תגית: שואה

כותרת משנה: פסק דין סופי

היטלר הגיע לכאורה משום מקום […]. דומיו עתידים לשוב ולצוץ תמיד. ואולם שפאר היה הן מבחינת רקעו והן מבחינת חינוכו תוצר מובהק של התהליך הארוך של כינון התרבות. הוא הגיע מבית מהוגן עם ערכים נוקשים, והתחנך בבית מדרשו של מורה שהקדיש מאמצים רבים כדי להעביר לתלמידיו לא רק ידע מקצועי אלא גם סטנדרטים שנועדו לעמוד בפני פיתויי הדור. שפאר, הרבה יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריותם של אמצעי הזהירות האלה, ולראות את הסכנה המתמדת שנשקפת לאדמה הזאת שכולנו חיים עליה.

אלברט שפאר, יליד 1905, היה אדריכל צעיר, כשבשנת 1933, בעקבות עבודת שיפוץ במטה המפלגה הנאצית בברלין, פגש לראשונה את היטלר. זו היתה תחילתה של חברות קרובה. שפאר, שהצטרף למפלגה כבר ב-1930, התרשם עמוקות מאישיותו של היטלר. היטלר מצדו חש בנוח בחברת הצעיר, שאתו יכול היה לשוחח ארוכות על אדריכלות ועל אמנות. שנה אחר כך מונה שפאר לאדריכל ראשי, ובשל עבודתו – בצמוד להיטלר – על תכניות לבניה מחדש של עיר הבירה, מונה לתפקיד המפקח הכללי על בנית בירת הרייך. שני הידידים בילו יחד על בסיס יומי: שביל קצר הוביל מלשכת הקנצלר אל משרדו של שפאר, והאדריכל ומשפחתו אף נענו להזמנתו של היטלר לגור בסמוך לביתו. הוא היה האזרח היחיד שנכח בישיבות הערכת מצב במשכנו של היטלר. השניים עסקו רבות בתכנוני מבנים מגלומנים – כל מבנה חייב היה להיות גדול משמעותית מכל מבנה אחר בעולם, להאדרת שמה של גרמניה. שפאר עסק גם בתכנון מצעדים ואספות המונים. בפברואר 1942 קודם שפאר לתפקיד שר החימוש. אם עד כה שמר מרחק מפוליטיקה, כעת הפך רשמית לחלק מן המערכת הפוליטית. האנרגיה, שהופנתה עד כה למאמצי בניה אינטנסיבים, מצאה לה אפיקים חדשים ונרחבים יותר. שפאר הגביר את כוחו מיום ליום, נגס בסמכויותיהם של אחרים – פיקוח על החימוש בארצות הכבושות, תחבורה, בניה, הכספים והחימוש של הוורמאכט, הברזל והפלדה, ועוד – עד ששלט בפועל על כל מערך היצור בגרמניה. בשלב מסוים באותה שנה סומן כמועמד אפשרי להיות יורשו של היטלר.

למרות הקירבה היומיומית שלו להיטלר, ולמרות היותו מעורב עד צוואר בהנהגת המדינה, כשהגיע המועד לתת דין וחשבון על מעשיו טען לאי-ידיעה. יואכים פסט מביא בספר זה עדויות רבות לא רק לידיעה, אלא גם להשתתפות פעילה בפשעים. כבר בינואר 1939 הוסיף שפאר למשרדו – המפקח הכללי על בנית בירת הרייך – חטיבה מרכזית לישוב מחדש. החטיבה רשמה את התושבים שגרו באזור המיועד לפינוי בברלין (בשל תכניות הבניה מחדש של העיר), והעבירה אותם לדיור חלופי. הדיור החלופי היה במרבית המקרים רכושם של יהודים, ואלה נדרשו לפנות את מגוריהם. תחילה נדחסו לבתיהם של יהודים אחרים, ובשלב מאוחר יותר גורשו מן העיר. במזכר ששרד שואל שפאר ישירות, ובקוצר רוח, לעדכון בנושא פינוי אלף יהודים. ידוע כי כמה רישומים מרשיעים בנושא זה נמחקו מהגרסה הרשמית של ארכיון המשרד, אמנם לא ביוזמתו של שפאר, אך בידיעתו. הוא ראה במו עיניו את בית הכנסת החרב בברלין בעקבות ליל הבדולח, וחש אי נוחות לנוכח התגודדותם של היהודים המפונים בתחנות הרכבת. בשלב מאוחר יותר הזדעזע ממצבם של האסירים במחנה עבודה תת קרקעי שסופח למפעל חימוש, והורה לשפר את תנאיהם (הוראה שלא בוצעה). הוא היה שותף להעסקתם של אסירים במפעלים שהוקמו ליד המחנות. לא ראה? לא ידע? לא רצה לראות, ולא רצה לדעת. שפאר, כרבים אחרים, העדיף לשקוע ב-ד' האמות של עבודתו, ולהדחיק את הפוליטיקה על כל מוראותיה. פסט חוזר ומתייחס לענין זה, העומד בלב הנסיון לפצח את אישיותו של שפאר, לאורכו של הספר כולו:

שפאר לא היה תמים עד כדי כך שיוכל להתעלם מכמה מהיבטיו הדוחים של המשטר [..] אבל הסתיגויות כאלה נדחקו הצדה מפני תחושת ההתחלה החדשה ששטפה את הארץ […]. אם נותרו בו הסתיגויות כלשהן, הן נעלמו כליל לנוכח קידומו האישי על ידי היטלר […]. לפיכך אימץ שפאר את הרודנות, את האכזריות המחלחלת בכל, ואת העקרון שדברו של היטלר הוא חוק.

…

הערתו של שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי", היתה, במובנים רבים, מפתח להבנת התקופה ההיא […] גישה זו מונחת ביסודן של הסתירות הרבות אשר אפיינו את מעשיהם כמו גם את מחדליהם של רבים כל כך ממש עד הסוף: התחושה שאפשר לשרת את היטלר "בעיניים עצומות", ובה בעת לבוז לחבר מרעיו ולאופני פעולתו, שאפשר להעריץ את האסטרטגיה שלו וליהנות מהצלחותיה מבלי לחוש אחריות כלשהי לאמצעים המשמשים אותה – התחושה כי אדם יכול להסב לשולחנה של השררה ועדיין להוותר מרוחק ומסויג.

…

מצב התלות המוחלטת שבו הציב את עצמו גרם להמרת הכל להליכים מנהליים, ולכן בעבורו, גורלם של שבעים וחמישה אלף בני אדם, שאת חייהם שינה באופן טרגי לבלי היכר, התמצה לכדי לא יותר מנהלים אדמיניסטרטיביים במסגרת ה"אמצעים לישום מדיניות הבניה".

בחודשים שלפני ספטמבר 1939 תמך שפאר בצעדים מלחמתיים, והמשיך לתמוך במדיניותו של היטלר עד שלהי 1944. כשהתבוסה כבר היתה בגדר ודאות, עדיין התנהלו במטהו של היטלר מאבקי כוח עיוורים לכל התרחשות חיצונית, ולדברי פסט הוא ראה כעת את מה שבעצם התגלם בחבורה הזאת: לא יותר מבליל של אנוכיות, שנאה יוקדת לעולם ותאוות הרס. היטלר עצמו, שטוף הזיות גדלות ואחוז זעם על התנפצות חלום הרייך השלישי, הכריז על מדיניות חסרת פשרות של אדמה חרוכה. מדיניות זו כוונה לא רק נגד יריביו, אלא גם נגד בני עמו, שלא היו ראויים, לדעתו, לגורל מפואר יותר, ולמעשה בגדו בו ובחזונו. מליוני בני אדם נדרשו לעזוב את ישוביהם, ולהעלותם באש. מפעלי תעשיה ותשתיות נידונו להרס ללא תקנה: "יתכן שנובס. אבל אם ניפול, נקח עולם שלם אתנו". שפאר ניהל החל משלב זה מדיניות כפולה: מצד אחד ניסה לסחוט מתעשית החימוש את שארית עתודותיה, ומצד שני התנגד בגלוי ובנחישות לפקודות ההרס של היטלר: הוא הורה על הקצאת כלי תחבורה לאספקה אזרחית, ביטל הוראה של היטלר להגביר יצור גז רעיל, עצר הרס מפעלים באמצעות יחידות אבטחה והסתרת מטעני הנפץ ועוד. הוא לא היה היחיד, וזכה לעידוד או לפחות להתעלמות מצד בכירים אחרים. שנים קודם לכן כתב היטלר ב"מיין קמפף": "אם אומה מובלת לאבדון על ידי התנהגות ממשלתה, אז המרד אינו רק זכותו של כל אחד מבניה, אלא גם חובתו". שפאר חשב להציג את הקטע הזה בפני היטלר כדי להצדיק את מאבקו נגד ההרס.

למרות שבשלב זה שנא את היטלר ואת התנהלותו המטורפת – הוא תכנן כמה תכניות להתנקשות בחיי המנהיג, אך לא מימש אף אחת מהן – ההיקסמות שלו ממנו לא פגה. כשהתעמת אישית עם היטלר, נכנע שוב לכוחו המאגי העדיף, וכשהיטלר דרש תשובה ברורה לשאלה אם שפאר מאמין שאפשר לנצח במלחמה (במרס 1945…), ענה למרות הכל: "מיין פיהרר, אני ניצב מאחוריך ללא סייג".

בשלהי אפריל 1945, בשעה שמנהיגי הנאצים נמלטו מברלין ומהיטלר בהמוניהם, שפאר עשה את הדרך ההפוכה, ובא להפרד. בזכרונותיו סיפר על מניעים אחרים, כמו פרידה מעמיתים, ורצון לשחרר ידיד שנדון למוות, אך אלה היו תירוצים בלבד. שפאר והיטלר בילו שעות ארוכות ביחידות, בשיחה ובשתיקה, שבו לשוחח כבימים עברו על אדריכלות.

שפאר התבשר על מותו של היטלר, כשניסה לבסס לעצמו מעמד בחצרו של דניץ, שהוכרז כיורש.

באותו ערב, כשנכנס שפאר לחדרו החדש באחד הצריפים ופתח את מזוודתו, הפריט הראשון שנתקל בו היה התיבה המכילה את התמונה עם ההקדשה שהעניק לו היטלר ב-19 במרס. התמונה שעליה, בכתב רועד, הובעו רגשי "חברות לנצח", הכתה בו כמהלומה בלתי צפויה. בעודו מניח את התמונה על השולחן שלצד מטתו, החל שפאר לגעות בבכי שלא פסק זמן רב. 

במשפטי נירנברג היה שפאר הנאשם היחיד שנטל על עצמו אשמה ואחריות, אם כי הוסיף להחזיק בטענת ה"לא ידעתי":

הצהרותיו על אי-ידיעה אינן מפחיתות מאחריותו לזוועות שאל מול פניהן, הוא טען, עצם את עיניו. שפאר הכיר בכך בפירוש […] אבל הוא סירב לוותר על ההבחנה בין ידיעה ודאית על תכנית רצח שיטתית ומכוונת, לבין חשש כללי המבוסס על ניחושים ועל חשדות אפלים ביותר. מבחינה חוקית, אין בידיעה בלבד כדי להרשיעו, אך בהיבט המוסרי היתה לידיעה משמעות רבה. משום כך דבק שפאר בהבחנה זו בכל כוחו.

הטקטיקה שנקט שפאר הצילה את חייו, אך שלחה אותו למאסר של עשרים שנה בכלא שפנדאו. מאז המשפט ועד היום נסבו מחלוקות רבות, ובלתי פתירות, סביב דמותו. בסביבה המיידית של היטלר, שהורכבה מותיקי המפלגה, אידיאולוגים שטופי מוח, רודפי כוח, חסרי כישורים ברובם, הוא היה היוצא דופן. אדם נורמטיבי, רחוק מן האידיאולוגיה הנאצית, שהיתה בעיניו אוסף של הבלים, עסוק בשאיפותיו הפרטיות, אמנם קר רוח וקר לב אך לא רצחני. פסט טוען כי אנשים כמו שפאר הם אלה שאפשרו את המשטר הנאצי. הגרעין הקשה של המפלגה כלל אנשים שלא היה בכוחם לנהל מדינה. מליוני המומחים, דוגמתו של שפאר, שהעמידו את עצמם לרשותם מרצונם החופשי – חלקם מתוך אמונה, חלקם ממניעים פרטיים – הם שהציעו את המצע הנוח לשגשוגו של הרייך.

"אלברט שפאר" מוגדר כביוגרפיה, אך ההתיחסות שלו לחייו הפרטיים של שפאר מעטה. הוא פותח בתיאור הסביבה החברתית בה גדל, כבסיס להבנת תפיסותיו (ולהבנת הנהירה של המעמד הבורגני אחרי היטלר), מזכיר את נישואיו "מתחת למעמדו", ומסתפק בזה. בהערת אגב מתברר איפשהו במהלך הספר שנולדו לו שישה ילדים. גישה זו מרחיקה את הספר לחלוטין מן התחום הרכילותי, וממקדת אותו בנושאים המעניינים באמת: מבט קרוב אל לב ההתרחשויות, ומבט חודר עד כמה שניתן אל לבו של שפאר.

ספר מרתק, מסעיר, ומחייב מחשבה.

Speer – Joachim Fest

דביר

2008 (1999)

תרגום מאנגלית: אסף תמרי ועמית יריב

ליאונידס, פקיד בכיר במשרד ממשלתי אוסטרי, נשוי בנחת לאשה אמידה, ומכובד על כל מכריו ועמיתיו, מקבל לרגל יום הולדתו החמישים מכתבי ברכה, וביניהם מכתב אחד בכתב יד נשי המוכר לו היטב. ליאונידס המהוגן והנאמן ניהל שנה אחרי נישואיו רומן קצר עם צעירה יהודיה, תוך שהוא מעלים ממנה את עובדת היותו נשוי. הוא הבטיח להנשא לה, ונעלם. שלוש שנים אחר כך קיבל ממנה מכתב, אך קרע אותו מבלי לקרוא. את המכתב שהוא מקבל כעת הוא פותח וקורא.

השנה היא 1936. המגבלות על היהודים בגרמניה הולכות ומחמירות, ואוסטריה אינה מפגרת בהרבה אחרי האחות הגדולה. ליאונידס אינו אנטישמי, אך הוא שטוף דעות קדומות כלפי היהודים, וכפקיד מסור הוא הולך בתלם. אם יתבקש לא למנות יהודי לתפקיד בכיר, יציית ללא מחשבה נוספת.

הצלחתם הבינלאומית של בלוך וחבר מרעיו איננה מתבססת על הערכה או על הישגים של ממש, כי אם על סיוע הדדי של יהודי העולם, על העתונות המשועבדת להם, ועל עקרון כדור השלג הידוע של תעמולה נועזת. לא זו בלבד שאמר אז את הדברים במפורש, הוא גם היה משוכנע באמיתותם.

המכתב גורם לו לחשוב שאולי כתוצאה מן הפרשה הישנה יש לו בן, והבן הזה הוא יהודי כאמו. בנוסף לדילמות הצפויות מן המצב החדש – עימות צפוי עם אשתו, אחריות כלפי בנו, נשיאה באחריות כלפי האהובה מן העבר – הוא מוצא עצמו במפתיע עומד בצד היהודי של משוואת הכוחות, והתנהלותו היומיומית משתנה. עד כמה יחזיק השינוי הזה מעמד? אם אכן יש לו בן, שעליו לא ידע עד כה, האם יעמוד לצדו? ואם אין זה בנו, האם ההתעוררות המצפונית תחזיק מעמד, או שמדובר בתפנית אגואיסטית קצרת טווח?

ורפל כורך בספר הצנום הזה (80 עמודים), המתרחש במהלכו של יום אחד, עולם שלם של התלבטויות: חוסר הבטחון המתמיד של ליאונידס בשל מוצאו העני לעומת אשתו שנולדה למעמד גבוה יותר. החשדנות של אשתו למראה המכתב, והמאבק הפנימי שלה עם החשדות. ההכרה במקריות הגורל, שאיפשר לליאונידס להחלץ ממעמדו הנמוך. וכמובן, העמידה מול גורלם של היהודים באותן שנים. בנוסף לסיפור אישי ופרטי של גבר אחד שבגד ונאלץ להתמודד עם תוצאות בגידתו, ורפל מציג בפני הקורא בזמן אמת (הספר נכתב ב-1941) את העיוות שביחס ליהודים.

פרנץ ורפל מוכר בעיקר בשל "ארבעים הימים של מוסה דאג", רומן רחב יריעה שעניינו השואה הארמנית. רומן נוסף שלו, אף הוא מעניין – "שירת ברנדט" – עוסק בברנדט הקדושה, נערה פשוטה שחזתה בהתגלות של מריה בעיר לורד, אליה הגיע ורפל במנוסתו מפני הנאצים. מסתבר שכוחו יפה גם ביצירות קצרות וממוקדות.

Eine Blassblaue Frauenschrift – Franz Werfel

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

1992 (1941)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

ויטוריה, סבתה של הכותבת, נולדה באיטליה בשנת 1912. פרקיו הראשונים של הספר מתארים את משפחתה וארועים מילדותה ומנערותה. לב הספר, ובעיני הסיבה העיקרית לקרוא אותו, הם הפרקים המתארים את קורותיה של ויטוריה במהלך מלחמת העולם השניה. המשברים הגלובלים החלו להשפיע על חייה כבר ב-1935, כשבעלה מאוריציו גויס לצבא האיטלקי במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית, והיא נותרה בבית עם ילד פעוט. במשך ארבעה-עשר חודשים כמעט ולא שמעה דבר ממאוריציו, ובשובו נאלצו ללמוד להכיר זה אז זה מחדש. ההכרה כי מדינתם בוגדת בהם עם חקיקת חוקי הגזע ב-1938, גרמה לזעזוע הבא. אך כל אלה היו רק הקדמה למה שציפה להם בהמשך.

ב-1943,עם פלישתה של גרמניה לאיטליה, החליטה המשפחה לברוח לשוויץ. ויטוריה, מטופלת בשלושה ילדים, ארזה מעט חפצים ודברי מזון, ויצאה לדרך עם בעלה וילדיה בחברת  אחיו הצעיר של מאוריציו, פעיל מחתרת, ובליוויה הנאמן של קרלוטה, נוצריה שקשרה את גורלה עם גורל המשפחה היהודית (Carlotta Noemi Rizzetto הוכרה כחסידת אומות עולם). בדרך לא דרך חצו את הגבול, נשלחו למחנה פליטים, ונמנו עם בני המזל שלא גורשו חזרה למקום ממנו באו. אמנם נחסכו מהם מוראות הגטאות ומחנות הריכוז, אך הם חוו חרדה, מצוקה, רעב, אי-ודאות. ברונו, הבן הבכור, עבר מסכת יסורים נפרדת, כשהכוונות הטובות של אביו להצילו ולקיים עבורו סדר יום נורמלי עלו בתוהו. ויטוריה מעולם לא סלחה לעצמה על שלא התנגדה בנחרצות להחלטותיו של מאוריציו בענין זה.

מכיוון שמהטקסט שעל דשי הכריכה עולה שויטוריה האריכה ימים בישראל, לא יהיה זה בגדר ספוילר לספר שהיא ומשפחתה שרדו את התקופה הקשה, ועלו לארץ. כאן הקימו, יחד עם יהודה ארזי ועדה סרני, את מלון רמת אביב, המלון התל אביבי הראשון מצפון לירקון, וייסדו את מפעלי הטקסטיל ויטלגו יחד עם רפאל סטרוגו.

דפנה ויטלה בן בסט, הנכדה החמישית של ויטוריה, הציבה בספר יד זכרון לסבתה. הספר כתוב בגוף ראשון, לכאורה מפיה של ויטוריה, שהלכה לעולמה ב-1990. לא התלהבתי מן הכתיבה עצמה: יותר מדי שגיאות סגנוניות, יותר מדי חזרות. באחרית דבר הכותבת מציינת רשימה ארוכה של אנשים שקראו והעירו, ובכל זאת הספר, שיכול היה להיות טוב יותר כי כושר הביטוי קיים, סובל מחוסר עריכה, וחבל. יתכן שהכותבת ביקשה לשמר את שפתה של סבתה – התוצאה, לטעמי, אינה מצדיקה בחירה זו.

מגוון הסיפורים האישיים מן התקופה השחורה הזו מרתק אותי, ועם כל סיפור אני לומדת עוד על החיים ששובשו ועל הגורלות שנחרצו. יפה עשתה הנכדה שחקרה את סיפורה של סבתה, והעלתה אותו על הכתב. הסיפור ראוי להשמע, ואני משעה את השיפוט וממליצה על קריאתו.

ספר טוב

2016

חִיל רייכמן היה בשנות העשרים לחייו כשנכלא במחנה ההשמדה טרבלינקה. מרבית המגורשים למחנה נספו בתאי הגזים מיד עם הגיעם אליו, בודדים נבחרו להמשיך לחיות ולשרת ביחידות העבודה, תחת משטר של אלימות סדיסטית. רייכמן היה אחד מהם. בתחילה עמדה תוחלת החיים של האסירים ה"נבחרים" על מספר ימים, שכן רובם נורו על ידי שוביהם ברגע שהראו סימני חולשה. מאוחר יותר הבינו הגרמנים כי התחלופה הגבוהה של האסירים מעכבת את תהליך ההשמדה, ואפשרו להם "להתמקצע" במלאכות הזוועתיות שהוטל עליהם לבצע. באוגוסט 1943 התקוממו האסירים. בתכניתם היה להשתלט על המחנה ולהמלט, אך רק מאתים מתוכם הצליחו לברוח. שבעים מן הנמלטים הצליחו לשרוד עד תום המלחמה. רייכמן היה אחד מהם. לאחר שהצליח לחמוק מן המצוד הנרחב שנהלו הגרמנים, עשה דרכו לורשה, שם מצא מקלט. בעודו מתחבא העלה על הכתב את חוויותיו הטריות. שנים אחר-כך העיד במשפטי טרבלינקה, כולל במשפטו של דמיאניוק.

לצד מפעלי תיעוד מרשימים שהתקיימו בתנאים לא תנאים, הידועים שבהם בגטו ורשה ובגטו קובנה, נותרו מעט מאוד עדויות של יחידים כדוגמת זו שלפנינו, שנכתבו בשעה שהכותבים היו עדיין נתונים בסכנת מוות. לאחרונה פורסם יומנה של ינינה השלס, שנכתב ב-1943 לאחר שחולצה ממחנה הריכוז יאנובסקי. גם רשימותיו של רייכמן המתינו זמן רב לפרסום. רק ב-2009 תורגמו לראשונה מיידיש וראו אור בצרפתית.

רייכמן לא כתב מנקודת הראות של ההיסטוריון. לפעמים טעה בשמות ובמספרים, ואין זה פלא. אסירי טרבלינקה חיו בניתוק מן העולם, וגם בניתוק פנימי אלה מאלה. אסירי המחנה האחד, בו התנהלה ההיערכות להמתה, לא הורשו לבוא במגע עם אסירי המחנה השני, שם היו ממוקמים תאי הגזים, ושם "טופלו" הגופות פעמיים: תחילה נישאו מתאי הגזים אל הבורות, כשבדרך נעקרו שיניהם ונערך חיפוש בגופם, ומאוחר יותר נחפרו מן הבורות והועלו על המוקד, בתהליך שנועד למחוק כל עקבות לרצח. בנסיבות אלה מדהימה ומעוררת הערצה העובדה שהאסירים הצליחו לארגן פעילות מחתרתית. מכל מקום, כתוצאה מכך שרייכמן כתב כתיבה אישית סמוך כל-כך לארועים, הוא הניח הכל גלוי על הנייר, כל גחמה סדיסטית, כל הליך "סטנדרטי", והאווירה המוטרפת והבלתי נתפסת עולה חיה מתוך המלים.

הרוע חסר גבולות, ההתיחסות לרצח כאתגר לוגיסטי בלתי נתפסת, ההכרה כי אין המדובר בארועים נקודתיים אלא במדיניות שהשתלטה על היבשת מזעזעת. השמדת הגופות בטרבלינקה זהה לזו שבפונאר, כפי שתוארה בספרו של אברהם סוצקבר, תהליכי ההטעיה שנועדו לשמור על "שקט תעשיתי" זהים בכל מקום ואתר, וכך גם ניצול היהודים לביצוע המטלות עד כלות כוחותיהם. מה שהצליח לגרמנים במקום אחד, יושם מיד במקומות אחרים.

אין מלים לתאר את הזוועה, אבל חִיל רייכמן הצליח בכל זאת להעביר אל הקורא ולו שמץ מן היסורים שהיו מנת חלקם של יהודי טרבלינקה. חשוב לקרוא.

The Last Jew of Treblinka: A Memoir – Chil Rajchman

דביר

2011 (1944)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

הספר נפתח בחתונה. לילי ונתן, החתן והכלה, יושבים בחדר היחוד. רק לפני מספר ימים נפגשו לראשונה. לילי היתה אמורה להנשא לסול, אחיו של נתן, בנישואי תועלת שסוכמו בהתכתבות, מבלי שהשניים הכירו קודם. כשלילי הגיעה מפלשתינה לקנדה, סול העיף בה מבט אחד וחזר בו מהסכמתו. נתן, לעומתו, ראה מתחת לחזות האפורה והעייפה של האשה, והציע לשאתה. אנו לומדים בשלב מוקדם זה שלילי אינה מי שהיא מתיימרת להיות, ששאלה את השם ואת הביוגרפיה של אשה אחרת. שתי אורחות בלתי קרואות, שהגיעו לחתונה לאחר ששמעו את שמה של הכלה, יודעות שמדובר בתרמית: אחת מהן היא בת-דודתה של לילי האמיתית. למרות התיאור הטלנובלי הזה, "הכלה המתחזה" אינו אופרת-סבון קלישאית. זהו ספר אמין, עצוב ונוגע מאוד ללב.

לילי המתחזה עברה כנערה את מלחמת העולם השניה כשהיא נמלטת על נפשה. בשלהי המלחמה, כשהיה ברור שברית המועצות תשתלט על פולין, עסקה בהברחת יהודים הרחק מזרועות הקומוניזם. בשלב מסוים, בנסיבות שתתבררנה לקראת סיומו של הספר, נטלה את זהותה של אשה שמתה. גלגוליה הביאו אותה, כאמור, לפלשתינה ומשם לקנדה. לילי רדופת אשמה ופחד, נוצרת את סודותיה מפני האנשים שהיא אוהבת, חוששת מחשיפה. מספר חודשים לאחר שנולדת בתה רות, היא יוצאת מהבית, לכאורה כדי לקנות חלב, ואינה שבה. מדי כמה שנים מקבלת רות חבילה קטנה, המכילה אבן נאה ופתק המתאר היכן נמצאה. זהו הקשר היחיד שנותר בינה ובין אמה.

לא ארחיב עוד בנפתולי העלילה. אציין רק שני היבטים של הספר שהרשימו אותי. ההיבט האחד הוא תיאור מגוון הדמויות. מדובר בדור השואה, אנשים שרובם לא חוו את האימה על בשרם, אך איבדו משפחה וחברים. כולם שרוטים ברמה זו או אחרת, נושאים פחדים, לפעמים סודות, אינם מרבים לדון בעבר, ומתמרנים ללא הרף ביחסים ביניהם, כדי לא לפגוע, לא לעורר שדים. מדובר גם בדור השני, אנשים שצמחו בצל הטראומות של הוריהם, עדיין מסוגרים בתוך הקהילה, אך פתוחים אל החברה הקנדית. אף אחד אינו בדיוק מי שהוא מצטייר בפתח הדברים. סול, שנהג בגסות כשהפר את ההסכם עם לילי, הוא אדם אכפתי, מודה בטעויות, אוהב. אידה, בת-דודתה של לילי, שרוטנת בחתונה כמכשפה זוממת רע, הופכת לידידה קרובה. האנשים בספר הם טובים ביסודו של דבר, טועים לפרקים אך מלאי כוונות טובות. ההיבט השני הוא טון הסיפור, והיכולת לא לגלוש לפאתוס. גם בקטעים המרגשים ביותר, המספרת אינה נסחפת לתיאורים מתלהמים, וגיבוריה משלבים רגש עמוק עם תפיסת עולם לוגית ואכפתית.

פה ושם יש טיפול לא מושלם בפרטים, אבל הסך-הכל מאוד מגובש ומשכנע, ואני ממליצה על הספר.

בשולי הספר: לפני מספר ימים קראתי את "אוקטובר שלי", שעסק בין השאר ביחסים בארועי שלהי שנות ה-60 במונטראול. שני הספרים השתלבו לי בפיסקה הבאה, שעל רקע הספר הקודם יכולתי כעת להבין במלואה: "כמו דוברי אנגלית רבים בני דורנו שקלנו לעבור לטורונטו. לבסוף החלטנו לשפר במקום זה את הצרפתית שלנו ולנצל לטובתנו את ירידת מחירי הנדל"ן בגלל בריחת האנגלים מן העיר".

The Imposter Bride – Nancy Richler

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

במשך עשרות שנים הסתיר אלכס קורזם את עברו מבני משפחתו. הם ידעו שנולד באירופה והגיע לאוסטרליה אחרי מלחמת העולם השניה. מדי פעם שלף ממזוודה ישנה, שאיש לא הורשה לגעת בה, תמונה מנעוריו, וטווה סביבה סיפור משעשע אודות הרפתקאותיו במולדתו החדשה, אך לשנות ילדותו לא התייחס. ב-1997 הופיע במפתיע על סף ביתו של בנו מארק, שלמד באנגליה, והחל חושף בהדרגה את סודותיו.

למרות שניתן למצוא את סיפורו המלא של אלכס ברשת, עדיין הספר, העוקב אחר מסעו בעקבות עברו, נקרא במתח. אלכס ידע שבזמן המלחמה אומץ על ידי קבוצת חיילים לטבים, השתתף בפעילויותיהם ושימש כקמע. יש ברשותו תמונות בהן הוא מצולם עם חיילים לטבים וגרמנים, לבוש מדים שנתפרו למידותיו. בזכרונותיו חווה אירועים בהם היה נוכח, כולל מעשי טבח ביהודים וירי על פרטיזנים. מדי פעם הועבר אל משפחה מקומית, והיא שבסופו של דבר הביאה אותו איתה לאוסטרליה. מה שאלכס לא זכר היו משפחתו הביולוגית ושמו המקורי. את שמו הנוכחי אימץ לעצמו באוסטרליה, גירסה מקוצרת ונוחה להגיה של השם שנתנו לו החיילים. בהדרגה נחשפים עוד ועוד פרטים עד לפענוח זהותו: אלכס קורזם הוא קרוב לוודאי איליה גלפרין, שאמו ואחיו ואחותו נורו ונקברו בקבר אחים, בעוד הוא עצמו – ילד כבן שש – נמלט ליער. לאחר נדודים נתפס על ידי החיילים, שאחד מהם היה ככל הנראה מודע ליהדותו, וכאמור אומץ על ידם.

אלכס שמר את סודותיו במשך שנים מכמה סיבות: הוא העדיף שלא להעמיס את מצוקותיו על משפחתו, סבל במידה הולכת וגוברת מאשמת השורדים, ותהה בינו לבין עצמו אם השתתף באופן פעיל במעשי ההרג ומה ההשתתפות הזו אומרת על תדמיתו בעיני עצמו. מארק, בנו של אלכס, שהתלווה אליו במסע הפיזי והרגשי וכתב את הספר, מתאר היטב את כל הלבטים הללו ואת השפעתם על אלכס ועל סביבתו. כמו כן הוא מתייחס בהרחבה לכוחו של הזכרון ולתעתועיו.

יש המטילים ספק במסקנתו של אלכס כי הוא איליה גלפרין. התעקשותו להמנע מלבצע בדיקת דנ"א תורמת לספקנות. אני יכולה להבין מדוע, אחרי שנים של תהיה על זהותו, הוא מעדיף להמנע מן הבדיקה, ולו רק בשל הספק הקל שתוצאותיה ישלחו אותו לחיפוש מתיש חדש. בעיני ההוכחות המוצגות בספר מוצקות דיין, אבל גם אם הסיפור שונה, גם אם אינו יהודי, אלא ילד תמים שנקלע לסיטואציה איומה, עדיין סיפורו היחודי נוגע מאוד ללב וראוי להיות מסופר.

אלכס, אז אולדיס, הקמע, הונצח בסרט תעמולה גרמני. ניתן לראות את הקטעים ששרדו מן הסרט בלינק הזה, משולבים בתכנית 60 דקות אודות סיפורו.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ונוגע מאוד ללב

The Mascot – Mark Kurzem

כנרת זמורה ביתן

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אירית מילר

יאיר, חבר קיבוץ, נכד לדור המייסדים, עד להתפרקות ערכי השיתופיות, ומנסה להשפיע על חבריו לשוב לשורשים. כשחפצו אינו עולה בידו הוא מתכנן מהפכה. יצחק יצחקי, המכונה אבו איסק, גמלאי, איש השב"כ לשעבר, מסרב לשקוע בנינוחות של ימי הפרישה, ומבקש להשאר פעיל בשרות העם והמדינה. בשני הסיפורים האלה משתלב סיפורו של כאמל, ערבי ישראל בעל זהות פלסטינית, שזועם על מחיקת זכרם של ישובים ערבים שחרבו במלחמת העצמאות, ומתכנן למחות מעל פני האדמה אתר היסטורי יהודי. אלה ואחרים מקושרים באמצעות דמותה של רבקה, העוסקת בתיעוד.

מרים דובי-חזן, שנולדה בהולנד בתקופת השואה, בעת שהוריה שהו במחבוא, היא המייסדת והמנהלת של דוקוסטורי, חברה המוציאה לאור סיפורי חיים, ספרי הנצחה, ויצירות תיעודיות אחרות. לרבקה שבספר השאילה את הביוגרפיה שלה, החל מילדותה בהולנד ועד פעילותה כיום. בנוסף לקווי העלילה המרכזיים שהוזכרו קודם, אנו מתוודעים לסיפורי חיים נוספים, באמצעות תיאור עבודתה הימיומית של רבקה, הכוללת מפגשים עם לקוחותיה, ראיונות עומק, וליווי הלקוח משלב ההיכרות ועד הפקת הספר. נראה לי שיש שתי דרכים לבצע היטב את העבודה המרתקת (ואולי יש לומר השליחות) הזו: דרך אחת היא שמירה על ריחוק כהיסטוריון, והשניה היא מעורבות רגשית בסיפורים האישיים. אני סבורה שהדרך השניה, זו שבה רבקה בוחרת, היא הקשה יותר בשל העומס הנפשי המוטל על הצד המאזין.

מטבע הדברים, התיעוד וההיסטוריה עומדים במרכזו של הספר. רבקה, כמובן, רואה בתיעוד חשיבות עליונה. כך גם יאיר, שאת שעות הפנאי שלו מעביר בצריף של סבו בחברת כתביו הישנים. בהקשר זה אי אפשר להמנע מדיון בפער שבין הכתיבה המפורטת לתרבות המסרים הקצרים. דיון מעניין נוסף עוסק בכוחן של המלים מול כוחן של התמונות:

הפייסבוק למשל, המעצמה הגדולה בעולם, הוא המתחרה מספר אחת של התיעוד המסודר. יותר ממליארד אנשים שייכים ל'ספר הפנים' הווירטואלי הזה. מליארד אנשים המתעדים לכאורה את חייהם בכל רגע ביממה. אבל האם זה תיעוד? האם הליכה למסעדה, נסיעה לחוץ לארץ, תמונות של הנכדים או של החתולים שלנו הם המורשת שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

מרגע שחדרו הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר לעולמנו, כך היא חושבת, החל תהליך הרידוד של התיעוד. אנשים איבדו את הסבלנות, במיוחד הצעירים המתקשים בקריאת טקסט העולה על מאה וארבעים תווים.

נושא משני אך מעניין הוא עולמם של הגמלאים. לבני הגיל השלישי מוצע שפע פעילויות, אך המעבר מעבודה להלך-רוח של פנאי אינו עובר חלק בכל המקרים. אשתו של יצחקי שמחה על השינוי. בנם של בני הזוג סבור שהזקנים צריכים לפנות מקום לצעירים. יצחקי, לעומתם, מעדיף להמשיך בפעילות שהורגל אליה ולהביא תועלת לא רק לעצמו.

אני מציע למחוק את המלים הארורות האלו, 'שעות הפנאי' […], ויש לי עצה לכל אלה העוסקים במקצוע החדש, גרונטולוגיה. קודם כל ולפני הכל תשנו את המונחים שאתם משתמשים בהם. האנשים שיושבים מולכם עבדו עד אתמול או שלשום, בדיוק כמוכם. שעות הפנאי זה מושג מתחום התעסוקה […]. גיל הפרישה הוא גיל ביורוקרטי, גיל שרירותי, והוא משתנה מאדם לאדם […]. ואני מציע, לפני הכל, לשנות את השם למבוגרים פלוס. למבוגרים יש פלוס גדול מאוד, יש להם נסיון, ונסיון שווה זהב, לא רק כסף.

אפשר להזדהות עם הערכים שמייצגים יאיר ויצחקי, אבל גם אם לא, עדיין הנושאים העולים בספר ושלל הדמויות שבו מספקים ענין ומעוררים מחשבה.

 

דוקוסטורי

2016

כותרת משנה: החברה ההולנדית והשואה

פנחס בר-אפרת, יליד 1931, ובני משפחתו הסתתרו מפני הנאצים בארנהם שבהולנד במשך קרוב לשנתיים. עשרות שנים אחר-כך, בהיותו בן 78, השלים עבודת דוקטורט בנושא יחסם של ההולנדים אל היהודים בתקופת השואה. פרק מרכזי בעבודה עוסק בתופעת ההלשנה, בעיקר הלשנה על יהודים והסגרתם לידי הגרמנים. הספר "בין הלשנה להצלה" מבוסס על אותה עבודה.

במשך שנים רבות היתה נטיה להאמין שהעם ההולנדי ככלל תמך ביהודים ועסק בהצלתם. מיתוס זה נוצר ככל הנראה בשל יחסה האוהד של הולנד למדינת ישראל. למעשה, שעור השמדת היהודים בהולנד היה הגבוה ביותר במערב אירופה: למעלה מ-100,000 נספו, מתוך קהילה שמנתה כ-140,000, כלומר למעלה משבעים אחוזים. מה גרם לכך?

מלכת הולנד ושרי הממשלה נמלטו מן המדינה זמן קצר לפני כניעתה. בריחה זו הותירה את העם בהולנד ללא הנהגה של ממש, ומוסדות השלטון הושארו בידיהם של מזכ"לים ביורוקרטים, שהיו אנשי ביצוע צייתנים ולא מורי דרך. עובדה זו הביאה להשלמתם עם הנחיות הגרמנים בתחומים רבים, כולל בענין היהודי. ההנהגה אמנם פנתה אל העם בדברי עידוד, אך לא השתמשה בסמכותה המוסרית הניכרת כדי לעודד התנגדות. בשנת 1937 הורתה הממשלה: "אסור לשרת את האויב אם התועלת לאויב עולה על התועלת לאוכלוסיה […]. יש לסרב, אפילו אם התוצאה היא מוות". אחרי הכיבוש לא נשמעו עוד אמירות שכאלה. רק באביב 1943 קרא ראש הממשלה הגולה לעם ההולנדי להסתיר את עשרות אלפי הצעירים ההולנדים שהיו אמורים להיות מועברים לעבודה בגרמניה. לא הושמעה קריאה דומה כאשר החלו גירושי היהודים.

לכך יש להוסיף את העובדה שלא היתה אינטגרציה מלאה של היהודים במדינה, ואנטישמיות חבויה רחשה מתחת לפני השטח: החברה ההולנדית היתה מפולחת למגזרים מובהקים, שלכל אחד מהם מוסדות וארגונים נפרדים בתחומי החברה, התרבות והפוליטיקה. המגזרים העיקריים היו הקתולים, הפרוטסטנטים, הסוציאליסטים והליברלים […]. אפשר להניח במידה רבה של וודאות שחוסר המעורבות מצד חלק גדול של האוכלוסיה בגורל היהודים בימי המלחמה מקורו בסקטוריאליזציה של החברה ההולנדית למגזרים שונים – או לרבדים אנכיים – ובבידול היהודים בעקבות זאת.

המשטרה ההולנדית הסדירה שתפה פעולה עם הגרמנים מתוך צייתנות לסמכות. אלפי הולנדים התנדבו למשטרה, ונדרשו לחתום על הצהרת נאמנות לכובשים. הם עברו הכשרה, בחלקה על ידי מדריכים גרמנים, כולל אינדוקטרינציה נאצית, וידעו היטב איזה תפקיד יידרשו למלא. בנוסף הוקמה במשטרה מחלקה לעניני יהודים שעסקה בצייד אדם.

במכתבו מ-24 בספטמבר 1942 אל הימלר מציין ראוטר [הממונה על המשטרה ועל הבטחון] את יעילותם של השוטרים החדשים במעצר היהודים: "הפלוגות החדשות של המשטרה ההולנדית מצטיינות בענין שאלת היהודים, והן עוצרות בימים ובלילות מאות יהודים".

ידועים מקרים של שוטרים שסירבו להשתתף בפעילות נגד יהודים. רוב המסרבים פוטרו. אחרים – או שהיו אדישים או שחששו לאבד את פרנסתם. כמו כן היו מקרים של סיוע ליהודים על ידי השוטרים, אם בהעלמת עין, ואם בהודעה מוקדמת על פשיטות. חלקם של המסייעים נתפסו ונענשו, בדרך-כלל בכליאה במחנה ריכוז. אילו היתה ההנהגה הגולה מעודדת את השוטרים להתנגד, בין אם בפניה למצפונם, ובין אם באזהרה מפני הצפוי להם אחרי השחרור, מן הסתם היינו עדים לשיבוש בתהליך ההשמדה ולפיכך להאטתו. עידוד כזה לא ניתן.

כאמור, ההלשנה היא נושא מרכזי במחקר ובספר. המניע העיקרי להלשנה על יהודים שהסתתרו או שעברו על אחד מחוקי הנאצים, היה בצע כסף. המלשינים קיוו להשתלט על רכוש המגורשים. לעתים היו גובים מן היהודים כסף תמורת הבטחה לסיוע בבריחה, וההלשנה נועדה להותיר את הכסף בידם מבלי לקיים את התחייבותם. להלשנות על לא-יהודים היו מניעים אחרים, בעיקר חיסול חשבונות פרטיים. הפרק מפרט עשרות מקרי הלשנה, כולל פרטים על גורלם של היהודים שנתפסו בעקבותיהם, ובכך נותן שם ומציב יד לקורבנות.

פרק נפרד מוקדש לקולונֶה הֶנייקֶה. מדובר בקבוצת ציידי אדם שפעלה לאיתור יהודים ולהסגרתם. שמה ניתן לה על שם אחד הפעילים, נהג המונית וִים הנייקה. לקבוצה לא היה מעמד פורמלי, אך אנשיה עיכבו יהודים לחקירה, ופשטו על מקומות מסתור. המניע שלהם היה כסף, והמחיר הלך ועלה עם השנים. בנספח לספר ניתן לראות את הפתקאות שבהן נרשמו פרטי ה"שלל", ולפיהן נגבה התשלום מן הגרמנים עבור כל ניצוד.

כמה מן המלשינים ומן הציידים הועמדו למשפט אחרי השחרור. השוואה בין גזרי הדין על הלשנות על יהודים ועל לא-יהודים מעלה מצב שוויוני מבחינת חומרת העונש. עם זאת יש לזכור שהלשנה על יהודים פירושה היה מוות, והמלשינים ידעו זאת, בעוד הלשנה על לא-יהודים גררה ברוב המקרים ענישה כלשהי, ורק במיעוטם של המקרים מוות. בראיה כזו, העונשים שהוטלו על המלשינים אינם פרופורציונים לפשע. ראשוני הנשפטים נענשו בחומרה יחסית לאלה שנשפטו מאוחר יותר, וגם עונשיהם של הראשונים הומתקו כמעט בכל המקרים. מלכתחילה מערכת הענישה ההולנדית היתה סלחנית יחסית לזו שבמדינות המערב האחרות, ודי מהר ניכרה המגמה להמנע מלחטט בעבר.

הפרק האחרון בספר עוסק במחתרת בהולנד ובהצלת יהודים. על פי ההערכות, כ-25,000 יהודים הסתתרו בהולנד במהלך המלחמה. כ-16,000 מתוכם ניצלו. ההתארגנות של פעולות ההצלה היתה איטית, וכשפעילות המחתרת נכנסה להילוך גבוה, מרבית היהודים כבר גורשו לוסטרברוק. הפעילות התמקדה בעיקר בהצלת ילדים, שהסתרתם היתה קלה יותר. היהודים עצמם, בשל בידולם מכלל האוכלוסיה, התקשו לארגן את הצלתם. קושי נוסף נבע מן הצורך למצוא מסתור למשפחות שלמות, בעוד לא-יהודים שהסתתרו היו בדרך-כלל יחידים. מניעי המצילים היו בעיקר הומניטריים או דתיים.

בסיכומו של המחקר המסקנה היא שהמיתוס בדבר יחסו של העם ההולנדי ליהודים הופרך:

הרוב הדומם אכן היה דומם בנוגע ליהודים.

רוב ההולנדים לא עשו דבר למען היהודים, ואף ביצעו את עבודתם נאמנה לפי הוראות הממונים עליהם, גם במחיר של פגיעה ביהודים (הכוונה בראש ובראשונה למשטרה, וכן לחלק מן הפקידות הציבורית). בשולי האוכלוסיה היו מצד אחד משתפי הפעולה עם הנאצים, ומצד שני הפעילים שעשו כל שביכולתם להצלת יהודים.

הספר הרחיב את ידיעותי בנושא שואת יהודי הולנד, ואני ממליצה עליו.

יד ושם

2016

כותרת משנה: אירופה 1914 – 1949

"לגיהינום ובחזרה" הוא הכרך הראשון משניים (השני עדיין לא ראה אור), שבהם סוקר איאן קרשו את קורותיה של אירופה במאה העשרים. כרך זה עוסק בשנים של מלחמות העולם ומעט אחר-כך. ספרים רבים נכתבו על שתי המלחמות שקרעו את אירופה, וצמצומן לספר יחיד הוא משימה מאתגרת: " אני יודע היטב שעל כל משפט שכתבתי יש למעשה שפע של חיבורים, רובם באיכות גבוהה, פרי עטם של מומחים". קרשו בחר לפיכך לקצר את ארועי המלחמות עצמן, מתוך הנחה שמהלכיהן ידועים ומוכרים לקורא, והתרכז במגמות החברתיות שעיצבו את היבשת. קושי נוסף טמון בנסיון לאגד את אוכלוסית השטח כולו (כולל רוסיה ותורכיה) תחת מגמות מאובחנות. למיטב שיפוטי, המבוסס על הידע המוגבל שלי, קרשו מציג אבחנות משכנעות.

הספר מורכב מעשרה פרקים הערוכים בסדר כרונולוגי.

על הסף: הפרק הראשון מתאר את אירופה שלפני המלחמה הגדולה, ואת הכוחות שהובילו אליה: לאומנות, תיעוש מהיר, תמורות חברתיות, התערערות הסדר הפוליטי. יתכן שהמלחמה היתה פורצת גם ללא הטריגר של רצח הארכידוכס האוסטרי, אך משבוצע הרצח ההדרדרות היתה מהירה. קרשו מצביע על אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לאחר שנתנה ערבות פתוחה לאוסטריה שהציגה אולטימטום לסרביה. שרשרת ההתחמשויות והגיוסים הכלליים, החל ברוסיה ועבור למדינות אירופה האחרות, לא ניתנה לעצירה.

האסון הגדול: פרק זה הוא תיאור כרונולוגי של מלחמת העולם הראשונה. מבחינתי זהו פרק מעניין במיוחד, משום שהידע שלי על מלחמה זו הוא שטחי.

שלום סוער: בראש הפרק ניצב המוטו, ציטוט של מרשל פרדיננד פוש ב-1919: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה". הפרק כולל הסבר על ההסכמים שנחתמו בתום המלחמה, ומתאר את המצב הכלכלי והחברתי הכאוטי בכל המדינות. המגמה הפוליטית השלטת ביבשת היתה סילוק המשטרים הסמכותניים, ובחירה כמעט גורפת בוריאציות על משטר רפובליקני. המעניין במיוחד בפרק זה, בעיני, הוא הדמיון בין מצוקותיהן של מדינות המערב: בכולן שררו בעיות דיור חמורות, בכולן נאלצה המדינה להתמודד עם החוזרים מהקרבות, ולטפל בעשרות אלפי אלמנות ויתומים. גרמניה המובסת לא היתה במצב הגרוע ביותר, למעט אמונתם של הגרמנים שמדינתם לא הובסה, והם נענשים באופן בלתי פרופורציוני.

לרקוד על ראש הר געש: עניינו של פרק זה הוא תור הזהב של שנות העשרים, בהיבטי כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הסכמי לוקרנו ב-1925 יצרו תקוות לעתיד של שלום. בסיומו של העשור היתה היבשת נתונה להשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי בארצות הברית. חלק מן המדינות גלשו, בגלל לחצים חברתיים וכלכליים, חזרה למשטרים סמכותניים. מרתק ללמוד על שגשוג המפלגה הנאצית, שנחלשה מאוד אחרי הפוטש הכושל, על רקע משבר הכלכלה החקלאית, משבר שלובה על ידי הקומוניסטים כנגד הסוציאל-דמוקרטים.

העתיד מטבעו תמיד פתוח, לעולם אינו נתיב חד-סטרי גזור מראש. ויתכן כי בלעדי המשבר הכלכלי שיובא מארצות הברית היתה אירופה ממשיכה בדרכה לעבר צמיחה כלכלית רצופה, חרויות ליברליות ושלטון דמוקרטי אל המישורים שטופי השמש של השלום הביו-לאומי וההרמוניה. אך שום מהמר לא היה שם את כספו על כך. אמנם המשבר המעמיק של השנים שלאחר מכן לא נגזר מראש, אך הוא לא התרחש יש מאין. מתחת למעטה הנוצץ היה "תור הזהב של שנות העשרים" באירופה עידן רצוף כתמים ובעיות.

צללים מִתעבים: פרק זה מתאר את המחצית הראשונה של שנות ה-30, שנים שאופינו בצניחה למשבר הכלכלי וביציאה ממנו. שוב ניכר דמיון רב בקשיים של כל מדינות המערב, כולל גרמניה. האבטלה הגיעה במקומות מסוימים עד לשיעור של חמישים אחוז. בכל אירופה ניכרה עליה של הימין הקיצוני, אך בכל מדינות המערב שרדה השיטה הפוליטית הפרלנטרית, להוציא איטליה, פורטוגל, ספרד וגרמניה.

גרמניה היתה מדינה בעלת דמוקרטיה שברירית, היא חשה שסכנה מרחפת על התרבות שלה, סבלה מפיצול אידיאולוגי ופוליטי חמור […] הממשלה הדמוקרטית קרסה מול גלים של סכנה וקיטוב פוליטי.

גרמניה רצתה לשכתב את הסכמי ורסאי: הסכמי לוקרנו עשו צעד ראשון בכיוון, הויתור של המעצמות על הפיצויים בכנס לוזאן ב-1932 היה ההמשך. לגרמנים זה לא הספיק.

קרשו מפריך את מיתוס הנס הכלכלי של היטלר: היטלר עלה לשלטון כשהכלכלה היה בשיא השפל, וההתאוששות של גרמניה התרחשה במקביל להתאוששות בכל מערב אירופה. קרשו מסביר את סוד הקסם של היטלר במצע שדיבר על גרמניה אחת מול גרמניה מפוררת, על התחדשות לאומית.

רוב המצביעים לא חיפשו מצע מגובש וברור ולא דרשו רפורמות מוגבלות בהתנהלות הממשלה. מפלגתו של היטלר קסמה להם משום שהבטיחה התחלה חדשה על ידי סילוק השיטה הישנה כולה. הנאצים לא רצו לתקן את מה שהיה להגדרתם גוסס או רקוב; הם הבטיחו למחוק הכל ולבנות גרמניה חדשה מתוך ההריסות. הם לא הבטיחו לנצח את יריביהם; הם איימו להשמיד אותם כליל. המסר היה מושך דווקא בגלל הקיצוניות שלו.

אזור סכנה: בפרק זה מתוארים המשטרים וההתפתחויות המדיניות והחברתיות במדינות אירופה עד 1936. דגש מושם על השוואה בין שלוש הרודנויות הגדולות: סטלין והטרור הפנימי, מוסוליני והשאיפות האימפריליסטיות באפריקה, היטלר ושאיפות ההתרחבות באירופה. פן מעניין נוסף בפרק הוא חולשת חבר הלאומים: כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן ב-1931, כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ב-1936, פלישת גרמניה לחבל הריין המפורז – כל אלה זכו לגינוי בקול ענות חלושה ללא תגובה אופרטיבית. פרק זה מסתיים עם התיצבות הרודנויות זו מול זו בספרד: היטלר ומוסוליני תמכו צבאית בפרנקו, סטלין סיפק סיוע צבאי לרפובליקנים.

לעבר פי התהום: הפרק מתרכז בארועי שלוש השנים שלפני המלחמה. מלחמת האזרחים בספרד הוותה מעין ניסוי כלים עבור הרודנויות, אך לא היתה לה השפעה על המלחמה באירופה. דגש ניתן להתיחסות המערב לאיום הבולשביקי, ומקום נרחב תופסת המדיניות הפייסנית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהסכם מינכן ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מעניין לציין שההתיחסות של קרשו לפייסנות אינה שלילית באופן גורף:

גם אם ראשיתה במניעים הנעלים ביותר, הפייסנות היתה, כדברי צ'רצ'יל, "סיפור עגום של טעויות בשיקול הדעת מצד אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות", שיצרו "סדרת תמרורים בדרך לאסון". אין ספק בדבר "כוונותיהם הטובות" של הפייסנים בבריטניה ובצרפת, אך חינוכם, נסיונם וההכשרה הפוליטית שלהם לא אפשרו להם להתכונן למפגש עם גנגסטר בזירה הבין-לאומית. הם פשוט לא היו יריבים שקולים להיטלר. הם חשבו שיוכלו לשאת ולתת על שלום גם על חשבון השלכתה של מדינה נוספת לכלבים. הוא רצה מלחמה לכל דבר.

גיהינום עלי אדמות: למהלכי המלחמה מוקדשים בפרק זה עמודים בודדים בלבד. עיקרו של הפרק הוא תיאור חווית המלחמה עבור האזרחים ועבור החיילים בדגש על מעשי הזוועה והברבריות. תוצאות המלחמה: מיגור מוחלט של הפשיזם, חלוקת אירופה בין שני גושים (בניגוד למלחמה הראשונה שפירקה אימפריות והחליפה אותן במדינות לאום שסועות), החלפת עריצות אחת (גרמניה) באחרת (ברית המועצות) במזרח, החרבת גרמניה בתבוסה ללא עוררין (בניגוד להכחשה הגרמנית את התבוסה במלחמה הראשונה), נוכחות אמריקאית (בניגוד להתבדלותה אחרי המלחמה הראשונה), הכרה שהיבשת פסעה בנתיב התאבדות ולפיכך יש צורך בהתחלה חדשה.

מעברים שקטים בעשורים חשוכים: הפרק סוקר מגמות חברתיות במחצית הראשונה של המאה העשרים:

אוכלוסיה – למרות המלחמות האוכלוסיה גדלה מ-500 מליון ב-1913 ל-600 מליון ב-1950, בזכות שיפור בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה, תיעוש, נדידה מהכפר לעיר, תופעת הפליטים והעקורים, השתלבות נשים בכוח העבודה.

כלכלה – גלובליזציה, צמיחה כלכלית בשל הגברת היצור במלחמה, חדשנות טכנולוגית ומדעית, מעורבות המדינה בכלכלה, דומיננטיות אמריקאית, ההבדל בין מערב ומזרח.

חברה – רציפות מוסדית וחברתית, ניידות חברתית מצומצמת, חוסר יכולת לשפר מעמד חברתי, זכות הצבעה לנשים בשל הכרה בתרומתן למאמץ המלחמתי אך ללא שיפור במעמדן יחסית לגברים.

אינטלקטואלים – חלוקה גסה בין אנטי-פשיזם לאנטי-קומוניזם עם כל גווני הביניים ועם מגמות מנותקות מהפוליטיקה.

כנסיה – ירידה במספר המבקרים בכנסיות, בעיקר הפרוטסטנטיות, העמדה הבעיתית של מוסדות הכנסיה נוכח ההשמדה.

בידור פופולרי – פריחה של הקולנוע ושל המוסיקה הקלה, אסקפיזם, אמריקניזציה

מתוך האפר: אחרי המלחמה חוותה אירופה תקופה קצרה של נקמה: עשרות אלפים הוצאו להורג בכל רחבי אירופה, בדרך-כלל ביוזמות פרטיות שארכו זמן קצר עד שהמדינה התערבה ושמה להן סוף. ביוגוסלביה נערכו טיהורים ברשות המדינה, בעיקר נגד ה"אוסטשה" הקרואטים. במזרח אירופה גורשו מליוני גרמנים לגרמניה או לקצות ברית המועצות – לפחות חצי מליון איבדו את חייהם כתוצאה מכך, וגורלם של עוד מליון וחצי אינו ידוע. כמו כן נערכו גירושים הדדיים של צ'כים, סלובקים, אוקאינים, הונגרים ועוד. משפטי נירנברג לוו במשפטים נוספים, שיצרו תהודה הולכת ופוחתת. בגרמניה נכשלה הדה-נאציפיקציה: הבירוקרטיה הכרוכה בכך היתה מעבר לכוחותיהם של הכובשים, והנטיה הכללית היתה יותר לשקם ופחות להעניש. ב-1949 התברר שאירופה, על שני חצאיה, עלתה על דרך ליציבות ולצמיחה. הגורמים לכך לדברי קרשו: קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה; השפעת הטיהור של פושעי המלחמה ומשתפי הפעולה; גיבוש חלוקתה של אירופה לטווח ארוך; הצמיחה הכלכלית שהחלה להמריא לקראת סוף שנות הארבעים; הסכנה החדשה של הלחימה האטומית.

הכל נראה ברור בדיעבד. כמה מן המגמות אפשר היה לאבחן בזמן אמת? ואם ניתן היה לאבחן, מה ניתן היה למנוע? האם בעוד שנים נסתכל לאחור על ימינו ונתייחס לארועי היום – כמו ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד האירופי, או גילויי התוקפנות של רוסיה כלפי פינלנד בשל רצונה להצטרף לנאט"ו – כאל ציוני דרך בהיסטוריה החדשה?

כך או כך, "לגיהינום ובחזרה" הוא ספר מקיף ומרתק, שמציע שפע של ידע. כוחו, בעיני, הוא דווקא במסגרת המצמצמת ובמבט מלמעלה על ארועי התקופה. אני מרגישה שהועשרתי, ושמחה להמליץ עליו.

To Hell and Back – Ian Kershaw

עם עובד

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כפי ש"מלחמה וזכרון" הוא המשכו של "רוחות מלחמה", כך הסקירה הזו היא המשך ישיר של הסקירה שכתבתי על הספר הראשון. "רוחות מלחמה" נפתח מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה, והסתיים עם המתקפה על פרל-הרבור. הנושא המרכזי בספר היה ההתנהלות האמריקאית, שנעה בין בדלנות לתמיכה בבריטים, תוך הצגת נקודות המבט של "השחקנים" האחרים במערכה, כולל הגרמנים.

"מלחמה וזכרון" נפתח בנקודת הזמן בה הסתיים קודמו. באמצעות נפתוליהם של בני משפחת הנרי במערבולות המלחמה, מתוארות זירות הלחימה השונות ואתרים אחרים. ויקטור הנרי נע בין תפקידים ימיים לשליחויות דיפלומטיות, משתתף בקרבות מול יפן, ונוכח בארועים הרי גורל, כמו ועידת טהרן, בה הוחלט על הפלישה של בעלות הברית לאירופה, ובה הותוו קוי היסוד לניהול העולם אחרי המלחמה. בנו הבכור וורן מטיס מטוס הפצצה בקרב מידווי, ובנו הצעיר ביירון הוא קצין בצוללת באוקינוס השקט, ומועבר לתקופת ביניים לזירת הים התיכון. אשתו היהודיה של ביירון, נטאלי, יחד עם בנם ועם דודה, לכודים באירופה, כשמעמדם יוצא הדופן – מצד אחד יהודים שהותר דמם, ומצד שני אח"מ שממשלת ארצות הברית מתעניינת בגורלם – משהה, אך אינו מונע, את לכידתם במלתעות הנאצים. באמצעות ידידי המשפחה אנו מתוודעים גם למאמצי פיתוח הפצצה האטומית, לנסיונות הכושלים לעורר את דעת הקהל ואת דעת קובעי המדיניות למצבם של היהודים באירופה, להתגייסות המסיבית של התעשיה האמריקאית לפתח ולייצר אמצעי לחימה, לנסיונות של הגרמנים להסתיר את מעשי הרצח, ועוד. את העמדה הגרמנית מציג, כמו בספר הקודם, איש צבא גרמני בכיר, באמצעות זכרונות שכתב אחרי המלחמה.

השילוב של סיפורים פרטיים עם ארועים גלובלים עובד יפה, כשהמסגרת הפרטית משמשת כציר המוליך את העלילה מזירת התרחשות אחת לאחרת. יחד עם זאת, יש פער ניכר בין רמת סיפור המלחמה, שהוא סיפור מושקע, מפורט ומרתק, לרמת הסיפור האישי, שהולך ונחלש עם הזמן, ולעתים גובל במופרך. מכיוון שהיחס הכמותי בין השניים נוטה מאוד לטובת הסיפור הציבורי, חולשת הפרטי בטלה בששים, ואינה מונעת ממני מלהמליץ על הספר. קצת חששתי שהסופר יבחר לסיים את הספר עם אחד מקווי העלילה היותר רומנטיים, אבל בחירת הסיום שלו היתה מוצלחת הרבה יותר, והלמה את הספר.

שני הספרים תורגמו וראו אור בתחילת שנות השמונים, ומשום-מה פספסתי אותם באותה תקופה. אני חושבת שהייתי מעריכה אותם כבר אז, אבל בדיעבד אני שמחה על הקריאה המאוחרת, שאליה הגעתי עם ידע שצברתי במהלך השנים אודות המלחמה ואודות השואה. אני יודעת כעת טוב יותר להבדיל בין התיעודי לבדוי, עובדות שאספתי ממקורות ספרותיים, ואולי קצת נשכחו ממני, קרמו בשני הספרים עור וגידים מחודשים, ובזכות ההיקף הכביר של עלילת הספרים קטעי מידע חלקיים שאספתי עד כה נקשרו יחדיו למסכת שלמה. כך, לדוגמא, הפרק שזעזע אותי ב"גטו וילנה", אודות חפירת קברי האחים ושריפת הגוויות בפונאר, מקבל כאן נפח היסטורי נוסף. בנימין מורמלשטיין, , שאליו התוודעתי בסרט המרשים "אחרון הלא צדיקים", מופיע בספר דרך עיניו של דודה של נטאלי, אף הוא חבר במועצת היהודים בטריזנשטט, ובאמצעותם מסופרת התרמית של הגטו, ומאמצי הגרמנים להונות את העולם באשר למעשי הרצח. הספר עשיר בעשרות ומאות פרטי מידע בכל ההיבטים של אותן שנים. בנוסף, למדתי רבות אודות המלחמה בזירת האוקינוס השקט, ובעיקר סקרנה וריתקה אותי ההתוודעות אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית.

בסיום הספר, כמצופה מספר היסטורי המשלב עובדות עם בדיה, צירף ווק נספח, ובו פירט מיהן הדמויות הבדויות, על מי ועל מה ביסס כמה מן הדמויות והארועים בספר, והיכן נצמד לגמרי למציאות. לא כל הסופרים, הכותבים בסוגה זו, מקפידים על כך, ויבורך ווק שכן.

בפתח "רוחות מלחמה" ציטט ווק מדבריו של הפילוסוף הצרפתי, ג'וליאן בנדה:

השלום – אם יתקיים אי-פעם – לא יתבסס על הפחד ממלחמה, אלא על אהבת השלום. לא תהיה זו הימנעות ממעשה, אלא בואה של דרך-מחשבה. במובן זה יכול הסופר הפחות חשוב לשרת את השלום, במקום שבתי-הדין האדירים ביותר אינם יכולים לעשות ולא כלום.

הפיסקה המסיימת את "מלחמה וזכרון" שבה אל אותו הרעיון:

ובזוהר הגדול, בנוגה הנשגב והנורא של המראה הזה, של ההתרחשות הזו, דומה כי אות שגור בו מאת האלוהים שאין צריך סיפורם של שאריתנו לבוא אל סופו, ושיכול גם-יכול האור החדש הזה להיות לנו לשחר חדש; מסוער, עכור, וחדש.

לשאריתנו, אולי. אבל לא למתים, לא להרוגים, לא ליותר מחמישים-מליון המתים שאין בם רוח עוד, הקורבנות של השואה הנוראה ביותר שידע העולם מעודו: מנצחים ומנוצחים, לוחמים ואזרחים, בני אומות כה רבות, גברים נשים וטף, על כולם עלה הכורת. להם לא יהיה עוד שחר ארצי חדש. ברם, הגם שעצמותיהם ינוחו לעד בעלטת הקבר, לא לשווא יהיה מותם, ולא לריק כליונם, אם זִכרם, הזכרון שייחרת בליבותינו, יהיה בו כדי להטותנו מן העיתות הארוכות, ארוכות של המלחמה, אל עת חדשה של שלום.

השורה התחתונה כאן, כמו בסקירה על "רוחות מלחמה": ספר מרתק ומומלץ מאוד.

War and Remembrance – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1981 (1978)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין