תגית: תשע נשמות

לתומס טרייסי יש נמר. לא בדיוק נמר, אלא פנתר שחור, ולא באמת נמר בשר ודם, לפחות תחילה, אלא מעין ישות פנימית בתוכו שמתלווה אליו מילדות. במילה האחרונה בסיפור חושף סרויאן מהי משמעות הנמר בעיניו, אבל בעיני הוא נושא משמעות שונה, הבאה לביטוי במהלך חייו של טרייסי. הנמר הוא הכוח הפנימי שבטרייסי, המצפן המכוון אותו, ולפעמים מטעה אותו, אל האופן שבו הוא רוצה להתנהל בעולם.

טרייסי גדל בסן פרנסיסקו, ניסה את מזלו בניו יורק, מצא אהבה ואיבד אותה, שב לסן פרנסיסקו ושוב לניו יורק, הפך מפורסם בעל כורחו, נחשד כמטורף, וביקש תיקון לשיבוש שנפל בחייו. הנמר היה אתו רוב הזמן, לעתים מעניק לו כוח להיות אסרטיבי ולעמוד על שלו, לעתים דוחק בו להחלץ מן הבדידות ולמצוא נפש אהובה, ולעתים דוחף אותו בכוח רב מדי לבצע מעשים שיזיקו לו. כשנמר שנמלט מגן חיות פוסע לצדו ברחובות ניו יורק, טרייסי אינו מבחין בינו ובין זה שבתוכו, ומבקש להגן על שניהם.

הסיפור של הנמר הוא סיפור כפול. רוב הזמן זהו הסיפור הפרטי של טרייסי ומאמציו להגדיר את מקומו. משעה שהנמר הופך נחלת הכלל, זהו גם סיפורה של החברה, שפוחדת מן השונה ורודפת אותו, שהופכת כאב פרטי למוצר צריכה, ושנגרפת כעדר בהיסטריה המונית. סרויאן, באמצעות פסיכיאטר אירופאי ששונא פסיכיאטריה, מעביר שבט ביקורת על הנסיון לקטלג אנשים ולקבוע גבולות לשפיות ולשגעון. "קל לעשות זאת. אפשר לעשות זאת עם כל אחד", הוא מגיב על קביעתו של פסיכיאטר אחר לפיה טרייסי משוגע. סרויאן, המאמין בטוהר ובתום, מוביל את העלילה אל סיום מזכך המעורר אנחת רווחה.

במהלך הקריאה, יש להודות, לא הוקסמתי מן היצירה. המטפורות הברורות שבה, כמו גם הסגנון המינימליסטי, גרמו לי להתייחס אליה כפשטנית. או שמא חיכיתי לעוד "הקומדיה האנושית", והתאכזבתי כשקיבלתי משהו שונה. יופיה של היצירה נגלה לי רק כשהרהרתי בה אחרי שסיימתי לקרוא. אני אמנם מעדיפה את היצירות האחרות של סרויאן, אבל הנובלה הזו מומלצת בהחלט.

עוד יש לציין לטובה את האיורים המלבבים של דני קרמן המעטרים את הספר. כדאי לקרוא את המאמר שכתב לרגל צאתו לאור.

Tracy’s Tiger – William Saroyan

תשע נשמות

2024 (1951)

תרגום מאנגלית: ג'יי לביא

ישראל זנגוויל, סופר יהודי ופעיל ציוני בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, חתר להשגת טריטוריה לעם היהודי. ארץ ישראל היתה, כמובן, הבחירה הראשונה, אבל בעיניו כל מקום יכול היה להתאים, ובלבד שיספק מקלט ליהודי אירופה.

גיבור סיפורו "תיבת נוח" הוא יהודי גרמני, שמזוהה כאן רק בכינוי "פלוני". קצה נפשו של פלוני בחיי פחד בגטו של פרנקפורט במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, והוא ניסה למצוא מוצא. יהודי גרמניה, וכמוהם יהודי כל אחת ממדינות אירופה, הזדהו עם מדינותיהם ונלחמו עבורן, אבל איש מהם לא חשב שמן הנכון שהיהודים, שהשתתפותם בחיי מדינותיהם לא הוערכה, ישלבו כוחות ויילחמו עבור עצמם. "אחוות יהודים כזאת לא התקיימה אלא בחלומם של שונאיהם", הרהר בתסכול ובצער.

יום אחד צצה אפשרות לפתוח בחיים חדשים. קול קורא מעבר לים מציע ליהודים לבוא לארצות הברית ולאכלס פרויקט התישבות שמנהל אדם בשם מרדכי עמנואל נוח. נוח, בכרוז המציג אותו כאיש חזון, כנביא וכמנהיג, מנסה למשוך יהודים להתיישב בגראנד איילנד הסמוך למפלי הניאגרה. הבדחן המקומי משועשע מן השם שנבחר למקום, אררט, כשם המקום בו נחה תיבתו של נוח התנ"כי, ואיש אינו משתכנע מלהט דבריו של נוח. פלוני מוצא עצמו לבדו על הספינה המפליגה אל חלום הטריטוריה היהודית ואל שברו.

מכיוון שקראתי על פעילותו של זנגוויל לפני שקראתי את הספר, תהיתי מדוע בחר לבדות כשלון של רעיון שתאם את רעיונותיו שלו. כשהגעתי למאמר המסיים את הספר מאת איתמר רכס, הופתעתי ללמוד שאין המדובר בבדיה ספרותית, אלא מתוארת כאן פרשיה אמיתית, עם תוספות מדמיונו של הכותב. מרדכי עמנואל נוח, אדם מעניין מאוד, אכן יזם את אררט, אבל הפרויקט לא התקדם מעבר להנחת אבן פינה, שאותה ניתן לראות במוזיאון ההיסטורי של באפלו. זנגוויל עצמו, לעומת זאת, כחלק מפעילות הארגון הטריטוריאליסטי היהודי שיזם, הצליח להביא להגירת כעשרת אלפים יהודים מאירופה לארצות הברית.

לא קראתי עד כה אף אחת מיצירותיו של זנגוויל. מכיוון שהתרשמתי מכתיבתו את "תיבת נוח", בדקתי ומצאתי כי בפרויקט בן-יהודה נכללות כמה יצירות נוספות. לבטח אקרא גם אותן.

בנוסף למאמר של איתמר רכס, שהוזכר קודם, נכלל בספר גם מאמר מאת גיא פינקלשטיין, המאיר את חייו של הסופר. כדאי לא לדלג על שניהם. על התרגום הנאה אחראי עודד וולקשטיין.

ספר קצר המכיל הרבה, מעניין ומומלץ.

Noah’s Ark – Israel Zangwill

תשע נשמות

2024 (1899)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

אשה צעירה בת שלושים וקצת עולה על מטוס לוונציה, חדורת מטרה להפוך לזונה של איש אחד, או במלים מעודנות יותר לעשות הכל כדי ללכוד גבר שמשך את תשומת לבה בביקור קודם בעיר. היא ילדה טובה מבית טוב, בלי שק של טראומות, רק עם רקע של חיים בעיר קטנה שבה "תמיד אותם הפרצופים, אותו קו אופק, נטול קישוט או מחשבה", ועם שאלה שרודפת אותה ושהפכה איכשהו למה שמגדיר אותה, "איך זה שעוד לא הצלחת למצוא מישהו?". אז היא יוצאת למצוא מישהו, חדורת מטרה ומצוידת באסטרטגיה, וליתר בטחון גם באסטרטגיות חילופיות.

בספר שקראתי לפני הספר הזה, "בית קרנובסקי", חשתי חוסר נחת נוכח ההנחה של הסופר י"י זינגר לפיה אין משמעות לחייה של אשה, מצליחה ככל שתהיה, ללא בעל וילדים. חמושה באותה אי נוחות חשתי תחילה דחף לטלטל את המספרת שהפכה את המצוד אחר גבר לתכלית חייה ללא מודעות לאפשרויות אחרות. אבל חוסר מודעות, כך הבנתי במהרה, הוא הדבר האחרון שניתן לטעון כנגדה. "בסופו של דבר", כך היא יודעת, "היעוד ששאפתי אליו לא יהיה יותר מחזיון תעתועים, בדיה נוספת על ערימה של אחרות. זו תהיה עוד הבטחה חסרת שחר, נפילה בפח, מלכודת דבש שהתאמתי למידותי; במקום לשלוט בכישוף שאפף אותי, חזרתי על אותו התסריט כמו לא למדתי דבר מעולם".

מה היא מחפשת באמת? את דומניקו, או גבר אלטרנטיבי אחר? את ונציה האמיתית, זו שמאחורי התיירות והקרנבלים? את עצמה? אֶלרי כרמון, בכתיבה מקורית וחדת אבחנה כתער, מחפשת את כולם.

"זונה בוונציה" הוא סיפור של מסע נפשי, וגם מסת אהבה לעיר היחודית. "בלי לשים לב, את כל כולי נתתי לונציה, שהיתה למבוך של החיים עצמם, ובמקום למצוא פתרון, את דלת היציאה ממנו, היה עלי להבין שאני חלק ממנו".

מקורי ומומלץ.

תשע נשמות

2024

כשאשתו של נתניאל הות'ורן נסעה לענייניה למשך כשלושה שבועות, ובנותיה מתלוות אליה, נותר הסופר בבית עם בנו ג'וליאן בן החמש ועם ארנב המחמד שלו באני. במשק הבית הועסקה סוכנת, אך עיקר הטיפול בילד הופקד בידי אביו, שלא הורגל לכך. את חוויותיו מאותם ימים העלה הות'ורן על הכתב.

ג'וליאן, כפי שאביו מתאר אותו, הוא ילד טוב מזג, חברותי, דברן בלתי נלאה, ולהוט לפעילות. כמו מרבית ההורים, גם הות'ורן נע בין מסירות לילד והתפעמות ממנו, לצורך בפרטיות ובמנוחה. "או שיש לי היום פחות סבלנות מהרגיל", הוא כותב בתיאור אחד הימים הראשונים, "או שהאיש הקטן תובע נתח גדול יותר ממנה; אבל באמת נראה כאילו הוא מציג לי יותר שאלות, תביעות ואבחנות משאפשר לצפות מאב בן תמותה לשאת. הוא כמעט גורם לי לא למשול ברוחי, לא מניח לי לרגע, תוחב את מילותיו בין חלקי כל משפט שאני קורא, ומרסק כל בדל מחשבה לאלפי רסיסים". "ביסוד גיבוב המלים האין סופי שלו", הוא כותב באחד הימים האחרונים, "עומד הצורך ברגש של שותפות. הוא רוצה להעשיר את כל הנאותיו בכך שימצא להן מקום בלבו של חבר. איני סבור שמרחפת עליו הסכנה לחיות חיים בודדים כמו אלה שחייתי אני". בין שני אלה משובצים רגעים של אוזלת יד – נסיונותיו החוזרים ונשנים וכושלים לסלסל את שערו של הילד, משעשעים – לצד רגעים של חיבה צובטת לב: "באגם הצטייד האיש הקטן בענף עץ ישן ויבש, הידק לקצהו גבעול קש והחל לדוג באמונה שהלב נצבט למראהָ", הוא מתאר רגע של מתיקות.

עשרים הימים הללו מתרחשים בעידן שחלף. האב ובנו יוצאים מדי יום להביא חלב לארוחותיהם; הציפיה לשוב האם והבנות כרוכה באי-ודאות בשל העדר יכולת לתקשר ולעדכן; קודי ההתנהגות מוקפדים על פי ערכי התקופה. היומן הקצר של הות'ורן, בנוסף על היותו תיעוד יומיומי של הטנדו אב-בן, מספק הצצה אל אורח החיים בסביבתו במחצית המאה התשע-עשרה. הסופר מספר מעט גם על מפגש עם הרמן מלוויל, על חובבת ספריו שסרה לבקרו, על כת השייקרים שהוא מקווה כי תחלוף מן העולם, ותיאורי הנוף שלו מציירים את תמונת הרקע של קורותיו עם ג'וליאן ועם באני, שאת האחריות עליו הוא מייחל להעביר לידים אחרות. היומן, שתחילה יצר אצלי רושם של תיעוד סתמי, הפך במהרה למסמך מעניין בשל תובנותיו של הות'ורן המתבונן בילד, ונדמה לי שכל הורה, אב או אם, ימצא בו נקודות משיקות לחוויותיו.

"הרשו לי לומר בישירות, לשם שינוי", הוא כותב זמן קצר לפני שובן של אשתו ובנותיו, "כי הוא ילד מתוק ומקסים, ראוי לכל האהבה שביכולתי להעניק לו […] לשום גבר אין אשה טובה כל כך; לאיש אין ילדים טובים יותר. ולוואי הייתי ראוי יותר לה ולהם!".

התרגום של יורם נסלבסקי יפיפה, והכריכה שעיצבו שחר פנחס גרינוולד ולירן שפירו מושכת עין והולמת.

מתוק ומומלץ.

Twenty Days with Julian and Little Bunny by Papa – Nethaniel Hawthorne

תשע נשמות

2023 (1851)

תרגום מאנגלית: יורם נסלבסקי

איוון אוסוקין אינו מרוצה מחייו. הוא נשר מבית-הספר התיכון, הרס את יחסיו עם דודו שפרש עליו את חסותו, נאלץ ללמוד בבית-ספר לצוערים וסולק גם משם, הפסיד את ירושתו בהימורים, וגרוע מכל – איבד בחורה שאהב משום שהיסס להיענות להצעתה לנסוע איתה. בגיל עשרים וחמש הוא מביט אחורה בחרטה.

בתסכולו וביאושו הוא פונה לקוסם, ומבקש ממנו להחזיר אותו מספר שנים אחורנית, כדי שיוכל לכוון את חייו טוב יותר. הוא בטוח שאם יֵדע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו, הבחירות שלו תהיינה נבונות יותר. הקוסם מנסה להסביר לו שדבר לא ישתנה: "גם אילו ידעת שדבר מסוים הוא בלתי נמנע, פעולותיך לא היו יכולות לשנות דבר לכאן או לכאן. אתה יודע את זה. אתה יודע תמיד מה יצא מפעולה זו או אחרת שלך. אך אתה רוצה תמיד לעשות דבר אחד, ושיצא דבר אחר".

הקוסם צודק. חמוש בזכרון עברו אוסוקין מוצא את עצמו שוב בתיכון, ולמרות החלטותיו היפות הוא חוזר בדיוק נמרץ על השטויות שעשה, מסרב להאמין ששוב ייכשל, אינו מוצא בתוכו את הכוחות לפעול בניגוד לאופיו הרשלני והנרפה. כך הוא מסביר לעצמו את ההחלטות השגויות שלו: "אתה רואה הכל מרחוק, אבל כשאתה ניגש למשהו קרוב-קרוב, אינך רואה עוד את השלם אלא רק חלקים נפרדים ממנו, זוטות שאין להן שום חשיבות. לא, אחי, זו מלכודת מהסוג שהשד עצמו ישבור בה רגל".

האם יש מוצא מן החזרתיות הזו, מן הכניעה לדחפי ההווה על חשבון העתיד, מן הבחירה בקלות הדעת תוך התעלמות מן ההשלכות הברורות? אוספנסקי הציע ביצירתו שני פתרונות. בגרסה הרוסית המקורית משנת 1915 שלח את גיבורו, באמצעות הקוסם, לחפור בתוך עצמו, למצוא משמעות למעשיו, ורק כשיֵדע לומר מה הוא באמת רוצה וצריך יוכל הקוסם לסייע בעדו להשיג את מטרותיו. למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, כשתרגם את היצירה לאנגלית, שינה את סיומו של הספר. הפעם קבע הקוסם כי אין לאוסוקין, או לכל אדם חושב בעצם, יכולת לברור את משמעויותיו בעצמו, ונדרשת נכונות להפקיד את עצמו למשך שנים בידיו של מורה שינחה אותו בחיפושיו. העצה הראשונה טובה בעיני לאין ערוך יותר מן השניה, שנודף ממנה ריח של חידלון ושל אובדן דרך.

אוספנסקי, שהרבה לעסוק בתודעה האנושית, בין השאר במסגרת "הדרך הרביעית", כתב ספר קריא מאוד, אמין ומעורר מחשבה. דינה מרקון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא משל גפן רפאלי.

Странная жизнь Ивана Осокина – Пётр Демья́нович Успе́нский

תשע נשמות

2022 (1915)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

רוזה היא אשה סובייטית ממוצא טטארי, נשואה לאיש מפלגה, שלדעתה אינו מנצל כיאות את מעמדו, אם לבת שהיא בעיניה מכוערת וטפשה, ואוטוטו סבתא לנכדה שבה היא תולה תקוות גדולות. בעולם כולו, כך היא מאמינה, יש אדם מושלם אחד, כלומר היא עצמה, ומכוח שלמותה היא נדרשת ורשאית לנהל את חיי כל סובביה. מי שמתנגד לה הוא טיפש, או לא מחונך, או חצוף, ובבירור שוגה. רוזה אינה נותנת לעובדות לבלבל אותה: היא מגדירה את עצמה אשת חינוך בכירה ומוערכת, למרות שתפקידה הוא לתייק מסמכים בארכיון. אם דעתה היום הפוכה מדעתה אתמול, היא צודקת בשני המקרים, ובאותו הלהט.

סיפורה, שמצטייר תחילה מצחיק איכשהו, בעיקר בגלל חוסר המודעות המוחלט שלה, ולמרות אומללותם של בעלה ושל בתה, הופך בהדרגה לסיפור טרגי, כשהיא מצליחה לסכל כל סיכוי של הבת לאושר, ומוכנה לרמוס גם את נכדתה בדרכה אל הגשמת תוכניותיה. כל זה כשהיא משוכנעת שהיא פועלת לטובת משפחתה כפוית הטובה. יש משהו מבלבל בדמותה של רוזה, כי לצד ההרס שהיא גורמת, היא מפגינה אומץ ונחישות מעוררי הערכה. היא עמלה בפרך – "חזרתי לעבוד כמו נמרה. היתה לי מטרה. רק עיוור היה יכול שלא לראות כמה סולפיה חולה. הייתי צריכה כסף בשביל הטיפול שלה" – ואינה בוחלת בחיזור על הפתחים ומתנות שוחד בידיה. גם בנסיבות קשות היא מצליחה לשמור על הכרה בערך עצמה, לקום על רגליה גם אחרי נפילות, ולטפח את הופעתה.

אם בתחילה חשבתי שמדובר במקרה של חוסר מודעות, וניסיתי לדוג רמזים שיסבירו כיצד הגיעה לכך, הרי שבהמשך, אי שם במעמקי העלילה, כשרוזה גלשה אל התנהגות מעוררת בחילה ממש ואימה הזדחלה אל הסיפור, עלה בזכרוני ספר שקראתי לאחרונה, "מוקף בפסיכופתים". הספר אמנם שטחי בעיני, אבל למדתי דרכו מהי פסיכופתיה, וכיצד מאבחנים אותה. מבחן הייר מצורף בתחתית הסקירה שבקישור, וכשהחלתי אותו על רוזה, שקיבלה לפי מיטב שיפוטי הלא מקצועי ציון מעל 20 (לדברי אריקסון מעל 15 יש מקום לדאגה), הבנתי שאלינה ברונסקי מובילה אותנו לסיור במוחה של פסיכופתית (וגם אם לא זו היתה כוונתה, זו היתה החוויה שלי): ערך עצמי גרנדיוזי, העדר חרטה או אשמה, קשיחות וחוסר אמפתיה, הפקרות מינית, עורמה ומניפולטיביות וכיוצא באלה – צ'ק, צ'ק, צ'ק. "מאז ומעולם היה טיפוס משונה", היא מסכמת בלקוניות את פרשת התאבדותו של אחיה. "אנשים אהבו שמסובבים להם את הלב בחזה. לא יכולתי להבין את זה", היא תוהה על רגישותן של הבריות. "התרוממתי באלגנטיות. לא כל אחד מחזיק בכשרון להתקלף בצורה מכובדת מכורסה רכה. אני כן", היא מחמיאה לעצמה.

אפשר להבין את הספר גם בדרכים אחרות. אפשר לראות בו ביקורת על המצוקה שאליה נקלעו נשים בברית-המועצות – המשפחה נאלצת לחלוק דירה קטנה עם אשה זרה ולכלות שעות בתורים למוצרי יסוד – מצוקה שמאלצת אותן לרמות ולתחבל ולנקוט בכל אמצעי כדי לזכות ברווחה מסוימת או כדי להסתלק משם. אפשר לקרוא אותו כסיפור על נרקיסיזם שמתפתח לכוח הרסני רומס כל. ואפשר בדוחק למצוא בו אשה חזקה, אולי אפילו בעלת כוונות טובות, שמדחיקה כל רגש בדרכה אל יעדיה. כל קריאה כזו מאתגרת את גבולות ההזדהות והחמלה. אני בוחרת בזוית הפסיכופתית ובהפניית החמלה כולה אל הקורבנות שנקלעו אל עין הסערה.

כך או כך, הכתיבה של אלינה ברונסקי סוחפת, והספר מטריד ומעורר רגש עז. התרגום של נועה קול זורם בטבעיות, והספר מומלץ.

את העטיפה היפה איירה שרית עברני.

נ.ב. לרוזה אין מושג איך לבשל תבשילים טטאריים, חריפים ולא חריפים.

Die Shärfsten Gerichte der Tatarischen Küche – Alina Bronsky

תשע נשמות והכורסא

2018 (2010)

תרגום מגרמנית: נועה קול

לא חשבתי שאנטוש ספר שואה, בוודאי לא כזה שמספר על דמויות אמיתיות, אבל הפתעתי את עצמי.

הספר נפתח בכעין סיפור מסגרת. מנהל המכון הגבוה ללימודי היסטוריה של איזר מספר על תעלומת גורלה של שרלוט, ילדה יהודיה שנעלמה בעיר לייז' שבבלגיה בסתיו של 1941. בהתרגשות הוא צופה בסרט נדיר, שבו דה-גול מברך את לוחמי לגיון הזרים מאורוגוואי, שסייעו לצרפת להלחם בגרמנים, ורומז כי מה שנראה בסרט הוא פיסה מן הפאזל המרכיב את פתרון התעלומה. וכך, כשהוא יוצר מתח בלתי נחוץ, הוא פותח בסיפור, המסופר מפיהן של דמויות רבות, ביניהן יהודים שנרדפו, פולנים שסייעו להם, לוחמי הלגיון, חיילים גרמנים, אנשים שחייהם הצטלבו לרגע באלה של שרלוט, כמו הזייפן אדולפו קמינסקי, ועוד.

"מה קרה לדורה ברודר", ספרו המצוין של פטריק מודיאנו, עולה מיד על הדעת, ואכן ציטוט ממנו משמש כפתיח לאחד מפרקי הספר. אבל בשונה מספרו של מודיאנו, הרגיש, המהודק, החושף את פרטי פרטיה של התקופה בפריז, ספרו של לונג מפוזר, שטחי, ועושה רושם של ספר שמיועד לנוער אשר לא שמע על השואה מימיו.

למרות זאת התמדתי בקריאתו. מדובר, כאמור, בארועים שארעו לאנשים המוזכרים בו – בדברי התודה בסופו של הספר הסופר מזכיר את שיחותיו איתם – ולכן מבחינתי יש להכיר אותם. הפיזור של הספר, שהוא בעיני מגרעת, תורם מצד שני כמה פרטים מעניינים שלא הכרתי, כמו קורותיהם של לוחמי לגיון הזרים. אבל בערך לקראת מחציתו של הספר הגעתי למשפט "רבים אמרו שהחטיבה שלנו דומה לאו"ם. ושסופה שתהפוך, כמו האו"ם, למגדל בבל!", ואיבדתי אמון וסבלנות, שכן הדברים נאמרו לכאורה ב-1942, מעט לפני הקרב בביר-חכים, והאו"ם, אבוי, נוסד רק ב-1945. בשלב זה נטלתי לעצמי רשות לדלג ישירות לסוף, כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתה של שרלוט, ודי לי בכך.

במאמר מוסגר אוסיף שנראה לי שגם מי שהופקדו על ההגהה והעריכה הלשונית לא התלהבו לקרוא את הספר, וכך נפלו בטקסט, באורח מאוד לא אופייני להוצאה, שגיאות מביכות של בלבול בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים, בנוסף לאותיות שנשרו ולמלים שהוכפלו. חבל.

בצד החיוב, האיור של נגה לבני על הכריכה נאה ומושך.

La Niña que Miraba los Trenes Partir – Ruperto Long

תשע נשמות

2022 (2016)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

"טעם לחיים" ראה אור ב-1956, שתים-עשרה שנים אחרי היעלמותו של הטייס והסופר אנטואן דה סנט-אקזופרי. כמו מרבית כתביו, ביניהם "טיסת לילה" ו"אדמת אנוש", גם הקטעים שנכללים בספר הזה הם שילוב של חוויות הטיס עם התבוננות הגותית בבני האדם ובמצבו של העולם.

הספר נפתח בסיפור "האוויראי" משנת 1926, המבוסס על יצירתו הראשונה של הסופר, "ההתחמקות של ז'ק ברני". סנט-אקזופרי מתאר בחיות רבה את תחושת ההתעלות שבטיסה, ולעומתה את הכבדוּת שחש גיבור הסיפור על האדמה, את הלשון המשותפת שיש לו עם אנשי צוות אויר אחרים, לעומת הקושי למצוא ענין בחברה אחרת. כשחניך טיסה, שז'ק ברני הדריך, נהרג, הוא יוצא לשכך את הכאב ואת האשמה בשחקים.

באפריל ומאי 1935 ביקר סנט-אקזופרי במוסקבה, ושלח משם את התרשמויותיו. שלוש מהן נכללות בספר. "הנה היא, הארץ שאי אפשר לדבר על אודותיה בלי לשלהב את הרוחות […] בבואנו לשפוט את ברית המועצות אנו נעים בין הערצה לעוינות, תלוי בנקודת המבט. תלוי אם אנו מעמידים בראש את מפעלותיה של האנושות או את הכבוד לפרט". הוא מתאר את חגיגות האחד במאי, תוהה על רודנותו של סטלין הנעלם מן העין ועל השפעתו, מספר על חווית הנסיעה ברכבת כשהוא צופה באנשים ומהרהר בעברם ובעתידם, ומבקר צרפתיה זקנה הממתינה לתורה לקבל דיור ראוי.

כל אלה טובים, מעניינים ומעוררי מחשבה, אך הקטע העוצמתי מכולם בעיני הוא האחרון, "יש לתת טעם לחיי אנוש". לא צוין מתי נכתב, אבל המלחמה העתידה לפרוץ, או שכבר פרצה, עומדת ברקע כתיבתו, כשהוא מבקש למצוא תחליפים לסכסוכי הדמים הבלתי פוסקים. "די להרחיק מעט את המבט. ואז אנו מגלים שעל עצמנו אנו אוסרים מלחמה. ומחלוקותינו, מאבקינו, עלבונותינו — כל אלה שייכים לגוף אחד המתכווץ נגד עצמו ונקרע בדם הלידה. יבוא יום וייוולד דבר שיתעלה על כל הדימויים השונים הללו, אך עלינו למהר לייצר את הסינתזה. עלינו לסייע ללידה מפחד שתביא עימה מוות"; "כדי להושיע אותנו, כל שיש לעשות הוא לעזור לנו לפקוח עיניים למטרה הקושרת בינינו, לחפש אותה באוניברסלי"; "כשנלך בדרך הנכונה, הדרך המקורית שבחרנו בה בקומנו מעפר, רק אז נהיה מאושרים. אז נוכל לחיות בשלום, כי מי שנותן טעם לחיים נותן טעם למוות".

משום מה, התרגום לעברית אינו כולל את כל הקטעים שנכללו בספר המקורי, וחבל.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של קוצ'ו קוניו. לא הצלחתי למצוא פרטים אודות המאייר.

מומלץ בהחלט.

Un Sens à La Vie – Antoine de Saint-Exupéry

תשע נשמות

2022 (1956)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

"חיילת" הוא סיפור בגוף ראשון על חוויותיה של צעירה שהתגייסה לצה"ל, לא מצאה את מקומה, ושוחררה באישור קב"ן. על כריכת הספר נכתב כי "המציאות החדשה שאליה נקלעה הופכת את החיילת שלנו לפצצה אנושית מתקתקת", אבל זו אינה תמצית מדויקת של הסיפור. כפי שהיא מצהירה במשפט הפתיחה, "זה היה ברור וידוע מראש: לא היה שום סיכוי להיות חיילת טובה". כבר בתקופת התיכון סבלה מחרדות, ומחוסר יכולת להשתלב ולהתחבר, והשירות הצבאי היה המשך ישיר של חוויות אלה. עם כל הקשיים והאילוצים של מסגרת נוקשה, היא היתה מן הסתם מחזיקה מעמד עד סוף התקופה. סובלת אבל שורדת. השבירה הגיעה במלחמת לבנון השניה, בבסיס סגור בצפון, בצפיפות קלאוסטרופובית תחת הפצצות. "המחשבה שהדלתות למעלה נעולות צימקה אותי, הדביקה את הבטן לגב ודחסה את הריאות לשתי שקיות רקמה מרוקנות. רציתי בית ומיטה, לבד, לבד, לבד". מפקד רגיש היה ער למצוקה שלה ואיפשר לה חופשה, ממנה לא שבה.

המספרת מתארת את חוויותיה בתערובת של עוינות ושל מצוקה. מצד אחד היא מספרת כי "שנאתי את האחווה הזאת, השותפות הלא רצונית לגורל", ומצד שני היא תוהה, "הרוב לא כמוני. אבל למה הרוב ככה? למה הם רתומים כל כך? מה הם הבינו שאני מפספסת?". הכל קשה לה, ומתוך המצוקה תיאוריה נוטים להפרזה של עדה לא מהימנה. את המפקדות בטירונות היא מציירת כנובחות וכמשופמות. השמיכות על המיטות מזכירות לה את אלה של אושוויץ. כל מי שעברה את החוויה הצבאית יודעת שקל מאוד למצוא עילות ללגלוג ולביקורת, אבל את תיאוריה הקיצוניים של המספרת יש להבין בהקשר הפרטי שלה.

למרות שמדובר בספר אישי, שאינו בהכרח משליך על הכלל, אני סבורה שמן הראוי לתת עליו את הדעת. סביר להניח שהספר הזה לא היה נכתב לו נפל בחלקה שירות בבסיס פתוח קרוב לבית, במקום השירות המכביד והמלחיץ בבסיס מרוחק וסגור, ומי שמקבל את ההחלטות הללו צריך להיות עירני להשלכות.

הספר כולל תיאורים מפורשים של שירותים משותפים, של היגיינה לקויה, של עבודת מטבח מזהמת, וכיוצא באלה. מביקורות קודמות על הספר סברתי שכל אלה ידחו אותי, אבל התבדיתי. התיאורים מדויקים, גם אם הם מועצמים בסלידתה הרגישה של המספרת, משתלבים במכלול, ומדגישים את הלך הרוח המניע את הספר.

מעניין.

תשע נשמות

2022