תגית: שוקן

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

בספרו "ברוקלין" תיאר קולם טויבין את קורותיה של אייליש לייסי, צעירה אירית שנשלחה על ידי אמה ואחותה להתגורר בארצות הברית. "לונג איילנד" מתרחש כעשרים שנה אחר-כך. אייליש גרה עם בעלה טוני ושני ילדיהם במתחם ובו ארבעה בתים, שבהם התנחל שבט פיורלו, הורי בעלה, אחיו ובני משפחותיהם. אייליש היא האירית היחידה במשפחה שכל חבריה מוצאם מאיטליה. היא אולי הכלה החביבה על אמו של טוני, כפי שטוען אחד האחים, אבל היא בהחלט מצויה מעט בשוליים, לא לגמרי מבינה את ההווי המשפחתי. היא למדה לחיות עם הביחד ועם הלחוד, ומן הסתם היתה ממשיכה כך עד זקנה ושיבה, אלא שבשורה מפתיעה מערערת אותה.

גבר זועם מופיע בביתה של אייליש, מספר לה שטוני הכניס להריון את אשתו, ושאין לו כל כוונה לגדל את התינוק שייוולד. מיד לאחר הלידה הוא מתעתד להניח את התינוק על סף דלתה ולשכוח ממנו. אייליש מוכנה לסלוח לטוני על הבגידה, אבל מסרבת לכל קשר עם הילד הזר. כשמתברר לה שהמשפחה החליטה מאחורי גבה לגדל את הילד במתחם כאחד משלהם, היא תופסת מרחק. אמה שבאירלנד עומדת לחגוג יום הולדת שמונים, ואייליש מנצלת את ההזדמנות לנסוע לשם. שני ילדיה יצטרפו אליה בהמשך, ולה עצמה אין מושג אם בכוונתה לשוב הביתה. כדי להוסיף על מבוכתה, באירלנד היא נפגשת עם ג'ים, שאתו ניהלה רומן בספר הקודם מבלי לספר לו שהיא כבר נשואה לטוני, ושאותו נטשה בלי לומר מילה. ג'ים, שמאורס לאחרת אך עדיין לא סיפר זאת לאיש, מוכן להשליך את חייו ואת אהוביו למען הקשר עם אייליש.

הדמויות בספר נעות בין אמינות למופרכות. טוני הוא דמות מצוינת, גבר שקרוע בין הנאמנות השבטית לנאמנות לאשתו. ננסי, ארוסתו של ג'ים, גם היא דמות משכנעת ונכנסת ללב, אלמנה שנאבקת על השרדות עצמאית, ולומדת ללא הרף כיצד לנהל את חייה בתיאום עם שלושת ילדיה. גם אייליש רוב הזמן משכנעת. ב"ברוקלין" היא הצטיירה לי כפסיבית ודמותה תוארת בשטחיות כלשהי. ב"לונג איילנד" היא מפגינה, לצד הבלבול המתבקש, בגרות ושיקול דעת, והיא ברורה גם כשהיא הפכפכת ומתלבטת. ג'ים, למרבה הצער, נותר מעורפל. הגבר השקול, האמין, בן הזוג האידיאלי, הבוס האהוד, זה שיודע להקשיב, לתת כתף, הופך את עורו בשניה. זה לא עובד, מבחינתי. הדמויות האחרות שסביב אלה נופלות לעתים לתוך סטראוטיפים, או מקבלות תפקיד מעט מלאכותי בהנעת העלילה (האחים העשירים של טוני ושל אייליש), אך רוב הזמן משתלבות היטב.

מבלי להצביע על כך במישרין, טויבין יוצר הקבלה בין השבטיות של המשפחה האיטלקית בלונג איילנד לשבטיות של העיירה אניסקורתי באירלנד. כאן וכאן החיים מתנהלים לעיני כל, נתונים לבחינה תחת זכוכית מגדלת בלתי חומלת, והחריג עשוי למצוא עצמו מחוץ למעגל. הסופר מתאר את שתי האמהות הדומיננטיות, אמו של טוני שמנהלת את המשפחה ביד רמה, ואמה של אייליש שמשליטה את רצונה בדרכים אחרות. הוא מקביל גם בין שני האחים משני עברי האוקינוס, שמספקים לאייליש, כל אחד בתורו, אמצעים לממש את תכניותיה. בעיני ההקבלות הללו, ועוד כאלו, הן אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

היבט מעניין נוסף הוא המפגש בין האמריקאיוּת לאירלנדיוּת וחווית המהגרים. אייליש לא חדלה להיות אירית, אך סיגלה גם את האמריקאיות, ופרטים קטנים בהתנהלותה – מכונית שכורה לטווח ארוך, בגדים שונים, חיבה למכשירים שמקלים על החיים – מהווים צרימה בהווי המקומי. אחרי שני עשורים מחוץ לאניסקורתי, היא עדיין חלק מן המקום אך גם מעט מחוץ לו, כמו בשבט האיטלקי בלונג איילנד, לנצח בין שתי תרבויות.

למרות הקשר העלילתי, "לונג איילנד" יכול להקרא בנפרד מ"ברוקלין", משום שהסופר משלים את הפרטים הנדרשים להכרת הדמויות. בעיני הוא טוב יותר מקודמו, ובכל זאת בגלל דמותו הבלתי אפויה דיה של ג'ים ובגלל כמה פרטי עלילה שאינם מתיישבים היטב, אסתפק גם הפעם בהמלצה מסויגת.

Long Island – Colm Tóibin

שוקן

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: עדינה קפלן

כותרת משנה: זכרונות של משורר אויגורי על רצח העם בסין

מרבית בני העם האויגורי מתגוררים כיום במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין. באזור התקיימה לפני מאות שנים האימפריה האויגורית, וחלקם של האויגורים בני זמננו שואפים לכונן שם מדינה עצמאית. סין, למותר לציין, מתנגדת לבדלנות זו, ועושה כל שביכולתה כדי לדכא כל שאיפה לאומית ואישית. היא עושה זאת באמצעים הישנים של ביורוקרטיה מתישה, תקנות מבלבלות, אפליה בוטה, ופיקוח משטרתי ומפלגתי, וגם באמצעים מודרנים של טכנולוגיות מעקב מתקדמות, שימוש באלגוריתמים לניטור ולחיזוי, וחסימת מקורות מידע. לא נעדר, כמובן, גם מקומם של מחנות ה"לימוד", ה"חינוך מחדש", או במלים מדויקות יותר – מחנות ריכוז.

הסופר והמשורר טאהיר חמוט איזגיל חווה על בשרו מאסר מפרך במחנה שכזה. בשנות התשעים נעצר בדרכו ללימודים מחוץ לסין, עונה עד שהודה בהאשמות מופרכות, ונכלא למשך כשלוש שנים. אחרי שהשתחרר הצליח לשקם את חייו, נישא לאשה שהכיר עוד קודם מאסרו, ונולדו לו שתי בנות. כמו האויגורים האחרים הוא למד לחיות תחת הדיכוי, לתמרן תחת התקנות המחמירות המשתנות לבקרים, לנקוט בדרכים עקלקלות כדי להיות מחובר לעולם שמחוץ לסין, ואף להתפרנס כבמאי סרטים תחת עינה הפקוחה של הצנזורה.

בעשור השני של המאה העשרים ואחת החלה האדמה לבעור שוב. חברים ומכרים החלו להעלם, והפחד אחז בכל בהמתנה למעצר באישון לילה. טאהיר ורעיתו מרחבא החלו להרהר באפשרות להמלט מסין ולחפש מקלט בארצות הברית. מסע היסורים הביורוקרטי שנאלצו לצלוח כדי להשיג דרכון, ויזה וכרטיסי טיסה נדמה שנברא במוח קפקאי.

על אוירת הפחד בקרב האויגורים בשינג'יאנג יעיד הניתוק המוחלט של טאהיר ובני ביתו מן המשפחות שנותרו שם. טאהיר נאלץ לוותר על נסיעה אל הוריו כדי להפרד מהם, כי מחוץ לכל דירה במתחם בו התגוררו הותקנה על ידי הועד המקומי מצלמה למעקב אחרי מבקרים, מצלמה שבעלי הדירה נאלצו לשלם עבורה. במתחם של הוריו כמעט כולם ידעו שהוא היה כלוא בעבר, והסיכוי שאחד העוקבים אחר הצילומים ידווח על ביקורו ויסבך את המשפחה כולה, היה גדול מדי. כתחליף לכך התקשר אל אמו כשהגיע לארצות הברית, וסיפר לה את סיפור הכיסוי שסיפק לשלטונות, לפיו מדובר בנסיעה לצורך טיפול רפואי לאחת הבנות. כשעתיים אחר כך החרימו לאמו המבוהלת את הטלפון ואת תעודת הזהות בעוון קבלת שיחה מחו"ל. אביו ואחיו נאלצו לגשת ליחידה לבטחון לאומי ולהצהיר שהמשפחה ניתקה כבר מזמן כל קשר עם הבן הסורר, ואחיו דרש ממנו שלא יתקשר שוב.

"אנחנו משפחה בת מזל, שכן הצלחנו לברוח מהטרור והאימה. ואמנם התמזל מזלנו להימנות עם המעטים שבאו לתיבת נוח, אבל אנחנו חיים עם כלימת הפחדנים המסתתרת במילה בריחה. אנחנו חופשיים סוף-סוף, אבל אלה שאנחנו אוהבים יותר מכל נותרו מאחור וממשיכים לסבול בארץ המעונה ההיא. בכל פעם שאנחנו חושבים עליהם אנחנו נשרפים מרוב אשמה. את האנשים היקרים לנו מכל נוכל לראות רק בחלומותינו".

לספר מצורפת הקדמה מעניינת מאת ג'ושוע ל' פרימן, עיתונאי שבילה תקופות ממושכות עם האויגורים בסין, יצר קשר עם טאהיר אחרי שקרא את שירתו, וחידש את הקשר אחרי שהמשפחה הגיעה לארצות הברית. פרימן תרגם את הספר מאויגורית לאנגלית, ואורה דנקנר תרגמה יפה, כרגיל, מאנגלית לעברית.

אין בספר, וחבל, כל אזכור של האלימות של הקיצונים האויגורים, של פיגועי הטרור הרצחניים ושל הצטרפות אלפים מבני העם לאל-קעידה ולדאעש. לא בשביל האיזון, כי אין הצדקה לטירוף הסיני בנוסח הימים החשוכים של מאו, אלא בשביל התיחסות שלמה יותר אל המתרחש בשינג'יאנג בימינו אלה.

טאהיר חמוט איזגיל אינו מספר על עינויים ועל מכאובי גוף, שכן אינו מבקש רחמים, אלא הגינות וצדק. הוא אינו מדבר על שאיפות לאומיות, אלא על חופש אישי. בלשון נהירה וישירה הוא מצליח לתאר את האבסורד של המשטר הסיני, ואת אוירת הפחד והאימה שהיא חלק בלתי נפרד מחיי האויגורים. ספר נוקב, מדכדך ומומלץ.

Waiting to be Arrested at Night – Tahir Hamut Izgil

שוקן

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

כותרת משנה: וספסיאנו דה ביסטיצ'י וכתבי-היד המאוירים של הרנסנס

המאה החמש-עשרה – שלהי ימי הביניים ותחילת הרנסנס – ראתה פריחה בהפקת ספרים. כמאתים ושנים-עשר אלף ספרים בלבד הופקו בכל מערב אירופה במאה האחת-עשרה, ומאז עלה מספרם בקצב גובר, עד למעלה משני מיליון ומחצה במאה הארבע-עשרה, שבה נטלה איטליה את ההובלה, ועד לחמישה מיליון במאה החמש-עשרה. כל הספרים הללו נכתבו בכתב-יד על ידי מי שכונו סופרים (להבדיל ממחברים שחיברו יצירות), ואוירו בידי ציירים ואומנים (על כריכת הספר מופיע איור מתוך "ספר השעות" שראה אור ב-1410). במשך רובה של התקופה חומר הגלם היה קלף, עד שבמהלך המאה השלוש-עשרה הצטרף אליו הנייר, שכונה בזלזול "קלף סמרטוטים". תהליך יצורו של ספר היה ארוך ומורכב: החל מהפיכת עורותיהם של בעלי חיים לקלף, שכירת סופרים, הכנת דיו וכלי כתיבה, בחירה בסוגי אותיות, שכירת אומנים, יצור צבעים ומכחולים, ועד כריכת הספר, שהיתה עבודה פיזית לא קלה, ועיטור הכריכה. מכיוון שספרים רבים היו בעצם העתקים של ספרים עתיקים, נדרשה מומחיות מיוחדת בזיהוי עותקים משובחים שניתן להסתמך עליהם, שכן העתקה ידנית לאורך השנים יצרה שגיאות שהועתקו אף הן. לא פחות חשובה היתה עבודת ההגהה הקפדנית בסיום הכתיבה.

וספסיאנו דה ביסטיצ'י פסע אל תוך העולם הזה בשנת 1433 בהיותו כבן אחת-עשרה, כשנשכר כעוזר בחנותו של קרטולאי ברחוב מוכרי הספרים, וייה דֵיי ליבּרָאִי, בפירנצה. הקרטולאים, שנקראו כך על שום מלאי הנייר שהחזיקו, מכרו ספרים וכלי כתיבה, הפיקו כתבי-יד, והשאילו תמורת תשלום ספרים להעתקה. וספסיאנו נועד לעבוד בסדנה, אבל קנה דעת, קשר קשרים, והפך קרטולאי מומחה. עם השנים היה לשותפו של האיש ששכר אותו כילד, ולאחר מותו היה שותפם של יורשיו, שלא היו מעורבים בפועל בעסקים. "יש שם פלוני וספסיאנו, מוכר ספרים מעולה, מומחה ובקיא הן בספרים והן בסופרים, שאליו פונה כל איטליה, ואף נוכרים שברצונם למצוא ספרים מהודרים למכירה", נאמר עליו. הוא רכש לעצמו מוניטין כמי שהקפיד להעסיק סופרים מיומנים ואמנים מוכשרים, התמחה בזיהוי העותקים המשובחים ביותר בכל תחום, ולא פחות חשוב – העניק טיפול סבלני ויעיל ללקוחות תובעניים. בשל המוניטין שלו, סופרים הוסיפו את שמו לעמודים האחוריים של כתבי היד כמעין חותמת איכות. עשירים ונכבדים הזמינו אותו לייסד עבורם ספריות. החנות, שהיתה גם ספרית עיון, נעשתה מקום מפגש למאורות האינטלקטואליים של פירנצה, ווספסיאנו, שהיה ככל הנראה איש רעים להתרועע, רכש חברים רבי עוצמה, ביניהם בני מדיצ'י והאפיפיור ניקולאוס החמישי.

וספסיאנוס היה לא רק איש עסקים, אלא גם איש רוח, שהתמכר לרעיונות בספרים שהציע למכירה – מסירות לאידיאלים ההומניסטיים החוזים את כינונו של עולם טוב יותר באמצעות לימוד כתביהם של הקדמונים. "כל הרוע – ילוד הבערות הוא, ואילו מחברי הספרים האירו את העולם וגירשו את החשיכה, וביחוד המחברים מן העת העתיקה", כך האמין. "את החשיכה הזאת ביקשו הוא וידידיו לגרש בעזרת פיזור הזוהר הטהור של העבר על העידן השסוע והאומלל שלהם – סופר אחר סופר, כתב-יד אחר כתב-יד", חותם קינג את ספרו.

בשנת 1464 הגיעה המצאתו של גוטנברג לרומא, ועולם הספרים החל לשנות את פניו. הספרים הראשונים, אלה שלא היו כתבי תעמולה פוליטיים או כנסייתיים, חיקו את כתבי-היד. הם הודפסו בסְדר פָּריק (שהומצא, אגב, כבר במאה האחת-עשרה על ידי הסינים ושוכלל על ידי הקוריאנים שנים לפני גוטנברג), אבל העימוד והאותיות שימרו את המראה של הספר שנכתב ביד, והעיטורים צוירו על הדפים אחרי ההדפסה. הדפוס התמודד עם אותן בעיות שאיתן התמודד וספסיאנוס כשביקש להדפיס יצירות קלאסיות – בחירת מקור אמין ועריכת בקרת איכות לתוצאה. התהליך המודרני נתקל בהתנגדויות בגלל איכות המוצר (ריבוי שגיאות), מטעמים אליטיסטיים, ומחשש מתכנים בלתי הולמים. בהדרגה החל לכבוש לו שווקים חדשים. כך, לדוגמא, הודפסו עבור זמרי רחוב ספרי שירים באיכות נמוכה, שאותם ביקשו הללו למכור למאזינים בסיום הופעותיהם. הדפוס וכתבי-היד התקיימו במשך שנים זה לצד זה, וקינג מספר, בין השאר, על מלומד שחרד לשלמותה של עבודת חייו, כתב-יד מהודר של כתבי אפלטון שהכין עבורו וספסיאנוס, ומיהר להזמין למעלה מאלף עותקים מודפסים כדי להבטיח את עצמו מפני אובדנו. ליאונרדו דה וינצ'י הוקסם מהמצאת הדפוס, ואף שרטט תכנית למכבש משלו, אך באופן פרדוקסלי כלשהו לא טרח להשתמש בדפוס כדי לשמר את רעיונותיו שלו. הדַפָּסים, שהאמינו בעליונות שיטתם על פני העתקה ידנית, נתנו לכך לעתים ביטוי בקולופונים (רשומה החותמת את הספרים), שאחד מהם הצהיר, אולי בלגלגנות קלה, "תן מנוחה לידך היגעה, תן מנוחה לעט הקנה".

פירנצה התמהמהה לאמץ את הדפוס. יתכן כי מעמדו המרכזי והאיתן של וספסיאנו היה אחד הגורמים לכך, יחד עם גורמים נוספים כמו חוסר הענין של לורנצו דה מדיצ'י, או ההתיחסות לדפוס כאל המצאה נוכרית. אבל את מהלך העניינים לא ניתן היה לשנות, וגם לא היתה סיבה לשנות. "וספסיאנוס תפס מקום רעוע שאין לקנא בו: מקום המעבר בין טכנולוגיה אחת לטכנולוגיה אחרת, שונה לחלוטין. הוא ליטש עד כליל השלמות אמצעי להפקת ספרים שאותו החליף במהרה, או מוטב לומר בלע, אמצעי אחר". בשנת1480 פרש מעסקי הפקת הספרים והחל לכתוב, בעיקר ביוגרפיות של אישים מרכזיים בתקופתו, אנשים שהכיר באופן אישי, או שיכול היה להשיג עדויות אודותם ממקור ראשון. עד שנת 1493 השלים את כתיבתן של שלוש-מאות ביוגרפיות, השופכות אור על איטליה של ימיו. הביוגרפיות הופצו כספרים כתובים ביד, כמובן, בעותקים ספורים שחולקו לחברים. רוב העותקים נעלמו או נפגמו; עותק שלם יחיד התגלה בספרית הותיקן בשנת 1839, וראה אור. למרות מעמדו הרם של וספסיאנו לא עלה בידו להרוויח, לא כסופר ולא כמחבר. "רוב המעסיקים עצמם בספרים, בלי מקורות תמיכה אחרים, נכסיהם דלים המה", אמר.

רוס קינג צירף את סיפורו של וספסיאנוס מקרעי עדויות והוכחות לקיומו. אבל וספסיאנוס, למרות ששמו מופיע על הכריכה, ולמרות שהביוגרפיה האישית שלו מהווה את החוט המקשר בין פרקי הספר, אינו גיבור העלילה. קינג, כמו גם בספריו האחרים, "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" ו"משפט פריס", אינו מסתפק בדמות אחת או בציר סיפורי אחד, אלא רוקם שתי וערב את סיפורה של תקופה, את סיפורה של איטליה במחצית השניה של המאה החמש-עשרה – "התערובת המוכרת עד זרא של שאפתנות פוליטית והתפשטות טריטוריאלית, שהתנהלה על רקע של דרמות משפחתיות ובריתות בנות-חלוף" – את התחיה התרבותית של העת העתיקה, ואת השפעתם של אלה על חייו של היחיד ועל היקום של הספרים.

התרגום הופקד בידיו האמונות של עמנואל לוטם, שגם צירף הערות מועילות מבלי להכביד על הטקסט.

(הערת שוליים: בצירוף מקרים חביב, זמן קצר אחרי שקראתי אודות תופעת "ספרי אגורה", מצאתי כאן את הציטוט הבא מאת המשורר הרומאי מרטיאליס, המשקף את המעבר בתקופה הרומית ממגילה לספר: "אתה, המבקש כי ספָרַי הקטנים ילווך בכל אשר תלך ומשתוקק לחברתם במסע ארוך, קנה את אלה, את הקלף צפוף הדפים הקטנים")

ספר מרתק, מעשיר מאוד ומומלץ בהחלט.

The Bookseller of Florence – Ross King

שוקן

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

אתחיל מהסוף: "סיפורה של משפחה טובה" הוא מעין גרסה מקוצרת ושטוחה למדי של "החברה הגאונה", בלי החברה. הרקע הוא שכונת עוני איטלקית, הפעם בבארי (Bari), שבה אנשים קשי-יום מתמודדים עם פחד מאלימות מבית ומחוץ, וגדלים בלית-ברירה, או מחוסר היכרות עם אפשרות אחרת, בבוּרוּת. מספרת את העלילה מאריה, אשה בוגרת המתארת את התבגרותה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אותם הוא שופך על אשתו ועל אחד מבניו. היא חשה שונה מסביבתה, שואפת להשכלה, אוהבת לכתוב, ומנסה להמנע מן הדיאלקט המקומי לטובת איטלקית תקנית. מורה שם לבו לכישוריה, ומשכנע את הוריה לאפשר לה ללמוד מעבר לשנות היסודי, מה שמעלה אותה על מסלול שהמשכו תיכן ואפילו אוניברסיטה. היא מאוהבת מילדות בנער, שמשום מה מתחבט בינה ובין חברתה המרושעת, ונושאת חן בעיניו של בחור ממעמד גבוה, אמיד ומשכיל, שמבקש לחלוק איתה את חייו. לא נעדרת גם האם, שאיתה יש לה יחסי דחיה-אהבה. בקטע, אחד מרבים, שבבירור הושפע ישירות מספרה של פרנטה, מאריה מתבוננת בבני משפחתה ובאנשי שכונתה החוגגים בחתונה, ומבינה שהם פלבאים. אבל מה שאצל פרנטה הוא קטע עמוק של הארה ושל בידול, אצל ונטרלה מצטמצם להרהור חולף שאינו מותיר משקע כלשהו. כך גם בספר כולו. התנהלותן של הדמויות אינה תמיד הגיונית ועקבית, וזה בסדר, אבל ב"החברה הגאונה" נעשה מאמץ מוצלח לפענח אותן, ופה רוב הזמן הסופרת מסתפקת בתיאור.

אז זה לא שרוזה ונטרלה אינה יודעת לכתוב, אבל אם המודל שעל פיו נכתב הספר טוב ממנו לאין שיעור, למה לא להסתפק במודל?

יש בספר דמויות נוגעות ללב, תיאורים יפים, בעיקר של הווי השכונה, סיפורי חיים קשים, והוא עשוי לרגש. לטעמי, אין בזה די.

Stoia di una Famiglia Perbene – Rosa Ventrella

שוקן

2023 (2018)

תרגום מאיטלקית: אספיר בלה מילמן

טוני קירקהם, מי שניהל את אוסף העצים של הגנים הבוטניים המלכותיים בלונדון במשך יותר מארבעים שנה, וקייטי סקוט המאיירת, מזמינים את הקורא אל הארבוטרום, גן בוטני יערני, ובגרסה העברית אל מוזיאון העצים. הביקור מתחיל בכניסה, שם מוצגת לקורא המבקר החוויה המרגיעה ומרוממת הרוח של השהיה ביער, מתוארת ההיסטוריה של התפתחות העצים החל מן הארכאיופטריס לקראת סוף תור הקרבון, ומוסברת בתמצית חשיבותם הרבה. מכאן מוליך הסיור אל חמישה אזורי גידול – יערות מחטניים ממוזגים, יערות רחבי-עלים ממוזגים, יערות ים-תיכוניים (שמצויים גם הרחק מן הים התיכון), יערות טרופיים לחים ויערות טרופיים יבשים. לא נפקד גם מקומם של עצים הגדלים בגנים מעשה ידי אדם. כמו בכל מוזיאון מכובד, גם כאן מוצעת למבקר ספריה, ובה ספרים לקריאה נוספת, אתרי אינטרנט להרחבה, ורשימת גנים בוטניים בהם אפשר לחוות בפועל את שנחווה כאן באמצעות תיאורים מילוליים וגרפיים.

הספר כתוב בבהירות, שופע ידע מבלי להכביד, ומשובץ בפרטים קטנים מעניינים, ביניהם תופעת הניקטינסטיה, שנת הצמחים, המודגמת על ידי האלביציה הורודה בתצוגת יערות רחבי-עלים ממוזגים; הופעת צבעי הסתיו שאינה החלפת צבע ירוק בגוונים של צהוב, אלא הופעתו של צבע שנוכחותו בעלים חלשה, והוא זוכה לבוא לידי ביטוי עם היעלמו של הכלורופיל; הכמות המרשימה של שעם המופק מאלון השעם – טונה שלמה במהלך ימי חייו, יותר מששים וחמישה אלף פקקי בקבוקים – בתצוגת היערות הים-תיכוניים; ועוד.

בדרך-כלל אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, וגם אין לשפוט ספר על פי כריכתו. אבל במקרה הזה לקנקן חלק משמעותי בחוויה. "מוזיאון העצים", למרות מספר עמודים מצומצם, הוא ספר גדול מימדים וכבד. הוא מעלה על הדעת ספריות של פעם, או סלונים בבתים נטולי אמצעי תקשורת המוניים, שבהם רכנו אנשים על ספרים גדולים שהונחו על שולחנות עץ, ונטלו את הזמן לעיין בסבלנות, כשרק הצליל המתלווה אל הדפים המתהפכים מפר את הדממה. תענוג.

מומלץ לכל גיל.

Arboretum – Katie Scott and Tony Kirkham

שוקן

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

מַרְיָם, אמו של האמן סעיד אבו שקרה תושב אום אל-פחם, החלה לספר על עברה כילדה ועל עברה של משפחתה רק בגיל מבוגר, כשנה לפני שחלתה במחלה ממנה לא החלימה. סיפוריה הבהירו לבנה כמה מעט הוא יודע על ההיסטוריה של ערביי ישראל, והיתה לו תחושת החמצה על שהחל להעמיק בנושא בשעה שהעדים הולכים ומתמעטים. ספרו, שהוקדש לזכרה של אמו, מספר את הסיפור המשפחתי יחד עם הנרטיב הפלסטיני, תוך מתן דגש לאמנותו של הכותב ולפעילותו הנמרצת להעצמת אמנים פלסטינים.

הספר מוקדש לזכרה ולרוחה: הספר מוקדש לאמי מַרְיָם ז"ל ולכל הנשים אשר עברו בחייהן טלטלה, בין הדרה, כאב ויסורים לתקוה ואהבה, וקולן מעולם לא נשמע. נשים שחלקן עברו מלחמת קיום אמיתית בין להיות או לחדול ובין התרסקות לתקומה, והצליחו להחלץ ולפתוח שער לעצמן ולאחרים אל עולם המבוסס על אמפתיה, אנושיות ואהבת האחר, תוך שהן מצביעות על הדרך.

לסעיד אבו שקרה יש מסרים ברורים, ברוח החינוך שקיבל מאמו, אשה מושתקת ומדוכאת בעולם פטריארכלי, שידעה להעניק לילדיה חיבוק וחיזוק. "במקום להלחם בכוח גדול ממך, תחשוב איך לזרום אתו. במקום לפגוע בו, תהיה חלק ממנו ותוך כדי כך תשפיע". אבו שקרה מתאר חיים על קו התפר, רצופי תהיות על השתייכות. הוא בחר בקריירה כשוטר, למרות שלדבריו ספג אפליה ועלבונות, ובמקביל צעד בעקבות אחיו הבכור שבחר באמנות כדרך חיים (אחיו וליד פנה ללימודי אמנות בעידודם של בני זוג ניצולי שואה, שבביתם שכר חדר). בעקבות החשיפה להיסטוריה של משפחת אמו, ובעקבות החלטתו להתרכז באמנות, החליט להפסיק לחדול להאשים אחרים בהשכחת ההיסטוריה ובמעמד הנחות של אמנות פלסטינית, וליטול את היוזמה לידיו. "הבנתי שאנחנו סובלים מאימפוטנציה תרבותית אמיתית, ושאם לא יתחולל שינוי, נשאר לעד אנשים שתרבותם מרוסקת ואין מי שיחקור ויתעד אותה". פעילותו הציבורית מתמקדת בעיקר בגלריה שהקים באום אל-פחם, למרות התנגדות מקומית, ולמרות שהמציאות הפוליטית מציבה מכשולים בדרך של שיתוף הפעולה עם עולם האמנות הישראלי.

הגלריה מציגה, נוסף לתערוכות, גם את הארכיון הפלשתיני, שאתו יש לעתים לעמיתיו הישראלים בעיה. אבו שקרה אומר: "חשבתי שהארכיון צריך להיות נקודת מפגש דווקא במקום שבו אנחנו לא מסכימים. במקום לטאטא ולהסתיר, החלטתי להציף את הדברים למעלה".

גליה בר אור כתבה אחרית דבר, המספרת על היוצר ועל יצירתו. הספר, הערוך במתכונת אלבום, כולל בסופו כמה מציוריו של אבו שקרה.

ללא קשר לעמדה פוליטית מצד זה או אחר, אם יש רצון לקיים דו-שיח, צריך לפחות להכיר את מי שאתו מדברים. סעיד אבו שקרה פותח עבור הקורא הישראלי חלון אל עולמו.

שוקן

2023

יצחק זמיר, מי שהיה, בין שאר תפקידים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון, כתב את הספר בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט, בעיקר בתפקודו כבג"ץ הדן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. ביקורת כשלעצמה רצויה ומבורכת, אבל מכיוון שהדרדרה להשמצות, והיא עשויה לערער את המרקם הדמוקרטי, ראה לנכון להתמודד עם הטענות אחת לאחת.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מערכת המשפט, הכותב מתייחס להיסטוריה של החוק ושל המשפט בישראל, מתאר את מבנה בתי המשפט, את התנהלותם ואת סמכותם, ועוד. אמנם מדובר במידע "יבש", אך הוא כתוב בבהירות ובפירוט מספק שאינו מכביד, ומצאתי את ההיבט הזה של הספר מעניין ומעשיר.

אבל ההיבט המסקרן יותר נוגע, כמובן, למתקפות על בית המשפט, החל מאיומים לעלות עליו עם טרקטור וכלה בקידום חקיקה שתעקר את תפקידיו. להלן התיחסותו לכמה ממתקפות אלה.

הפרדת רשויות – עולה הטענה כי הביקורת של בג"ץ על החקיקה ועל פעילות הממשלה פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. יש להזכיר כי הפרדת רשויות אין פירושה שכל רשות לעצמה, אלא שלושתן כרוכות זו בזו. הדמוקרטיה היא מערכת של בלמים ואיזונים שלכאורה סותרת את עקרון הפרדת הרשויות, אך בפועל שומרת עליו.

לענין זה יש לציין גם שהשופטים ממונים על ידי ועדה שלפוליטיקאים ולנציגי הציבור יש בה רוב. זאת, אגב, בניגוד למגמה ברוב המדינות הדמוקרטיות, שמבקשות להעניק משקל מהותי יותר למקצועיות השיפוטית. ארצות-הברית היא יוצאת דופן מבחינה זו, והשופטים בה הם מינויים פוליטיים (אבל לארצות-הברית יש, מצד שני, הסדרים מרסנים כמו חוקה קשיחה, ומגילה מלאה של זכויות אדם). אלה שמדברים על הפרדת רשויות בעצם מבקשים להכפיף את הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות.

אפרופו הועדה, החל משנת 2008 נדרש רוב של שבעה חברים בועדה כדי למנות שופט, כלומר חברי ועדה המשתייכים לקואליציה יכלו לעצור כל מינוי. בפועל, כל שופטי העליון כיום, למעט הנשיאה חיות, מונו אחרי 2008. משתמע מכך כי אין מקום לטענה לפיה שופטים מתמנים בשיטת "חבר מביא חבר".

משילות – טענה על פגיעה במשילות מופנית לא רק אל בית המשפט, אלא אל כל שומרי הסף, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. בהקשר זה יש לזכור כי סמכות הביקורת השיפוטית על ידי בג"ץ מעוגנת ומפורטת בחוק יסוד: השפיטה, וכי בישראל יש לממשלה סמכויות נרחבות הרבה יותר מן המקובל בדמוקרטיות אחרות. "השיטה של בלמים ואיזונים פועלת בעולם הדמוקרטי לא כדי לחזק את המשילות, אלא כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה, ובעיקר על זכויות אדם, אפילו על חשבון המשילות. הביקורת השיפוטית היא רכיב מרכזי וחיוני בשיטה זאת, לצד רכיבים אחרים, כמו מבקר המדינה, החשב הכללי והתקשורת הציבורית. כל אלה עשויים לפגוע במשילות, אך הפגיעה, שעל פי רוב היא שולית, היא מחיר סביר וראוי בחברה דמוקרטית".

רצון הרוב – הטענה כי בית המשפט אינו יכול להתנגד לרצון הרוב מצמצמת את הגדרת הדמוקרטיה לשלטון הרוב, בעוד מהותה היא התחשבות גם במיעוט ובזכויותיו.

אקטיביזם שיפוטי – הטענה המושמעת היא כי אקטיביזם שיפוטי פסול מעיקרו. ההקדשה שבפתח הספר משקפת את קביעת הכותב שבעבר בית המשפט היה אקטיבי הרבה יותר, וטוב שכך: "ספר זה מוקדש לאבות המייסדים של בית המשפט העליון, שהאקטיביזם שנקטו בנסיבות הקשות שלאחר קום המדינה ביסס את שלטון החוק וביצר את זכויות האדם בישראל". לדבריו, לא חל שינוי באקטיביזם משנות השמונים, כפי שנהוג לטעון, והשופט ברק לא אמר כי "הכל שפיט". יתרה מזו, בג"ץ דוחה מספר גדול של עתירות משום שעמדתו היא שמדובר בסוגיות שאינן שפיטות.

יצוגיות – בשל המספר הקטן של השופטים לעומת הגיוון והמורכבות של החברה הישראלית, יצוג אמיתי אינו אפשרי. הכותב מעדיף את המונח "שיקוף" של החברה. יש מקום לשיפור בהיבט זה, אבל מעניינת הקביעה שלו שהיצוגיות או השיקוף אינם אמורים להתבטא בהכרעות הדין, ובפועל אכן אינם מתבטאים. לדבריו, ההבחנה בין שופטים הנחשבים ליברלים ללאומיים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי דין, שולית. הוא מביא דוגמאות להכרעות דין שנקבעו לכאורה בניגוד ל"מצופה" משופט ש"צבוע" בהשתייכות כלשהי, ומצביע כראיה על עובדת ההכרעה פה אחד במרבית

יצחק זמיר סבור שלמרות חריקות ואי הסכמות, התקיים עד כה שיווי משקל יעיל ומועיל בין הרשויות, ומציע ש"אם זה עובד, אין סיבה לשבור". הוא מצביע גם על פגמים ועל תחומים המחייבים שינוי, בין השאר בעומס העבודה על בית המשפט העליון, ומציע צעדים לשיפור.

בין אם תומכים במהפכה השיפוטית ובין אם מתנגדים לה, חשוב להכיר את העובדות ולא להיות מונָעים משמועות כזב ומלהט יצרים (מה שנכון, למרות הנאיביות, לכל נושא). יצחק זמיר, החרד לגורלה של הדמוקרטיה בהעדר ביקורת שיפוטית, כתב ספר בהיר, מפורט ומנומק כדבעי, המצביע על חשיבות עצמאותו של בג"ץ. מעניין וחשוב.

שוקן

2022

"מארי קירי ובנותיה", כשמו, הוא סיפור חייהן של המדענית, כלת שני פרסי נובל בפיזיקה ובכימיה, ובנותיה אירן ואֶוו. הספר נפתח בילדותה של מארי, שנולדה בפולין בשנת 1867, ומסתיים בפטירתה של הבת הצעירה בארצות-הברית בשנת 2007 בהיותה בת מאה ושתיים. אירן הבכורה בחרה בחיים של מדענית, על פי הדגם של הוריה, והיתה אף היא כלת נובל בכימיה. אוו הצעירה פנתה לכיוון שונה, וזכתה לשם עולם כסופרת וכעיתונאית, וכמי שהשתלבה במהלכים גלובליים משמעותיים. בן זוגה, הנרי לבואיס, זכה בפרס נובל לשלום כמנהל יוניצ"ף.

חשבתי להצביע על חזרות מיותרות בכתיבה, על רשלנות מסוימת בפרטים, על סגנון כתיבה מתלהם משהו, על היעדר הרחבה מדעית, ועל דחיפה בכוח של מסרים (מוצדקים). אבל נזכרתי עד כמה התלהבתי מספרים מסוג זה – מעשירים, להוטים וחד-צדדיים – בילדות ובגיל העשרה המוקדם, וכמה למדתי מהם, ובחרתי להתרכז בצדדים החיוביים שבספר.

לפני שנים רבות קראתי את הביוגרפיה שכתבה אוו על אמה (משפטים ממנה מצוטטים בספר הזה). נחרטו במוחי בעיקר ההתמסרות לעבודה המדעית, ומותה של מארי ממחלות שגרמה הקרינה, אשר לסיכוניה לא היו מודעים. קלודין מונטיי מרחיבה מאוד גם בתיאור פעילותה המסועפת של המדענית מחוץ למעבדה. כמי שגדלה עם אב שדאג להשכלתן של בנותיו, בתקופה בה השכלת בנות הוזנחה, עסקה כל חייה בחינוך. החל מבית ספר צנוע שארגנה בכפר פולני בו עבדה, דרך השקעה בהשכלה מדעית לנשים ועד מינויה כפרופסורית. בדומה לאביה היה לה חשוב שחינוכן של בנותיה יהיה מקיף ומעמיק, ויחד עם חוקרים אחרים עסקה בחונכות ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה להקמת יחידות רדיולוגיות באזורי הקרבות, ונעה עם אירן ממקום למקום כדי להדריך רופאים בהפעלתן. יחד עם בעלה פייר החליטה לא לרשום פטנט על תגליותיהם, אלא להעמידן לרשות הכלל.

אירן, שכאמור הלכה בעקבות הוריה, עסקה במחקר בשיתוף פעולה עם בעלה פרדריק, שזכה יחד אתה בנובל. בתקופת מלחמת העולם השניה פעלו להסתרת מחקריהם מן הכובשים הגרמנים, ופרדריק היה פעיל ברזיסטנס תחת אפם. בשונה מאמה שהתרחקה מפוליטיקה, אירן נקטה עמדות נחרצות, הצטרפה לממשלתו של ליאון בלום, ותמכה בקומוניזם. בדומה לאמה, היא הפנתה תשומת לב לנושא החינוך, וגם היא נפטרה ממחלות שגרמה חשיפתה הממושכת לקרינה. שני ילדיהם של בני הזוג ז'וליו-קירי אף הם מדענים.

נדמה לי שאוו מוכרת פחות מאחותה, אבל מסתבר שהיתה אשה מרשימה ורבת הישגים בתחומה, ובתקופתה היתה מוכרת ומוערכת. יתכן שחשה מעט מחוץ לעניינים נוכח שיתוף הפעולה ההדוק בין אמה ואחותה, ולכן בחרה לה דרך שונה. אחרי התנסויות בנגינה ובעיתונאות נסללה לה הדרך בעקבות הביוגרפיה של אמה שזכתה להצלחה רבה. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרפה לכוחות צרפת החופשית, סיקרה את אזורי הלוחמה, נפגשה עם מנהיגים מרכזיים, הוכשרה לתפקיד צבאי והשתתפה בקרבות. אחרי המלחמה הפנתה את מרצה לפעילות בארגון יוניצ"ף.

הביוגרפיה שכתבה אוו, "מאדאם קירי", הפכה, כאמור, לרב מכר, בעיקר בארצות-הברית. בשנים מאוחרות יותר ספגה ביקורת בשל כתיבה רגשנית וטשטוש פרטים מביכים. בעיקר התיחסו הדברים לפרשת יחסיה של מארי עם פיזיקאי נשוי, פרשה שהכתימה את שמה והעמידה לה מתנגדים עוינים. קלודין מונטיי מזכירה ביושר את הבחירה של אוו לדלג מעל הפרשה, אבל היא עצמה חוטאת באותו ענין, אם כי באופן שונה. היא אינה מסתירה פרטים פחות מחמיאים בחייה של מארי, אבל נמנעת במודע מביקורת. יתרה מזו, היא נסערת משום שהבריות העזו להכפיש את שמה של זוכת פרס נובל. אני מבינה את הרצון להאדיר את שמה של המדענית שפגשה בחייה קשיים רבים, אבל נדמה לי שהצגת דמות אנושית, על מעלותיה הרבות וגם על פגמיה המעטים, יוצרת אמינות ומקרבת אותה אל הקוראים. מצד שני, יתכן שהספר יועד לקוראים צעירים, ומכאן הפשטנות שבכתיבה, ובעיקר בהתיחסות לשלוש הנשים ולסובבים אותן. אגב, נכדתה של מארי, בתה של אירן, נישאה לנכדו של אותו פיזיקאי (ומונטיי מנצלת את ההזדמנות כדי להלעיג מעט על אשתו של הפיזיקאי, וחבל).

לאורכו של כל הספר חוזרת ונשנית התיחסות למעמדן של הנשים. מארי זכתה בנובל הראשון רק בגלל ההתעקשות של פייר שסירב לקבל אותו בלי אשתו שהיתה שותפה מלאה למחקריו. היא היתה האשה הראשונה שהשלימה דוקטורט בפיזיקה בצרפת, והראשונה שהרצתה בסורבון, אבל נאלצה להלחם על תפקידים, ולא זכתה בהכרה ובתמיכה מצד המוסדות במדינתה גם אחרי שזכתה בנובל השני לבדה (בארצות הברית היה לה מעמד של סלבריטאית בזכות תרומתה למדע ולמעמד האשה). גם אירן ואוו היו פורצות דרך עבור נשים, ופעילות נמרצות למען זכויותיהן. לא ייאמן עד כמה המובן מאליו – שוויון חובות וזכויות – היה בגדר חלום באספמיה. די אם נזכיר שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, ייל ופרינסטון, הסכימו לקבל נשים כסטודנטיות רק בעבר הקרוב מאוד, ב-1969. נשים נאלצו להאבק על כל צעד ושעל כדי לקבל הכרה בזכות עצמן, וכדי לזכות באפשרויות שהיו פתוחות בפני הגברים, ולבנות קירי, שהגשימו בחייהן את האידיאלים שלהן יש חלק משמעותי במאבק זה.

ראויים חייהן של מארי, אירן ואוו קירי להיות מסופרים, והספר מומלץ למרות חולשותיו.

Marie Curie et ses Filles – Claudine Monteil

שוקן

2023 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון