תגית: שואה

יוזף קליינמן היה הילד הצעיר ביותר, רק בן 4, בקבוצת התאומים והגמדים של מנגלה. פפי הוא שם קיצור ליוזף, ובהקטנה פפיצ'ק, ושמו הוא כל מה שהילד ידע על עצמו בעת השחרור. הוא לא זכר את שמו המקורי ואת מקום הולדתו, רק את השם פפיצ'ק. בפעם האחרונה שראה את אמו, היא קראה אליו מעבר לגדר, ושיננה באזניו את שמו ואת מקום הולדתו, כשאחותו התאומה עומדת לידה ובוכה. התמונה נשארה אתו, למילים לקח שנים עד שהבקיעו את השיכחה. משום שהיה הקטן ביותר, פונק ע"י שותפיו לגורל, אבל באורח אירוני ביותר דווקא עם השחרור אבד לידידיו, ובמשך עשרות שנים היו בטוחים שמת.

היום, אחרי כמה מהפכים בחייו, יוזף קליינמן הוא פטר גרינפלד, תושב ישראל, אב למשפחה משלו.

יוסי שריד, שפגש את פטר גרינפלד כשליווה קבוצה של תאומי מנגלה במסע לאושוויץ-בירקנאו, תיאר את גלגוליו של פפיצ'ק עם השנים, ויחד יצאו לאתר אנשים מ"שם".

לא התלהבתי מהכתיבה של שריד, למרות שניחן בשפה נהירה וקולחת: בפרק הראשון הוא מתאר ומסביר את הקשר הנפשי האישי שלו לנושא, אבל לא משכיל להזיז את עצמו אחר-כך הצידה, ולהשאיר את הבמה כולה לסיפור. בפרקים האחרונים הוא גולש למין שמאלץ, לדוגמא כשהוא מביא עדות מפי העיר פראג ומפי עיר הולדתו של פפיצ'ק. אני מבינה איזה אפקט דרמטי הוא ניסה להשיג, אבל יש סיפורים שאינם זקוקים לאפקטים.

מכל מקום, הספר הזה אינו צריך להשפט ספרותית. הסיפור הוא שחשוב וצריך להיות מסופר, וטוב עשה שריד שלקח על עצמו את מלאכת התיעוד.

הוצאת יד ושם

2006

הקדמה מאת פרופ' יהודה באואר

אנדור אנדרה גלרי נולד בהונגריה ב-1906 למשפחה יהודית. בגיל צעיר הפך לסופר מוערך, שעיקר כוחו בסיפורים קצרים, וכבר בגיל העשרה פורסמו סיפוריו בעתונות. אוסף הסיפורים הראשון שלו ראה אור ב-1933, וזכה בפרס יוקרתי.

ב-1942, בדומה למרבית הגברים היהודים, נשלח לחזית לעבודות כפיה. בין השנים 1942 ו-1944, בחופשות הקצרות בין חודשי העבודה, כתב את זכרונותיו. חבריו הסופרים הם שעודדו אותו להעלות את מחשבותיו על הכתב, על מנת שאחרי המלחמה יהיה בידו חומר הגלם לרומן שחלם לפרסם. גלרי לא זכה לכך: את החודשים האחרונים של המלחמה עבר במחנות ריכוז, ונפטר בבית חולים של בנות הברית בשל סיבוכי מחלת הטיפוס ימים אחדים לאחר השחרור.

"סיפורו של כבוד עצמי" הנו, אם כן, לא ספר ערוך ומוגמר על-ידי הסופר, אלא טיוטה לספר. לפיכך אין זה הוגן להעביר עליו ביקורת. לדוגמא, חלק הארי של הספר מוקדש ליחסיו עם הנשים בחייו, ובעיני הנושא הזה מקבל עודף דגש, בעוד נושאים מעניינים לא פחות, ואולי אף יותר, נדחקים מעט הצידה. היחס שלו אל יהדותו מרתק, ואפשר היה להעמיק בו. כך גם נושא התדמית העצמית שלו, והביקורת העצמית על כשרונותיו. אני מניחה שאם היה שורד את המלחמה, הדגש של הספר היה עובר אליה. הפתיע אותי חוסר ההתיחסות הכמעט מוחלט למה שעבר עליו בתקופה שבה נכתב הספר, ואולי אין בזה כדי להפתיע: אולי בתקופה איומה כזו קל יותר לברוח אל זכרונות העבר, גם אם במקרה שלו מדובר בעבר לא קל עם אב שהתאנה לו ואם שהזכירה לו לעתים קרובות שכמעט "רצח" אותה כשנולד. עיקר הספר הוא נסיון להבין מיהו, ואיך נעשה מי שהוא. עם רוב מעשיו קשה להזדהות (בעיקר היחס לנשים), אבל גלרי מצליח לפחות להסביר לעצמו איך הגיע להיות האיש שהוא מתאר, וכנותו משכנעת.

למרות שמדובר בהכנה לספר, כשרון הכתיבה ברור ואינו מוטל בספק. אחד המבקרים בזמנו כינה אותו "ריאליסט של הפיות" בשל יכולתו לשלב ריאליזם בהיר עם אוירת אשליות. הסגנון המשולב ניכר גם בספר הזה. הארועים עליהם הוא מספר ברורים, אבל ההרגשה היא כאילו שורה על חלקם מין ערפל דק חלומי. אין בזה כדי להקשות על הקריאה, אבל נדרש ריכוז כדי להשאר עם המספר בקפיצות הזמן שלו.

לקראת סיום הספר נוצרת תחושה, אם כי כמעט אינה נאמרת במילים מפורשות, שהסופר חש שמותו קרוב. הכתיבה הופכת חדה יותר, פחות שאלות נשאלות ויותר תשובות נמצאות. פחות דגש ניתן לארועי העבר, ויותר למחשבות ההווה.

מצאתי בספר ענין בשל תיאורי התקופה, הסביבה שלא הכרתי, אישיותו של הכותב ויכולתו לספר סיפור שאולי אינו "גדול" ו"גלובלי", אבל רב כוחו בפרטי ובאישי שנוגע ללב גם ממרחק הזמן.

Egy önérzet története – Gelléri Andor Endre

הוצאת סיון

2005 (1957)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי

אחת הדמויות הבלתי נשכחות בספרו של פרימו לוי, "הזהו אדם", הוא ז'ן סמואל, שכונה על ידי לוי בחיבה "פיקולו". קרוב ל-40 שנה שתק סמואל, ולא סיפר לאיש דבר על קורותיו באושוויץ. מותו של פרימו לוי ב-1987 פרץ אצלו איזה סכר, ששיאו בספר הזה שראה אור בצרפתית ב-2007 ובעברית ב-2009.

ז'ן סמואל היה בן 22 כשנלכד עם בני משפחתו בצרפת ונשלח לאושוויץ. מכל בני המשפחה שרדו רק שניים – ז'ן ואמו. בסצנה מצמררת הוא מתאר את הגעתם לאושוויץ, שם נערכה על הרציף הסלקציה לחיים ולמוות. האם התשושה נשלחה על ידי איש האס-אס (אולי היה זה מנגלה עצמו) אל טור הנידונים לחיים. פעמיים ניסתה להסתנן אל טור הנידונים למוות, משום ששם המתינו משאיות, והיא חשה שלא תוכל לצעוד ברגל, ופעמיים נתפסה והוחזרה אל הטור השני. ז'ן מציין באירוניה דקה שהוא חב את חייה של אמו לאס-אס…

מכיוון שהיה סטודנט לרוקחות בטרם נתפס, מצא עצמו ז'ן סמואל בקומנדו כימיה, יחד עם פרימו לוי בן ה-24. בין השניים נרקמה חברות אמיצה, ויחד עם חבר נוסף חיזקו זה את זה ותמכו זה בזה. רק לקראת סיום המלחמה נפרדו דרכיהם: לוי חלה בשנית, ונותר בצריפי בית החולים באושוויץ עם החולים האנושים, בעוד סמואל נלקח על ידי הנאצים לצעדת המוות.

שיאו של הספר בעיני הוא בחילופי המכתבים בין השניים מיד לאחר ששבו לבתיהם ואיתרו זה את זה. מן המכתבים עולה דמותם של אנשים צעירים, שחייהם נעצרו בעודם בשיא פריחתם, שנפלו מחיי שלווה אל עומק הטראומה, וכעת הם נאבקים למצוא את מי שהיו, ולמצוא את מקומם בעולם שאחרי. בשונה מספרי עדות, שמספרים בלשון עבר על התחושות שאחרי השואה, כאן העדות היא מיידית ונוקבת. הספר כולו כתוב בלשון ברורה וישירה, וכך גם המכתבים, ובכל זאת ניכר ההבדל בין דברים שנאמרים בדיעבד והם תלויי היזכרות, לדברים שנכתבו בזמן אמת. אני לא ממעיטה חלילה בעדות ממרחק זמן, אבל עוצמת המכתבים היא כאמור שיאו של הספר בעיני.

אולי לא יפה להודות, אבל ניגשתי לספר עם טיפת חשדנות. האזכור של פרימו לוי על הכריכה עורר בי חשד שז'ן סמואל נתלה בתהילתו של חברו המפורסם ממנו. חשדותי התאדו חיש קל. ז'ן סמואל הוא אדם מרשים כשלעצמו, וסיפורו מן הראוי שיסופר וייקרא.

הייתי סקרנית לקרוא מה כתב סמואל על חידת מותו של לוי: סמואל מתקשה להאמין שזו היתה התאבדות, בעיקר משום שימים ספורים קודם לכן לוי כתב לו על תכניותיו, ושום דבר במכתבו לא רמז על כוונות אובדניות.

ז`ן מארק דרייפוס, היסטוריון שהתמחה בנושא השואה, היה שותף לכתיבת הספר.

על גב הספר מצוין כי ז'ן סמואל הוא כיום גמלאי בשנות השמונים לחייו. למרבה הצער, עובדה זו כבר אינה נכונה. ז'ן סמואל הלך לעולמו באוקטובר 2010.

Il m`appelait Pikolo – Jean Samuel, Jean-Marc Dreyfus

הוצאת דביר

2009 (2007)

תרגום מצרפתית: לורנה איון-ברדוגו

זהו הספר ה-12 של אפלפלד שקראתי, ובכל ספר אני תוהה מחדש על שאלת הסגנון. למה, כשיש לך סיפור כל-כך משמעותי לספר, אתה "מרדים" את הקורא במינימליזם על סף הלקוני? אני חושבת שבספר הזה מצאתי את התשובה. גיבורו של אפלפלד שוכב חודשים בבית חולים ובבית הבראה, לאחר שנפצע בקרב, והוא מכין עצמו ליעודו כסופר באמצעות התוודעות לעברית התנ"כית. הנה מה שהוא כותב בהקשר זה:

עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח. 

כאלה הם ספריו של אפלפלד: סיפור נורא שמסופר במתינות.

המשפטים הקצרים, הפסקאות המצומצמות, והלשון הכמעט לקונית של אפלפלד, מאפשרים קריאה מהירה ושוטפת, אבל בעצם מחייבים קריאה איטית והתעכבות על כל מילה. קחו לדוגמא את המשפט הזה: באחד הלילות, בעודני שומר באחת העמדות, חשתי בצער על עצמי על שעוד מעט יתקיפו אותנו ואני אמות ולא אראה עוד את הורי. משפט עגום, הרהור של חייל במארב, עצבות שקטה, ועכשו הלאה למשפט הבא. אבל רגע, הדובר הוא לא חייל "שגרתי" כפי שמצטייר בדמיון – זהו נער כבן שבע-עשרה. וההורים שלא יראה אם ימות? הם נספו בשואה, והם חיים רק בתוכו. גם אם לא ייהרג, לא באמת יראה אותם. וכבר המשפט הפשוט הזה הופך לסיפור חיים שלם, וצריך לדעת לקרוא בין המילים ומתחתן.

"האיש שלא פסק לישון" הוא סיפורו של נער ששרד את השואה, ונדד אחריה ברחבי אירופה עד למחנה בנפולי, שם הוכשר לחיים בארץ. הפליטים כינו אותו "נער השינה", מכיוון שאת רוב המסע העביר כשהוא ישן, נישא בידי אחרים. בנפולי החל להתעורר, אך גם בארץ, כשהגיע לקיבוץ, היה מבקש ממדריכיו מפעם לפעם "יום שינה". כשחושבים על חייו, קל להבין למה הוא זקוק למפלט שבשינה. נער צעיר שחווה את מוראות השואה, נותר לבדו בעולם, וכעת נדרש לאמץ זהות חדשה, אופי חדש, תפיסת חיים חדשה. כשהוא ישן הוא משוחח עם הוריו. גם כשהוא חולם הוא מודע למציאות, אבל לפחות בשינה אינו לבד, יש לו משפחה שעוטפת אותו באהבה, כמו לפני המלחמה.

הספר מיטיב לתאר את הגלגול שנדרשו הנערים לעבור, להשליך מאחוריהם את הגלותיות, המתגלמת בספר בדמות הפליטים המבוגרים, ולאמץ זהות ישראלית. לחזק את הגוף, להתחשל, להתחבר לאדמה. יש משהו ברוטלי בתהליך הזה: אפשר אולי להבין אותו, וגם להצדיק אותו, על רקע התקופה, הלהט להקים חברה חדשה, הרצון להפגין חוזק מול תפיסת ההליכה כצאן לטבח. אבל בתווך נשחקו נשמות צעירות. אפלפלד מתאר את תגובות הנערים לדרישה לעברת את שמם, מביא סיפור קטן ומשמעותי על אמירת קדיש בסיומו של טקס קבורה חילוני, ועוד ארועים קטנים וגדולים שהיו חלק, הכרחי או לא, מבניית הזהות הישראלית.

זהו ספר עצוב, שבנוי מהרבה פרטים עצובים קטנים. הרשימה שהוא עורך כדי לא לשכוח את עברו, תווי הפנים של אנשים שאבדו שנשקפים אליו מפניהם של זרים, הנער שהיה ילד פלא וכשרון הנגינה שלו אבד מחוסר תרגול בשנות המלחמה. העובדה שהוא משלב בספר פרטים אמיתיים מעברו, כמו שמות הוריו, היחסים עם סבו, מקום הולדתו ועוד, עושה את הספר אישי יותר וכואב יותר.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2010 

באפריל 1943 נמלטו שני צעירים סלובקים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, מאושוויץ-בירקנאו. המניע לבריחתם – מלבד המובן מאליו, כלומר הימלטות מן הגיהינום – היתה ההכרה שהיהודים מובלים בהמוניהם אל המשרפות משום שאינם יודעים מה צפוי להם. בין הסיבות להצלחתם של הגרמנים בהפעלת מערכת ההשמדה, יש למנות את ההטעיה שהצליחו להטעות את היהודים בהבטחות לישוב מחדש, וכן את מעטה הסודיות שאפף את מחנות המוות. ורבה ווצלר חשו שמחובתם לצאת ולספר, להזהיר את היהודים כדי שיתקוממו, ולהניע את בעלות הברית לנקוט בפעולות צבאיות לעצירת הרכבות והכבשנים. בתפקידים השונים אליהם שובצו באושוויץ – עבודה ברציפים בעת הסלקציה, מיון רכושם של הנרצחים, רישום הבאים והמתים – צברו מידע רב על המתרחש, וכשזיהו הכנות מוגברות לקליטת יהודי הונגריה, שזה עתה נכבשה, הבינו שאסור להם להתמהמה עוד. אחרי קרוב לשנתיים במחנה, זיהו הזדמנות להמלט. בודדים בלבד הצליחו לחמוק מאושוויץ. מעטים עוד יותר היו אלה שלא נתפסו. ורבה ווצלר נמנו עם מתי המעט האלה.

בהגיעם לסלובקיה יצרו קשר עם ראשי הקהילה היהודית, ושטחו בפניהם את כל הידוע להם. עדותם ידועה כיום כ"דוח ורבה-וצלר" וגם כ"הפרוטוקולים של אושוויץ". הדוח הועבר לידי הנהגת היהודים בהונגריה, בראשותו של קסטנר, וכן לבעלות הברית.

באחרית דבר בספר נדונות השפעות הדוח. יש שם התיחסות למניעים ולשיקולים של בנות הברית בהחלטתן לא להפציץ את המחנות ולא לשלוח מטוסים לחבל במסילת הרכבת מהונגריה לפולין. כמו כן יש התיחסות לשאלת תפקודה של הנהגת היהודים בהונגריה, והדברים ידועים מפרשת קסטנר. קטונתי מלשפוט. מכל מקום, הדוח לא הצליח למנוע את תחילת תהליך השמדת יהודי הונגריה, אבל לחץ גובר מצד מדינות נייטרליות על הורטי, עוצר הונגריה, הביא להפסקת המשלוחים אל המחנות אחרי שכמחצית מיהודי הונגריה, כ-400,000 איש, כבר גורשו.

ורבה מתאר לפרטים את החיים במחנה. למרות היותי "קוראת סדרתית" של ספרות שואה, אני מגלה שוב ושוב שאי אפשר לפתח חסינות מול הזוועה. חלחלה אחזה בי למקרא הסדיזם המטורף של אנשי הס"ס ועושי דברם, ושנתי נדדה כששחזרתי בחושך את תיאורי התנאים הזוועתיים במחנה. דמי קפא בעורקי כשקראתי את תיאור ביקורו של הימלר שבא לראות במו עיניו את תהליך ההמתה: בתשע בבוקר היה אמור להגיע אל תאי הגזים, ואנשי הס"ס הממושמעים דחפו את הנידונים אל התא רבע שעה קודם והתייצבו הכן להפעילו. ארוחת הבוקר של הימלר התמשכה שעתיים נוספות, וכל אותו זמן היו מאות אנשים דחוסים בתוך התא. כשהופיע במקום, ולאחר שקיבל הסברים, הוחדר הגז לתא. בשלוות נפש התבונן הימלר מבעד לחלון מיוחד בנחנקים למוות. אחר-כך נפנה לראות כיצד הגופות מוצאות מהתא, ומופנות ל"ניקוי", כלומר עקירת שיני זהב וחיפוש אבנים יקרות בתוך הגוף. באותה עת עדיין לא הופעלו המשרפות, והגופות הועלו באש בתוך קברים ענקיים. הימלר לא פסח גם על שלב זה. מרוצה ממה שראו עיניו פנה לאכול ארוחת צהרים, ובאותה הזדמנות העלה את הס, מפקד המחנה, בדרגה כאות תודה על עבודתו הנאה. אי אפשר, אי אפשר לקלוט את הזוועה.

בעיני, כל ספר עדות של הניצולים הוא ספר חובה. "ברחתי מאושוויץ" הוא לא בגדר ספר עדות בלבד. בשל חשיבותו של דוח ורבה-וצלר, הוא מעורר מחשבה בשאלות משמעותיות רבות, ומאיר את הרקע ש"מסביב" לשואה.

למרות שקשה לקרוא אותו, אני ממליצה עליו.

 

Escape from Auschwitz: I Cannot Forgive by Rudolf Vrba and Alan Bestic

הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן

1998 (1964)

תרגום מאנגלית: יהושע וייס בן עמי ושלומית קדם

הספר נכתב בשיתוף עם רוברט ברגר. קרלו שטרנגר כתב הקדמה וראיון שערך עם יאלום לאחר קריאת הספר.

מדובר בספר צנום, פחות מ-120 עמודים, ולבו – הסיפור שכתבו יאלום וברגר – תופס פחות ממחצית ממנו. אני מודה שחשבתי בסקפטיות שנעשה כאן נסיון מלאכותי לנפח סיפור לכדי ספר, אבל עם הקריאה הסקפטיות נעלמה, שכן מדובר בספר מעשיר בכל אחד מחלקיו.

לפעמים די בסיפור קצר כדי להאיר נושאים רבים. ברגר, חברו של יאלום, ניצול שואה שהגיע לארצות הברית אחרי המלחמה לאחר שנותר לבדו בעולם, מבקש לשוחח אתו על טראומה מסוימת הרודפת אותו, למרות שבמשך כחמישים שנות היכרות סירב לדבר על הנושא. יותר מכך, זמן מה אחרי השיחה ברגר מבקש מיאלום להעלות את סיפורו על הכתב ולפרסם אותו.

נושא ההדחקה והזכרון הוא בעיני לב הסיפור, כמו גם החיים בצל טראומה. ברגר חי בצל השואה, והדבר בא לכדי ביטוי גם באורח חייו וגם בהמחשות של ממש, כולל תמונות של הררי גופות על קיר חדרו. יאלום, לעומתו, לא מסוגל לשאת את הזוועה ונמנע מלהתמודד עימה, למרות שלא עבר אותה בגופו, ולא איבד אף קרוב שהכיר אישית. יש לו, אגב, הסבר מעניין לכך: תמונות השואה נצרבות במוחו ומעוררות בו זעם, עד כדי רצון להתעלל בגרמנים, ועם הזעם הזה הוא מעדיף לא להתמודד.

ההקדמה, ובעיקר הראיון, מרחיבים בנושאים מעניינים נוספים: דרכי טיפול, היחס של יאלום ליהדות ולדתות בכלל, זיקנה והשלכותיה – יאלום הוא בן 79 בעת הראיון, ויש לו מסר מעודד:"עם הגיל נפתחות לפנינו דרכים חדשות לחוות את העולם".

לסיכום: ספר שהוא בגדר מעט המחזיק את המרובה, מעניין מאוד, ומעורר מחשבות בקשת של תחומים.

העטיפה: אנדרטה לקורבנות של צלב החץ ההונגרי, שהושלכו, לעתים חיים וכבולים לאנשים שנורו, אל מי הדנובה

I`m Calling the Police – Irvin D. Yalom Robert L Berger

הוצאת כנרת

2011 (2005)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין ויוליה אלעד-שטרנגר

בני הזוג לנדאואר, הוא תעשין יהודי, היא נוצריה בת למשפחה עשירה, שניהם חסרי יחס מיוחד לדת כלשהי, נישאו לקראת סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת בצ'כוסלובקיה. כשהגיעה שעתם לבנות לעצמם בית, בחרו להתנער מן האדריכלות הקישוטית המסורתית, ופנו לאדריכל מודרני שתכנן עבורם בית שקומת המגורים בו היתה חלל עצום, וקירותיו הפונים לגן עשויים זכוכית. בית לנדאואר שבספר הוא בעצם העתקו של בית אמיתי, וילה טוגנדהאט שבברנו שתוכננה על ידי האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה. קורותיו של הבית שבספר דומות מאוד להיסטוריה של הוילה, אך כל הדמויות שבספר בדויות. בני הזוג טוגנדהאט, שניהם יהודים, ברחו מצ'כוסלובקיה ב-1938 עם ילדיהם ומעולם לא חזרו. עם כיבוש צ'כוסלובקיה עברה הוילה לידי הנאצים, ואחריהם לידי הקומוניסטים. אונסק"ו הכריזה עליה ב-2002 כאתר מורשת עולמית. 

הבית שבספר מייצג אוטופיה, עולם מודרני, קוסמופוליטי, שקוף, חף מזיופים. בפועל אין לאוטופיה הזו יכולת להפוך למציאות. עוד לפני המלחמה דייריו נוצרים סודות, ואינם יכולים "להתיישר" לפי עקרונותיו. המלחמה, כמובן, מייצגת את ההפך הגמור ממנו. הקטע המסיים את הספר מביע את הרעיון הזה: " ומכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון, מקום חסר גיל שתחום במסגרת ישרת קווים, הנוהגת באור כבעצם, ובנפח כבחומר מוחשי, ומתכחשת לעצם קיומו של הזמן". 

סגנונו של הספר פשוט, מאופק, רוב הזמן יותר עובדתי מרגשי. יש בפשטות הזו ליריות כובשת, ודווקא משום שהסופר אינו "צועק" את רגשותיו, הוא משיג אפקט עמוק ומשפיע יותר.

הספר כולו כתוב בלשון הווה. בדרך כלל אני לא מתלהבת מהסגנון הזה, אבל כאן הוא עובד בצורה מושלמת. כמו בציטוט שהבאתי קודם, התחושה היא שלזמן אין משמעות, ורק ההווה נחשב. מה החשיבות בהיותו של לנדאואר תעשין מכובד, כשבתקופה אפלה שכזו מצטמצם כל קיומו בעיני אחרים ל"היהודון הזה"? מה המשמעות של העתיד, כשמה שבאמת חשוב זה לשרוד את הרגע?

בתקופה של לפני המלחמה מאואר מתאר את הוילה בפרוטרוט, ומכניס את הקורא אל האוירה ששררה בחוג מכריהם הבורגנים של בני הזוג לנדאואר בצ'כוסלובקיה ובוינה של טרום המלחמה. כשהוא עובר לתקופת המלחמה, הטון הרגוע שלו משתנה קמעא. הוא עדיין נוקט לשון איפוק, אבל אי אפשר שלא להבחין בדעתו על הגרמנים באמצעות תיאור המכון לחקר הפנוטיפ הגזעי שהתנחל בבית. כשמגיעים הרוסים מתגנב אל סגנונו משהו הומוריסטי, נימה דקה של לגלגנות שנועצת סיכה בבלון הקומוניסטי. 

ספרים לא גורמים לי לבכות, ובכל זאת סיומו של הספר הזה העלה לחלוחית בעיני. מנבכי העבר עולות שתי דמויות שעברו גלגולים כאוטים, וכאמור "מכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון". איזה ניגוד. אבל שוב, ההווה הוא זה שנחשב.

סיימון מאואר זכור לטוב מהספר "הגמד של מנדל", ו"חדר הזכוכית" זכה בצדק להיות בין המועמדים הסופיים לפרס בוקר.

The Glass Room – Simon Mawer

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אנצו סרני נרצח בדכאו ב- 18 בנובמבר 1944, ובכך באה אל קיצה מסכת חיים של קרוב לארבעים שנות פעילות מופלאה. חייו היו ציבוריים, אך מותו אלמוני. "האם מת תוך כדי עינויי החקירה, האם נתלה על אחד משלושת עמודי-התליה שהוצבו בקצה הדרומי של המחנה, האם נורה, האם היה יחיד או יחד עם נידונים אחרים. אין מי שיעיד".

אנצו סרני נולד באיטליה בשנת 1905. בבית המשפחה רחב הידים חיו זה לצד זה שלושה דורות באוירה חמה, אוהבת ותומכת. המשפחה המורחבת היתה העוגן, החיק החם, מיומו הראשון ועד מותו. איטליה נותרה מולדתו, גם כשברא לעצמו מולדת נוספת בישראל. בפתחו של הספר מצטטת רות בונדי שורות של לאה גולדברג:
"אולי רק ציפורי-מסע יודעות–
כשהן תלויות בין ארץ ושמים–
את זה הכאב של שתי המולדות".
אני לא לגמרי שלמה עם בחירת השורות האלה כמוטו. הן מדברות על אדם הנקרע בין שתי מולדות, ואנצו סרני לא נקרע: הוא חי בשלמות את שתי האהבות.

כבר בגיל צעיר התגלו אצל אנצו תכונות שיכתיבו את מעשיו כל חייו. הוא היה אדם חושב, מחפש, חוקר, יצירתי, מעמיק, מסור למטרה. נדמה כאילו פעם בתוכו מנוע טורבו שדחף אותו לעשות עוד, ללמוד עוד, לחתור כל הזמן קדימה. "הפעלתנות, תחושת הזמן הדוהר, היו ירושת משפחת הסרנים…. אבל הדחיפה לקחת חלק פעיל במאורעות ולא רק לצפות בהם מן הצד, היתה חלק בלתי-נפרד מהשקפת-עולמו של אנצו סרני, שתבע מעצמו ומאחרים נכונות להעיד על ההשקפות במעשים, לא רק לפרש את העולם אלא לשנותו". בשנות העשרים המוקדמות שלו התקבעו אצלו שתי מגמות שקבעו את דרכו מכאן ואילך – הציונות וההתנגדות לפשיזם.

תקצר היריעה מלפרט את כל מעשיו: הוא היה הרוח החיה בהקמת קיבוץ גבעת ברנר, שליח בגרמניה, שליח בארה"ב, איש שרות הביון הבריטי במצרים, שליח המוסד לעירק, ובין לבין כתב מחקרים, גייס כספים, היה פעיל בארגונים הציוניים, העלה את משפחתו לארץ. במקביל להיותו ממוקד-מטרות היה גם אנושי, חם, ידידותי, אוהב אוכל טוב ותרבות. התמונה שעל כריכת הספר מאפיינת אותו – אנצו עומד, כנראה ממתין למישהו, מנצל את הזמן לעיון בספר אחד מתוך שניים שהוא מחזיק בידיו. ההספק שלו היה מדהים, ויכולתו לראות את התמונה השלמה, תוך כדי טיפול מעמיק בפרטים, מעוררת השתאות, כמו גם היכולת שלו ליצור קשר אישי מיידי עם כל אדם, והאכפתיות האינסופית מגורלם של עמים ושל יחידים. 

רות בונדי מעריצה את אנצו, זה ברור מהספר, וכך גם אני. אבל כמספרת אוביקטיבית (ועל כך אני מעריכה אותה) וכאשה היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שכבעל הוא לא היה אידיאלי. פרט לנסיעה לשליחות בארה"ב, אליה התלוו אשתו וילדיו, בשאר מסעותיו היה לבדו, מותיר את המשפחה להתמודד עם תנאי החיים הבלתי נסבלים של גבעת ברנר. יותר מפעם אחת רות בונדי מזכירה את העובדה שאת ההחלטות על נסיעותיו עשה בעצמו, בלי להתייעץ עם אשתו. הנקודה הזאת הטרידה גם אותי, עד שהבנתי שהיא כנראה לא מאוד הטרידה את אשתו, אולי בגלל החינוך המסורתי האיטלקי, אולי בגלל הנסיבות התובעניות המיוחדות של התקופה. דרכו היתה גם דרכה. "עדה סרני יצאה עם תום מלחמת-העולם השניה לחפש את עקבות בעלה, וכאשר לא נותר לה אלא לקבל את עובדת מותו, המשיכה בדרכו, עמדה במשך שלוש שנים – בתנופה רבה ובהעזה גדולה – בהנהגת העליה הבלתי-לגלית מאירופה דרך איטליה לארץ-ישראל, אשר גבולותיה נסגרו בידי הבריטים".

אנצו יצא לשליחות ממנה לא שב, לצנוח מעבר לקוי הנאצים בצפון איטליה, נדחף על ידי שתי אהבותיו – הוא רצה להציל מבין היהודים האיטלקים את מי שעדיין ניתן היה להציל, ובאותו זמן לתרום את חלקו למאבק העם האיטלקי על חרותו. זמן קצר אחרי שצנח, ב-15 במאי 1944, נתפס על ידי הגרמנים. מכאן ועד מותו כחצי שנה מאוחר יותר, שהה בבתי כלא ובמחנות ריכוז. גם בתנאים הלא-אנושיים התגלתה במלוא יופיה אישיותו המזהירה. הוא היה למנהיג האסירים, היה מפשר במריבות ביניהם, חלק איתם תוספות מזון שקיבל לפעמים כששימש כמתרגם, העז להשתדל בעבור האסירים האחרים אצל הסוהרים. כך כתב אחד הניצולים הבודדים: "קפטן ברדה (שמו המחתרתי של אנצו) היה מקשר בינינו ובין מנהלי-העבודה הגרמנים, ובתפקיד זה התגלו רמתו המוסרית הגבוהה ותבונתו, הטקט שלו וכוח-השפעתו", ואחרי שנלקח לדכאו "בעבודה היו חסרות לנו סגולותיו המנהליות, הארגוניות והדיפלומטיות של הקאפיטנו (כך כונה בפי חבריו). יתר-על-כן, חסר היה לנו האיש שהיה אומר לנו יום-יום מלות-עידוד נבונות, שהיו דרושות לנו כל-כך כדי למנוע את התמוטטותנו הנפשית…. קפטן ברדה וברטליני היו היחידים מכל ההמונים שפגשתי במחנות, אשר שמרו על טוהר רגשותיהם ועל רמתם הרעיונית הגבוהה גם במצב שמעבר לכל היאוש שהיינו נתונים בו". 

עוד על סיפור חייו של אנצו סרני תוכלו לקרוא באתר גבעת ברנר. אנצו היה מן הסתם מאוכזב לגלות שהגרעין האיטלקי עזב את הקיבוץ שבבנייתו היה שותף פעיל. הפורשים הקימו בסמוך את קיבוץ נצר-סרני. 

יהי זכרו ברוך.

ומעבר לסיפורו האישי של אנצו סרני, רות בונדי סוקרת באופן מרתק את תולדות המפעל הציוני באותן שנים, וגם בשל כך הספר מומלץ.

הוצאת עם עובד

1973

נתחיל מהרושם הכללי: "בית חרושת למלכודות זבובים" הוא מאותם הספרים שמשפיעים כמו אגרוף בבטן, ונשארים עם הקורא זמן רב אחרי הקריאה.

במרכז העלילה דמותו של מרדכי חיים רומקובסקי, מי שהנהיג את יהודי גטו לודז' בשנים 1939 עד 1944. מאוד מומלץ לקרוא מעט רקע על האיש לפני קריאת הספר (הערך בויקיפדיה יכול להוות רקע מתאים), כי העלילה מתבהרת באיטיות מסוימת, שלפחות אצלי יצרה בתחילה בלבול בין מציאות ובדיה. הסופר, ה"משחק" בספר את תפקיד עצמו, מוזמן לתעד ארוע מסוים בעיר הולדתו לודז'. כשהוא מגיע למקום מסתבר שמדובר במשפט שנערך לרומקובסקי. עלילת הספר מתרחשת בימים אלה, ורומקובסקי ומרבית העדים במשפט כבר אינם בין החיים, רובם נרצחו בגטו או באושוויץ. עובדה זו מקנה לספר אוירה הזויה, כמעט בלתי שפויה. בתחילה האוירה הזו הפריעה לי (אני, ככלל, מעדיפה ספרי שואה דוקומנטריים על פני ספרי פרוזה), אבל עם התקדמות העלילה, כשהעדויות הולכות ונצברות, ה"טכניקה" של הספר הופכת כמעט מתבקשת מאליה. הערפול של חווית ההווה משתלב בצורה מושלמת עם טירוף המערכות המהווה רקע למשפט.

נושא המשפט הוא תפקידם ותפקודם של היודנראטים, אותם ראשי קהילה שמצאו עצמם בתפקיד הבלתי אפשרי של מתווכים בין הנאצים והיהודים. יש הרואים בהם משתפי פעולה, יש הסבורים שהיו גיבורים שעשו כל מה שחשבו לנכון כדי להציל ולו בודדים. מי שלא עמד במקומם יתקשה לשפוט. במקרה של רומקובסקי, גם אם מצדדים בפעולותיו – כמו ארגון תעשיה והקמת מוסדות בריאות ומוסדות תרבות – קשה שלא לתעב את סגנונו הראוותני, את תשוקתו לכוח ולשררה. אבל אולי צריך היה אדם להיות בעל אופי שכזה כדי להתייצב מול הגרמנים ולהתמקח על מספר הנידונים להריגה?

אנדז'יי בארט מזמן לעדות את יאנוש קורצ'ק, את חנה ארדנט, את הנס ביבוב (ראש מינהל הגטו הגרמני), ואחדים מכלואי הגטו. הוא מצטט במדויק כמה מנאומיו של רומקובסקי בפני היהודים, ובראשם הנאום הנורא "תנו לי את ילדיכם", ומתאר ארועים מצמררים מהחיים באותו מקום איום.

במקביל לסיפור המרכזי, בארט משוטט בחוצות לודז' של ימינו עם אחת הנשים שפגש במסדרון בית המשפט, ומתאר הן את החיפוש אחרי שרידי העבר והן תמונות מן ההווה. מנקודת הראות האישית הצרה שלי, לודז' של היום פחות מעניינת, אבל מכיוון שהספר מכה בבטן ומקשה על הנשימה, ההפוגה שבשוטטות מחוץ לבנין בהחלט נחוצה, למרות שלגמרי לא מדובר בטיול רומנטי רגוע.

מומלץ ביותר

 

Fabryka Mucholapek – Andrzej Bart

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מפולנית: ענת זיידמן

שם הספר במקור השבדי: עניי לודז'

אל תאמינו לכתוב על כריכת הספר, וגם לא לדברים שהסופר עצמו כותב בהערות בסיום הספר:

"הספר בוחן בזכוכית מגדלת את טבע העמידה האנושית, הרשע ועקרונות המוסר" – הספר אינו בוחן דבר, הוא עוסק בתיאורים בלבד.

"רומן זה נע סביב הנקודה הזאת: מה נדרש כדי שאפילו האיש החזק של הגטו יסרב לציית? מדוע הוא עשה זאת? ואיזה מחיר הוא נאלץ לשלם על הציות חסר האחריות שלו?" – הספר לגמרי לא נוגע ב"מדוע", רק ב"מה".

"מלך היהודים" מתאר את החיים בגטו לודז' בין השנים 1940 ו-1944. הוא מתבסס במידה רבה על הכרוניקה של הגטו, כפי שנכתבה על ידי תושביו, ועל עדויות כתובות נוספות. בסקירה על HHhH, התיחסתי לדרכים שבהן ניתן לכתוב על סיפור היסטורי. סם-סנדברג בחר, לדעתי, בדרך הפסולה מכולן: הוא עירב עובדות עם בדיון לכלל רומן, וכאילו לא די בזוועות אותה תקופה הוא בדה זוועות מדמיונו. הנה הדוגמא הבולטת מכולן: נאמר על רומקובסקי (ראש היודנראט, שבשלו נבחר השם לספר בתרגום לעברית) שניצל מינית ילדים בבית היתומים שהיה תחת חסותו. קיימת לפחות עדות ישירה אחת של מי שהיתה קורבן לכך. כמו כן ידוע שאימץ ילד בגטו, לא ברור באילו נסיבות. הסופר, בכמה סצנות מחליאות, מחבר בין שתי הידיעות האלה. הוא כולא את הילד עם האב המאמץ בחדרון קטן, ומתאר בפרטי פרטים את הדרכים בהן המבוגר מתעלל בילד. עד לאותן סצנות האמנתי לכל מילה בספר. אחריהן ישבתי לחפש מידע נוסף, וגיליתי עד כמה הבדיון משמש בערבוביה עם האמת, עד שלא ניתן להבחין בין מה שהיה למה שלא. לעניות דעתי, זו הדרך הכי לא נכונה לטפל ספרותית בשואה. האמת צועקת מכוח עצמה, לא צריך להוסיף קישוטים. וגם אם נניח שהקישוטים ממש הכרחיים, מן הראוי שהסופר יציין בהערות שוליים או בהערות סיום מה בדה לצורך העלילה.

אבל נשים את הטכניקה בצד. מצד התוכן הספר, כאמור בפתיחה, לא מקיים את מה שהוא מבטיח. בשום מקום בספר אין עיסוק ב"למה". אם הנושא הוא היודנראט, נושא מורכב וכואב, אפשר לצפות לנסיון להבין לנפשם של מנהיגי היהודים, מה מניע אותם, האם הם תאבי כוח (מה שהיה כנראה נכון לגבי רומקובסקי), האם הם פתאים שנפלו בפח השקרים של הנאצים, האם הם אופורטוניסטים שניסו להוציא את המיטב מהמצב שנכפה עליהם גם על חשבונם של יהודים אחרים? אין בספר כל זכר לעיסוק של ממש בשאלות האלה.

ויותר מהכל קומם אותי המיקוד של הספר. הקורא הבור (ואני לא בטוחה שהקהל המקורי של הספר לא יכול להחשב כזה) יכול להתרשם שהיו באותה תקופה אנשים אומללים (רוב היהודים), אנשים רעים (הגרמנים), ואנשים סופר-רעים (ההנהגה היהודית). חוסר הפרופורציה זועק. אם היה בספר עיסוק אמיתי בשאלת שיתוף הפעולה היהודי – ניחא. כפי שהוא – עדיף שלא היה נכתב.

אם תרצו לקרוא ספר מצוין על שאלת רומקובסקי, אני שבה וממליצה על "בית חרושת למלכודות זבובים". הספר הזוי בדרך הכתיבה, משלב דמיון עם מציאות, אבל לא חושש לגעת בלבן של שאלות קשות. הנה לכם עוד דרך לכתוב סיפור היסטורי.

De fattiga I Lodz – Steve Sem Sandberg

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום משבדית: רות שפירא