תגית: שואה

אמון גת היה, בין שאר תפקידיו באס-אס, המפקד הסדיסט הידוע לשמצה של מחנה הריכוז פלאשוב. בביתו הסמוך למחנה ניהל חיים נוחים בחברת בת זוגו רות אירנה קאלדר. לידידיו ערך מסיבות, במשרתות היהודיות שלו, הלן רוזנצווייג והלן הירש, התעלל, ולהנאתו יצא מדי פעם למרפסת לירות באסירים מזדמנים. ב-1946 הוצא אמון גת להורג בעוון פשעיו הרבים – רצח כ-8,000 איש בפלאשוב, סיוע לרצח 2,000 איש בגטו קרקוב, ומאות רציחות נוספות. בעת מותו היתה הבת המשותפת לו ולרות אירנה, מוניקה, בת 10 חודשים. רות אירנה, שטענה שלא היה לה מושג מה התרחש במחנה (שמרפסת ביתה השקיפה עליו…), הצליחה להשיג מעמד של אלמנה, ושנתה את שם משפחתה לגת, כשמו של אהובה. עד יום מותה היתה תמונתו תלויה מעל מיטתה.

רות אירנה היא סבתה של ג'ניפר טגה, שסיפורה מובא בספר. ג'ניפר גדלה מבלי לדעת דבר על המורשת המשפחתית. אביה הניגרי נפרד מאמה עוד לפני שנולדה, ואמה – אותה תינוקת מוניקה – מסרה אותה בהיותה בת כמה שבועות למוסד לילדים. לא ברור אם לא יכלה להרשות לעצמה לגדל אותה, או שלא רצתה בכך. מכל מקום ג'ניפר גדלה במוסד בשלוש השנים הראשונות לחייה, ופגשה את אמה לעתים רחוקות. אחר-כך נמסרה למשפחה אומנת, שכעבור ארבע שנים אימצה אותה. למרות שהשתלבה היטב במשפחתה החדשה, תחושת התלישות והתהיה על שורשיה ילוו אותה כל חייה. בנוסף לקשיים אלה, היא חשה תמיד יוצאת דופן בשל עורה השחור. ג'ניפר נישאה מאהבה, והיא אם לשני בנים, אך מצוקות עברה המסובך קיבלו מדי פעם ביטוי בדמות התקפי דכאון משתקים.

בהיותה בת 38 נתקלה ג'ניפר במקרה בספר שעל כריכתו התנוססה תמונת אמה. מן הספר נודע לה לראשונה מי היה סבה. למרות השאלות המטרידות, כמו מה מאופיו של הסב עבר אליה ואל ילדיה, יתכן שהיתה מצליחה להתנער במידה מסוימת מן הקשר המשפחתי. אחרי הכל היא לא הכירה את סבה, וגם אמה לא הכירה אותו, ואין מה לדבר פה על אשמתה שלה בזוועות של סבה. אבל ג'ניפר מרגישה מעורערת בגלל סבתה: בילדותה המוקדמת הסבתא, רות אירנה, היתה מקור של נחמה, אי של אהבה. והנה מסתבר שאותה סבתא אוהבת לא חדלה להעריץ את אמון גת, ולמרות הכחשותיה היא היתה ערה לכל מה שהתרחש בביתם המשותף ובמחנה הסמוך. בנוסף, לג'ניפר יש חברות קרובות בישראל, והיא חשה שאין בכוחה לשמור איתן על קשר בשל הגילוי.

הספר מתאר את דרכה של ג'ניפר מן הגילוי ועד ההשלמה. הוא כתוב לסרוגין על ידי ג'ניפר, המספרת על עצמה בגוף ראשון, ועל ידי העתונאית ניקולה זרמייר, המשלימה את הסיפור, מעבה את העובדות ההיסטוריות, ומספרת על ג'ניפר כפי שהיא רואה אותה.

הספר משקף את הדור השני והשלישי בגרמניה, צאצאי אנשי האס אס שביצעו את מעשיהם הנוראים, ואחרי המלחמה טרחו לטשטש אותם. הצאצאים מגיבים בקשת של תגובות, החל מהערצה, עבור בהכחשה, וכלה בגינוי ובנשיאת אשמה. אחייניתו של הימלר הרחיקה לכת ועברה עיקור, כדי לא ליצור הימלרים נוספים. במשפחתו של אמון גת התגובות מעורבות: אשתו מעריצה ומכחישה את מעשיו, בתו מעורערת, נקרעת בין תחושת מחויבות לאביה לבין תיעוב. הדהים אותי לקרוא שנכדתו, אחותה למחצה ג'ניפר, קראה לבנה על שם אמון. ובענין שמות, ג'ניפר נושאת שלושה שמות פרטיים, שהשלישי שבהם – סוזנה – ניתן לה על ידי רות אירנה. סוזנה היה השם שנתן אמון גת לאחת משתי המשרתות היהודיות בביתו. בעיני זו ציניות מזעזעת.

מבחינה ספרותית גרידא, זה אינו ספר גדול. יחד עם זאת הוא ראוי לקריאה בשל הנושא המעניין.

קישור לתיאור מפגש של מוניקה עם בתם של ניצולי מחנה פלאשוב

Amon: Mein GroBvater hatte mich Erschossen – Jennifer Teege & Nikola Sellmair

ספרית הפועלים

2015

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

"האשה בזהב" קרוי על שם ציורו של גוסטב קלימט, בו הנציח ב-1907 את דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. קלימט, מבכירי צייריה של אוסטריה, היה בין השאר צייר דיוקנאות מבוקש. למרות השם שיצא לו כרודף נשים, ואב בלתי חוקי למספר לא ידוע של צאצאים, עשירי החברה האוסטרית עמדו בתור כדי שינציח את נשותיהם. משפחת בלוך-באואר היתה משפחה יהודית עשירה ורבת השפעה, שהטביעה חותם על חיי התרבות בוינה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. פרדיננד, שהיה מאוהב באשתו הצעירה אדלה, הזמין אצל קלימט את ציור דיוקנה. אדלה הלכה לעולמה ב-1925, ובצוואתה הורישה את הדיוקן לבעלה, ולאחר מותו לגלריה הלאומית האוסטרית. בשל האנשלוס נאלץ פרדיננד להמלט מאוסטריה, ומרבית רכושו, כולל הדיוקן, הוחרם. אחרי המלחמה ביקשו צאצאי המשפחה להשיב לרשותם את רכושם, אך אוסטריה נאחזה בצוואה, וטענה שהציור נמצא ברשותה כדין. מנגד טענה אחייניתה של אדלה, מריה אלטמן, כי לא ניתנה לפרדיננד הברירה להחליט מה ייעשה בציור, ומכל מקום אדלה מן הסתם היתה משנה את צוואתה לו ראתה מה ארע למשפחתה, ולכלל הקהילה היהודית, כשאוסטריה אימצה את הנאציזם. התהליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובסיומו הושב הציור לידי היורשים.

הספר נחלק לשלושה חלקים: בראשון מסופר על חיי החברה הגבוהה, בדגש על החברה היהודית, בוינה של המחצית השניה של המאה ה-19, במשולב עם סיפורו של קלימט. החלק השני מתרחש בתקופה הנאצית, כשהחיים התהפכו. אנטישמיות היתה ברקע גם קודם לכן, אבל כעת ניתנו לה לגיטימציה וכוח, ויהודי אוסטריה נקלעו למצב בלתי אפשרי. החלק השלישי מספר על המאבק על הנכסים שהוחרמו, מאבק שלווה בצביעות ובעוינות, תוך התכחשות לעבר. הסיפור מרתק, ומן הראוי שיסופר, אך אבוי, הביצוע לוקה מאוד.

חולשתו של הספר בסגנונו. אן-מארי אוקונור שופכת על הנייר את כל מה שהיא יודעת, בלי סינון, בלי עריכה שתהפוך אוסף עובדות מעניינות לפרוזה סוחפת. ולא די שהיא מעמיסה פרטים שאינם ממין הענין, ואשר מעכבים ומסיטים את מהלך הסיפור, היא חוזרת לעייפה על דברים שכבר אמרה וחזרה ואמרה, דוחפת לקורא בכוח את מה שהיא רוצה לומר. במקום לתת לסיפור לדבר ולקורא לעכל, היא טוחנת ולועסת, וליתר בטחון גם מעכלת ומגישה לקורא בכפית חומר מעובד עד זרא. לא יכולתי שלא להשוות עם "הארנבת עם עיני הענבר" המעולה: גם שם ציר הסיפור הוא יצירת אמנות, שהיתה בידי משפחה יהודית (בפריז ובוינה), ושרדה והושבה אל יורשי השושלת. בשני הספרים בחרו הכותבים להרחיב את היריעה אל תולדות האמנות ואל ההיסטוריה המשפחתית והכללית, אבל בעוד אדמונד דה ואל מדגיש בסופו של דבר את מה שחשוב, וניכר בו שזיקק את מה שהעלה בחקירותיו, אן-מארי אוקונור מתפזרת, ואיכשהו אפילו הסיפור של מעשה יצירת הדיוקן מתמסמס. חבל.

אני נמנעת מלכתוב המלצה שלילית בשל הנושא: גם בימינו אלה חשוב לדבר על אנטישמיות, על מקומם של יהודים בעולם, על עוולות שמחוללים בעלי הכוח, ועדיין יש להלחם על השבת הרכוש ונגד הכחשת השואה. אבל גם המלצה חיובית איני יכולה לכתוב: למרות השפה הפשוטה וחוסר התחכום של הטקסט הספר היה בעיני בלתי קריא, ולמרות ההתענינות שלי בנושא היו לי הרהורי נטישה.

The Lady in Gold – Anne-Marie O`Connor

פן וידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוני רז-פורטוגלי

במהלך שנות קיומו של גטו ורשה – מנובמבר 1940 ועד מאי 1943 – עסק צוות של כותבים, מתעדים ומעתיקים, בהנהגתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, בתעוד החיים בגטו ובמחקרים שונים הקשורים בהיסטוריה ובהווה של הקהילה היהודית בפולין. ב-1942, לפני הגירוש הגדול (300 אלף יהודים נשלחו אל מותם, ובגטו נותרו 60 אלף בלבד), הוחלט להטמין את מסמכי הארכיון (שכונה "עונג שבת") במקום מחבוא מתחת לבית ספר. מסמכים אלה נחפרו והוצאו ב-1946. חלק נוסף של הארכיון הוחבא לפני המרד ב-1943, ונמצא ב-1950. סביר להניח שמסמכים נוספים הוחבאו אף הם, אבל אלה לא נמצאו מעולם.

התוודעתי אל הארכיון באמצעות ספרו המצוין של ג'ון הרסי, "החומה". הספר ראה אור כבר ב-1950, והוא מבוסס על חומרי הארכיון שנחשפו. בעוד "החומה" מספר את הארכיון, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מספר עליו. שמואל קאסוב מנתח את עבודתו של רינגלבלום בכלים של איש מדע והיסטוריון, אבל זה איננו ספר עיון גרידא, שכן לא ניתן לנתק את עבודת התיעוד והמחקר מן הנסיבות, שמצד אחד היו נשוא המחקר, ומצד שני השפיעו על הדגשים שניתנו לנושאים השונים. מה שלא השתנה לאורך כל התקופה זו ההקפדה של רינגלבלום על מתודות עבודה קפדניות.

ב-1891 פרסם ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב את קריאתו המפורסמת ליהודי מזרח אירופה לאסוף מסמכים ולחקור את ההיסטוריה שלהם (ע' 407). תפיסתו המקצועית של רינגלבלום הושפעה מזו של דובנוב. ההיסטוריה, לפי תפיסה זו, לא צריכה להכתב רק על ידי המלומדים, אלא גם על ידי פשוטי העם שההיסטוריה נוצרת על ידם. לפני המלחמה היה רינגלבלום פעיל פוליטית וחברתית – חבר מפלגת פועלי ציון שמאל, חבר בארגון ייוו"א (ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, המכון המדעי היהודי, שעסק בעיקר בתרבות היידית), וכאמור היסטוריון פעיל. רינגלבלום ימצא את עצמו במהרה עומד במבחן חסר תקדים, אבל הוא היטיב להכין את עצמו אליו. מאחר שעבד מחוץ לעולם האקדמי המסורתי, ועם תקציבים דלים ועידוד מועט, גדל בטחונו העצמי לאט, וכך גם תחושת השליחות שלו כהיסטוריון פולני-יהודי. זו היתה שליחות ששילבה למדנות ושיתוף של הציבור, ואשר הגנה על האינטרסים של האומה לא באמצעות אפולוגטיקה, אלא על ידי נסיון לחשוף את העובדות. זאת היתה שליחות כבדת משקל, שלא היה אפשר להוציאה אל הפועל לבד, ואשר חייבה מאמץ משותף, גיוס של הקהילה כולה (ע' 100). כשמצא את עצמו בגטו, לא חדל מפעילותו. הוא היה חבר מרכזי ב"אליינהילף", ארגון העזרה ההדדית, ובמסגרת זו ייסד את "עונג שבת".

הארכיון תיעד את החיים בגטו לפרטי פרטים באמצעות מאמרים שכתבו חבריו, שהתבססו בחלקם על ראיונות עם תושבי הגטו, וכן אסף מסמכים במגוון גדול: מודעות שנתלו בגטו, עטיפות ממתקים, כרוזים, ארכיונים פרטיים, יומנים ועוד. אליינהילף היה מתנגד נמרץ של היודנרט, ורינגלבלום החליט לא לצרף איש מן היודנרט לצוות של "עונג שבת", למעט אדם אחד. באמצעות אותו אדם, ובאמצעות שניים נוספים שהועסקו על ידי היודנרט, נאספו גם מסמכים של ההנהגה היהודית של הגטו. בנוסף לתיעוד הזה, עסקו הכותבים גם במחקרים שונים: נושא לדוגמא שהעסיק מאוד את רינגלבלום היה מערכת היחסים המורכבת והמשתנה בין יהודי פולין לשאר האוכלוסיה. לצד הכתיבה המונחית ניתן לכותבים החופש לבחור נושאים כרצונם: היום ברור שההצלחה של עונג-שבת נבעה בחלקה מכך שלצד הוועד הפועל, שהתווה כיוון ומיקוד, רבים מחברי הארכיון כתבו על נושאים שהם עצמם בחרו בהם. יחסי הגומלין האלה בין הכוונה מרכזית, מחקר ממוקד ויוזמה אישית הניבו מגוון אדיר של חומרים (ע' 166). במהלך 1942, כשניצולים ממחנות השמדה ומארועי טבח הגיעו לגטו והעידו על שראו עיניהם, הפנה הארכיון את מרצו לתיעוד עדויות אלה ולשליחתן אל מחוץ לגטו. ארבעה דוחות נשלחו לבריטניה במהלך אותה שנה, וכששמעו הכותבים את ה-BBC מתריע על תכנית ההשמדה, היתה להם תקווה שאולי תרמו למפנה לטובה.

לארכיון היו כמה מטרות, והמרכזית שבהן היתה לתת קול לקורבנות, ולא להניח את ההיסטוריה בידיהם של הרוצחים. … הארכיון חיוני. בלעדיו יקראו בני הדורות הבאים את התיעוד של הרוצחים וישכחו את קולותיהם של הקורבנות (ע' 356). חשוב היה לכותבים לתת קול אמיתי לקהילה על שלל גווניה, לטוב ולרע, ולא ליפול למלכודת של "אחרי מות קדושים": נאמנים למורשתם של פרץ, דובנוב ואנסקי, עבדו המלקטים האלה עד הסוף ממש כדי להבטיח שהדורות הבאים יראו את יהודי פולין דרך מנסרה היסטורית ולא דרך מנסרה האגיוגרפית או דרך דברי הספד. בזמנים רעים וטובים, יהדות פולין דברה בקולות רבים ושונים; הגברים והנשים של עונג-שבת עשו כל שביכולתם לתעד את הקולות האלה, ולהבטיח שיישרדו עד שיבוא יום ומישהו יקשיב להם (ע' 223).

בעיני, כוחו של הספר, לצד המחקר הקפדני, הוא בסיפורים האישיים. פרק שלם מוקדש לסיפוריהם של הכותבים, איש איש וסיפורו היחודי. גם במבוא, המתאר את חשיפת המטמון הראשון, ניתן מקום לקול האישי. האנשים שקברו את המטמון צירפו אל המסמכים שורות אישיות. הלב נקרע למראה המלים האחרונות של בחור צעיר: נחום גז'יוואץ' בן השמונה-עשרה רצה להזכיר למי שימצאו את הארכיון, כי בגלל שמשפחתו היתה עניה, לא עלה בידו להשלים את לימודיו… "אני מתכוון לרוץ אל הורי ולראות אם הם בסדר. אני לא יודע מה יקרה לי. זכרו, שמי נחום גז'יוואץ'" (ההדגשה במקור).

רינגלבלום עצמו מצא ממש לפני המרד מחבוא לאשתו ולבנו בצד הארי של ורשה, אך נלכד בגטו עם פרוץ המרד, ונשלח למחנה טרווניקי. פעילים פולנים חילצו אותו, ובחודשי חייו האחרונים שהה עם משפחתו ועם כשלושים יהודים נוספים בבונקר מתחת לחממה של פולני נוצרי. גם בתקופה זו המשיך בפועלו: בחודשי חייו האחרונים, מאז שובו ממחנה טרווניקי באוגוסט 1943 ועד מותו במרס 1944, מילא רינגלבלום את שליחותו האחרונה כהיסטוריון… רינגלבלום, דוגל עיקבי בהיסטוריה כמיזם קולקטיבי, היה עתה למתעד בודד. הוא ישב בפינה של בונקר תת-קרקעי צפוף וכתב בלי הפסקה (ע' 357). המעט שיכול היה לעשות עכשו היה למלא את שליחותו האחרונה של ההיסטוריון: להותיר אחריו מחקר שיאלץ את בני הדורות הבאים להתעמת עם העבר ביושר ובפתיחות (ע' 394).

יהא זכרם ברוך.

Who Will Write Our History? – Samuel D. Kassov

הוצאת דביר ויד ושם

2014

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה-הס

ברונו אפיץ, קומוניסט גרמני, עבר את מלחמת העולם השניה כאסיר במחנה הריכוז בוכנוואלד, שם היה כלוא בין השנים 1937 עד 1945. "עירום בין זאבים" מתאר את החודשיים האחרונים במחנה, כשהחזית התקרבה, והמחתרת המקומית חכתה בדריכות לרגע בו תוכל להשתלט על המחנה. בלב העלילה עומד סיפור הצלתו של פעוט אחד כבן ארבע, שהצליח לשרוד לאחר שהוסתר בצריף של החולים במחלות מדבקות, אליו הגרמנים כמעט ולא העזו להתקרב. סיפורו הבדוי של הפעוט שבספר מבוסס על סיפורו האמיתי של שטפן יז'י צווייג, שהובא למחנה עם אביו ב-1944 בהיותו כבן שלוש, ושרד בעיקר בזכותם של שני אנשי מחתרת. אפיץ, כשכתב את הספר ב-1958, לא ידע מי הילד המדובר, ולא היה בקיא בפרטי הפרשה, אלא התבסס על שמועות. למרות שהספר אינו דוקומנטרי במובן זה, וגם לא מבחינת תיאורי שיחות והשתלשלות ענינים, הוא מבוסס על חוויותיו של אפיץ עצמו כאסיר, והוא מתאר באופן חי ואמין ומרתק את החיים ואת האוירה באותו מקום גיהינומי.

בוכנוואלד היה מחנה עבודה לגברים בלבד. הנשים היחידות שהובאו אליו הוכרחו לשמש כזונות עבור האסירים הפוליטיים, במטרה להגביר את המוטיבציה שלהם ולהעלות את התפוקה. מכיוון שדובר במחנה עבודה, כמעט ולא נשלחו אליו ילדים. עם השחרור היו בו 224 ילדים בלבד. הידועים שבהם הם שטפן יז'י צווייג, בזכות ספרו של אפיץ, ג'וזף שלייפשטיין, שהוסתר על ידי המחתרת, אך לאחר שהתגלה הפך למעין קמע של המחנה דווקא על ידי הגרמנים, וישראל מאיר לאו, שהיה בן שמונה בעת השחרור, והפך שנים אחר-כך לרב הראשי לישראל.

לקראת סיום המלחמה, ככל שהחזית הלכה וקרבה אל לב גרמניה, נשלחו אל בוכנוואלד עוד ועוד אסירים שצעדו ימים ארוכים בצעדות המוות עד לשערי המחנה. במקביל, מפקד המחנה הורה על פינויו, כדי לא להשאיר אחריו גופות מרשיעות. אפיץ מיטיב לתאר את המהומה ואת חוסר הוודאות, את הנסיון לשרוד יום ועוד יום, לעכב בעוד שעה ועוד שעה את הפינוי שמשמעותו מוות, ואת התשוקה לקחת סוף סוף נשק ביד, להשתלט על המחנה ולחבור אל בעלות הברית.

זהו ספר שקשה להניחו מן היד. למרות שהסוף ידוע, גם סופו של שטפן הקטן וגם סופו של המחנה, הספר נקרא בנשימה עצורה ובמתח רב. קשה שלא להקשר אל הדמויות המתוארות בספר, לחיות אתן את האימה, ולקוות שכל אחד ואחד מגיבורי הספר ישרוד.

עוד על חוויות בוכנוואלד אפשר לקרוא בספרו המצוין של חורחה סמפרון, "המת הדרוש", וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על שני ספריו האחרים של הסופר המרשים הזה, "הכתיבה או החיים" ו"המסע הגדול", הראשון אודות ההתמודדות עם הזכרון, והשני אודות המסע ברכבת הדחוסה אל המחנה.

ההוצאה, למרבה הצער, לא נתנה לספר את הכבוד המגיע לו. התרגום רצוף שיבושים תחביריים (ואני לא מתכוונת לתרגום של הגרמנית הרצוצה שבפי הפולנים שבספר), ושגיאות כתיב מבישות (רכשו במקום רחשו, רוכן במקום רוקן). מגיע לספר, וגם לקוראים, יחס מקצועי יותר.

Nackt Unter Wölfen – Bruno Apitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל

שטפן יז'י צווייג

אחדים מילדי בוכנוואלד לאחר השחרור (ג'וזף שלייפשטיין במרכז השורה הקדמית)

"האחרון לבית קמונדו" הוא מואיז דה קמונדו, בנקאי יהודי צרפתי, שלא הותיר אחריו צאצאים, אבל הותיר את הבית שהקדיש למאה השמונה-עשרה ושהפך למוזיאון על שם בנו נסים. כדי להבין את מואיז האיש, פייר אסולין מרחיק עד לגירוש ספרד, עובר עם משפחת קמונדו לונציה ומשם לתורכיה, ומתאר בפירוט רב את תולדות המשפחה החל מאבי-סבו של מואיז. אותו אב קדמון, אברהם שלמה, היה בעל השפעה ניכרת על השלטון העותומני, בעיקר בזכות הבנקים המצליחים מאוד שהקים, אשר מימנו רבים מן הפרויקטים השלטוניים. בערוב ימיו, לאחר מות אשתו ובנו, העתיק את פעילותו לצרפת. ניניו, איזאק ומואיז, ניהלו במשותף את עסקי המשפחה, ובמקביל היו לאספני אמנות, כנהוג בחוגי העשירים והאצילים.

מואיז לא ידע אושר רב בחייו: כיהודי עשיר בעידן דרייפוס, וגם קודם לכן ואחר-כך, סבל מתופעות אנטישמיות. איזאק בן דודו וידידו הקרוב נפטר ב-1911 בלי להותיר יורשים, והשאיר אותו בעלים יחידי של עסקיהם. בערך באותה תקופה אשתו עזבה אותו ואת שני ילדיהם. נפילתו של הבן נסים במלחמת העולם הראשונה היתה מהלומה שממנה התקשה להתאושש.

לאחר שאמו נפטרה, הוא ירש את ביתה באזור היוקרתי של פארק מונסו. למעט החזית שנותרה כפי שהיא, הוא השקיע שלוש שנים בבניה מחדש של הבית, תוך שהוא מקדיש אותו למאה השמונה-עשרה, הן מבחינת תכנון המבנה, והן מבחינת פרטי האמנות הרבים שגדשו אותו. מואיז הפרפקציוניסט הקדיש מחשבה רבה לתכנון החדרים כך שיתאימו לפריטים הנדירים שאסף, וכשהחליט להוריש את הבית לצרפת, הורה שלא ייעשה בו אף שינוי, כולל הזזת פריטים ממקומם.

זה אינו ספר פרוזה שוטף. יותר מכל, לפחות עד הרבע האחרון בערך, הספר הוא מצבה לתקופה שהיתה ואיננה, לפריז של פעם, לסגנון החיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הספר מתנהל באיטיות, ולעתים בדקדקנות מייגעת, עד לפרטי פרטים של איזו משפחה גרה באיזה בית ברחוב, ותיאור מפורט של חדרי הבית/מוזיאון כולל תכולתם. אז פרוזה עלילתית הוא כמעט ולא, אבל ספר מרחיב דעת ומעניין הוא בהחלט כן. חובבי היסטוריה ואמנות יועשרו בידע בתחומים רבים. כדאי להצטייד באורך רוח כשניגשים אל הספר.

עבורי אישית היתה בספר במידה מסוימת חזרה למקומות מוכרים. בעבר המלצתי כאן על "הארנבת עם עיני הענבר", גם הוא מתרחש בחלקו בפריז של אותם ימים. מכיוון שמדובר באנשים שהסתופפו באותם חוגים, נתקלתי פה ושם בשמות מוכרים, ובארועים שהזכירו ארועים אחרים. שארל אפרוסי, הדמות המרכזית בארנבת, נזכר כאן. לואיז קאהן ד'אנבר, שהיתה המאהבת של שארל, היתה גם אמה של אירן, אשתו של מואיז דה קמונדו. ועוד.

לעומת האיטיות הרבה שבה הספר מתנהל, הפרק האחרון, אחרי מותו של מואיז, הוא דינמי. אחרי נפילתו של נסים נותרה אחותו ביאטריס האחרונה בשושלת, אך לאחר נישואיה חדלה לשאת את שם קמונדו. עם מותו של מואיז ב-1935 הושם קץ לשושלת. מכיוון שלבי יצא אל מואיז, הרגשתי הקלה בשבילו שלא נפל בגורלו לחוות את מלחמת העולם השניה, ולגמרי שכחתי מבתו. אבל אז בא הפרק האחרון, ובו כמעט בהרף עין נמחקה המשפחה לגמרי. ביאטריס, בעלה ושני ילדיהם נכלאו בדראנסי לתקופה ארוכה, ונרצחו באושוויץ.

נהניתי מן הספר בכמה וכמה מישורים, ואני שמחה להמליץ עליו.

 Le Dernier des Camondo -Pierre Assouline

הוצאת שוקן

2004

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

משפחת קמונדו הותירה עקבות גם באיסטנבול. מצויים שם ארמון ובית דירות שבנתה המשפחה, וכן המדרגות שבצילום. אני זוכרת שהתרשמתי מהן, אבל לא הייתי מודעת להיסטוריה שלהן.

"ימים של בהירות מדהימה" הוא ספר מסע. לכאורה זהו ספר אודות מסע גיאוגרפי – אדם יוצא ממקום מסוים בדרכו למקום אחר – אך יותר מכך זהו ספר מסע פנימי בחיפוש אחר האני שהשתבש.

תיאו הוא גבר צעיר בראשית שנות העשרים לחייו. בהיותו נער עצרה השואה את מהלך חייו הרגיל, וכעת הוא יוצא ממחנה הריכוז לאחר השחרור ועושה את דרכו חזרה הביתה. הוא מבקש ללכת בקו ישר, להגיע כמה שיותר מהר ללא עיקופי דרך, אבל בפועל הוא עוצר ומתעכב, לוקח את הזמן בעיקר לשם בירור פנימי מיהו ומהו תיאו של היום.

הרהוריו של תיאו, והאנשים שהוא פוגש בדרכו, מביאים אותו לשחזר, ולהבין כבוגר, את חייו של לפני המלחמה. ברוב שנותיו היתה אמו, יטי, הדמות הדומיננטית בחייו. אשה צבעונית, חסרת מנוח, שהיתה קמה ויוצאת בספונטיות לטיולים בטבע, כשהיא לוקחת אתה את בנה. היא נהתה אחרי מוסיקה דתית נוצרית, בעיקר המוסיקה של באך, ונמשכה אל קפלות קטנות ואל הפסלים שבהן. במבט לאחור תיאו קולט את חוסר היציבות שלה, את הטלטלות הרגשיות בין דכאון לשמחה מתפרצת. אביו של תיאו, מרטין, היה בבחינת נוכח-נפקד כל אותן שנים, עבד שעות ארוכות בחנות הספרים שלו, הקטין את עצמו בנוכחות אשתו. כשתיאו פוגש בדרך את אהובת נעוריו של האב, מדלן, שעדיין אוהבת אותו, וגבר נוסף, ושניהם מזהים אותו בקלות על פי דמיונו המובהק לאביו, תיאו מגלה את אביו בדיעבד, מצליח להבין גם את הרקע שלו עצמו, ובעצם מגלה בהדרגה מיהו תיאו שנבנה על הילד ועל האסיר. בגלל השואה הוא כבר לא הילד שהיה, או הגבר שהיה צפוי לצמוח ממנו, והיותו אסיר מחנות לשעבר לא יכול להגדיר אותו כעת. הוא צריך לברר עם עצמו מי הוא על בסיס שתי התקופות המשמעותיות של חייו.

תיאו מרבה להרהר בשאלת הביחד לעומת הלבד. האם בגד בחבריו האסירים כשהחליט אחרי השחרור ללכת הביתה לבדו? האם היחד שלהם, שבעצם נכפה עליהם, יוצר מחויבות? בדרכו הוא פוגש פליטים ואסירים משוחררים שמקדישים את עצמם לעזרה לאחרים, וגם כאלה שינצלו את אחיהם לגורל. הוא רואה אהבה וחמלה, וגם שנאה ותאוות נקם. עם אחדים הוא יוצר קשר מיידי, באחדים הוא מעורר כעס, כשהוא מזכיר את אמו שאושפזה במנזר, ומעורר בכך חשדנות בזהותו ובנאמנותו.

תוך כדי קריאה לא התחברתי לספר. היו בו כמה דברים שהפריעו לי. לדוגמא, תיאו פוגש אסיר משוחרר שמזהה אותו בשל דמיונו לאביו, ומתפתחת ביניהם שיחה לא אמינה, כשבלי שום מבוא ודברי נימוסין, האיש מתחיל מיד לדבר על מרטין ומדלן ויטי. במחשבה לאחור נראה לי שזו דרכו של אפלפלד: הוא לא מתעכב על פרטים שוליים, כמו בנית שיחה והיכרות עם הדמויות, אלא ממצה ומזזק רק את מה שחשוב. רק כמה שעות אחרי שסיימתי את הקריאה, התחלתי לקלוט את הספר. כמו צילום פולארויד, שתחילה התמונה בו מטושטשת, אבל כשהיא מתבהרת – וזה לוקח זמן – כל פרט ברור ובהיר ומונח במקומו הנכון.

הספר מסתיים רגע לפני ההגעה הביתה, כשתיאו מפסיק להתעכב, הוא שלם עם עצמו, ומוכן לחדש את חייו. הלב נצבט כשהוא מתכנן את מעשיו: קודם יילך הביתה לבקר את אביו, ואחר-כך יגש למנזר לבקר את אמו, כאילו השואה עברה רק עליו, ומשפחתו קפאה במקומה, ממתינה לו. האם ההורים שרדו? האם יש לו בית לחזור אליו? אנחנו לא יודעים.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

אביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן, האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להרגע, לעצור ולהביט לאחור.

דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ, שיחק להם "מזלם", והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.

על פני השטח נראה כי דוד והלה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם התקדמו בהדרגה מחדר שכור לדירת שני חדרים. נולדו להם בן ובת. היתה להם פרנסה סבירה. הם רכשו מכונית – מנהג לא שכיח באותה תקופה – והרבו לטייל. בפועל השלווה החיצונית כסתה על קשיים הולכים וגוברים. יורן רוזנברג מתחקה אחר קורות אביו במהלך המלחמה ואחריה, ומיטיב להסביר את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. הוא מתאר את הבדידות שבהיותו של האב ניצול השואה הכמעט יחיד בסביבה, את תחושת חוסר האונים וההחמצה בשל עולם שנהרס ומסלול חיים שלא הוא בחר בו, את המחנק בשל חוסר יכולתו לנתב את עצמו אל מחוץ למסגרת הצרה של המפעל בו עבד.

שלושה גורמים, להבנתי, הקצינו את סבלו של דוד רוזנברג עד שלא יכול יותר: ועדת השילומים הגרמנית שקבעה כי לא ניזוק כלל מתלאות השואה (הרופא קבע כי האב סובל ממה שהוא כינה "נוירוזת קיצבה", או במילים פשוטות הוא מעמיד פני סובל כדי לקבל כסף), מותו בתאונת דרכים של חבר ניצול שואה כמותו, וקטטה בעקבות הערה אנטישמית במפעל ("המישהו הזה תהה בקול מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים. למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים. עוד הוא אמר שמימיו לא ראה יהודי עובד"). הוא ניסה להתאבד, אושפז, נראה שמצבו משתפר, אבל בסופו של דבר, כפי שאומר בנו, הצללים הכריעו אותו.

בלתי אפשרי לסכם את הספר בסקירה אחת. שלד הספר הוא תיעוד כרונולוגי של חיי דוד רוזנברג, אבל הסופר מתעכב בתחנות חייו של האב, ומרחיב בתחומים שונים ומגוונים. בגטו לודז' הוא מצטט בשלמותו את הנאום המפורסם של רומקובסקי, ראש היודנראט, "תנו לי את ילדיכם", ומתייחס להתנהלות הנהגת היהודים מול הנאצים. במחנות העבודה המסונפים למפעלי התעשיה הוא מרחיב בשאלת החפות או האשמה של ראשי התעשיה, ובדרך בה נהגו בהם השלטונות אחרי המלחמה. בשבדיה הוא מתייחס ליחס המקומי כלפי היהודים, ודן בהתפתחותה של העיר סודרטליה. ועוד ועוד. התובנות שלו את התהליכים הנפשיים שהתרחשו אצל אביו הן הפן המעניין ביותר בספר. יש משהו מאוד מיוחד בדרך בה הוא משלב בין כל ההיבטים והרבדים השונים שבאים לידי ביטוי ביצירה השלמה. הספר מבוסס מאוד על מסמכים, רשמיים ופרטיים, ויחד עם זאת התיעודיות "נגועה" מאוד ברגש האישי. אין בכך כדי לפגוע בתחושת האמינות והדיוק של הספר.

Göran Rosenberg – Ett kort uppehåll på vägen från Auschwitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום משבדית: רות שפירא

בספרו הקודם, "אשה אחת", גולל יצחק מאיר את קורות משפחתו בתקופת השואה. אביו נלקח על ידי המשטרה, ולא שב, ואמו, שהיתה בהריון מתקדם, נטלה את שני בניה, ויצאה למסע הצלה לכיוון שווייץ. העלילה סופרה מפיה של האם. הספר הנוכחי, "אל חוף מבטחים", נפתח במחנה פליטים עם תום המלחמה, והפעם הוא מסופר מפיו של הבן, שהיה כבן שתים-עשרה באותם ימים.

כבר שמענו את סיפורי הפליטים והעקורים באינספור וריאציות ונקודות מבט אישיות ולאומיות. ובכל זאת, למרות המסלול המוכר – מחנה מעבר, ספינת מעפילים, חיפה, מחנה עתלית – סיפורו של יצחק מאיר אינו נדוש כלל וכלל. הוא מביא אל הספר התבוננות חדה של ילד שהתבגר בטרם עת, אך עדיין יש בו תמימות וקבלת גורל של נער צעיר, יחד עם תבונתו המפוכחת של המבוגר הכותב. אם כי מדי פעם הוא מציין שאינו בטוח שמה שהוא זוכר אכן התרחש בדיוק כך, אין באמת משמעות לכל פרט קטן: הלכי הרוח, התחושות, היותו עקור המניח להתרחשויות לקבוע את גורלו, תחושת הלכידות המשפחתית, תחושת השייכות לעם שלפני רגע לא היתה קיימת ופתאם היא כל-כך נוכחת וקובעת, ההתבגרות המהירה הנכפית עליו, מגוון הדמויות שהוא כה מיטיב לתאר – כל אלה ועוד הם שעושים את הסיפור ומעניקים לו עומק ומשמעות.

הספר מתאר מעשי עוול רבים מספור, אך אין בו כעס. נראה לי שהסיבה לכך היא זו שציינתי קודם, שילוב נקדות המבט של הילד ושל המבוגר: כילד לא ידע שיש סיבה לכעס, ולכן כמבוגר הוא אינו מוצא טעם לכעוס בדיעבד. לתכונה הזו יש יוצא דופן אחד: כשאחד ממקבלי הפנים במחנה עתלית, נציג בח"ד (ברית חלוצים דתיים), התייחס לאמו בגישה שהזכירה תיאורי שוק עבדים, הוא נעמד, ובקול שהשתדל להיות זועף וסמכותי, נטל שליטה על המצב. נראה כי משהו פקע אחרי כל הטלטולים, כשדווקא במקום שאמור היה להיות מסביר פנים יותר מכל, נתקלו ביחס אדנותי.

יש בספר פרקים מרגשים רבים. כך לדוגמא הפרק העוסק בשמות, בעיקר סביב השם שניתן לאחיו התינוק שנולד שבועיים אחרי שהגיעו לשוויץ. האם התכוונה לקרוא לתינוק דוד, אך הרופא המיילד לקח לעצמו את הזכות לקרוא לו איאן פייר על שם אביו, ושלטונות שוויץ מהרו לרשום אותו כך ולא אפשרו לאם לשנות אותו. בכלל כל הפרק השוויצרי קצת מוזר: מצד אחד נתנו מקלט לחלק מן היהודים שהצליחו לגנוב את הגבול, ומצד שני נהגו כסוהרים והתיחסו אליהם כאל מטרד. בפרק מרגש נוסף האם קוראת את ילדיה לשיחה ערב ההפלגה, ונושאת מונולוג שבו היא, בין השאר, מונה את מתי המשפחה ואת הניצולים. המפגש של האם עם אחותה בישראל העלה דמעות בעיני.

אהבתי את "אשה אחת", ואת "אל חוף מבטחים" אהבתי אפילו יותר. אם יצחק מאיר יבחר לכתוב ספר המשך על תהליך הקליטה בארץ, אשמח מאוד לקרוא גם אותו.

הוצאת ספרית מעריב

2013

שלמה ולדמן, דור שני לשואה, דפדף יום אחד בערך רומניה במהדורה העברית של בריטניקה לנוער, ומצא כי הרומנים נמנעו מלהסגיר לגרמנים יהודים ותיקים, ולכן מרבית יהודי רומניה ניצלו מהשמדה. יוסף ולדמן, אביו של שלמה, היה תושב ותיק ברומניה, אך שלמה זכר כי שמע ממנו שעבר זוועות. יוסף ולדמן, כדרכם של רבים מן הניצולים, לא הירבה לספר לילדיו על הקורות אותו, ובנו, כדרכם של רבים מבני הדור השני, חש צורך לשאול כשכבר לא היה את מי. הקביעה השגויה הזו בבריטניקה דרבנה אותו להעמיק לחקור בשואת יהודי רומניה, ובעיקר בשואת יהודי העיר יאסי (יאשי) בה התגורר אביו, ופתחה מסע צלב להעלות את הנושא לתודעה בארץ ובעולם.

פרעות יאסי פרצו ב-28 ביוני 1941, בהוראה ישירה של שליט רומניה יון אנטונסקו. כדי לדרבן את ההמונים לפרוע ביהודי העיר, הופצה שמועה לפיה היהודים אותתו למפציצים הרוסים שתקפו את העיר כמה ימים קודם לכן. כשהחלו חיילים רומנים לפנות יהודים מבתיהם, לא נדרש עידוד רב כדי לגרום לתושבים הנוצרים להצטרף לגל האלימות הרצחנית ולביזה. קשה להעריך במדויק את מספר הנרצחים, אך מדובר על כ-14,000 איש. כמחציתם נרצחו בעיר, חלקם בתהליך הפינוי והביזה, וחלקם בירי ממכונות יריה אל תוך הקהל שהוכרח להאסף בחצר המשטרה (ה"קסטורה"). הנותרים הועלו בכוח אל תוך שתי רכבות משא, נדחסו למעלה מ-120 איש בקרון בחום הנורא של יוני, ללא מזון ומים. החלונות והדלתות נאטמו, והרכבות יצאו למסע אל שום מקום. במשך ימים נסעו הרכבות הלוך ושוב, כשהן עוצרות מדי פעם, מאות הגופות של אנשים שלא עמדו ביסורי המסע מפונות, והנותרים בחיים נדחסים שוב להמשיך בנסיעה הנוראה. מעטים מאוד ניצלו. חלקם הורשו לחזור לעיר, רובם נשלחו לעבודות כפיה, בהם אביו של הסופר.

פרק מטריד בספר עוסק בתלאותיו של האב מול הועדות שנועדו לקבוע את זכאותו לפיצויים. למי משנה אם שתי אצבעות ביד ימינו עוותו כתוצאה מדקירה על ידי שוטר רומני, או כתוצאה ממאמץ לפתוח את דלתות הקרון כדי לזכות במעט אויר? לועדה זה שינה מאוד. זו לא הפעם הראשונה, ומן הסתם לא האחרונה, שבה נשמע ונכעס על יחס המדינה לניצולים, אבל התופעה מקוממת כל פעם מחדש.

חוזקו וחולשתו של הספר הם בקירבה של הכותב לסיפור. מצד אחד, בשל הקירבה הוא יצא מלא זעם להרפתקת חיפוש ומחקר, והשקיע להט בלתי נלאה בחיטוט במסמכים, בירידה לפרטים, באיתור ניצולים, ובהטרדת כל מי שאפשר להטריד כדי להזכיר שוב ושוב את שואת רומניה ולדאוג שלא תישכח. מצד שני, בשל הקירבה הוא מעמיס פרטים מיותרים, נוטה להפרזות, לא תמיד מבחין בין עיקר לטפל, ולא מסוגל להפריד בין הסיפור למספר. לדוגמא, כל דבר "מדהים" אותו: גם האכזריות של רכבות המוות, וגם הקדשה שהוא מוצא בספר. אין דרוג של רגשות. כשהוא מפיל בטעות כסא עץ בפגישה ברומניה, הוא כותב שאף פעם לא ראו שם כסא שעופף כך. הקורא הסבלני יידע לקרוא את הסיפור העיקרי בתוך ים המלל. הקורא הפחות סבלני אולי ינטוש, וחבל.

יש ספרים שלא צריכים להשפט ספרותית, והספר הזה הוא אחד מהם. שלמה ולדמן עשה עבודת קודש, ולכן הספר ראוי וצריך להקרא.

הוצאת מערכת, קיבוץ דליה

2010