תגית: תקשורת

מרקוס וריטה מתכננים חופשה. היא רוצה לנסוע, כרגיל, לים. הוא מקבל במפתיע הזמנה מחברו אורסיו להתארח בביתו בכפר. הם מתווכחים, הוא מתיש אותה ומותש בעצמו, ומתקבלת פשרה: שבוע בכפר ואחריו שבוע בים. ריטה, במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, מרקוס, הצעיר ממנה בתשע שנים, ואירינה, בתה בת השתים-עשרה של ריטה מנישואיה הקודמים, נוסעים לכפר באוירה עכורה של טינה. שום דבר טוב לא ייצא מן החופשה הזו.

ביתו של אורסיו סגור ומסוגר, כשהם מגיעים אליו. אחרי שורה של טעויות ושל אי הבנות מסתבר שזהו ביתו של אורסיו אחר, אדם שתקן, מסתורי, מטיל אימה. גשם זלעפות כולא אותם במקום, ואינו מאפשר להם לנסוע אל היעד המקורי. הבית, כשבעליו מאפשר להם להכנס אליו, מתגלה כמוזנח ובלתי הולם לשהיית משפחה. מזג האויר, אורסיו, שכנים רחוקים שמגיחים מבין העצים – כל אלה יוצרים אוירת אימה ופרנויה. רק אירינה, הקול השפוי, מוצאת לה חברה, ואומרת מפורשות את מה שהוריה חוששים לומר בקול מתוך פחד להעיר מפלצות מרבצן.

קראתי את הספר בשעמום כלשהו. אולי זו אשמת אופי הכתיבה של ביסיו, שמצטיירת רוב הזמן – ולא רק בספר הזה – כאילו נעשתה כלאחר יד. דיווחית, יבשה למדי, מתייחסת באותה רמה של רגש לפרטים חיצוניים ולמתרחש בנפשותיהן של הדמויות. אבל אז – בדומה למה שקרה כשסיימתי את "עשרה ימים ברה" – הספר נסגר ומתחיל לחלחל. מה שהצטייר כסיפור הזוי, אולי פרי חלום בלהות של הסופר, סיפור שמטרתו ליצור אוירת אימה ותו לא, מתחיל לקבל בדיעבד עומק ומשמעות. בקריאה חוזרת השטיחוּת לכאורה מתקלפת, והרבדים שתחתיה נגלים.

אז מה היה לנו כאן? דינמיקה זוגית מעניינת שניזונה מעצמה ומתהפוכות הארועים; ילדה על סף התבגרות שמקלפת מנקודת מבט ריאליסטית וישירה את העמדות הפנים של המבוגרים ממנה; עירוניוּת שאינה מצליחה למצוא עוגן יציב בסביבה כפרית; ואולי יותר מכל, וריאציות על קשיי תקשורת בכל הקשת שבין הטינה ההדדית שבפתיחה ועד הקביעה של מרקוס שהמארח שלהם מוגבל שכלית משום שאינו מסוגל להבין אותו.

מומלץ.

Estancia – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2016 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

כותרת משנה: איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר

"העורך העירום" משלב בין שני נושאים. האחד הוא תורת המשחקים ומודלים נוספים של קבלת החלטות, והשני מאחורי הקלעים של עולם התקשורת – עתונים, טלויזיה ואתרי אינטרנט. השילוב יוצר שלם הגדול מסך שני חלקיו.

אם לא קראתם אף ספר בנושא תורת המשחקים, הספר הזה הוא מקום טוב להתחיל בו. אורי רוזן מנגיש את הנושא הן בדרך ההצגה הפשוטה (בלי נוסחאות מתמטיות), והן בשילוב עם סיפורים והדגמות מעולם התקשורת, שהופכים את המידע היבש יחסית לחי ומבעבע. כבר הזדמן לי לפגוש את תורת המשחקים בספרים שונים ("דילמת האסיר" מאת ויליאם פאונדסטון הוא הכבד שבהם), אבל מכיוון שאיני חיה את הנושא על בסיס יומי (אם כי פועלת על פיו בלי לתת שם לאינספור תהליכי קבלת ההחלטות שכל אחד עובר כל הזמן), נהניתי לרענן את הידע. אני לא חושבת שהספר מביא חידושים בתחום, ומן הסתם זו אינה כוונתו, אבל גם כנושא העומד בפני עצמו, וגם כתומך בתיאור התנהלות התקשורת, יש בו ענין.

אורי רוזן הוא איש תקשורת ותיק, ששימש בתפקידים בכירים בעתון מעריב, בחדשות ערוץ 10, ובאתר mako. באמתחתו דוגמאות אינסוף לדרכי קבלת ההחלטות בערוצי החדשות השונים, החל בעתון המסורתי, מן הימים שבהם היו בארץ שני שחקנים מובילים (מעריב וידיעות), דרך שני ערוצי הטלויזיה המסחריים (10 ו-2), וכלה במהפכת השנים האחרונות, כשצרכני החדשות ניזונים לא רק מן הערוצים הרשמיים, אלא נהנים מתעבורה אינסופית של מידע ברשת. התהליכים המתוארים בספר אינם יחודיים לישראל, ומובאות בספר גם דוגמאות מרחבי העולם. ההחלטות שמתקבלות, ובסופו של דבר, כמו שכתוב בכותרת המשנה, קובעות "על מה כולם ידברו מחר", לוקחות בחשבון את הגורמים המעורבים – בעלי הממון, העתונאים וצרכני התקשורת – כל צד והאינטרסים שלו, וכולם מעורבים בתהליכי תורת המשחקים.

הטקסטים המופיעים על כריכות הספרים לא תמיד תואמים למה שנמצא בסופו של דבר בתוך הדפים. במקרה של "העורך העירום" מה שמובטח על הכריכה מתממש בפנים. כמו כל גוף תקשורת מיומן אורי רוזן מציע על הכריכה ובמבוא לספר קדימונים מפתים כמו "מי הדליף לעיתון את הסיפור על פרשת המניות של דן חלוץ", "למה ערוצי הטלויזיה יוצאים להפסקת פרסומות בדיוק באותו הזמן" ועוד. התשובות מעניינות, גם כעומדות בפני עצמן, אבל בעיקר כשהן מוסברות על ידי תהליכים מורכבים של קבלת החלטות.

בשורה התחתונה: ספר מעניין

לטעימה על קצה המזלג ממה שמציע הספר, ראו את אורי רוזן מתראיין אצל ירון לונדון.

כנרת זמורה ביתן

2015

ירון לונדון, או ליתר דיוק הדמות התקשורתית שלו, חביב עלי. אני אוהבת את השפה הנאה שלו, את הסקרנות, את ה"אבל" שהוא מוסיף גם לעמדות נחרצות. יש בו משהו אליטיסטי, שיכול להתפרש כהתנשאות, אבל התחושה שלי היא שיש קבלות מאחורי הפוזה הזו, ולכן היא נסלחת (ובכלל, אליטיסט היא לא מילה גסה). אני לא מרבה לצפות בטלויזיה, אבל כשאני מזפזפת ומגיעה לטלויזיה החינוכית כשמשודרת התכנית "מה זו מוזה" בהנחיתו, אני מתעכבת לכמה דקות, נהנית מן התכנים ומן ההגשה המכובדת, ואני זוכרת לו לטובה תכניות ארוח חדשניות. אני לא עולה על בריקדות כשהוא מועד, או מועד לכאורה, כמו בפרשת סילבן שלום, או בפרשה העתיקה של נסים סרוסי. תפקידו להקשות, אולי להיות פרובוקטור לעתים. בשביל להיות מראיין סטנדרטי אפשר לתכנת רובוט, ונקבל את אלן או את ג'יי לנו, ואני מעדיפה את ג'ון סטיוארט, או בלשון אחרת מנחה חד, חכם, מהיר לשון.

מהו הדבר המקומם עלי אנשים כה רבים? איני צריך לנחש, מפני שניתחתי את ההתקפות על אישיותי ומצאתי שפרצופי העגלגל הולם את מי שלא סבל ממאומה, שפתי העשירה נתפסת כהתנשאות, הצינה הנודפת ממני מתפרשת כהעדר אמפתיה, האתיאיזם הנחרץ שבו אני מחזיק מתורגם לשנאת ישראל, הרציונליות המדריכה אותי רומזת על אדם הבז לכשלי החשיבה של זולתו, הספקנות המלווה אותי גוררת האשמה בניהיליזם, וסלידתי מסנטימנטליות היא אות לעקרות הרגש.

ירון לונדון שבספר דומה לזה שמצטייר בתקשורת, בתוספת פרטים אישיים וביוגרפים שלא היו ידועים לי. הספר מתנהל פחות או יותר כרונולוגית, מתקופת הילדות ועד היום. ירון מתאר את ימי ילדותו ונערותו כמרים אך נוחים, אבחנה דקה, בדומה לתובנה במקום אחר בספר שמשווה בין צרותיו לצרות הוריו, כשאלו שלו די מאבדות משקל מכוח ההשוואה. סביבתו המיידית היתה זו של הבוהמה – אביו היה שחקן תיאטרון – ונהניתי מן הסיפורים הקטנים על דמויות מאותה תקופה. בכלל, ההרגשה היא פחות של קריאת ספר ויותר של האזנה לסיפורים. הכותב כאילו משוחח עם הקורא, מספר סיפור, משתף בגילוי לב בפרטים אינטימיים (אבל בוחר בקפידה איפה להרחיב ואיפה לקמץ לגמרי בפרטים. זכותו, כמובן). לצד הסיפור האישי אנו מתוודעים גם לסיפורה של התקשורת הישראלית מימי הרדיו והטלויזיה החד-ערוצית ועד השפע והמסחריות של היום.

נהניתי מן הסגנון של הספר – רהוט, שוטף, עברית נאה, זרימה נעימה של התוכן. אהבתי את ההחלטה לצרף לספר תמונות מאלבומו של הסופר: יחד עם סגנון הסופר המשוחח הן מקרבות את הדמויות המתוארות אל הקורא.

(וכך התמוגגתי לי כמעט לכל אורכו של הספר, עד שממש לקראת הסוף ירון מספר שבעודו נשוי נולד לו ילד מאשה שאינה אשתו. די יצא לי כל האויר… אני יודעת שזה לא שייך לספרות ולביקורת ספרות, ואזכור הנושא כאן מעיד עלי יותר משהוא מעיד על הספר, ולכן הפיסקה הזו בסוגריים, אבל קשה לי עם בגידות. נכון שהענין הוא לגמרי בינו לבין משפחתו, ושום דבר לא השתנה מבחינת איכויותיו כמנחה וככותב, ובכל זאת משהו מטעמו הטוב של הספר נחמץ).

בהתעלם מהסוגריים, הספר מומלץ.

כתר

2014