המחזה "מדיאה" מגולל את סיפורם של בני הזוג יאסון ומדיאה, שאל קורותיהם התוודענו במחזה "ארגונאוטיקה". יאסון, שיצא במצוות המלך פליאס להביא את גיזת הזהב, נעזר במדיאה כדי להוציאה מידיו של אביה אייאטס. מדיאה יעצה ליאסון כיצד לעמוד במשימה הבלתי אפשרית שהציב בפניו אייאטס, ואחר-כך גנבה את הגיזה בעבורו, ואף רצחה את אחיה כדי למנוע את תפיסתם בידי אייאטס. כשהתגלה שפליאס רצח את הוריו של יאסון, מדיאה שהיא שנקמה את נקמתו כשגרמה לבנותיו של פליאס להרוג אותו. בשל מותו של פליאס נאלצו בני הזוג להמלט לקורינתוס. המחזה שלפנינו נפתח לאחר שיאסון נשא לאשה את בתו של מלך קורינתוס, ומדיאה הנבגדת מבקשת לנקום.
נקמתה של מדיאה אכזרית ובלתי נסלחת: לאחר שהיא מרעילה את המלך ואת בתו, היא רוצחת את הילדים שילדה ליאסון. למרות שאין צידוק ואין כפרה למעשה, אֶוּריפּידֶס מצליח להמחיש היטב את כאבה, ואף שם בפיה מונולוג המביע את התלבטויותיה כשהיא נקרעת בין עלבונה לבין אהבתה לילדיה:
אַי, בנות, מה לעשות?
הלב שלי נגמר כשאני רואה
את העינים הנוצצות שלהם.
לא, אני לא יכולה. שלום לתכנית שתכננתי!
[…]
אבל מה קורה לי?
אני רוצה לפטור את האויבים שלי בלי עונש
ולתת להם ככה לדרוך עלי?
לא,
אני חייבת להעז ולעשות את זה!
יאסון מצדו שופך שמן על המדורה, כשהוא מזלזל בעזרה שהושיטה לו כשנזקק לה:
מדיאה, את אשה נבונה,
אז אין טעם לרדת לפרטים איך אֶרוֹס,
השליח של אפרודיטה,
ירה בך את החצים שלו, שמבעירים תשוקה,
וככה אילץ אותך להציל אותי, נכון?
לא נחפור בזה יותר מדי, מה?
ללא היכרות עם ההיסטוריה של בני הזוג הנלבב הזה, היו המונולוגים העצובים של מדיאה מטים את הלב כלפיה, אבל כשהמשפט "אין לי אח" בא מפיה של מי שרצחה את אחיה, ואת "אני לבדי, בלי מדינה" משמיעה מי שבחרה מרצונה לעזוב את ארצה, הצביעות זועקת. וכשיאסון מוותר על ילדיו, ומשלים עם גזירת המלך לשלוח אותם לגלות עם אמם, אי אפשר שלא לתהות על רגשי האבהות הלקויים שלו כשהוא מפקיד את ילדיו בידיה של רוצחת.
הדיאלוג בין השניים לאחר הרצח ממחיש היטב עד כמה היו הילדים כלי משחק בתוך מערכת היחסים המעוותת של הוריהם. "אחח, ילדים, איזו אמא רעה היתה לכם!", אומר יאסון. "אחח, ילדים, איך הלכתם בגלל האבא החולה שלכם!", עונה מדיאה.
המקהלה המלווה את הסיפור מגלמת אדישות ואוזלת יד. מדיאה משתפת את בנות המקהלה בתוכניתה, ואלה מנסות להניא אותה ממנה, אך אינן עושות דבר למנעה, ומסתפקות בצקצוקי לשון. גם כשנשמעות זעקות הילדים לעזרה, המקהלה מציעה שפע מלים ואפס מעשים:
אתן שומעות את הצעקות של הילדים?
איזה לב רשע!
אשה רעה!
[…]
שנכנס לבית?
אנחנו חייבות להציל את הילדים.
הסיפור שמגולל המחזה מצמרר, ולנוכח מקרים דומים במקומותינו, לא ניתן לפטור אותו כמיתוס ארכאי. ואולי מכאן סוד כוחו המתמשך של המחזה, שנכתב לפני 2,449 שנים. למרות שמופיעים בו מלכים ואלים, ולמרות שהוא מתרחש בעולם שאורחות חייו שונים משלנו, ערכי היסוד והאנושיות על חולשותיה נותרו כשהיו, ועל כן המחזה נותר אקטואלי ומטריד כפי שהיה בעת כתיבתו.
שמעון בוזגלו, שצירף מבוא מעניין, העניק למחזה תרגום קולח ועדכני, שבשלו קלות הקריאה הפתיעה אותי. ציפיתי לפיוטיות בדומה לזו שב"ארגונאוטיקה", ובמקומה מצאתי שפה ישירה ובלתי מצועצעת, שאינה מסיחה את הדעת מן התוכן. המחזה ממוקד מאוד, מעורר ומסעיר, וכמובן מומלץ.
Mήδεια – Εὐριπίδης
ידיעות ספרים
2018 (431 לפנה"ס)
תרגום מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו
סקירות ספרים 