותו נכנס להיסטוריה. מערך המודיעין המורכב לאין שיעור מזמן אל הספר דמויות שפגשנו בספריו האחרים, ביניהם קים פילבי, שהתמרמר על חלוקת תקציבים, אדי צ'פמן, המכונה סוכן זיגזג, ששיתף פעולה עם מונטגיו בשיגור מידע מזויף, וחואן פויול גרסיה, שהפעיל רשת ענפה של סוכנים דמיוניים שהלעיטו את הגרמנים בבדיות. את הספר מאכלסות דמויות מרתקות רבות, שתקצר היריעה מלהזכירם, ולכן אסתפק בשניים: אלן הילגארת', הרפתקן, סופר, ונציג הצי בספרד ששיחד ספרדים בכירים במליוני דולרים בשליחותו של צ'רצ'יל, וקארל אריך קולנתל, הנציג הבכיר של שירותי הבטחון הגרמניים בספרד, מישלינג על פי חוקי הגזע, שידע שהישרדותו תלויה בהצטיינות בתפקידו, ולכן עיגל פינות וסיפק לשולחיו מידע בלתי מדויק שנועד לרַצות אותם. אמנם מדובר בספר תיעודי, אבל מקנטייר מיטיב לספר סיפור, מתאר את האישים המעורבים כבני אדם בשר ודם ולא רק כנושאי תפקידים, כרמית גיא תרגמה היטב, והספר נקרא בהנאה ובהשתאות.

Operation Mincemeat – Ben Macintyre

עם עובד

2010 (2010)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כותרת משנה: סיפור המרגל היהודי של היטלר

פאול ארנסט פקנהיים, יהודי גרמני יליד 1892, נכלא בדכאו בשנת 1939. באפריל 1941, כשהוא מורעב, חבול, מפוחד ונואש, השתנו לפתע חייו. הוא נלקח אחר כבוד למרפאה, זכה לטיפול מסור בכיב בעורפו, ונהנה מארוחות מזינות. לתדהמתו הוחזרו לו בגדיו הפרטיים ומעט הרכוש שהביא אתו למחנה, וכשהוא מלווה בגרמני אדיב הועלה לרכבת נוסעים רגילה ויצא לחופשי. לכאורה.

מבלי שייאמרו הדברים באופן מפורש התברר לפקנהיים שגויס לאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני. הוא שוכן במלון בבריסל, שם עבר מדי יום הדרכה במורס ובשיטות הצפנה. מחוץ לשעות ההדרכה היה חופשי לנפשו. האם היתה לו אפשרות לסרב, להמלט ולחמוק מן המשימה? הגרמנים היטיבו לבחור. פקנהיים היה פטריוט גרמני מסור, יהודי בדם אך פרוסי ברוח. באחד מגלגוליו המיוסרים מאז עלות הנאצים לשלטון כתב לאמו: "אני עושה כמיטב יכולתי למלא את חובתי כנדרש. אמא, את יודעת שתמיד הייתי גרמני טוב, ולמרות כל מה שקרה לי, אני עדיין גרמני נאמן. אני מקווה בכל לבי שגרמניה תנצח ולא תיהרס במלחמה הזאת". הוא שכנע את עצמו שאינו משרת את היטלר, אלא את גרמניה. שני גורמים נוספים תרמו להחלטתו לציית: גם מחוץ לדכאו הוא היה בשטח שבשליטת הנאצים, יהודי באזור עוין, ומפעיליו החזיקו נגדו קלף חזק – אמו הזקנה שבפרנקפורט. פקנהיים בחר להאמין שיחוסו עליה אם יעשה כרצונם.

הרקע לסיפור המוזר הזה מצוי בקרבות שהתנהלו בצפון אפריקה. וילהלם קנריס, ראש האבווהר, הבין שעליו לרכז מאמץ מודיעיני במזרח התיכון כדי לסייע לרומל להביס את הבריטים. הוא האמין שיהודי בעל רקע צבאי – פקנהיים לחם במלחמת העולם הראשונה – ייטיב להתמזג בתוך הישוב היהודי בפלשתינה, ויוכל לעסוק בריגול באין מפריע. אחרי שמרגלים קודמים נכשלו, הוחלט להצניח את פקנהיים, תחת השם הבדוי פאול קוך, סמוך לחיפה. פקנהיים לא היה מודע לכל המניעים הללו, ורוב הזמן גם נעלם ממנו המתח הרב שעורר גיוסו. ארגוני הנאצים, שתיעבו את האבווהר, וכמובן לא אהבו את נוכחותו של יהודי בשירותם, ניסו לתקוע גלגלים בתכנית, ובסופו של דבר הלשינו עליה לבריטים. שליחותו של פקנהיים נדונה לכשלון מראש.

פקנהיים נקרע רוב הזמן בין אמון בשולחיו להרגשה שהוא בעצם מרמה את עצמו. הפעם היחידה שבה סירב להמשיך לציית היתה כשנודע לו שהוא עתיד לצנוח בפלשתינה כדי לסייע לגרמנים להשתלט על האזור. מנסיונו בגרמניה ובדכאו היה לו ברור שנצחון גרמני פירושו גזר דין מוות ליהודים בארץ-ישראל. אבל שוב, דברי החלקות של מפעילו שכנעו אותו להסכים. שטוף מוח מתעמולת הרייך, מוחנף מאמונו של האבווהר, מוּנָע באמונתו בגרמניה הטובה, ההגונה והאצילה, הניח לעצמו להשתכנע. הוא לא היה גיבור וגם לא קדוש מעונה. הוא פשוט לא היה חזק דיו לדבוק בסרובו ולקום נגד ידידיו היחידים, אלה ששחררו אותו ממחנה הריכוז, התייחסו אליו בכבוד, הגנו עליו ודאגו לאמו.

מיכאל בר-זהר, ששמע שמועה אודות קורותיו של פקנהיים, נמלא סקרנות וחקר את הנושא. הוא איתר את פקנהיים, שהפך לסופר בגרמניה שאחרי המלחמה, ראיין אותו וקרא את יומנו, ומצא מסמכים רבים שתמכו בסיפור (צילומים של חלקם מצויים בספר). מכיוון שבר-זהר הוא סופר ביון ומתח מוכשר, אעצור כאן, ולא אספר מה ארע לגיבורנו אחרי הצניחה. כדאי לקרוא את הספר, ליהנות מכתיבה טובה ומסיפור שרק המציאות הפרועה יכלה לברוא.

לחילופין, תמצית הסיפור זמינה בויקיפדיה, וביתר פירוט באתר הזה.

מרתק ומומלץ.

כתר

1992

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

המתופפת הקטנה היא צ'רלי, שחקנית בריטית, אנרכיסטית רדיקלית בעיני עצמה, בת למשפחה בורגנית שירדה מנכסיה לאחר שאבי המשפחה מעל בכספים ונאסר. בשנות ה-70 וה-80 ביצעו ארגוני טרור פלשתינים שורה של פיגועים נגד מטרות ישראליות, וגייסו לשורותיהם צעירות אירופאיות שנמשכו אל הקסם המזרחי ואל ההרפתקה. שולמן, איש המוסד הבדוי בספר, מחליט לנצל עובדה זו לטובת המצוד אחר הטרוריסטים. הוא מגייס את צ'רלי, בודה לה זהות של פילגשו של טרוריסט שנהרג, וממתין שהמבוקש מספר אחת שלו, אחיו של ההרוג, יבלע את הפתיון ומחבואו יתגלה. הסיפור נע בין יוון, גרמניה, בריטניה ולבנון, ובמהלכו צ'רלי תעבור תהפוכות אידאולוגיות ורגשיות, אך בראש וראשונה תונע על ידי האהבה.

ג'ון לה-קארה כתב ספר איטי, המלווה את צ'רלי יום אחר יום, אך למרות שהוא מפורט מאוד ומדקדק בפרטים, צ'רלי נותרת במידה רבה תעלומה. אולי הסיבה לכך היא הקלות בה ניתן להשפיע עליה ולהניע אותה ואת רגשותיה. נקודת המוצא שלה היא פרו פלשתינית, ובאופן מעורפל היא בעד שלום עולמי – סיסמה שאין לה מושג איך להגשים. המפעיל שלה, שאותו היא מכירה בשם ג'וזף, הוא הראשון בתור ההתאהבויות שלה, ובגללו, כמו גם בגלל שולמן, המערער על כל אחת מעמדותיה, היא מקבלת את נקודת המבט הישראלית בסכסוך. כשהיא מתאהבת במישל הטרוריסט, רגע לפני מותו, וביתר שאת כשהיא מגיעה ללבנון, עמדותיה עוברות מהפך נוסף. כאמור, דעותיה אינן מבוססות עובדות או נובעות מאינטלקט, אלא מונעות מרגש. למעשה, למרות ש"המתופפת הקטנה" הוא יותר רומן פסיכולוגי מאשר ספר ריגול, צ'רלי, שכל פרט בחייה חשוף וגלוי, נותרת לא ברורה. אולי במתכוון, ואולי הלכי הרוח דמויי השבשבת שלה הם המגדירים אותה.

הספר, המעוגן בתקופה שמשמשת לו רקע מציאותי, אינו יכול שלא לגעת בפוליטיקה, ולדעתי יש בו הטיה פרו פלשתינית, אך גם להשקפה הישראלית הרשמית ניתן ביטוי, ובאופן כללי אין תחושה שהסופר ביקש לקדם מסר פוליטי.

יש בספר משהו תיאטרלי, בניגוד לאקשן ריגול קולנועי, ולא רק בגלל עיסוקה של צ'רלי. העלילה ברובה אינטימית, מתנהלת בשיחות בין הדמויות, רוקמת דמיונות ההופכים למציאות. המתח נבנה מציפיה, מפחד, מחוסר ודאות, ולא מפעילות אלימה. הבמה ניתנת ברובה למחשבות ולרגשות ולתרגילים פסיכולוגיים, ואלה, יחד עם הדמויות הלא לגמרי מפוענחות והלא מושלמות – כמו במציאות – משתלבים לעלילה שאינה יכולה להקרא על פני השטח, אלא מחייבת מאמץ מהנה ומתגמל.

The Little Drummer Girl – John Le Carré

כנרת זמורה ביתן

1984 (1983)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

הוא לא היה מסוגל לנוע או לפעול, ובאורח מוזר גם לא התאווה לנוע או לפעול. הוא ביקש רק שלווה ומנוחה ולהשתחרר מהצורך לתכנן תכניות ולזמום מזימות.

כזה הוא מצבו של אריק נורת', מרגל בריטי בגרמניה הנאצית. אחרי שנים של חיים במסווה, של התחמקויות והעמדת פנים, של קיום בצל איום הגסטפו, הוא פשוט התעייף. ההוראות למקרה כזה ברורות: עם הופעת הסימן הראשון של השחיקה, המרגל חייב לחזור הביתה. אבל נורת' מאוהב. על פי הנחית מפעיליו יצר קשר עם זושה, צעירה מקומית, שקשריה בארגונים הנאצים עשויים להביא תועלת לבריטים. נורת' בטוח שזושה היא סוכנת כפולה, וכיוון שניחן במעין חוש שישי, שמאפשר לו לעתים לחזות את העתיד הקרוב, הוא יודע שזושה תסגיר אותו לידי הגרמנים. הוא מאוהב בה, ויודע שהתאהבות זו כמוה כהתאהבות במוות הוודאי המצפה לו.

כתיבתו של לואיס ברומפילד ניחנה באיכות קולנועית בנוסח שנות השלושים והארבעים, איכות שנרמזת גם בתמונה שנבחרה לכריכת הספר. הסיפור נפתח במוסיקה המנוגנת במלון על ידי שלושה נגנים מרוטים, שניכר בהם שהם מנגנים תחת אילוץ ולא מרצון חופשי. התיאור של המוסיקה, של הנגנים, של הדמויות במקום ושל מצבו הנפשי של נורת', מייצר אוירה של סרט שחור-לבן חרישי, נואר למחצה. תיאור ההתרחשויות אחרי אותה פתיחה צבוע גם הוא באותה חרישיות מתוחה, לא מתלהם למרות עיסוקו בחיים העומדים להסתיים.

הסיפור נכתב ב-1942 וראה אור בקובץ סיפורים שנתים אחר-כך, כלומר הוא נכתב על גרמניה תוך כדי המלחמה. מעניין לקרוא את תצפיותיו ואת אבחנותיו של ברומפילד על גרמניה בזמן אמת. הוא כותב בין השאר על הנאמנות הפנאטית ברעיון הנאצי: "בגרמניה הרגש הזה גבר על אהבה בין גבר לאשה, בין אם ובנה. היה זה רגש מרושע, פנאטי – משהו שהוא מעולם לא הצליח להבין עד הסוף. בסופו של דבר הרגש הזה גם עתיד למות כיוון שהיה לא אנושי, בדומה לפנאטיות של כמה קומוניסטים; אבל לפני שימות, הוא יהרוס את חייהם של רבים ויאמלל את העולם כולו".

זהו תרגום רביעי לעברית של הסיפור, לאחר שהתרגומים הקודמים התיישנו או לא שמרו על נאמנות מלאה למקור. הייתי שמחה לו היה מתורגם כל הקובץ בו נכלל, The World We Live in . בכל מקרה, שמחתי להתוודע לסופר שלא הכרתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת א', סוכן מוסד ששהה שנתים בארץ אויב. בדבריו הוא מרחיב על חובת העמידה על המשמר יום יום ודקה דקה, ועל הדילמה המתמשכת בין עשית יתר לזהירות יתר.

מומלץ

The Man who was in Love with Death – Louis Bromfield

נהר ספרים

2018 (1944)

תרגום מאנגלית: ראובן מירן

כותרת משנה: "הסיפור האמיתי של אדי צ'פמן: מאהב, בוגד, גיבור, מרגל"

יש אנשים – הרפתקנים ואופורטוניסטים, חסרי מצפון ורודפי בצע – שמשגשגים בתקופת מלחמה. אדי צ'פמן היה אדם כזה, נהנתן, רודף נשים, עבריין מועד, שעוד לפני מלחמת העולם השניה רכש לעצמו מוניטין כפורץ. בספטמבר 1939, אחרי פריצה מוצלחת, ובהיותו מבוקש על ידי המשטרה, ארגן לעצמו ולאהובתו התורנית חופשה באי ג'רזי (מאחור נותרו אשתו החוקית וכן אשה בהריון). החופשה לא ארכה זמן רב, שכן הוא נתפס ונכלא. שותפיו נשלחו לרצות עונש מאסר באנגליה, אבל מכיוון שצ'פמן ביצע עברה גם בג'רזי נגזר עליו לשאת את עונשו באי. איי התעלה היו הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הגרמנים (מיולי 1940 ועד תום המלחמה), והכיבוש העלה במוחו של צ'פמן רעיון שיביא לשחרורו: הוא כתב לשלטונות הגרמניים, והציע את עצמו כמרגל. כעבור מספר חודשים בקשתו נענתה, והוא עבר בצרפת הכשרה מקיפה. בסיום ההכשרה בדצמבר 1942 הוצנח באנגליה. המשימות שהוטלו עליו כללו בין השאר חבלה במפעל שייצר את מטוסי המוסקיטו שהסבו נזק כבד לגרמנים.

מיד לאחר הצניחה צ'פמן הסגיר את עצמו לידי המשטרה הבריטית. אנשי הביון הבריטי, לאחר שהשתכנעו שהמידע שסיפק להם על הגרמנים אמין, מצאו אותו מתאים לשמש כסוכן כפול, ולצאת נגד מפעיליו הגרמנים. הבריטים השתמשו בערוץ התקשורת של צ'פמן כדי להזין את הגרמנים במידע כוזב, כשהתרמית הגדולה מכולן היתה ביום חבלה במפעל המטוסים בעזרתו המקצועית של הקוסם ג'ספר מסקליין, שהיה שותף למעשי הטעיה רבים שסייעו לבעלות הברית. לאחר מספר חודשים חזר צ'פמן כמתוכנן לגרמניה, משם הועבר בשרות הגרמנים לנורבגיה, ונשלח לבריטניה למשימה נוספת. אחד ממפעיליו פקפק במהימנותו ובנאמנותו, והצליח להביא להדחתו.

הספר מרתק מאוד בכמה היבטים. לדוגמא, הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הביון, אל מלחמת המוחות המורכבת והעדינה להפליא שהוכתבה על ידי מהלכי המלחמה וגם הכתיבה אותם. על רקע ארועי ימים אלה באזורנו (צוק איתן), מצאתי ענין מיוחד בתיאור ההונאות והמידע המסולף שסיפקו הבריטים לגרמנים. כך, לדוגמא, הוזנו הגרמנים בנתונים כוזבים על נפילות טילי V1 ו-V2 בלונדון, כדי לגרום להם לכוון לאזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. בעידן הרשתות החברתיות והפורומים שמדווחים על כל רסיס, לא היה לתרגילי הונאה כאלה שום סיכוי. אני מניחה שהיום גם היה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע עתונאים לשתף פעולה ולפרסם ידיעות כוזבות.

מעבר למידע המעניין על המלחמה, חידת אישיותו של צ'פמן מרתקת. מה הניע אותו לסכן את חייו במשחק הכפול ששיחק? הוא לא הפגין פטריוטיות כלשהי בשום שלב. החודשים הארוכים במחיצת הגרמנים אפילו שכנעו אותו במידה מסוימת בנכונות האידיאולוגיה הנאצית, מה שלא הפריע לו להציע את עצמו כמועמד לרצוח את היטלר. ידידו הטוב ביותר היה המפעיל הגרמני (הם שמרו על קשר קרוב גם אחרי המלחמה), אבל הוא לא היסס לבגוד בו. נראה שהיה אדם רודף ריגושים שמשתעמם בקלות, רודף נשים שהנאמנות המונוגמית ממנו והלאה – בבריטניה אילץ את הביון הבריטי לתמוך באשה שילדה את בתו, ובנורבגיה אילץ את הביון הגרמני לתמוך בחברתו המקומית (אגב, הוא נישא בסופו של דבר לאשה שנסעה אתו לג'רזי לפני המלחמה). כסף היה בהחלט אחד המניעים שלו – הוא דרש וקיבל תשלום עבור שירותיו. הוא חיפש ומצא בכל מקום את החיים הטובים: בנורבגיה נהנה מהתחככות באליטה החברתית, ובתקופה השניה שלו בבריטניה הרבה לבלות בבארים והגדיל את הונו באמצעות מעשי תרמית בהימורים. קשה לעמוד במדויק על אופיו החמקמק. מפעיליו בשני הצדדים חיוו עליו דעות שונות, החל בפקפוק מוחלט וכלה באמון מוחלט, אבל גם הם היו נגועים במניעים פרטיים וקשה להסתמך עליהם. אולי אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו טהורים ונאצלים, אבל לפעמים הם אנשים מסוגו של צ'פמן, שממניעים אגואיסטים ובשל מבנה אישיות מורכב, ואולי מעוות, מוצאים עצמם בעתות לחץ בנקודות אסטרטגיות שבהן דווקא לתכונותיהם הלא חיוביות יש ערך.

ניכר שהסופר השקיע במחקר, וכשרונו הספרותי אפשר לו להגיש לקורא את ההיסטוריה באמצעות יצירה כתובה היטב. רק חבל שהתרגום מסורבל ולקוי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ.

Agent Zigzag – Ben Macintyre

עם עובד

2014 (2007)

תרגום מאנגלית: דפנה בן-יוסף