תגית: שואה

ברחוב מילא 18 בגטו ורשה שכן הבונקר של מפקדת הארגון הלוחם בשבועות האחרונים למרד. ב-8 במאי 1943, לאחר שבועות של לחימה עיקשת, התגלה הבונקר על ידי הגרמנים, ומרבית תושביו, כשלוש-מאות איש, נהרגו. היום ניצב במקם אתר הנצחה.

ליאון יוריס שוזר בספר מציאות ובדיה. אף אחת מהדמויות אינה מופיעה בשמה האמיתי, שכן לצד עובדות היסטוריות מתועדות הסופר בדה להן פרטים ביוגרפים מומצאים, והוסיף פרשנות משלו להתנהלותן. יחד עם זאת, הארועים עצמם, המתחילים זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ומסתיימים עם חיסול הגטו, משקפים נאמנה את מצבם של היהודים בורשה, את לוח הזמנים של ההשמדה, את הלוך הרוחות בקרב היהודים, ואת התנהלותו של המרד. הסופר מתיחס בספר להיבטים רבים של אותה תקופה: ארכיון עונג שבת, היחסים בין הארגונים השונים, היודנראט והמשטרה היהודית, העזרה ההדדית, תרמית מלון פולסקי, ועוד.

עלילת הספר מתפתחת בהדרגה. תחילה אנו מתוודעים אל הנפשות הפועלות, אל היחסים ביניהן, ואל עמדותיהן בעיקר בשאלות של יהדות וציונות. השליש הראשון של הספר הוא יותר רומן מהיסטוריה, ולמען האמת לא התלהבתי ממנו בשלב הזה. אני מבינה שהסופר ביקש ליצור היכרות והזדהות עם גיבוריו, להציג אותם כבני אדם מן השורה, על אהבותיהם והתלבטויותיהם ושגרת יומם. אולי ביקש בדרך זו גם להדגיש את הניגוד שבין החיים לפני המלחמה לזוועות שבפתח. לטעמי, ניתן היה לקצר. אולם כשמוראות השואה בכלל והגטו בפרט טרפו את חייהם, והשאלות שהתחבטו בהן הפכו מהתלבטות בענייני מפגשי אוהבים להתלבטות בענייני חיים ומוות, הספר – למרות שעדיין נותר בסוגת הרומן – הפך ממוקד יותר, אינטנסיבי יותר, עוצר נשימה, מרשים בהיקפו ובהתיחסותו לפרטים, וביכולתו להעמיד דמויות חיות הנכנסות ללב.

הספר נכתב ב-1961. מעניין לראות בראי הזמן את ההתיחסות לתופעות כמו היודנראט. נדמה לי שעם השנים הפכנו פחות שיפוטיים, יותר מודעים לדרכים השונות שבהן הגיבו אנשים שונים למציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליהם.

"מילא 18" הוא ספר מומלץ, גם בגלל נושאו וגם בזכות הכתיבה המעמיקה שלו. יחד עם זאת, אני מנצלת את ההזדמנות להמליץ על ספרים טובים ממנו בנושא מרד גטו ורשה: "החומה" מאת ג'ון הרסי, שנכתב כבר ב-1950, ומבוסס על ארכיון עונג שבת, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מאת שמואל ד' קאסוב, שמספר על אותה תקופה בעיקר באמצעות דמותו של עמנואל רינגלבלום שיסד את הארכיון, ו"מרד הנצורים" מאת ישראל גוטמן, מלוחמי המרד שהפך להיסטוריון ולחוקר שואה.

Mila 18 – Leon Uris

סטימצקי

1961 (1961)

תרגום מאנגלית: יוסף נדבה

בשנת 1943, ינינה השלס בת השתים-עשרה, כבר נשאה משא כבד של זכרונות מסויטים. בין השנים 1939 – 1941 היתה עירה לבוב תחת שלטון סובייטי, ואביה נכלא לתקופה ארוכה וחזר שבר כלי. ב-1941, עם הכיבוש הנאצי, החלו המגבלות על היהודים, הרדיפות והרציחות, אביה הוצא להורג, וינינה ואמה נכלאו במחנה הריכוז יאנובסקי, שם חוו חרפת רעב ואימה ועבודת פרך. במחנה פעלה קבוצה מחתרתית, שאחד מחבריה היה המשורר והסופר מיכאל בורוביץ', שניסה לארגן במחנה פעילות תרבותית, כדי להעניק לאסירים תחושת כבוד עצמי לנוכח היאוש והחידלון. תשומת לבו הוסבה לשיריה של הילדה, אותם נהגה לדקלם בפני נשים מקבוצתה, וכשהצליח להחלץ מן המחנה פעל להברחתה ממנו בעזרת המועצה לעזרה ליהודים (ז'גוטה). אמה של ינינה, כמו מרבית בני משפחתה ומכריה, לא שרדה. האם הסתתרה במרתף בית החולים עם אנשים נוספים, אבל לא היו להם אמצעים לשהייה ממושכת, ולכן הסגירו את עצמם.לפני הוצאתם להורג סירבו לפקודה להתפשט וכולם כאיש אחד בלעו רעל.

מושיעיה של הילדה נתנו בידה מחברות ועפרון, ובקשו שתכתוב את זכרונותיה. בסגנון בוגר, ענייני, מאופק רגש, פרשה על 132 עמודים את מה שעבר עליה: היא התיחסה לקורות משפחתה המורחבת, ליחסה של הסביבה אל היהודים בין אדישות לסחיטה ולשנאה, לארועים בסדר כרונולוגי, ולתחושותיה נוכח הסבל והפחד. היומן ראה אור בפולין כבר ב-1946. במהלך השנים תורגם לשפות נוספות, וכעת לראשונה הוא מתורגם על-ידה לעברית.

עמ' 48:

הלכתי לבקר את קלארה ודוד מונדק, הם היו בריאים ושלמים. משם הלכתי לבית של הדודים שלי ברחוב סטאשיץ'. בבית מצאתי את דודה סלה בוכה. היא סיפרה שביום שישי עברו בית-בית ברחוב סטאשיץ' ולקחו גם את דוד יז'י. עוד כמה ימים הוא יחזור, ניחמתי אותה. אבל חזרתי הביתה עצובה. לסבא וסבתא לא אמרתי דבר.

עמ' 64:

נסענו לטשארני פוטוק. ב' השאיר אותי שם ומיד רצה לחזור. לא ידעתי מה הסיבה. כל בוקר השכמתי קום ויצאתי לרעות את הבהמות. פרה אחת ברחה ממני. רדפתי אחריה ונפצעתי ברגל. התגעגעתי מאוד למאמושיה [אמא], וכשלא היה אף אחד לידי בכיתי.

עמ' 76:

פחדתי. לא כל כך מהמוות, אלא מזה שבילדים לא יירו והם ייקברו חיים. […] מאמושיה נסתה להרגיע אותי. היא הבטיחה שתכסה לי את העיניים כשיתחילו לירות.

עמ' 99:

בעקבות התליה לא פחדתי יותר מהמוות של מישהו אחר או של עצמי, אבל לא יכולתי בשום אופן להשלים עם זה מאוד רציתי לחיות […] מישהו שאל למה אין אצל היהודים מעשי גבורה. על כך ענה קליינמאן: "וכי לא היה זה מעשה גבורה, כשהנערות הלכו לפיאסקי בשירה, בלי בכי וצעקות?" לא יכולתי לקבל את זה. הרי פירוש הדבר הוא להכנע למוות […] זאת גבורה? אני צריכה להיות גיבורה כזאת? לא! אני מוכרחה לחיות! אם ללכת לפיאסקי, אז רק כדי לחיות. לא אברח, אבל אתנגד לרוצחים! לא אתפשט!

היומן, כאמור, ענייני ומפוכח. בשיריה, לעומת זאת, היא נותנת דרוד לרגישות ולעדינות. הנה הבית המסיים את השיר "וייסהוף":

אחד האסירים עבד בפליק

במיון בגדי הרוגים.

לפתע התכופף ונרעד,

לשמלה ורודה נצמד,

ותמונת חברתו הרים.

ינינה השלס, לימים אלטמן, עלתה לארץ ב-1950, ועסקה רוב חייה במחקר בתחום הכימיה. במהלך השנים פרסמה מספר הספרים, האחרון שבהם הוא "הוורד הלבן", בו חקרה את התנהלותם של אנשי המדע לפני תקופת הנאצים ובמהלכה.

"בעיני ילדה בת שתים-עשרה" הנו עדות בזמן אמת על קורותיה של ילדה אחת ושל קהילה שלמה באותם ימים חשוכים, עדות הראויה מאוד להקרא.

Oczyma Dwunastoletniej Dziewczyny – Janina Hescheles

פרדס

2016 (1946)

תרגום מפולנית: ינינה השלס-אלטמן

כותרת משנה: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי

"יש לנו כאן שישה או שמונה מבני 'הגזע הנבחר' שמשרתים בתפקידים מועילים ביותר אך בולטים […] אינני גזען, אבל יש לנו פה מספר גדול והדבר משפיע על השרות ומכביד עלי עוד". דברים אלה שכתב ויליאם דוֹד, שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים 1933-1937, משקפים את הגישה הכללית של השגרירות, ושל הממשל שמאחוריה, בשאלת ההתיחסות לשלטונו של היטלר ולרדיפת היהודים. הוא הודה שחלקם הם מעובדיו הטובים ביותר, אבל חשש שנוכחותם בסגל השגרירות פוגעת ביחסים עם ממשלת היטלר ועל כן גורמת נזק לפעילות השגרה של השגרירות. כלומר, מה שקורה בגרמניה הוא עניינם הפרטי של הגרמנים, ועדיף לפייס אותם במקום למתוח ביקורת.

אריק לארסון מניח את המדיניות האמריקאית באותן שנים תחת זכוכית מגדלת, ועושה זאת באמצעות סיפורם של השגריר ושל בתו מרתה. ויליאם דוֹד, היסטוריון אפרורי, נבחר על יד הנשיא רוזוולט לתפקיד הרגיש של שגריר בגרמניה לאחר שאחרים דחו את הכבוד. הוא יצא לברלין עם אשתו ועם שני ילדיו הבוגרים, כשבלבו הוא נושא את הזכרונות הנעימים מימי לימודיו בגרמניה שנים רבות קודם לכן. עברו חודשים רבים בטרם הפנים את השינוי המהותי במדינה שאהב. לבתו מרתה, שהתרועעה וניהלה רומנים עם כל המי ומי, כולל מי שהיה מפקד הגסטפו רודולף דילס, לקח זמן רב יותר להתפכח, והאכזבה (וגם רומן עם סוכן נקו"ד) הובילה אותה כנראה להתגייס לשרות הרוסים.

ויליאם דוֹד היה אולי האיש הלא נכון לתפקיד, הן משום חיבתו לגרמניה שסנוורה אותו מלראות את המציאות, הן משום שהיה נטע זר בשירות החוץ, והן משום שסבל מתסכול תמידי כשלא נותר לו פנאי לעסוק בעבודה ההיסטורית שאהב. הוא נתקל בהתנגדויות מבית ומחוץ על כל שעל. ההתמודדות מול הגרמנים היתה בלתי אפשרית, ההתמודדות מבית – על רקע אישי ועל רקע ענייני – הכשילה אותו שוב ושוב. האם שגריר אחר היה משנה את מהלך ההיסטוריה? סביר מאוד להניח שלא. גם כשדוֹד הפך למתריע בשער, כשהיה ער לכוונות המלחמה של היטלר, וניסה להוציא את ארה"ב מבדלנותה, לא היה מי שישמע לו. יריבו בשגרירות, הקונסול מסרסמית', אמר עליו אחרי שנים: "לעתים קרובות אני חושב שמעטים בלבד תפשו את המתרחש בגרמניה באופן עמוק יותר ממנו". בזמן אמת הוא נותר במיעוט.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים כדי להמחיש את התקופה, אבל קצרה היריעה, ובאמת כדאי לקרוא את הספר ולא להסתפק במובאות. ובכל זאת הנה שלושה:

דברים שנאמרו בארה"ב בתגובה על ההצעה לרוזוולט לצאת נגד רדיפת היהודים:

אם יסרב לבקשת הסנאט, יספוג ביקורת ניכרת. אם ייענה לה, לעומת זאת, לא רק יעורר עליו את זעמה של ממשלת גרמניה, אלא גם יסתכן בדיון נוקב עם אותה ממשלה שעלולה, לדוגמה, לדרוש ממנו להסביר מדוע השחורים בארצנו אינם נהנים מזכות ההצבעה המלאה; מדוע מעשי לינץ' בשחורים במדינתו של הסנטור טיידינגז ובמדינות אחרות אינם מסוכלים או נענשים בחומרה; וכיצד יתכן שהאנטישמיות בארצות הברית, שלמרבה הצער הולכת וגוברת, אינה מרוסנת.

אחרי ליל הסכינים הארוכות (ואני חשבתי לתומי שהינדנבורג התנגד להיטלר):

הנשיא הינדנבורג שלח להיטלר מברק שבח. "מן הדיווחים שקיבלתי למדתי שאתה, בפעולתך הנחושה ובהתערבותך האישית האצילה, קטעת את הבגידה באיבה. הושעת את האומה הגרמנית מסכנה חמורה. על כך אני שולח לך את תודתי העמוקה ואת הערכתי הכנה".

על חיבתם של הגרמנים לבעלי חיים בניגוד זועק ליחסם לבני אדם:

בקלות יכול אדם להצטער שאיננו סוס!

"בגן חיות הטרף" הוא ספר מעמיק ומעשיר. לארסון הסתמך על יומנים שכתבו ויליאם ומרתה, וחיזק את הדברים שכתבו באמצעות מחקר מקיף באינספור מקורות נוספים. הוא מצייר תמונה נאמנה ומצמררת של החיים בגרמניה באותן שנים, מנתח בדרך מרתקת את ההתיחסות הגלובלית להיטלר כמו גם את יחסו של הגרמני ברחוב לשינויים שחווה, ובאמצעות מבט אל מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה בוחן את עמדת אי-המעורבות הרת האסון של העולם עד שהיה מאוחר מדי.

מומלץ ביותר

In the Garden of Beasts – Erik Larson

בבל

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

שני הנסיכים והמלכה שעל שמם קרוי הספר הן שלוש ספינות נהר – "הצאר ניקולאי", "הצאר דושאן" ו"קרליצה מריה" – שעל סיפונן עלו קרוב לאלף ומאתים מיהודי אוסטריה, גרמניה, צ'כיה ופולין, בתקווה להגיע דרך הדנובה אל הים השחור ומשם לארץ ישראל. על אחת הספינות עלתה גם משפחת דוד מבלגרד, אמיל ולואיזה ובניהם האנֶה ופאולי בני העשרה. שמואל דוד, מי שכתב את הספר, הוא בנו של האנֶה. הספר מבוסס על זכרונות שכתב האנֶה (שנקרא בארץ שלמה), על זכרונותיהם של הניצולים המעטים, ועל תחקירים שערך הסופר.

הפרשה המתוארת בספר היא פרשת קלאדובו-שאבאץ. בנובמבר 1939 אישר אייכמן לאלף יהודים לצאת מוינה לברטיסלבה. בברטיסלבה עלו חברי הקבוצה על אניה שהפליגה במי הדנובה. מן האניה עברו לשלוש הספינות שהוזכרו בפתיחה, ולאחר זמן קצר עגנו ליד קלאדובו, סמוך לגבול הרומני. תקוותם להוסיף ולהפליג עד למקום בו אמורה היתה להמתין להם ספינת מעפילים התבדתה. במשך כחצי שנה חיו בצפיפות על הספינות בעוד הנהר קופא סביבם. אחר-כך המתינו מספר חודשים בקלאדובו עצמה, בחדרים ששכרו מן התושבים המקומיים ובמחנה שהקימו. את חייהם באותה תקופה תיארו כ"אורזים-פורקים": מדי פעם התבשרו שהנה-הנה עוזבים, ותמיד ברגע האחרון נאלצו לפרוק את מיטלטליהם. עשרה חודשים אחרי שעגנו בקלאדובו נאלצו בהוראת היוגוסלבים לעבור לעיירה שאבאץ הסמוכה לבלגרד. במרץ 1941, זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, התקבלו סוף סוף סרטיפיקטים עבור כמאתים בני נוער. כל אנשי הקבוצה האחרים – למעט שישה שהצליחו להמלט – נרצחו על ידי הנאצים: הנשים והילדים וחלק מן הגברים הומתו במחנה הריכוז סיימישטה, ומרבית הגברים נכלאו כבני-ערובה במחנה טופובסקה שופה, ונורו אל תוך קברים שנאלצו לחפור לעצמם.

במרכז הספר עומד, כאמור, האנֶה, ודרך סיפורו האישי מובא סיפורה של הקבוצה כולה. מחיי רווחה בבית נאה, עם אב אדריכל מצליח ואם שניהלה סלון תרבותי, עברה המשפחה עם עלית הנאצים והאפליה נגד יהודים, לדירה צנועה בבלגרד, ומשם הצטמצם מרחב המחיה שלהם לספסל בצמוד לארובת "הצאר ניקולאי". דרך עיניו של האנֶה אנו מתוודעים לדמויות בקבוצה, לחיי היומיום שלהם, להתארגנות הקהילתית מעוררת ההשתאות, שהיא תופעה די קבועה בכל גלגולי המצוקות שעברו היהודים באותה תקופה: תמיד הוקם בית-ספר עבור הילדים, סביב התנועות השונות התגבשה פעילות חברתית, ואיכשהו נמצא הכוח למופעי תיאטרון שצבעו את המציאות בהומור עצמי. אנו שותפים לקשיים הפיזים ובעיקר לחרדות ולחוסר הוודאות. כמו בכל חברה, היו כאן גיבורים שנתנו מעצמם, והיו שניצלו הזדמנויות לספסר לטובתם שלהם על חשבון חבריהם. היו שהמתינו בסבלנות להתפתחויות, והיו שהפיצו שמועות קשות והתסיסו כנגד מנהלי המסע. הטקסט שעל הכריכה מרחיב על פרשת האהבה שבין האנֶה לאינגה, צעירה יהודיה מגרמניה ששימשה כאחות, אך בספר עצמו נשמר איזון בין הסיפור האישי לסיפור הכללי. זה אינו סיפור אהבה על רקע המאורעות: פרשת קלאדובו-שאבאץ היא לב הספר, וסיפור האהבה פורט את סיפור הקבוצה לסיפורם של היחידים המרכיבים אותה.

מכיוון שאנו מתבוננים במה שהתרחש ממרחק של שנים, אנו יודעים מה התרחש מאחורי הקלעים, ולמה התעכבה הספינה המיוחלת. הספינה דאריין, שנרכשה על ידי המוסד עבור הקבוצה הממתינה, הועמדה לרשות פעילות משותפת של המוסד עם הבריטים. קל לבוא ולהאשים בדיעבד את מקבלי ההחלטות של אותם ימים בהזנחת אלף יהודים שיכלו להנצל, אבל במהומת אותם ימים כל החלטה סבלה מתנאי חוסר וודאות. יש לציין לזכותו של הספר שהוא אינו עוסק בהאשמות, ואין בו נימה של שיפוטיות, לא בהקשר של דאריין, ולא בשום היבט של חיי הקהילה: אנשים נקלעו למצב בלתי אפשרי, התגובות נעו בקשת שבין השלמה לניצול, ומי אנו שנשפוט. האשמים היחידים היו הנאצים ועוזריהם, אלה שניהלו את מחנות הריכוז, ואלה – כמו גץ ומאייר – שהפעילו בקור רוח את משאיות הגז.

"שני נסיכים ומלכה" הוא ספר מרתק וקורע-לב, כתוב היטב, ונמנע מן המלכודות של ספרי ביכורים ושל ספרי זכרונות. למרות הנגיעה האישית של הכותב לגיבורי הפרשה, הוא אינו גולש לסנטימנטים, אינו מנסה ליפות את המציאות ולהאדיר את גיבוריו. בני משפחת דוד, כמו הדמויות האחרות בספר, הם בני אדם שעולמם התהפך עליהם, והם מגיבים כאנשים בשר ודם על חוזקותיהם וחולשותיהם. למרות שניתנה לכותב חירות הסופר, הוא אינו כושל לסכריניות ולסגירת מעגלים: המציאות חזקה יותר מכל בדיון, והוא נותן לה פה. מתוך סקרנות להכיר פרשה שלא הכרתי קודם, קראתי את הספר רק אחרי שנברתי מעט ברשת בחיפוש אחרי מידע, וכבר בתחילת הספר ידעתי מה יהיה גורלם של המתוארים בו. ובכל זאת, הספר ריתק אותי כאילו היה ספר מתח, וכנגד ההגיון קיוויתי לסוף טוב שלא הגיע.

בשורה התחתונה: מומלץ בהחלט

סיפורם של ברטולד ופאני האן, חברי קבוצת קלאדובו-שאבאץ

פרדס

2015

מיכאל, נער יהודי כבן אחת-עשרה, שמשפחתו עומדת בפני גירוש מביתה בידי הנאצים, נמסר על ידי אביו לסרגיי. סרגיי, מפקד לשעבר ביחידה מיוחדת, הוא זקן עיוור, מנותק ממשפחתו שלו, שבמשך שנים רבות עבד במחסן העצים של משפחתו של מיכאל, וכעת הוא מקיים אורח חיים של נווד. כדי לטשטש את זהותו של הנער, סרגיי מלביש אותו בבגדים מהוהים של נווד, ומשנה את שמו ליאנק.

סרגיי ויאנק נודדים מכפר לכפר, מתקיימים מנדבת ליבם של זרים, אך סרגיי אינו מגדיר עצמו כקבצן:

מקבצי נדבות דואגים לקיומם, ותו לא. הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים.

יאנק משמש לסרגיי כעיניים, וסרגיי מצדו משקיע בהכשרתו של יאנק, הן הפיסית והן הרוחנית. יאנק פותח את היום באימוני ריצה ובטיפוס על עצים, ובמהלך הנדודים, בעיקר כשהם ישובים ליד המדורה ואוכלים את מזונותיהם הצנועים, סרגיי משמיע את האני מאמין שלו.

כל יום הוא פלא, וכל יום מראים לנו דברים חדשים. אלא שמרוב עיסוקים צדדיים העינים אינן רואות.

כל מסע הוא מפגש חדש עם עצמך.

כשהחודשים עוברים, יאנק הופך מודע לקיפוחם של הנוודים, שסובלים מנידוי ומהתעללות בידי בריוני הכפרים. מונע על ידי משנתו של סרגיי ועל ידי קולות שהוא שומע בחלומותיו, הוא הופך עצמו למגינם של המקופחים. מטרתו כפולה: להלחם בבריונים שמציקים לנוודים, ולהחזיר צלם אלוהים לנוודים.

עתה יודע יאנק: אי-צדק הוא אויבו של אלוהים, סבא סרגיי נלחם בו בגלוי ובסתר.

במהלך נדודיהם השניים קולטים שמועות על רצח של הקהילה היהודית. כדרכו של אפלפלד, השמועות הללו נבלעות בטקסט, מסופרות באותה נימה בה מסופרת העלילה כולה. גם תגובתו של יאנק לבשורות הקשות, כמו גם לטרגדיות שיתרחשו בהמשך, היא על סף הלקוניות, יותר מרומזת מנאמרת. כזו היא גם דמותו של סרגיי: הוא מדבר בעיקר בפתגמים תמציתיים, ורק לעתים רחוקות מרחיב בסיפורים על העבר. יאנק לומד לשמוע בין המלים.

יאנק ידע כבר אז כי אבחנה זו היא תמצית תפיסתו: דבר בפשטות, בבהירות, במלים מבוררות, כל מי שמאריך ומגבב חשוד בגנבת דעת.

זהו ספר אפלפלדי "טיפוסי" – אותו מקום, אותה תקופה, אותו סגנון מצומצם. מעיין הסיפורים נובע, ובכל ספר נוסף לסיפור הגדול עוד פן.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2015

ארנסט בלום, ניצול שואה שחש שסופו קרוב, מבקש מנכדו אמוץ לאתר את נורה בוכבינדר, אשה שהתאהב בה בעת שהותם הקצרה בהוטל מלטה שבנפולי בדרכם לארץ. ארנסט כבר היה נשוי אז לאווה, נורה היתה עדיין צעירה, וביקשה שהות לעצמה בטרם תתאחד אתו בארץ. השניים לא שבו להפגש, וכעת, כאמור, ארנסט מבקש לראות אותה שוב. מכאן נעה העלילה בין עבר והווה, מתקופת השואה, ובעיקר החזרה לחיים ולשגרה שאחריה, ועד לחיים כיום, עדיין בצל הטראומה, מימיהם של גיבורי הספר כאנשים צעירים ועד להתמודדותם עם קשיי הזיקנה בימינו. בסיפורם של זקני הספר משולבים גם סיפוריהם של נכדיהם – אמוץ ומשבר הנישואים שלו, וגוני החיה עם בתה אצל נורה סבתה.

יש בעלילה היבטים מרגשים. כל אחד מהפרקים שעוסקים במלחמה ובשנתים שאחריה מצוין: הניתוק מבני המשפחה, המפגש עם אלה שניצלו, שלעולם לא יחזרו להיות מי שהיו, הנסיון לחזור לשגרה, הפשרות שנעשו בדרך לחזור לחיים. גם הפרקים העוסקים בזיקנה טובים מאוד: חוסר האונים והכניעה לבוגדנות הגוף, הצורך בסגירת מעגלים מצד אחד, והרצון לחדש, להספיק את מה שלא הספיקו עד עכשו, מצד שני. גם מרבית הגיבורים הצעירים משכנעים: אלה שגדלו כילדים בצל הטראומות של סביהם ובצל התסביכים שניטעו בהוריהם, שמחפשים את האושר הפרטי הקטן שלהם. גם אם חלק מן הדמויות לא מספיק מפוענחות (הילה, אשתו של אמוץ, היא דמות שכזו), הסך-הכל נרקם לתמונה רבגונית של שלל דמויות המשפיעות הדדית זו על זו.

יחד עם זאת, יש בספר פגמים שמונעים ממני להמליץ עליו, ובראשם טיפול רשלני בפרטים. הפרט המהותי ביותר שלא טופל היטב נוגע לתהליך החיפוש אחר נורה. אמוץ פותח ברשת בחיפוש שמה של נורה, ומוצא מישהי בשם גוני בוכבינדר. הוא מתקשר, ומסתבר שממש במזל הוא איתר את נכדתה של נורה. כיצד קרה ששם משפחתה של גוני הוא שם נעוריה של סבתה, למרות שנורה עצמה כבר נקראת מזה שנים בשם נישואיה חרותי, וכך גם בנה, אביה של גוני? תעלומה זו אינה נפתרת במהלך הספר, וההשמטה הטרידה אותי.

עדנה שמש בוחרת בעמדה של מספרת יודעת-כל. כמה מפרקי הספר מסופרים בגוף ראשון מפיו של אמוץ, והאחרים עוסקים בגוף שלישי בדמויות האחרות. ובכל זאת אנחנו לא יודעים דבר על מה שקרה לנורה ולמשפחתה במלחמה. ארנסט תמה כיצד קרה שכל משפחתה של נורה ניצלה, אבל אין תשובה לשאלה הזו. אנחנו לומדים על חייה של אווה לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, על אובדן אמה, על יחסיה עם אביה ועם אשתו השניה. אנו מתוודעים להתמודדותו של ארנסט עם טראומת השואה. סיפור יחסיו של אמוץ עם אשתו נפרש לפרטי פרטים. אפילו הסיפור השולי של השכנה הסופרת מסופר. אבל באורח מתמיה, למרות שההווה של נורה ושל בנה ונכדתה ונינתה נוכח בספר, לעבר שלה לא ניתן קול. בחירה מוזרה בעיני.

לא אהבתי את העודף המעיק של הדימויים, את המשפטים המתרחבים לכלל פסקאות שכוללות עודף פרטים לא רלוונטים. יותר מדי פעמים הסיפור נתקע בגלל הנטיה הזו להרחבה שאינה נחוצה (אם כי יש לציין שלנטיה לפירוט יתר יש גם פן חיובי בתרומה למרקם עשיר של רקע ההתרחשויות). הייתי מוותרת גם על האיזכורים הפוליטיים: או שיינתן להם מקום משמעותי יותר, או שיישמטו כליל. כמו שהם בספר, יש תחושה שנשתלו שם באופן מלאכותי רק משום שלכאורה בלי פוליטיקה אי אפשר.

גם הסיום לא היה לטעמי. תהיתי לאורך כל הספר מה יקרה אם וכאשר ארנסט ונורה ימצאו זה את זה, איך ישפיע עליהם המפגש, ובעיקר מה יעולל הארוע הזה לאווה שאף פעם לא סלחה על הבגידה הישנה ההיא. הסופרת בחרה בפתרון הקל של "אל מן המכונה" שהצליח לעקוף את כל המעקשים.

בשורה התחתונה: ספר מרגש, אך פגמיו המרובים.

הקיבוץ המאוחד

2015

"האורחת" הוא סיפורה של הילדה משינקה, שבהיותה תינוקת נמסרה על ידי אמה למשפחה פולנית, כדי להצילה מאימת הנאצים. זהו גם סיפורה של האם ז'ניה, שאיבדה בשואה את בעלה, וכשנסתה לשוב לבית משפחתה נענתה בתגובה מסוג "חבל שהיטלר לא סיים את המלאכה". עבור משינקה היתה ז'ניה האורחת היפה, שמדי פעם היתה מבקרת בבית המשפחה הפולנית. כתינוקת לא זכרה את עברה, והמשפחה שהסתירה אותה היתה היחידה שהכירה, עם אב ואם ואח ואחות. ביום בהיר אחד, ללא הודעה מוקדמת וללא הסבר, נארזו חפציה של משינקה בשתי מזוודות, ומעכשו לעכשו נותקה מביתה, ויצאה עם ז'ניה לשרוד בעולם כאוטי.

אינה קורניצר, ילידת 1941, מספרת בספר את סיפורה שלה. אמה הצליחה להציל אותה כשמצאה לה מקלט אצל משפחה נוצרית, ולאחר המלחמה נדדו בפולין בחיפוש אחר מגורים ופרנסה, עד שקרובת משפחה בארץ ארגנה עבורן סרטיפיקטים. בארץ, לפני קום המדינה, וגם אחר-כך, לא ליקקו דבש, והילדה נמסרה לקיבוץ.

רובו של הספר כתוב בגוף שלישי, וכולו מתואר מנקודת המבט של הילדה. תחושת הרדיפה כשאסור לה לצאת מן הבית מחשש הגרמנים, האימה עם התקרבות החזית, תחושת השחרור עם הגעת הרוסים, מכת הניתוק מן הבית, הבלבול הגדול בין האמא שנשארה מאחור לאמא היפה החדשה, ומאוחר יותר הנטישה בקיבוץ והסבל כילדת חוץ דחויה. פה ושם משולבים פרקים בגוף ראשון, שבהם הכותבת הבוגרת מנסה לעשות סדר בזכרונות, לדלות פרטים שאינה זוכרת, ליצור תמונה שלמה של קורותיה, אבל ההיסטוריה הפרטית שלה נידונה להיות מקוטעת.

מדובר בתקופה שבה נפשו של הילד לא היתה גורם שיש להתחשב בו:

באחד הביקורים אצל אמא שאלתי אותה אם שמחה שנולדתי. היא אמרה, "לא. הייתי עצובה".
בקושי הצלחתי לבלוע את האכזבה ואת העלבון, אבל בלעתי.
אמא בטוחה שילדים הם חיות נטולות רגשות […]
שאלתי למה היתה עצובה והיא ענתה שבאותו יום פריס נפלה.

ומדובר באם שעברה תלאות ונאבקה לשרוד:

כבר כילדה הבנתי שהיא צריכה להגיד ואני צריכה לשתוק.
כמו שהבנתי כשהייתי מגיעה לשבתות נסיעות שהיא צריכה לצעוק מתוך שנתה בלילות ואני צריכה להעמיד פנים שלא שמעתי אותה צועקת.

בין שני אלה נגזר על משינקה גורל של תהיות ונטישות ובדידות זועקת. שובר את הלב הצורך של משינקה באישור ובאהבה:

המכתבים שלה רחבי יריעה, מורכבים משני חלקים: החלק הגדול – תיקוני כתיב, ושגיאות בכלל, וחלק קטן יותר, האהוב עלי ביותר, שכתובים בו כל כינויי החיבה שלי וכמה היא אוהבת אותי.

למרות הסיפור קורע הלב זה אינו ספר בכייני, ואינו ספר מאשים. זהו ספר משתף, מאיר סיפור חיים של מי שהשואה שינתה את חייה לנצח, והטביעה את חותמה לאורך שנים. מומלץ בהחלט.

פרדס

2015

"האפשרות השלישית" מקבץ יחד 21 סיפורים, חלקם נכללו בקבצים קודמים של הסופרת. כל הסיפורים סובבים סביב חווית השואה, וכפי שהסופרת אומרת: "השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס, ילידת פולין 1932, נמנתה עם היהודים שבחרו בתחילת המלחמה לברוח למזרח פולין שבשליטת ברית המועצות (עדויות רבות בנושא זה נכללו בספר "בערפל הנדודים" בהוצאת יד ושם). בשלב מסוים הציעה ברית המועצות לפליטים לוותר על אזרחותם הפולנית, ואלה שבחרו לא לעשות זאת הוגלו מזרחה. עדה פגיס, יחד עם אמה ואחותה, עברו את המלחמה בסיביר. האם מתה מטיפוס, ושתי האחיות התאחדו לאחר המלחמה עם אביהן ועלו לארץ. עדה פגיס רואה עצמה בת מזל: "עברתי ‘שואה לוקסוס‘. זה לא הדבר עצמו. בכל זאת, עברנו את שנות המלחמה ברוסיה. היה רעב נורא, ואנשים מתו ממחלות – אבל לא רצו להשמיד אותנו. השואה שלי היא בעירבון מוגבל בלבד". עדה פגיס היא אלמנתו של דן פגיס, ניצול שואה וחוקר שירת ימי הביניים היהודית, שמוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות שירו "כתוב בעפרון בקרון החתום".

סיפורי "האפשרות השלישית" מבוססים רובם ככולם על התנסויותיה של הכותבת, אך הם אינם ביוגרפים. הסיפורים מסופרים מנקודות ראיה שונות: בסיפור הראשון המספרת היא ילדה יהודיה בפולין, שמצפה למלחמה בתקווה שבשזכותה יפסיקו להציק לה במגרש המשחקים. בסיפור אחר אם ובנה, שנחלצו מהמחנות בסיביר, מנסים לתפוס מקום ברכבת שתוביל אותם למקום בו יוכלו לאכול כהלכה. סיפור נוסף מתרחש בבית אבות, שם מהרהר אחד מדרי המקום באפשרות לכתוב את זכרונותיו מאותה תקופה. לפעמים הסיפורים מתרחשים תוך כדי המלחמה, לפעמים המלחמה היא זכרון שיש ללמוד לחיות אתו. את כל הסיפורים מאפיינת לשון מאופקת, והם מכילים רק את מה שבתמציתם, בלי להתפזר לכיוונים נוספים, חלקם מסתיימים בחטף כשהנושא המרכזי מוצה, משאירים את הקורא עם רצון לדעת מה קרה אחר-כך.

אני חייבת להודות שבשלב מסוים התחלתי להשתעמם, וכשסיימתי את הספר שקלתי להמנע מכתיבת סקירה, כי לא נראה לי ראוי להכתיר כמשעמם ספר המבוסס על זכרונות שואה אוטוביוגרפים. אבל אחרי שלקחתי לעצמי קצת זמן להרהר בספר, וניסיתי להבין למה סיפורים שכתובים בכלל לא רע דברו אלי רק בתחילה ואחר-כך כבר לא, נראה לי שפענחתי את ה"תעלומה". מה שלא עבד מבחינתי הוא הרצף. העובדה שחלק ניכר מן הסיפורים הם וריאציה על אותם פרטים היסטוריים, גרמה לי לתחושה של חזרתיות ושל חוסר חידוש. כשדפדפתי כעת בספר לקראת כתיבת הסקירה, מצאתי את עצמי נתפסת לסיפור שבקריאה הרציפה נראה חיוור, אבל עכשו קראתי אותו שוב, וכשהוא עומד לעצמו הוא נקרא אחרת לגמרי. לפיכך המלצתי היא לקרוא את הסיפורים אחד אחד, בהפסקות, לתת לכל סיפור את המרחב הפרטי שלו.

כתר

2015

יומן ורשימות מן המחבוא בטרנופול ובסביבותיה

העיר טרנופול (Tarnopol) שבאוקראינה המערבית היתה תחת שלטון פולני בין שתי מלחמות העולם. על פי ההסכם הרוסי-גרמני היא עברה לשליטה סובייטית עם פרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939, עד שביוני 1941 נכבשה על ידי הגרמנים. במשך שלוש שנים היו יהודי העיר, וכן הפליטים שנהרו אליה משטחי פולין הגרמנית, נתונים לרדיפות, לסחיטה, לעבודות כפיה ולרצח. מ-20,000 היהודים בעיר (14,000 מקומיים, 6,000 פליטים) חזרו אליה בתום המלחמה כמה מאות בלבד.

משפחת אנגל – האב גוסטב, האם יטה, והבנות מרים ולושיה – היו ילידי העיר. האב היה מהנדס ותיק, שבשנים שלפני המלחמה ניהל משרד תכנון פרטי. עם כניסת הסובייטים והשתלטות הקומוניזם נאלצה משפחת אנגל לוותר על רכושה, ונאסר עליהם להתגורר בעיר. בספטמבר 1940 השתקעו בעיירה הסמוכה טרמבובלה (Trembowla). למרות המהפך בחייהם יכלו להמשיך לנהל חיים נוחים, והאב הוסיף לעבוד בטרנופול כמהנדס.

מצבם השתנה לחלוטין עם בוא הכיבוש הגרמני. מעשי רצח היו ענין של יום ביומו, וההתחמקות מהם הפכה לשגרת יומם. כשאולצו לעבור אל השכונה היהודית (בעיירה לא היה גטו סגור), והשתכנו עם שתי משפחות אחרות בדירת חדר, חפרו מקלט תת קרקעי שבו הצטופפו בעת האקציות. כשנחשף המקלט נאלצו למצוא מקומות מחבוא. בעזרתם של תושבים מקומיים נדדו בין מחסנים לעליות גג, מכורבלים בחללים שלא ניתן היה להזדקף בהם, ניזונים בצמצום, תלויים לחלוטין בטוב ליבם של זרים, לפעמים ארבעתם יחד, לפעמים מופרדים.

במהלך שנות הכבוש הגרמני כתבו האב גוסטב (יליד 1893) והבת הבכורה מרים (ילידת 1921) את חוויתיהם. "בממלכת הקש" מאגד את הדברים שרשמו השניים בנפרד. רשימותיה של מרים מכונות "יומן", משום שהדברים שכתבה הם בנימה אישית, נוגעים בחייה ובחיי משפחתה, מביעים רגשות. הדברים שכתב גוסטב מכונים כאן "רשימות". הוא אמנם סיפר על דברים שארעו לו עצמו ולמשפחתו, אך המבט שלו מקיף יותר, והכתיבה פחות רגשית. לעתים הוא מוצא לעצמו מפלט בציניות ובהומור שחור. רשימותיו של גוסטב, שנכתבו על פיסות נייר אקראיות, נערכו על ידו מיד לאחר המלחמה, ונוסף להן פה ושם מבט בדיעבד. הצירוף של היומן עם הרשימות מספק תמונה מעניינת ומרגשת, בעיקר משום שנכתבו בזמן אמת.

מעבר לתיאור עובדתי ורגשי של הארועים, הספר מספק הצצה להיבטים מעניינים של אותה תקופה. נושא מעניין הוא היחסים בין הנרדפים למחביאיהם, שהיתה בהם תערובת של הכרת תודה עם חשדנות ועם קוצר רוח של שני הצדדים. נושא מעניין נוסף הוא ההתנהלות של יהודים שחשבו שיצליחו להציל את עצמם בשרות הנאצים, אם בהתגיסות למשטרה היהודית, ואם בהיענות לגחמותיהם.

מרים נישאה בשנת 1946 לחברה שמעון, ששב משרות בצבא האדום. נולדו להם שתי בנות, ו-1957 עלתה המשפחה המורחבת לישראל.

יד ושם

2014

תרגום מפולנית:

הרשימות – מפעל יוסלה כרמין לתרגום עדויות

היומן – אלכסנדר נצר

כותרת משנה: אסופת עדויות של פליטים יהודים מארכיון עונג שבת, 1939 – 1942

בעיצומן של שנות השואה התנהל בגטו ורשה מבצע תיעוד רחב היקף בראשותו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. על פי משנתו המקצועית, שגובשה שנים קודם לכן, ההיסטוריה צריכה להכתב לא רק על ידי קבוצה מצומצמת של מומחים, אלא על ידי מי שחווים אותה בעת היווצרותה. כשנכלא בגטו אסף סביבו קבוצה של מתעדים, שאספו מסמכים וגבו עדויות, ויחד עם יומנים שכתבו כלואים אחרים יצר ארכיון מרשים, שלא כולו נמצא אחרי המלחמה. לצד עדויות שנועדו להנציח את מי שגורלם נגזר למוות, ולשמש פה למי שכבר לא יוכלו לדבר, עסק הארכיון גם במחקר לשמו. רינגלבלום ועוזריו בחרו נושאים (לדוגמא, יחסי יהודים-פולנים במהלך המלחמה), כתבו שאלונים מפורטים, והקדישו זמן ומאמץ לתאר את התקופה על כל היבטיה. בשער השני בספר נכללת דוגמא של שאלון, ורמת הפירוט שבו מרשימה. כשהחלו להצטבר עדויות על מעשי רצח וכוונות השמדה, הצליחו אנשי הארכיון להעביר כמה מן העדויות לבריטניה, בתקווה להזעיק את בנות הברית לעזרתם. חברי הארכיון נפגשו בחשאי בשבתות, ועל כן כונה הארכיון בשם צופן "עונג שבת". ספרו המרתק של שמואל ד' קאסוב, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?", מתאר את עבודתם של המתעדים, ומציב להם יד זכרון.

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, נחתם בין גרמניה וברית-המועצות הסכם אי-התקפה (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), ובמסגרתו חולקו ביניהן השטחים שתחת שליטת פולין. גרמניה קיבלה את מערב פולין, וברית-המועצות את השטחים שבמזרח – ליטא, ביילורוסיה ואוקראינה. ביוני 1942 הפרה גרמניה את ההסכם ופתחה חזית מול ברית-המועצות. "בערפל הנדודים" מכיל ארבעים ושש עדויות שאספו מתעדי הארכיון, כולן מפי יהודים שנמלטו מפולין שבידי הגרמנים אל זו שבידי הסובייטים. העדויות מתארות את הבריחה, את הנסיונות הנואשים לחצות את הגבול החדש, את החיים תחת השלטון הקומוניסטי, ואת הגיהינום שהשתרר בשטחים המזרחיים עם הכיבוש הגרמני.

כל העדים חזרו בשלב כלשהו לורשה, והעדויות מפרטות מגוון של סיבות לכך. היו ששבו כבר בחודשים הראשונים, חלקם בשל געגועים לבית ולמשפחה, אחרים בשל הקריסה המהירה של חלומם על מדינה קומוניסטית שוויונית ופורחת. בשלב מאוחר יותר היו כאלה שנמלטו מברית-המועצות משום שלא הצליחו לבסס לעצמם חיים בטוחים: הסובייטים לא מיהרו להעניק לפליטים דרכונים שישוו את מעמדם לזה של המקומיים, הוטלו עליהם הגבלות תעסוקה ומגורים, חלקם הוגלו בכפיה, או שהוצע להם לעבוד במרחבי ברית-המועצות והם חששו שלעולם לא יוכלו לצאת משם. למרות השוויון לכאורה ממנו נהנו היהודים (לדוגמא, בוטלה המגבלה על מספר הסטודנטים באוניברסיטאות), המכבש הסובייטי הניע רבים לחזור אל האלטרנטיבה הגרמנית. ביוני-יולי 1942, בעקבות הטרור והאימה שהטילו הגרמנים ובני בריתם המקומיים, ניסו רבים להמלט. חלקם בקשו להצטרף אל הכוחות הסובייטים הנסוגים אל מעמקי ברית-המועצות, אך הדבר נמנע מהם. ביאושם ניסו לחזור למקום מוצאם, להתאחד עם בני משפחותיהם.

לצד תיאורים קורעי לב של האימה והמצוקה, העדויות מכילות מידע מרתק אודות הסביבה החברתית והתהליכים המדיניים של אותם ימים. העדויות מתארות את מערכת היחסים בין יהודים ופולנים בשטחי ברית-המועצות: היהודים המקומיים קבלו בברכה את הסובייטים, בעוד הפולנים ראו בהם כובש זר, והדבר גרם למתח בין שתי הקבוצות. היהודים זיהו הזדמנות לנקום בפולנים על יחסם העוין לפני הכיבוש, והפולנים רק המתינו לשעת כושר לנקום, וזו הזדמנה להם עם נסיגת הסובייטים (אך בעוד נקמת היהדים התבטאה בהתנשאות, זו של הפולנים התבטאה בהשתתפות בפוגרומים ובביזה). במקומות בהם גם הפולנים סבלו מן התושבים המקומיים, כמו ליטא, דיווחו היהודים על סיוע והזדהות מצד האוכלוסיה הפולנית. גם היחסים בין היהודים לאוכלוסיה המקומית הלא- פולנית מקבלים מקום נרחב בעדויות: בכל האזורים הללו הגרמנים לא היו צריכים להעסיק את עצמם יתר על המידה ברצח יהודים – הם נתנו אור ירוק, שיגרו לשטח את פלוגות הרצח, והאוקראינים והליטאים עשו את מירב "המלאכה". נושא נוסף שהעדויות נוגעות בו הוא חסידי אומות העולם: ככל הנראה היתה לאנשי הארכיון תכנית לכתוב סדרה שלמה בנושא זה, אך רק עדות אחת, אודות קצין גרמני שהציל יהודים, נשתמרה.

בפולנית ראו אור חמישה-עשר כרכים המכילים עדויות מתוך הארכיון. "בערפל הנדודים" הנו הכרך השלישי. הספר אינו קל לקריאה. ההצטברות של העדויות, הכאוס המתואר בהן, הספירה הכמעט לקונית של קרבנות הרצח – כל אלה שבים ומכים בקורא. ולמרות זאת זהו ספר מרתק שקשה להנתק ממנו. כשפורטים את הסיפור הגדול של השואה לסיפוריהם של יחידים, היומיום הבלתי אפשרי מתעורר לחיים. כוחו של ארכיון עונג שבת הוא בשילוב קולותיהם של האנשים היחידים לסיפורה המקיף של התקופה.

הוצאת יד ושם

2014

עריכת המהדורה הפולנית: אנדז'יי ז'ביקובסקי

עריכת המהדורה העברית: לאה פרייס

תרגום מפולנית: שושנה רונן