תגית: תכלת

בשנת 1914, כשמרג'רי היתה בת עשר, עולמה התהפך. ארבעת אחיה הגדולים, שהיו מגויסים לצבא, נפלו כולם באותו קרב במלחמת העולם הראשונה. אביה, שקרס למשמע הבשורה, נטל את אקדחו, יצא מן החדר שבו בילה עם בתו, והתאבד. דקות קודם לכן, בטרם הגיע המבשר, הציג בפניה ספר ובו איורים של יצורים מופלאים, וכשאמר כי "היצורים האלה חיים אולי, אבל עוד לא גילו אותם. יש אנשים שמאמינים שהם קיימים, אבל עד היום לא תפסו אותם אז אין לזה הוכחה", פתח בפניה עולם של תגליות אפשריות. אחד מאותם יצורים היה חיפושית מוזהבת שנמצאת אולי בקלדוניה החדשה. הילדה, שאיש לא טרח להסביר לה מה ארע לאחיה ולאביה, נותרה עם חלום להיות זו שתמצא את החיפושית המופלאה.

בשנת 1950, כשמרג'רי כבר בת ארבעים ושבע, היא אשה בודדה. אמה, שנאטמה בעקבות האסון, כבר הלכה לעולמה, וכמוה שתי הדודות ומנהלת משק ביתן שאצלן גדלה. מרג'רי, שהקדישה עשור מחייה לחקר חיפושיות, ופרשה מסיבות שתתגלינה בהמשך, היא כעת אשה מגודלת, גבוהה וכבדה, נטולת חן, ומשמשת כמורה בבית ספר. בשל המחסור שבעקבות מלחמת העולם השניה היא לבושה בגדים דהויים, נועלת נעליים מתפוררות. כשהיא רואה את עצמה בציור לגלגני שציירו תלמידיה, משהו פוקע בה. היא מסתלקת מבית הספר, גונבת בדרכה החוצה את הנעליים החדשות של סגנית המנהלת שהתעמרה בה, ומחליטה להגשים סוף סוף את חלומה. היא מפרסמת מודעה בחיפוש אחרי עוזר או עוזרת שיתלוו למסעה אל קלדוניה החדשה, מקבלת ארבע תשובות, ובפיתול של הגורל מוצאת עצמה יוצאת לדרך דווקא בחברת זו שאותה פסלה על הסף, איניד הצעירה המוחצנת, הפטפטנית ללא תקנה, האנרגטית והמצטיירת כקלת דעת. נדמה שלא יכלה לבחור מישהי יותר שונה ממנה.

לא אכנס, כמובן, לכל פרטי העלילה. אציין רק שהיא אולי נדמית קלילה, והיא שטותניקית לעתים ואף מצחיקה עד דמעות, אבל היא קודם כל סיפורו של מסען של שתי נשים אל עצמן. לכל אחת מהן יעוד משלה, ובדרכן להגשים את היעוד הן מגלות גם כוחות פנימיים וגם את כוחן של אחווה נשית ושל חברוּת אמת. היציאה מן הקבעון שאליו נקלעו חייהן, בעיקר זה ש"הקפיא" את חייה של מרג'רי, מלמדת אותן אמיתות חדשות על עצמן ואשה על רעותה. מרג'רי, שרואה את עצמה כעת דרך עיניה של איניד, לומדת לקבל את דמותה שלה, לחיות בנוחות רבה יותר בתוך עורה.

רייצ'ל ג'ויס, הזכורה לטוב מספרה "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי", מיטיבה לתאר את מרג'רי ואת איניד, את המתרחש בנפשה של כל אחת מהן ואת הדינמיקה ביניהן. היא מעניקה תשומת לב גם לדמויות שסביבן, ובראש וראשונה לגבר שנלווה אליהן כצל בלי ידיעתן, אדם שחזר פגוע נפש מן השבי היפני, ומאיים על השליחות שנטלו על עצמן. תיאוריה את חבורת נשות הדיפלומטים הבריטית בקלדוניה החדשה, שהיא טריטוריה צרפתית, משעשעים על סף סטראוטיפ קריקטוריסטי, וכך גם אי ההבנות הנובעות מפערים בשפה בין התושבים במקום. לטבע ניתן מקום נכבד בעלילה, כששתי הנשים עושות דרכן בסבך הג'ונגלים בחיפוש אחר החיפושית המוזהבת.  

בחן, בחיוך ובעלילה קצבית ומעט פרועה, רייצ'ל ג'ויס מציעה התנערות מן השגרה המדכדכת, בחירה בשינוי, ואומץ לדבוק בחלום. שתי הנשים נכנסות אל הלב, והספר המרגש והמשעשע גם יחד מומלץ מאוד.

Miss Benson’s Beetle – Rachel Joyce

תכלת

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

כותרת משנה: סיפורה של טירת השבויים בלב גרמניה הנאצית

טירת קולדיץ שבמזרחה של גרמניה שימשה בשנות מלחמת העולם השניה ככלא לקציני בנות הברית. הטירה, שנבנתה במאה ה-11, ועברה ידים ויעדים לאורך השנים, הוסבה בשנות ה-30 למחנה ריכוז ולשדה ניסויים לתכנית המתת החסד. חומותיה העבות והגבעה שעליה שכנה עשו אותה בית-כלא טבעי, ובשנת 1939 נשלחו אליה הקצינים הראשונים שנשבו בפולין. בהמשך צורפו אליהם קצינים מבריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד , צ'כוסלובקיה וארצות-הברית. כעבור למעלה משנתים הבינו הגרמנים כי התרכובת של תחרות בינלאומית מצד אחד ושיתוף פעולה מצד שני הפכה את השליטה במקום לקשה עוד יותר, והם פינו את בני כל הלאומים למעט הבריטים שנותרו במקום עד שחרורם ב-16 באפריל 1945 על ידי יחידה אמריקאית.

הכלא הפך ידוע ופופולרי בשל ספרים שנכתבו אודותיו על ידי השבויים, בעיקר ספריו של פט ריד, שנמלט מהטירה בשלהי 1942. הסגנון המעט קומי של ספריו נקבע בזכרון הקולקטיבי כמאפיין את החיים בכלא. בן מקנטייר, מי שכתב כמה וכמה ספרים מוצלחים מאוד על פרשיות ביון סביב מלחמת העולם השניה, מתאר את הכרונולוגיה של המחנה בהתבסס על אינספור מקורות ומחקרים, מתמקד בכמה דמויות מרכזיות, מנתח הלכי רוח ותהליכים, מנפץ כמה מיתוסים, ומציג סיפור מרתק שלמרות סופו הידוע נקרא בנשימה עצורה.

בשנים הראשונות התנהלה בטירה מלחמת עצבים בין השובים לשבויים. תיאורים רבים בספר מזכירים התנהלות של בית-ספר, שבו המורים מנסים להשליט סדר, והתלמידים מתגרים בהם בתעלולים שונים ומנסים לחמוק מן המסגרת. קצין הבטחון ריינהולד אגרס, מי שהיה במגע ישיר ויומיומי עם האסירים, אכן היה בעברו מנהל בית-ספר, פדגוג בנשמה, שניהל את הכלא באותו אופן בו ניהל את המוסד שבראשו עמד לפני המלחמה. הוא היה קפדן, ערמומי, אבל גם איש כבוד, ומרבית האסירים זכרו אותו כהוגן. האסירים מצדם, רובם ככולם גברים צעירים בשנות העשרים לחייהם, היו משועממים מחוסר מעש (על פי אמנת ז'נבה שנשמרה בקפידה אסור היה להעסיק קצינים בעבודות כלשהן), ומתוסכלים מן החומות שסביבם. הם מצאו פורקן, בין השאר, בתעלולים שנועדו לעצבן את הגרמנים, ועסקו ללא הרף בתכניות בריחה. לכל קבוצה לאומית היה מפקד בריחה, שללא אישורו לא היתה בריחה מתבצעת, ולאחר כמה מקרים בהם התנגשו התכניות של הקבוצות הוקם גם גוף מתאם. היצירתיות של מתכנני ההימלטויות היתה מעוררת השתאות, ואם כי ההצלחות לא היו רבות – ההערכה הטובה ביותר היא ששלושים וחמישה גברים הצליחו לברוח – כל הימלטות העלתה את המורל של השבויים, ובמקביל, כמובן, הגבירה את מאמציהם של הגרמנים לחסום את הנסיונות הבאים.

אם מדי פעם, בתיאורי השנים הראשונות, משתרבבת לדברים נימה משועשעת, מקנטייר שב ומזכיר לנו עד כמה מדובר בסיר לחץ בלתי נסבל, באי-ודאות מייסרת, בחיים תחת איום מוות קבוע. האסירים הגיבו לטראומה הנפשית והפיזית של השבי בדרכים שונות מאוד: בכעס, בהתנגדות ובאומץ, וגם בדכדוך, באשמה ובהשלמה. חלקם מצאו דרכים לשעשע ולחנך את עצמם. אחרים שמרו על קור רוח והמשיכו הלאה, ומצאו סוג של שלווה בשבי האויב. חלקם הפכו חסרי מנוחה, ואחרים איבדו את שפיותם.

אחרי המלחמה תיארו כמה אסירים את הכלא בקולדיץ כחברה נטולת מעמדות, כחברה שההבדלים הבין-אישיים היטשטשו בה מכורח הנסיבות. בפועל הקהילה הכלואה שיקפה את אשר התרחש מחוץ לכתליה. דוגמא קיצונית לכך היא הדרישה של כמה מן הקצינים הצרפתים, שאוכלוסייתם נחלקה בין אנשי דה-גול לתומכי וישי, לבודד את היהודים שביניהם. הגרמנים נענו, והקצינים הצרפתים-יהודים הועברו לעלית גג, שזכתה מיידית לכינוי "הגטו". דוגמא נוספת, שאף לה היו פנים מכוערות, היא ההפרדה בין קצינים לחיילים פשוטים. הקצינים הבריטים הבכירים זכו לפני נפילתם בשבי ליהנות מליווי של משרת אישי, וזכות זו היתה נחלתם גם בכלא. הקצינים הבכירים פחות נהנו אף הם משירות צמוד. ההפרדה בין המעמדות נשמרה כל השנים, ובכל קלחת ההכנות לבריחה, שלא הפסיקה לרחוש לרגע, החיילים הפשוטים כלל לא הובאו בחשבון. התסיסה שהתרחשה בקרבם היתה בבואה נאמנה של רגשות המעמדות הנמוכים בבריטניה, אך הם לא העלו בדעתם שלא לציית. אחד החיילים, אלכס רוס, שהיה משרתו האישי של דאגלס באדר, גיבור בעל אישיות בלתי נסבלת, היה אמור להשתחרר, אך נותר בכלא שנתיים נוספות משום ש"אדונו" לא התיר לו לעזוב. "בימים ההם לא פעלנו בניגוד למה שאמר קצין", הסביר אחרי השחרור. גזענות היתה מובנית בחברה, וסבל ממנה במיוחד בירנדרנאת מזומדאר, קצין הודי בצבא הבריטי, שלא אחת נחשד בריגול. מן הצד הקליל יותר מתאר מקנטייר את המועדונים שהוקמו בין החומות: "מועדונים היו ועודם עניין בריטי ביזארי. כל אימת ששלושה בריטים ומעלה מתקבצים יחדיו, שניים מהם מנסים להקים מועדון שממנו יודרו כל האחרים", הוא מתאר את בני ארצו.

תושייתם של האסירים התבטאה לא רק בנסיונות בריחה יצירתיים, אלא גם בהתארגנות לאיסוף מודיעין. הצרפתים הצליחו להשיג רדיו ולהצפין אותו. כשנתפס הרדיו הראשון השיגו שני, והשאירו אותו בידי הבריטים כשנאלצו לעזוב את המקום. מכתבים מקודדים נשלחו אל המשפחה והתקבלו חזרה, כשהם מספקים ידיעות רבות ערך בשני הכיוונים. טייס צ'כי שבוי יצר קשר רומנטי עם אירמה ורניקה, סייעת לרופא שיניים בעיירה הסמוכה, והיא ריגלה עבורו, כך שבידי האסירים היה מידע מלא על העיירה ועל אנשיה.

מידע מלא? לא ממש. בפרברי קולדיץ היה ממוקם מחנה עבודת כפיה של מפעלי הנשק HASAG, שבו הועסקו יהודים הונגרים מורעבים ומוכים עד צאת נשמתם. בלילה שלפני שחרור קולדיץ, כשהעיירה שקטה במתח לקראת הבאות, נשמעו יריות קצובות. את מקורן גילו למחרת: הגרמנים הוציאו להורג את שרידי העבדים במחנה. "נשמע לא אמין שצבא עבדים קטן נעלם מעיניה של עיירה בגודל הזה", כותב מקנטייר, "אבל לאנשים יש מיומנות לראות ולזכור את מה שהם רוצים".

אחרי ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944, מצבם של האסירים בקולדיץ הפך מסוכן יותר. אנשי הוורמאכט, שבידיהם הופקדה עד כה השמירה על הכלא, היו ברובם לא פוליטיים, חלקם אף לא נאצים, והם הקפידו, בפיקוח שוויצרי, על כללי אמנת ז'נבה. לאסירים התאפשר לשמור על קשר עם משפחותיהם, והצלב האדום הורשה להעביר אליהם חבילות מזון. בעקבות ההתנקשות הימלר השתלט על צבא המילואים שהיה אחראי בין השאר על מחנות שבויי מלחמה, והפיקוח על בתי הסוהר נמסר לגוטלוב ברגר מהפיקוד העליון של האס-אס. שיווי המשקל בין האסירים לסוהרים, שנוצר במהלך השנים, הופר. אחת התוצאות היתה הפחתת נסיונות הבריחה. כשפט ריד היה קצין הבריחה, הימלטות היתה סוג של משחק, גם אם משחק רציני; עכשו היה זה במפורש ענין של חיים ומוות, עם סיכוי גדול מאוד למוות. מייקל סינקלייר, האובססיבי מכולם, לא השלים עם הרעיון שיסיים את המלחמה בכלא, והתעקש להמשיך לנסות. הוא היה האסיר היחיד שנורה ונהרג בעת נסיון בריחה. אסירים יהודים, כמו ג'וליוס גרין, רופא שיניים ואיש ביון, החלו לחשוש מאנטישמיות, שעד כה כמעט לא הורגשה בכלא.

מלבד הדמויות הססגוניות בכלא, מקנטייר מספר גם על דמויות משמעותיות בשולי הסיפור, ביניהן ג'יין ווקר, סוכנת בריטית שהתחזתה לפולניה, וסיפקה סיוע ומחסה לשבויי מלחמה; רודולף דנצלר השוויצרי, שהשגיח על האסירים עד הרגע האחרון, ובין שאר פעילויותיו הציל את קבוצת האסירים האח"מים שהיטלר ציווה להוציא להורג; וכריסטופר האטון (קלאטי) שהמציא אינספור עזרי ביון יצירתיים עבור ה-MI9. הוא מתאר גם את קורותיו של אגרס, שלמרות יחסו ההוגן לאסירים זכה בגורל מר כשנפל לידי הרוסים ונחשד על ידם שעבד עם הגסטפו והפעיל מרגלים. כשהכחיש נשלח לזקסהאוזן, משם ניצל בקושי אחרי שנים.

אפשר לכתוב עוד כהנה וכהנה על הספר העשיר הזה, אך אעצור כאן עם המלצה חמה לקרוא אותו, להתוודע אל הדמויות שמאכלסות אותו, ולהתרשם שוב מהיקף המחקר, מעומק הידע ומכשרון הכתיבה של בן מקנטייר.

Colditz: Prisoners of the Castle – Ben Macintyre

תכלת

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: יונתן דה שליט, ענת רותם

סטנלי הוא במאי קולנוע הולנדי. את סופיה, בתם של חבריו, פגש מספר פעמים מאז היתה תינוקת, אבל רק כשהיתה כבת שבע-עשרה "גילה" אותה. למרות פער הגילים המשמעותי ביניהם, ולמרות שמן הסתם שום דבר לא עתיד להתרחש ביניהם, הוא מבקש לשמור אותה בסביבתו ובחייו. בו-במקום הוא מציע להוריה לאפשר לה להשתתף בסרט בבימויו, ותוך זמן קצר מאלתר תסריט ובו תפקיד ראשי עבורה. ההורים מהססים, אך סטנלי מבטיח לשים עליה עין במרחקים – הסרט עתיד להיות מצולם בסידני שבאוסטרליה – ולדאוג לשלומה. ובכל זאת, כשהספר נפתח, אחרי שהעבודה על הסרט הושלמה והשניים שבו להולנד, מתברר שמשהו השתבש. אביה של סופיה מתקשר אל סטנלי מודאג, שכן בתו לא שבה הביתה, וזה האחרון אינו טורח לעדכן אותו שהצעירה נמצאת בביתו. כיצד התגלגלו הדברים לידי כך נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

כשסטנלי מקבל את שיחת הטלפון הוא בעיצומה של התלבטות. הוא מוזמן למפגש חברים לרגל השנה החדשה, וממש אין לו רצון להשתתף. הוא מנסה להחליט באיזה תירוץ להשתמש, וכיצד לתזמן את ההשתמטות, ומייחל לאפשרות ליישם את "הזכות לאי חשק", כלומר את היכולת להמנע מתירוצים שקריים, ופשוט להכריז שלא מתחשק לו. להיות ישר ובוטה בשיחה אולי קשה לו, אבל אין לו שום בעיה להיות כזה בכתיבה. לכן, מן הדף הראשון ועד האחרון, הספר הוא רצף של ביקורת ותלונות, מונולוג של מיזנתרופ. זה יכול להיות מעייף, אבל למען האמת רוב הזמן ההשתפכויות הזועמות של סטנלי הצחיקו אותי בדיוקן ובלגלגנותן. הוא לועג לצביעות שביחס האירופי אל הפליטים הצובאים על גבולות היבשת – מאות או אלפי אנשים שנִשלים מסירות רעועות בים זה כלום, אבל פליט אחד (ילד!) שנשטף מת אל החוף הוא הסיפור השלם מגולם במקרה אחד; מלגלג על קהל וינאי שמוחא כפיים למשמע מארש ראדצקי – אף אחד מהגברים והנשים שמוחאים עכשו כפיים לא היה מחביא יהודי בעליית הגג שלו, לא בעבר ולא בעתיד; מתעב את התיירות ההמונית – אתה כבר לא לבד באף מקום; שונא את הצנזורה שמפעילים בעלי הממון על תסריטים בשם הפוליטיקלי קורקט; ובעיקר מתעלל בעולם הקולנועי ההולנדי (האם זהו רומן מפתח?) – תשעים אחוז מהבמאים ההולנדים מייצרים כשלון אחרי כשלון. להם עצמם אולי יש מידה של כשרון, אבל למרות הכוונות הטובות שלהם, הם נידונים מראש לכשלון כי יש להם עסק עם שחקנים הולנדים, החלק הכי מפונק ומרוכז בעצמו בחברה ההולנדית, עם הקול התיאטרלי והגבינים המכווצים. אגב, אם מישהו תהה על הנטיה לכתוב ספרים עבי כרס, לסטנלי יש תשובה: מאז הופעת מעבד התמלילים, שייתר את הצורך להדפיס את כל הספר מחדש עם כל שינוי גרסה, נעשו הספרים עבים יותר ויותר.

קל לבטל את סטנלי על נרגנותו, על הערכת עצמו בהשוואה לאחרים, ועל אי שביעות הרצון הפתולוגית שלו. אבל כפי שאומרים על פרנואיד שהעובדה שהוא תמיד מרגיש רדוף אין פירושה שאין מי שרודף אותו, כך גם כאן: העובדה שנקודת המוצא של המיזנתרופ היא שלילה מוחלטת אין פירושה בהכרח טעות מוחלטת. למצער הוא מציע נקודת מבט שונה שמאתגרת את המקובל, וגורם למאזין או לקורא להרהר בתפיסתו שלו את התופעות עליהן הוא מצביע. לעתים הוא קיצוני שלא לצורך – הוא מוטרד, לדוגמא, מקיומן של מסעדות ידידותיות לילדים, ומוביל את העניין הפשוט הזה למקומות קיצוניים – אבל לעתים הוא מצביע על תופעות מהותיות יותר, את חלקן הזכרתי למעלה, שבהחלט מחייבות דיון ומחשבה.

סופיה, אגב, למרות ששמה מופיע בכותרת, די נעדרת מרובה של העלילה. עובדה זו משתלבת יפה בתיאור תהליך העבודה על הסרט, תהליך מעניין לכשעצמו.

הנסיון שלי עם ספריו של הרמן קוך לא היה חד-משמעי. את "ארוחת הערב" הערכתי חלקית, "המעידה" היה בעיני מעידה, את "מר מ' היקר" חיבבתי. מכיוון שהאחרון, כמו "סרט עם סופיה", ספוג ביקורתיות ושליליות, ושניהם נאים בעיני, זהו ככל הנראה הצד החזק מבחינתי בכתיבתו של קוך. שני הספרים משלבים אמירות מעוררות מחשבה עם ציניות מושחזת ומשעשעת, גם כשהסופר אולי לא התכוון לשעשע, ונהניתי לקרוא אותם.

מומלץ.

Een Film met Sophia – Herman Koch

תכלת

2022 (2021)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

כותרת משנה: תולדות הכירורגיה ב-28 ניתוחים יוצאי דופן

ארנולד ואן דה לאר, מנתח הולנדי, מספר על עשרים ושמונה ניתוחים שארעו במהלך ההיסטוריה האנושית. כל אחד מן הניתוחים הללו משמש מבוא לדיון נרחב בהיבטים של מאפייניו ובשינויים שחלו בגישה הכירורגית במהלך השנים. בבסיסו, זהו, כמובן, ספר עיון, אבל הוא נקרא כשרשרת של סיפורים מעניינים, והתובנות העולות ממנו עשויות להיות רלוונטיות לכל קורא, בין אם במישור הפילוסופי ובין אם במישור המעשי.

הנה כמה דוגמאות למקרים המתוארים בספר ולדיונים העולים מהם:

הארי הודיני, שהיה ידוע בעיקר כאמן היחלצות, נפטר בהיותו בן חמישים ושתיים כתוצאה מדלקת תוספתן שלא טופלה בזמן. השיח הציבורי באותה תקופה נטה להאשים במותו סטודנט שחבט בבטנו מספר ימים קודם לכן (הודיני הניח לאנשים לחבוט בו כדי להוכיח שהוא יכול לספוג כל מכה, אבל במקרה הזה נתפס כנראה לא לגמרי מוכן). ואן דה לאר קובע כי טראומה אינה גורמת לדלקת התוספתן, תוהה אם הודיני לא פנה לעזרה משום שההצגה חייבת להמשך, ונקבעה לו מראש הופעה, ומתאר את האופן בו טופלה הדלקת אז והיום.

ניתוח ברוטלי שעבר לואי ה-14 לטיפול בפיסטולה גבוהה הוא הבסיס להסבר על הגורמים לתופעה ועל הדרכים לטפל בה. ואן דה לאר מרחיב באופן משעשע על אורחות החיים בתקופתו של המלך, ומציין כי שיטתו של היפוקרטס, בת למעלה מאלפיים שנה, היא אחת היעילות ביותר, והיא נהוגה עד היום, בשינוי המתבקש בחומרים שבהם נעשה שימוש.

לוסי – השם שניתן לשלד בן למעלה משלושה מליון שנה, המעיד על הליכה זקופה – היא גיבורת הפרק הדן בנזקי המעבר מן ההליכה על ארבע להליכה על שתיים. בין השאר מצביע הכותב על "פגמים תכנוניים", שהאבולוציה עדיין לא הספיקה לתקן, ביניהם העיקול בן התשעים מעלות של העורקים העוברים ברגליים, עיקול המתחייב מהליכה על ארבע, אבל גורם טרשת והיצרות אצל בני האדם.

ברית המילה שעבר אברהם, כמו גם סיפור הנקמה בבני שכם, הם חלק מדיון במילה בכלל, ובהיצרות העורלה בפרט, תופעה שגם לואי ה-16 סבל ממנה, ובגינה התמהמהו צאצאיו שלו ושל מרי אנטואנט לבוא לעולם.

חסידי הומיאופתיה ודיקור סיני לא יחבבו את הזכרתם כדוגמאות לפלצבו, תרופות דמה, אבל אולי ימצאו נחמה באזכורם בנשימה אחת עם ניתוחים שאין בהם תועלת רפואית של ממש. הקריירה של אלן שפרד, מחלוצי תכנית החלל האמריקאית, נעצרה משום שסבל ממחלת מנייר. לאחר שבוצע בו הליך הטיה אנדולימפטית – ניקוז הלחץ במבוך – נעלמו כל התסמינים של המחלה, והוא שב להמריא ואף נחת על הירח כמפקד אפולו 14. בדיעבד התברר שההליך הוא פלצבו טהור.

עוד בפרקי הספר, נזקי השמנת יתר שלקו בה כמה וכמה אפיפיורים, סבלות הלידה של המלכה ויקטוריה שבאו לקצם עם התפתחות ההרדמה, השבץ המוחי שחיסל את לנין, אולי בשל כדורי עופרת שנשארו נעוצים בצווארו, חיתוך הקנה של קנדי אחרי ההתנקשות בחייו, ועוד מקרים רבים ומרתקים, כולל ניתוח ביופסיה שבוצע בצלופח חשמלי. הוא מתאר את שיטות הטיפול הישנות, כמו הקזת הדם הזכורה לרע וניתוחים חפוזים כדי למנוע סבל בהעדר הרדמה, מזכיר דמויות מפתח שקידמו את המקצוע, ומרחיב בהסברים רפואיים בלשון השווה לכל נפש.

סוף הדבר מורכב מעשרה קטעים קצרים, הסובבים סביב דמויות עתידניות של רופאים, כפי שהוצגו בספרים ועל המסך. בין הדמויות הלנה ראסל מן הסדרה "חלל: 1999", שלגביה כותב ואן דה לאר כי אין בכירורגיה דבר שעושה אותה מתאימה יותר לגברים, ובכל זאת נשים הן עדיין מיעוט במקצוע; והרופאים של אי.טי, שלא טרחו להקשיב למטופל שלהם ולחבריו, ורק הרעו את מצבו. הפרקטיקה היום לוקחת בחשבון את רצונותיהם של המנותחים לצד הידע המקצועי וההמלצות של המנתחים.

"על הסכין" הוא ספר מהנה מאוד לקריאה, מעשיר ומרחיב דעת, ומומלץ בהחלט.

Under the Knife – Arnold Van De Laar

תכלת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

בכפר גימלאים בריטי מקימות שני נשים מועדון רצח. האחת, פני, היא מפקחת משטרה לשעבר, שהביאה איתה לכפר תיקים של מקרי רצח בלתי פתורים. לשניה, אליזבת, יש עבר של שירות בביון. פעם בשבוע, ביום חמישי שבו שריינו לעצמן את אולם הפעילות החברתית, הן עוברות על החקירות, שורה אחר שורה, מחדדות את המוח, מבקשות צדק, ונהנות הנאה מרובה. כדי להבטיח שלא יופרעו הגדירו את עיסוקן כ"אופרה יפנית – דיון", נושא משמים שלא ימשוך סקרנים. שני גברים צורפו למועדון הקטן: רון, מנהיג פועלים לשעבר, עדיין תוקפני וחדור תחושת שליחות, ואיברהים, פסיכיאטר שכמה מטופלים עדיין עולים אליו לרגל. כשפני מועברת לאגף הסיעודי ומפסיקה לתקשר, מצרפת אליזבת למועדון את ג'ויס, אחות לשעבר, שכמה מפרקי הספר מסופרים מפיה.

ריצ'רד אוסמן יצר ארבע דמויות מלאות חיים. הארבעה שונים זה מזה, משלימים זה את זה, ואי אפשר שלא לחבב את כולם. אליזבת נחושה, שקולה וממוקדת, מושכת בחוטים ומובילה את החבורה. אפשר ללמוד על אופיה מן הדרך בה היא מתמודדת עם איומי הזיקנה. היא לא האשה שתשאיר את האבחנות על חולשת זכרון בידי אחרים. פעם בשבועיים היא כותבת לעצמה שאלה, שאותה תצטרך לפתור בעוד שבועיים כדי להעמיד את זכרונה במבחן. זוהי מערכת האתרעה המוקדמת שלה. זהו צוות המדענים שלה, שמזרים אליה גרפים סיסמולוגיים. אם תהיה רעידת אדמה, אליזבת תהיה הראשונה לדעת. ג'ויס, לעומתה, היא אשה פשוטה יותר, מניחה לעצמה להסחף ברצון אחרי האחרים. "אני לא מאיימת על אף אחד כאן, אף אחד לא רואה בי יריבה, אני רק ג'ויס, ג'ויס העדינה והפטפטנית שידה בכל", היא מעידה על עצמה, ולמרות הרוע שבו ייתקלו הארבעה, יחד עם שאר תושבי הכפר, היא מאמינה כי "זה מה שאנחנו, כבני אדם. רוב הזמן אנחנו טובי לב". איברהים הוא טיפוס מתודי מאוד, שאינו מותיר פתח לאינסטינקטים. הוא מנתח כל מצב, משרטט טבלאות ותרשימי זרימה, ומאמין גדול בהגיון מוצק. רון הוא הטיפוס ההופכי לאיברהים, תכליתי וחותך פינות. "חוסר סבלנות זה כל מה שיש לי, זה כוח העל שלי", הוא מעיד.

הכפר נסער כשמנהל המקום מתכנן להרחיב אותו למרות התנגדויות של התושבים, וגרוע מזה, הוא מתכנן לעקור ממקומו את בית הקברות המקומי. כשקבלן שעבד עם המנהל נרצח, המועדון נחלץ לחקירה, וזו מתנהלת במשולב עם חקירת המשטרה. גופות נערמות, סודות נחשפים, והעלילה עמוסת הרמזים והטוויסטים צוברת תאוצה, מותחת ומהנה. אחת הביקורות המצוטטות על הכריכה קובעת כי "לא תוכלו להפסיק לקרוא", והספר אכן כתוב באופן שבו כל פרק מעורר סקרנות לגבי הבאים אחריו, מציע רמז כפתיון, ומעורר את החושים הבלשיים של הקורא.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא אופיים של החוקרים החובבים. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם חולשות הגיל, אבל כולם יחד לא מהססים לשחק, לפי הצורך, את כל קלישאות הזיקנה. וכך אליזבת הקשוחה יכולה באופן משכנע לגמרי להעמיד פני זקנה בוכיה חסרת אונים, ורון, שמחשבתו בהירה, מסוגל להתחזות לזקן מבולבל, וכולם במשולב מציגים סצנה טרחנית ולהגנית – אחד הפרקים המצחיקים במיוחד בספר – מציעים משקה חם ותמונות נכדים, כדי לדחוק את החוקר המשטרתי לפינה. "עם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות", מסבירה אליזבת לשוטר למה לא כדאי לו לחקור כיצד היא משיגה מידע. כן, הם מאותגרים טכנולוגית למחצה, וכן, מוגבלים פיזית למחצה, ופה ושם מלים נשכחות מהם. וכן, כולם חוו אובדן וצפו בקרובים נכנעים לבלתי נמנע. אבל עם הגיל מגיעה גם חירות, ואפשר פחות לעשות חשבון, והם מנצלים במה שג'ויס מכנה "החוצפה הנועזת שלנו" את כל היתרונות.

לצד ארבעת החברים מציג הספר דמויות מוצלחות רבות אחרות, ביניהן השוטרים כריס ודונה; ברנרד, תושב הכפר המבלה שעות על ספסל בבית הקברות; בוגדן, אחד הבריונים של המנהל; ג'ון, בעלה של פני, היושב כל שעות היום ליד מיטתה; ג'ייסון, בנו המתאגרף של רון, ואחרים, שיחסי הגומלין המורכבים ביניהם מסבכים את העלילה ומעשירים אותה.

"מועדון הרצח של יום חמישי" הוא ספר אנושי מאוד ומצחיק מאוד, והתרגום של הדסה הנדלר שוטף ונעים. כבר נכתבו לפניו ספרים על תושבי בתי אבות הפוצחים בחקירה – "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", כדוגמא – אבל הספר שלפנינו מיוחד בדרכו. הנאה מובטחת.

The Thursday Murder Club – Richard Osman

תכלת

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

כותרת משנה: פרשת הריגול שהובילה לסיומה של המלחמה הקרה

אולג גורדייבסקי נולד אל תוך משפחת הקג"ב. אביו היה עובד מסור של הארגון, נאמן ללא עוררין ומעורב בכמה מעשים נפשעים שעליהם לא דיבר. אחיו הבכור היה אף הוא איש הארגון, והיה שותף לחטיפת מתנגדי ברית-המועצות ולדיכוי האביב של פראג. אולג, שהיה תלמיד מצטיין, התקבל למכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים של מוסקבה, משם הובילה הדרך אל הקג"ב. ככל הנראה לא היה לבו שלם עם המשטר הסובייטי, וכשנשלח להכשרה בברלין בעת הקמת החומה, גברה בו התרעומת כלפי הדיכוי. הצבתו בשגרירות בקופנהגן חשפה אותו אל החרות המערבית, החופש לבחור מוזיקה וספרים כרצונו, לשוטט ללא מגבלות, ליהנות ממוצרי צריכה. דיכוי האביב בפראג גרם לו ככל הנראה לאבד את שארית האמונה בקומוניזם. עד שנת 1985, אז נחשף בידי הקג"ב, הופעל כמרגל על יד ה-MI6. במהלך תקופה זו, למעט תקופת הקפאה קצרה בעקבות גירושיו, שנתפסו ככתם על ידי ברית המועצות, התקדם בסולם הדרגות בארגון, שירת בתפקיד בכיר בתחנת הקג"ב בלונדון, ונעצר ממש לפני שמונה לעמוד בראשה.

כפי שמצוין בכותרת המשנה של הספר, בן מקנטייר מייחס לגורדייבסקי תפקיד מפתח שתרם משמעותית לסיומה של המלחמה הקרה: פנתיאון המרגלים ששינו את פני העולם קטן ונבחר, ואולג גורדייבסקי נמצא בו: הוא חשף את דרכי פעולתו הפנימיות של הקג"ב בצומת מכריע של ההיסטוריה, וגילה לא רק מה המודיעין הסובייטי עושה, אלא גם מה הקרמלין חושב ומתכנן, ובכך שינה את חשיבתו של המערב על ברית המועצות. כמי שהיה מצוי במסדרונות הארגון, הוא הוכיח כי למרות ההשערה שבשנות השמונים הקג"ב היה רב עוצמה כתמיד, למעשה לא היה כזה. הוא גילה למפעיליו כי הקרמלין מאמין באמונה שלמה שהמערב עומד ללחוץ על הכפתור הגרעיני, ובעקבות ניתוחיו הבינו רייגן ותאצ'ר שחששותיהם של הסובייטים עלולים להיות בגדר סכנה גדולה יותר מתוקפנותם. המידע שמסר הפחית את המתח שנוצר בעת תרגיל כוחות נא"טו, אייבל ארצ'ר, שעלול היה להסלים לכלל מלחמה. גורדייבסקי הנחה את שני המנהיגים לפני פגישותיהם עם גורבצ'וב, ולדברי מקנטייר הפרשנות המדויקת שנתן גורדייבסקי לפסיכולוגיה של הקרמלין ב-1985 לא הביאה לידי קריסתה של ברית המועצות, אבל יש לשער שסייעה לה.

למה הופך אדם למרגל בכלל ונגד מולדתו בפרט? תאוות בצע היא מניע עוצמתי, הרפתקנות ומשיכה לסכנה משחקות אף הן תפקיד מרכזי. בשונה מאדי צ'פמן, סוכן זיגזג, וממרבית מרגלי בגידה כפולה, המניע העיקרי של גורדייבסקי היה אידאולוגי. תפיסת העולם המערבית החופשית והדמוקרטית היתה בעיניו הדרך הנכונה להתנהל בה, בניגוד לדיכוי הקומוניסטי הדורסני, והוא רתם את כישוריו כדי למוטט את שיטת המשטר בברית המועצות. מקנטייר מציב זה מול זה, על דרך הניגוד, את גורדייבסקי ואת אולדריץ' איימס, הסוכן הכפול האמריקאי, שפעל מתוך מניעים כספיים, והיה בין הגורמים לחשיפתו של הראשון. את גורדייבסקי ניתן להשוות מבחינה זאת לקים פילבי, שאמנם החזיק באמונות הפוכות אבל פעל מכוחן. לצד המניע האידאולוגי פעלו מן הסתם גורמים מעולמם הפנימי של השניים; אצל גורדייבסקי היו אלה מן הסתם אישיותו של אביו ומעשיו במסגרת עבודתו, לצד התנגדותה המושתקת של אמו.

בן מקנטייר מסתמך על תחקיר מקיף, כולל ראיונות עם אולג גורדייבסקי, שהצטברו לכמאה שעות שיחה. הוא שופך אור על העולם האפלולי והמתעתע של הביון, שבכיר ה-CIA ג'יימס אנגלטון כינה "ג'ונגל של מראות". הוא מרחיב בנושאים כמו יחסי סוכן-מפעיל, אופיים של אנשי ביון ושל מרגלים, ההתנהלות השונה של ארגוני הביון במערב ובמזרח, החיים הכפולים של המרגלים אפילו בתוך משפחתם, הפרטים הקטנים היכולים לקבוע את הצלחתו או את כשלונו של מבצע, משחקי המוחות והמאמץ להכנס לראשו של היריב, הפרנויה והחשדנות ועוד. הפרקים המתארים את מבצע המילוט של גורדייבסקי מברית המועצות הם מלאכת מחשבת של סיפור מתח.

אולג גורדייבסקי חי כיום באגליה, מוגן על ידי MI6. לאחר בריחתו מברית המועצות נגזר עליו בהיעדרו גזר דין מוות, שמעולם לא בוטל.

"המרגל והבוגד", כמו ספריו האחרים של בן מקנטייר, הוא ספר מרתק ומעשיר, ומותח למרות סופו הידוע מראש. מומלץ מאוד.

The Spy and the Traitor – Ben Macintyre

תכלת

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

עלילת "חוף מנהטן" מתרחשת בניו-יורק בשנות מלחמת העולם השניה. נשים, שעל פי המקובל עד אז, התרכזו בעבודות הבית, ממלאות את מקומם של הגברים במפעלים, שרובם מרכזים את מאמציהם ביצור לצורכי המלחמה. אנה קריגן, שעובדת באחד המפעלים בעבודה חד גונית, רואה יום אחד אמודאי יורד למים, כלוא בתוך ציוד מסורבל וכבד, ומשתוקקת לצאת מן המשרד אל הים. בעיקשות ובהתמדה תגשים את חלומה, ותעסוק, אשה יחידה בין הגברים, בעבודות תיקון אוניות מתחת לפני הים.

אנה היא בת לאם, שפרשה מריקוד עם נישואיה, ולאב, שמאז ילדותה השתמש בה ככיסוי לפגישות עסקים מפוקפקות, עד שיום אחד נעלם מחיי משפחתו. אנה נותרה מאחור עם אמה ועם אחותה הנכה, שאינה מדברת ואינה מסוגלת לטפל בעצמה. האב הנעלם קשר עצמו מיוזמתו בעסקי המאפיה, ושירת את אחד הגנגסטרים הבולטים בשטח. הגנגסטר הזה ישוב ויופיע בחייה של אנה בבגרותה. הסיפור נע בין ילדותה של אנה לחייה בהווה, בין חיי השגרה שלה לעסקי עולם ההימורים והסחיטות, בין רציפי ניו-יורק למלחמה אי-שם באוקינוס. אחת מחולשותיו הרבות של הספר נעוצה בתנודה הבלתי פוסקת הזו בין תתי סיפורים רבים, שנקשרים זה לזה בקשר רופף ובצירופי מקרים בלתי משכנעים. כמעט כל סיפורי המשנה נותרים בלתי סגורים, ומכיוון שהקשר שלהם לעלילה אינו הכרחי, נשאלת השאלה מדוע מצאו את דרכם אל הספר. אני מניחה שהסופרת ביקשה לשרטט דיוקן של תקופה, ולסמן וי על כל סממן שלה – חוקי היובש, הבזיון שבהריון מחוץ לנישואים, גזענות, מעמדות, ארגונים מקצועיים, מאפיה, נכות, קרבות, מעמד האשה, ובנוסף לאלה ואחרים גם יחסי הורים-ילדים, התנסויות מיניות, חוויות ילדות ועוד ועוד. בעיני היא כשלה בגודש.

חולשה אחרת, לא פחות משמעותית, נובעת מתיאור הדמויות, שהן לעתים קרובות מדי סטראוטיפיות, ואם אינן כאלה הן לוקות באמינות נמוכה ובשטחיות. אחרי למעלה מארבע-מאות עמודים אני לא יכולה לומר שאני מכירה את הדמויות, או לפחות את חלקן, לעומק. אני בספק אם הסופרת מכירה אותן.

סגנונו של הספר, המרבה בקפיצות בין עבר להווה, לעתים ללא הפרדה ברורה בין הזמנים, נדמה שנתפר על פי מדריך לסופרים מתחכמים, והתפירה בולטת ומטרידה.

ג'ניפר איגן מבקשת בדברי התודה לשכנע שהשקיעה בתחקיר, אך לעתים נדמה שעיקר הידע שלה מתמקד בסרטי התקופה, ובכל מקרה מסתבר שאין די בתחקיר כדי ליצור חוויה ספרותית.

בשורה התחתונה: השתעממתי קשות.

Manhattan Beach – Jennifer Egan

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

"המעידה" הוא סיפורו של רוברט, שם בדוי, ראש העיר אמסטרדם. למה אדם שמזהה את עצמו בתפקיד בולט שכזה טורח להסוות את שמו ואת שמות בני משפחתו? זו רק אחת התהיות שעלו בי בעת קריאת הספר.

בעת ארוע רשמי רואה רוברט את אשתו סילביה משוחחת בנעימים עם אחד מחברי המועצה. מסיבה לא ברורה הוא משכנע את עצמו שבין השניים מתנהל רומן, ולאורכו של הספר ישוב ויחפש סימנים להצדיק את חשדותיו, או ינסה להמנע מלחפש אותם, יאמין ביושרה של אשתו, אך יאמין גם בבוגדנותה, וכל הזמן יטולטל בין ודאות לספק.

במקביל לציר הסיפורי הזה יעסיקו אותו תכניות ההתאבדות של הוריו, המתקרבים לגיל מאה, ותכניות ההתאבדות של חברו האסטרופיסיקאי, המבקש לגלות בדרך זו מה נמצא מחוץ ליקום המוכר. כמו כן יתכנן מהלך דרמטי שיאלץ אותו לוותר על כהונתו (למה לא לפרוש סתם כך?).

הנושאים האישיים הללו, שאינם נדבקים זה לזה כלל, הם, כך נראה לי, רק רקע לביקורת שהסופר, באמצעות גיבורו, מטיח בהולנד. הפוליטיקאים ריקניים, בית המלוכה נבוב, התנהלות עירית אמסטרדם מגוחכת. הנהיה הכפייתית אחר תורות כמו טבעונות, שימוש באנרגית רוח, התחממות גלובלית, מיחזור, אינה הגיונית, ובהכרח תוביל לפשיזם. הדעות הקדומות הן נחלתם של כל ההולנדים, ולכן רוברט מסתיר בדקדקנות את מוצאה הזר של אשתו, שהיא, ככל הנראה, צפון אפריקאית (אם כי לקראת סוף הספר הוא משחרר רמז שמפריך זאת). ההתנהגות של ההולנדים מחוץ לארצם מביישת, וההתנהלות שלהם בתוך ארצם עלובה. דמוקרטיה היא מתכון לנצחון הרדידות, יחי שלטון היחיד הכריזמטי. ובכלל, נדמה שכל הרעות החולות מתנקזות אל התכנית להציב טורבינות רוח בסמוך לעיר.

איך לסכם את הספר? מבחינתי הוא מעידה של הרמן קוך, שהוכיח ב"מר מ' היקר" שהוא מסוגל להרבה יותר. על גב הספר נכתב שהוא היה לרב מכר בהולנד: אולי ההצלפה המקומית שלו מדברת אל הקורא ההולנדי, אבל לדעתי הוא אינו עובר את מחסום הלוקליות, וגיבוב הנושאים, לצד ההתעסקות האובססיבית בהסוואה שלא לצורך, מייגע.

De Greppel – Herman Koch

תכלת

2019 (2016)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון מציג בספרו את הנושאים המרכזיים בחקר היקום. בשפה קלה יחסית ושזורת הומור, הוא מפתח בכל אחד מפרקי הספר נושא הקשור לתחום זה. בפרק הפותח הוא מתאר את היווצרות היקום החל מן המפץ הגדול, ועובר משם לדיון בכבידה, בחומר האפל ובאנרגיה האפלה, באור הנראה והבלתי נראה, בסיכוי להתגלות על ידי יצורים תבוניים מעולמות אחרים, ביחסי הגומלין בין פיזיקה תיאורטית לפיזיקה ניסויית, ועוד. הספר מיועד למי שמבקש להציץ אל עולמם של המדענים, ולקבל מושג כלשהו על היקום ועל שאלות המחקר של ימינו. יחד עם זאת נדרש ידע כללי במונחי יסוד בפיזיקה, או נכונות לעצור את הקריאה ולחפש חומר רקע נוסף, כדי להתמודד עם מונחים שלכותב נראים מובנים מאליהם.

טייסון שומר במהלך הספר על רצינות מדעית, אך כליו הם הומור ודוגמאות משובבות לב, המסייעות לקבע את התוכן אצל הקורא הבלתי מקצועי. הנה דוגמא שבחרתי בדפדוף אקראי: כשהוא כותב על דחיסותו של פולסר, הוא מציע, "כדי לדמיין פולסר, דמיינו את מסת השמש דחוסה בתוך כדור בגודל מנהטן. אם זה קשה מדי, אז אולי קל יותר לדמיין מיליארד פילים תקועים בתוך גליל של שפתון". באותו סוג של קלילות הוא מסכם פרק על גילוי גלי הכבידה ב-2016, מאה שנים לאחר שהמודל של איינשטיין ניבא אותם: "כן, איינשטיין היה תותח".

כמו כל מדען ראוי לשמו, טייסון מאמץ עובדות הנתמכות במדידות, מוכן לזנוח תיאוריות שהופרכו, ומודה בענווה במה שאינו יודע. כך, בפרק העוסק בחומר האפל הוא מסביר את המוזרות שלו, מציין שאיננו יודעים מהו, ומוסיף שיכול להיות שאולי דווקא את הכבידה איננו מבינים, ואחרי שנפצח אותה תפתר תעלומת החומר האפל. הכל נתון להוכחה ולהפרכה, הכל תְּלוי מדידה ולא תלוי אמונה.

טייסון מקדיש משאבים רבים להסברת המדע לציבור. בין השאר, הוא נכנס לנעליו הגדולות של קרל סייגן כמנחה "קוסמוס", הנחה תכנית אירוח, והופיע בתכניות טלויזיה בתפקיד עצמו. בעתונות הפופולרית הוא זכה לפרסום כשהיה מעורב בהחלטה להוריד את פלוטו ממעמד כוכב-לכת לכוכב-לכת ננסי. בפרק בסדרה הקומית "המפץ הגדול" הוא מתנצל על מעורבותו בהחלטה, וכאן בספר, כשהוא מזכיר את נפטון ככוכב הלכת החיצוני, הוא מוסיף בהערת-שוליים מבודחת, "לא, זה לא פלוטו. תתגברו".

בפרק החותם את הספר כותב טייסון על נקודת המבט הקוסמית, שהיא אמנם מרככת אגו, אך לא במובן המשפיל ההופך את האדם לחסר משמעות, אלא במובן המרומם המאחד בין האדם ליקום וממריץ אותו ללמוד ולחקור. וראויים הדברים להשמע.

"אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן" הוא ספר נעים לקריאה, מעורר תיאבון לידע נוסף, וראוי למקום על מדף ספרי העיון.

Astrophysics for People in a Hurry – Neil deGrasse Tyson

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי-לב